www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



מוסיקה קובנית
הרומן בין התוף האפריקני לגיטרה הספרדית

מאת: ברק אפיק


בקובה אין בנזין, גם האוכל לא בשפע והיום הדולר הוא שקובע את הקצב. אך מוסיקה יש עדיין בשפע. קובה היא קודם כל ארץ של מוסיקה, קובה מייצאת קנה סוכר, קפה וטבק בצורת סיגרים משובחים. קובה גם מפתחת תיירות, אך ללא ספק המוצר המעניין ביותר שקובה שולחת אל העולם במאה השנים האחרונות הוא המוסיקה.


המוסיקה הקובנית חוצה גבולות וכובשת לבבות בעולם כולו. לאחר שקט יחסי בלמעלה מארבעים שנות מהפכה, קובה חוזרת לכבוש, ובמהירות שיא, את מקומה המכובד בתחום זה.

נגנים בפינת רחוב, קובה  (צילום: Mikel Ortega)
 
נעלי הלכה השחורות-לבנות הן הסמל מסחרי של זמרי ורקדני המקצבים הטרופיים, הסמל האלגנטי של המאצ'ו הלטיני המפתה. אין כמוהן לצעוק את השילוב הקובני של שחור-אפריקאי עם לבן-אירופאי.
"הרומן בין התוף האפריקאי לגיטרה הספרדית" - התופים האפריקנים המקפיצים, בשילוב גיטרת הפלמנקו הסוערת, ושניהם מעודנים בפסנתר, קונטרה בס ומאוחר יותר בחליל, חצוצרות וטרומבונים.
כתבות על קובה
 

גיל הזהב




 

חבל שאי אפשר לאכול מוסיקה...
מי שנוסע לטיול בקובה יתקל כבר בשדה התעופה של הוואנה בלהקות המנגנות את המפורסמים בניגוני המוסיקה הקובנית, מנסים למכור את הדיסק שהוציאו לאחרונה. בלובי של המלון, בכל בר או בית קפה, כמעט בכל פינת רחוב וכמובן ב"בתי המוסיקה" הרבים, תמצאו להקה המחכה לטיפ של דולר או שניים. דולר כזה הוא עשירית מהמשכורת שמשלמת להם הממשלה עבור נגינתם. כן, המהפכה פיתחה את התרבות והאמנות וכמעט כל קובני מנגן על משהו. כמה חבל שאי אפשר לאכול מוסיקה. השירים פשוטים ומדברים על אנשים והדברים המעסיקים אותם: על אהובה שהלכה, על הלב השבור, על הכסף שאין. יש לעיתים תחושה שהמילים "אמור" ו"קורסון" (לב ואהבהamor & corazon = ) הן הפזמון החוזר המשותף לכל השירים.


כאשר נחת כאן קולומבוס ופגש בשבטים המקומיים, הם ניגנו בטקסיהם הדתיים בתוף ענק המכונה Mayohuacan. כבר במחצית המאה ה- 16 לא נותר איש משבטים אלו, אולי המזכרת היחידה שנותרה מהם היא רעשן המרקאס (Maracas), אותן דלעות מלאות גרעינים, הנותנות קצב. אלו אומצו ע"י העבדים האפריקנים, ככלי דומה לזה שהכירו מאפריקה.
 
כמיליון עבדים אפריקאים הובאו לקובה בין המאות ה- 16 וה- 19. הם היו בני עמים שונים. לכל אחד מהם היו השפה, המנהגים, הדת והמוסיקה שלו, שעליהם ניסו לשמור בהגיעם למולדת החדשה.
כמו העבדים האפריקאים, גם המתיישבים הספרדים הגיעו מאזורים שונים בספרד
בניגוד למה שהתרחש בצפון אמריקה, השחורים בקובה הורשו להתארגן במעין שבטים מקומיים, שנקראו קבילדוס (cabildos), הם גם הוזמנו להמשיך לנגן בכלים המקוריים בעת החגיגות הנוצריות. כך חלק מאלי הפנתיאון של היורובה קיבלו עליהם דמויות נוצריות: "שנגו" אל הרעם והמלחמה הפך ל"סנטה ברברה" ו"באבאלואיה" המרפא הופך ל"סנט לזרוס".
כך, קצב התופים של הטקסים הדתיים האפריקנים כבש את האי, ולצידם גיטרת הפלמנקו כמו גם סוג של "עוד" alaud)), "מורי" וכלים אירופאים אחרים.

נישואי תערובת של מוסיקה
ככל שהמחסור בנשים לבנות גבר, כך הוחשה תערובת הגזעים, והיום רוב האוכלוסייה הקובנית הינה מולטית ברמות שונות של תערובת. כמו הצבעים כך גם המקצבים החלו מתערבבים והחלו נישואי תערובת של כלי מוסיקה ולחנים שונים.


לצד המוסיקה הדתית, המוסיקה החילונית שהחלה נוצרת בקובה נקראה רומבה והחלה מקבלת השפעות שונות. לעומתה המוסיקה הטקסית-דתית נשמרה בקפדנות כבעבר. בתחילת המאה, כל מה שהיה בו מקצב לטיני נקרא בטעות רומבה, בדיוק כפי שהיום מכונה כל מקצב לטיני מהיר בשם סלסה. הרומבה המקורית היא מוסיקת העם, מוסיקה קצבית ומאולתרת שהיו מנגנים בשכונות של הוואנה בסופי שבוע. שם, ברחבה שמתחת לבניינים הצפופים, בין שחקני הדומינו למריבות השכנים, היו מתקבצים כמה נגנים. שלושה תופי עץ (cajones) נותנים את הקצב לזמר מאלתר וללהקה שעונה לאלתוריו. מיד יורדים כל השכנים ופותחים במחול סוער שרק מגביר את הצמא לעוד כוסית של רום... הג'אנר הנפוץ ביותר של הרומבה הוא הוואוואנקו (guaguanco) וזוג הרוקד אותו נראה כעוסק במעשה האהבה.
כתבה על הוואנה
 
באותה תקופה, במועדונים של הוואנה נולד סגנון ריקוד חדש - הדאנסון (Danzon). אלו מקצבים קובנים לריקודים אירופיים קלאסיים, בתוספת תזמורות כלי נשיפה. סגנון חדש ופופולארי שפינה את מקומו בשנות העשרים של המאה לטובת הסון (son) המוכר לנו מחברי ה"בואנה ויסטה קלאב".
סגנון הטרובה (La Trova), שהתפתח בתחילת המאה, מאפיין משוררים-מאלתרים, הסובבים בברים או בבתי הקפה או לעיתים מוזמנים למסיבות פרטיות. הם כונו טרובאדורים ושרו Guajiras, סגנון שהגיע מהאיים הקנאריים או Boleros, סגנון שירי אהבה סנטימנטאליים שהתפתח במזרח האי, כמו גם אלתורים שונים רלוונטיים לזמן ולמקום. 
ללא ספק, המוכר והאהוב שבמקצבים הקובנים הוא הסון, כפי ששר Raul Planas:
 
Para bailar bien el son
Hay que tener corazon.
El son cubano, nena Linda
No tiene sustitucion
 
בעברית: "כדי לרקוד סון היטב, צריך שיהיה לך לב. אין תחליף לסון הקובני יפתי"
 

מוסיקה קובנית אז והיום
הסון או בשמו המלא סון מונטונו (son montuno), שפירושו: "סון הררי", הגיע מהחלק המזרחי של האי. הסון צמח ברכס סיירה מאסטרה, משילוב של חוואים ספרדיים אנדלוסים עם עבדים שנמלטו מסנטייגו דה קובה הסמוכה. כמו פידל, צ'ה והמהפכה, גם הסון ירד מרכס הסיירה מאסטרה, פשט על האי, וזה קיבל אותו בהכנעה ואהבה. טרס (Tres), אותה גיטרת מנדולינה בעלת שלושה מיתרים כפולים, היא המאפיין של הסון. מלווים אותה כלי הקשה ונותני קצב שונים, כמו בונגוס (bongos), קלאבס (claves), ומרימבולה (marimbula), שתפנה את מקומה לקונטרה בס.
כתבה על סנטיאגו דה קובה


במשך השנים, אמנים שונים של הסון הוסיפו כלים, הכליאו סגנונות, שכללו והוסיפו את הפן האישי שלהם.
הקובנים מעדיפים היום את ה- “Timba”, היא הסלסה הקובנית, כמו גם סגנונות ראפ והיפ-הופ קובניים. הסלסה היא תוצר כלאיים של מוסיקת הסון שהיגרה לארה"ב, אימצה סגנונות נוספים והפכה ללהיט שכובש את העולם בגל לטיני סוער. בקובה שיכללו וגם הוסיפו את הרואדה - ריקוד סלסה במעגלי זוגות וירטואוזים.
בכל עיר ברחבי האי יש בית מוסיקה (Casa de la Musica) אחד לפחות, בו אפשר בכל ערב ליהנות מצלילי הסון, לשמוע טרובאדור עז קול או לרקוד סלסה ורומבה.





 

סנטייגו דה קובה - בירת המ​וסיקה
סנטייגו דה קובה, בירת המוסיקה והפולקלור של קובה, מזמנת הפתעות מוסיקליות בכל ימות השנה. ברחוב הרדיה (Calle Heredia) היוצא מהכיכר הראשית (Parque cespedes), ממש מתחת למלון הקולוניאלי Casagranda, יש מבחר בתי מוסיקה.

בית הטרובה (La casa de la Trova), בית הקרנבל, ארטקס (Café Artex), בית הסטודנט, ועוד מעוזים רבים של המוסיקה הקובנית. בכל ערב ובוודאי בסופי שבוע מופיעות כאן מיטב הלהקות של ה"אוריינטה" (מזרח האי), נותר רק להתעדכן בסיבוב רגלי קצר בתחילת הערב. מחירי הכניסה נעים בין 1-5 דולר לכרטיס ובמקום אפשר גם לרכוש שתייה ואוכל קל. לראות כאן את להקת החובילדוס (Los Jubilados), זו חוויה של לחזור לשנות השלושים של קובה או לחיות בתוך סרט של ה"בואנה ויסטה קלאב".
כתבה על סנטיאגו דה קובה
 

מוסיקה בכל פינה  (צילום: Ismael Alonso)
 

טרינידד - מוסיקה בכל פינה
טרינידד, עיר בדרום האי, אשר הוכרזה ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמית לשימור, היא התיירותית והמטופחת שבערי קובה. בית הטרובה (La casa de la trova) הוא מקום מפגש ללהקות וטרובדורים. בכל ערב מנגנות כאן מספר להקות והשמחה רבה. אבל כשהטרובאדור ישראל מורנו (Israel Moreno) התחיל לשיר הקהל כמו נתקף געגועים לימים אחרים. הוא הפליא בשירי אהבה ושירי מחאה של מרסדס סוסה ואחרים. התשואות היו רמות והקהל לא נתן לו לרדת מהבמה עד שהחל להצטרד מרוב הדרנים. בית המוסיקה (La casa de la musica ), של טרינידד מתחיל את הערב בלהקת סון וממשיך בג'ם-סשן בהשתתפות הקהל או במוזיקת ריקודים במקצבי הסלסה והרומבה על גבי דיסקים. הדיסקוטק של טרינידד נקרא המערה (La cueva) והוא אחד הטובים והמפורסמים בקובה. כאן אפשר לרקוד הרבה סלסה וראפ קובני כמו גם קצת מוסיקה מערבית.

גם בשעות היום יש מוסיקה בכל פינה ובבית הקפה La chanchara, כשם המשקה המשובח, אפשר לשתות וגם להצטרף לג'ם-סשן עם כל מי שכבר שתה כמה כוסיות.

הוואנה - גן עדן מוסיקלי
הוואנה היא כבר סיפור אחר. גן עדן מוזיקלי לחובבי כל הסגנונות ורחבת ריקודים אחת גדולה לחובבי הסלסה על סגנונותיה.

רחוב אוביספו (Calle Obispo) בהוואנה העתיקה מציע ברים ובתי קפה, בהם משעות אחר הצהרים מתחלפות להקות וטרובאדורים. המפורסם וההומה שבהם הוא קפה דה פריז (Café de Paris) שם גם אפשר לאכול משהו בין לבין. בתי קפה/מסעדות נוספים, בהם מוסיקה חיה, אפשר למצוא בקצה הרחוב ליד הקתדרלה, כמו גם בפלאסה סאן-פרנסיסקו (Plaza san Francisco) הסמוכה. בגבול הוואנה העתיקה, עם שדרת הפראדו (El Prado), מתחת למלון אינגלטרה (Hotel Inglaterra), אפשר לשמוע להקות סלסה ובעיקר לרקוד בקברט נסיונל (Cabaret Nacional) הפתוח עד שעות הבוקר.

מקומות קצת יותר "מהוגנים" אפשר למצוא במלונות הגדולים וברבעים היוקרתיים של העיר. בית המוסיקה (La casa de la musica) המצוין של הוואנה נמצא בשכונת Miramar במערב העיר וגובה 10 דולר כניסה. במלון Melia Cohiba נמצא מועדון Habana Cafe, יקר תיירותי ומלוקק אך לעיתים מזמן להקות מעניינות.

את טרופיקנה, הקברט הקובני הידוע, אין צורך להזכיר ובכל זאת. הזמנות אפשר לעשות דרך כל המלונות. ישנם כמובן מועדונים נוספים, אליהם הולכים גם קובנים מהמעמד שיכול להרשות לעצמו, ובהם אפשר לשמוע מוסיקה טובה וגם לשתות משהו. מועדונים אלו נמצאים סביב המרכז של הוואנה וכל נהג מונית ידע להובילכם אליהם: Copa run במלון ריביירה, el rincon del bolero בו שרים בולרוס וטרובהCafé cantante , בו אפשר לשמוע סון וסגנונות שונים, La zorra y el cuerbo כמו גם El gato tuerto שמזכירים את הוואנה של פעם.

באולמות הגדולים של הוואנה, כמו התיאטרון הלאומי (El Teatro Nacional) ואחרים, מופיעים לעיתים גדולי זמרי ונגני קובה וצריך לעקוב אחר הפירסומים ולהתעניין במלונות.

לחפצים בקצת מוסיקה אלקטרונית ובחיכוך בצעירי החברה הגבוהה של הוואנה, מועדון Macumba במערב העיר הוא אופציה טובה. שם אפשר גם לאכול ארוחת בשרים מצוינת.
כתבה על הוואנה

 








 
אודות הכותב
ברק אפיק, הקים את חברת 'ברק אפיק טיולים', שהתמזגה עם החברה הגיאוגרפית - ברק אפיק. מלמד באוניברסיטה העברית דתות וטקסים של האינדיאנים באמריקה. כותב דוקטורט על פולחנים דתיים אינדיאניים ואת הספר "בני השמש", אודות תרבות האינקה בפרו.


לקריאת כתבות נוספות של ברק








מספר צפיות: 11809
1965