מוזיקה קובנית:
הרומן בין התוף האפריקני לגיטרה הספרדית
מאת: ברק אפיק


בקובה מחסור בבנזין, גם האוכל לא בשפע והדולר הוא שקובע את הקצב. קובה מייצאת קנה סוכר, קפה, סיגרים משובחים, ואף עשרות אלפי רופאים ואחיות. אך ללא ספק המוצר המעניין ביותר שקובה שולחת אל העולם במאה השנים האחרונות הוא המוזיקה.


המוזיקה הקובנית חוצה גבולות וכובשת לבבות בעולם כולו. לאחר שקט יחסי בלמעלה מארבעים שנות מהפכה, קובה חוזרת לכבוש, ובמהירות שיא, את מקומה המכובד בתחום זה.


1 / 8
2 / 8
3 / 8
4 / 8
5 / 8
6 / 8
7 / 8
8 / 8

קובה – ארץ של מוזיקה (צילום: Riccardo Maria Mantero)
נגן חצוצרה מתוקתק בהוואנה העתיקה (צילום: Riccardo Maria Mantero)
חגיגה של צבעים ומקצבים (צילום: Daniel Seßler)
הופעה בבית קריבה בעיר סנטיאגו דה קובה (צילום: Andrea)
נגנים בפינת רחוב (צילום: b+c+c+f)
בית המוזיקה בעיר טרינידד (צילום: fabulousfabs)
הופעה בקפה הוואנה (צילום: Steve Rushing)
מופע קברט קובני בהוואנה (צילום: Mary Newcombe)
נעלי הלכה השחורות-לבנות הן הסמל מסחרי של זמרי ורקדני המקצבים הטרופיים, הסמל האלגנטי של המאצ'ו הלטיני המפתה. אין כמוהן לצעוק את השילוב הקובני של שחור-אפריקאי עם לבן-אירופאי. "הרומן בין התוף האפריקאי לגיטרה הספרדית" – התופים האפריקנים המקפיצים, בשילוב גיטרת הפלמנקו הסוערת, ושניהם מעודנים בפסנתר, קונטרה בס ומאוחר יותר בחליל, חצוצרות וטרומבונים.
כתבות נוספות על קובה
 

 ברירת מחדל



חבל שאי אפשר לאכול מוזיקה...

מי שנוסע לטיול בקובה ייתקל כבר בשדה התעופה של הוואנה בלהקות המנגנות את המפורסמים שבניגוני המוזיקה הקובנית, מנסים למכור את הדיסק שהוציאו לאחרונה. בלובי של המלון, בכל בר או בית קפה, כמעט בכל פינת רחוב וכמובן ב"בתי המוזיקה" הרבים, תמצאו להקה המחכה לטיפ של דולר או שניים. דולר כזה הוא עשירית מהמשכורת שמשלמת להם הממשלה עבור נגינתם. כן, המהפכה פיתחה את התרבות והאומנות וכמעט כל קובני מנגן על משהו. כמה חבל שאי אפשר לאכול מוזיקה. השירים פשוטים ומדברים על אנשים והדברים המעסיקים אותם: על אהובה שהלכה, על הלב השבור, על הכסף שאין. יש לעיתים תחושה שהמילים "אמור" (אהבה = Amor) ו"קורסון" (לב = Corazon) הן הפזמון החוזר המשותף לכל השירים.

כאשר נחת כאן קולומבוס ופגש בשבטים המקומיים, הם ניגנו בטקסיהם הדתיים בתוף ענק המכונה Mayohuacan. כבר במחצית המאה ה- 16 לא נותר איש משבטים אלו, אולי המזכרת היחידה שנותרה מהם היא רעשן המרקאס (Maracas), אותן דלעות מלאות גרעינים, הנותנות קצב. אלו אומצו על ידי העבדים האפריקנים, ככלי דומה לזה שהכירו מאפריקהכמיליון עבדים אפריקאים הובאו לקובה בין המאות 16-19. הם היו בני עמים שונים. לכל אחד מהם היו השפה, המנהגים, הדת והמוזיקה שלו, שעליהם ניסו לשמור בהגיעם למולדת החדשה. כמו העבדים האפריקאים, גם המתיישבים הספרדים הגיעו מאזורים שונים בספרד

בניגוד למה שהתרחש בצפון אמריקה, השחורים בקובה הורשו להתארגן במעין שבטים מקומיים, שנקראו קבילדוס (Cabildos), הם גם הוזמנו להמשיך לנגן בכלים המקוריים בעת החגיגות הנוצריות. כך חלק מאלי הפנתיאון של היורובה קיבלו עליהם דמויות נוצריות: "שנגו" אל הרעם והמלחמה הפך ל"סנטה ברברה" ו"באבאלואיה" המרפא הופך ל"סנט לזרוס". כך, קצב התופים של הטקסים הדתיים האפריקנים כבש את האי, ולצידם גיטרת הפלמנקו כמו גם סוג של "עוד" Alaud)), "מורי" וכלים אירופאיים אחרים.


מפת קובה ויעדי הטיול המרכזיים המוזכרים בכתבה
 

נישואי תערובת של מוזיקה

ככל שהמחסור בנשים לבנות גבר, כך הוחשה תערובת הגזעים, והיום רוב האוכלוסייה הקובנית הינה מולטית ברמות שונות של תערובת. כמו הצבעים כך גם המקצבים החלו מתערבבים והחלו נישואי תערובת של כלי מוזיקה ולחנים שונים.

לצד המוזיקה הדתית, המוזיקה החילונית שהחלה נוצרת בקובה נקראה רומבה והחלה מקבלת השפעות שונות. לעומתה המוזיקה הטקסית-דתית נשמרה בקפדנות כבעבר. בתחילת המאה, כל מה שהיה בו מקצב לטיני נקרא בטעות רומבה, בדיוק כפי שהיום מכונה כל מקצב לטיני מהיר בשם סלסה. הרומבה המקורית היא מוזיקת העם, מוזיקה קצבית ומאולתרת שהיו מנגנים בשכונות של הוואנה בסופי שבוע. שם, ברחבה שמתחת לבניינים הצפופים, בין שחקני הדומינו למריבות השכנים, היו מתקבצים כמה נגנים. שלושה תופי עץ (Cajones) נותנים את הקצב לזמר מאלתר וללהקה שעונה לאלתוריו. מייד יורדים כל השכנים ופותחים במחול סוער שרק מגביר את הצמא לעוד כוסית של רום... הז'אנר הנפוץ ביותר של הרומבה הוא הוואוואנקו (Guaguanco) וזוג הרוקד אותו נראה כעוסק במעשה האהבה.

באותה תקופה, במועדונים של הוואנה נולד סגנון ריקוד חדש  הדאנסון (Danzon). אלו מקצבים קובנים לריקודים אירופיים קלאסיים, בתוספת תזמורות כלי נשיפה. סגנון חדש ופופולרי שפינה את מקומו בשנות העשרים של המאה לטובת הסון (Son) המוכר לנו מחברי ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב". סגנון הטרובה (La Trova), שהתפתח בתחילת המאה, מאפיין משוררים-מאלתרים, הסובבים בברים או בבתי הקפה או לעיתים מוזמנים למסיבות פרטיות. הם כונו טרובדורים ושרו Guajiras – סגנון שהגיע מהאיים הקנריים, או Boleros – סגנון שירי אהבה סנטימנטליים שהתפתח במזרח האי, כמו גם אלתורים שונים רלוונטיים לזמן ולמקום. 

ללא ספק, המוכר והאהוב שבמקצבים הקובנים הוא הסון, כפי ששר Raul Planas:
 
Para bailar bien el son
Hay que tener corazon.
El son cubano, nena Linda
No tiene sustitucion
 
בעברית: "כדי לרקוד סון היטב, צריך שיהיה לך לב. אין תחליף לסון הקובני יפתי".
 

מוזיקה קובנית אז והיום

הסון, או בשמו המלא סון מונטונו (Son Montuno) שפירושו "סון הררי", הגיע מהחלק המזרחי של האי. הסון צמח ברכס סיירה מאסטרה (Sierra Maestra), משילוב של חוואים ספרדיים אנדלוסים עם עבדים שנמלטו מסנטיאגו דה קובה הסמוכה. כמו פידל, צ'ה והמהפכה, גם הסון ירד מרכס הסיירה מאסטרה, פשט על האי, וזה קיבל אותו בהכנעה ואהבה. טרס (Tres), אותה גיטרת מנדולינה בעלת שלושה מיתרים כפולים, היא המאפיין של הסון. מלווים אותה כלי הקשה ונותני קצב שונים, כמו בונגוס (Bongos), קלאבס (Claves), ומרימבולה (Marimbula), שתפנה את מקומה לקונטרה בס.

במשך השנים, אומני סון שונים הוסיפו כלים, הכליאו סגנונות, שכללו והוסיפו את הפן האישי שלהם. הקובנים מעדיפים היום את ה- "Timba", היא הסלסה הקובנית, כמו גם סגנונות ראפ והיפ-הופ קובניים. הסלסה היא תוצר כלאיים של מוזיקת הסון שהיגרה לארה"ב, אימצה סגנונות נוספים והפכה ללהיט שכובש את העולם בגל לטיני סוער. בקובה שיכללו וגם הוסיפו את הרואדה (Rueda de Casino) – ריקוד סלסה במעגלי זוגות וירטואוזיים. בכל עיר ברחבי האי יש בית מוזיקה (Casa de la Musica) אחד לפחות, בו אפשר בכל ערב ליהנות מצלילי הסון, לשמוע טרובדור עז קול או לרקוד סלסה ורומבה.
 

חברי ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב" מבצעים את אחד משירי הסון המוכרים ביותר  Chan Chan
 

סנטיאגו דה קובה – בירת המ​וזיקה

סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), בירת המוזיקה והפולקלור של קובה, מזמנת הפתעות מוזיקליות בכל ימות השנה. ברחוב הרדיה (Calle Heredia) היוצא מהכיכר הראשית (Parque Céspedes), ממש מתחת למלון הקולוניאלי Casa Granda, שוכן בית הטרובה (La Casa de la Trova) המפורסם. באזור תמצאו גם את לה פצ'נגה (La Pachanga), פטיו ארטקס (Patio Artex Sandunga), פטיו לוס דוס אבואלוס (Patio Los Dos Abuelos), בית המסורות (Casa de las Tradiciones), ועוד מעוזים רבים של המוזיקה הקובנית.

בכל ערב, ובוודאי בסופי שבוע, מופיעות כאן מיטב הלהקות של ה"אוריינטה" (מזרח האי), נותר רק להתעדכן בסיבוב רגלי קצר בתחילת הערב. מחירי הכניסה נעים בין 1-5 דולר לכרטיס ובמקום אפשר גם לרכוש שתייה ואוכל קל. לראות כאן את להקת החובילדוס (Los Jubilados) זו חוויה של לחזור לשנות השלושים של קובה או לחיות בתוך סרט של ה"בואנה ויסטה קלאב".
 

הופעה בבית הטרובה בעיר סנטיאגו – בירת המוזיקה והפולקלור של קובה
 

טרינידד – מוזיקה בכל פינה

טרינידד (Trinidad), עיר בדרום האי אשר הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית לשימור, היא התיירותית והמטופחת שבערי קובה. בית הטרובה (La Casa de la Trova) הוא מקום מפגש ללהקות וטרובדורים. בכל ערב מנגנות כאן מספר להקות והשמחה רבה. אבל כשהטרובדור ישראל מורנו (Israel Moreno) התחיל לשיר הקהל כמו נתקף געגועים לימים אחרים. הוא הפליא בשירי אהבה ושירי מחאה של מרסדס סוסה ואחרים. התשואות היו רמות והקהל לא נתן לו לרדת מהבמה עד שהחל להצטרד מרוב הדרנים.

בית המוזיקה (
La Casa de la Musica) של טרינידד מתחיל את הערב בלהקת סון וממשיך בג'ם-סשן בהשתתפות הקהל או במוזיקת ריקודים במקצבי הסלסה והרומבה על גבי דיסקים. דיסקוטק אילה
(Discoteca Ayala) של טרינידד, המכונה בפי המקומיים המערה (La Cueva), הוא אחד הטובים והמפורסמים בקובה. כאן אפשר לרקוד הרבה סלסה וראפ קובני כמו גם קצת מוזיקה מערבית. גם בשעות היום יש מוזיקה בכל פינה ובבית הקפה לה קנצ'נצ'רה (Taberna La Canchánchara), כשם המשקה המשובח, אפשר לשתות וגם להצטרף לג'ם-סשן עם כל מי שכבר שתה כמה כוסיות.
 

להקה פותחת את הערב בבית המוזיקה של טרינידד



הוואנה – גן עדן מוזיקלי

הוואנה (Havana, או Habana בשפה המקומית) היא כבר סיפור אחר. גן עדן מוזיקלי לחובבי כל הסגנונות ורחבת ריקודים אחת גדולה לחובבי הסלסה על סגנונותיה.

רחוב אוביספו (Calle Obispo) בהוואנה העתיקה מציע ברים ובתי קפה, בהם משעות אחר הצהריים מתחלפות להקות וטרובדורים. המפורסם וההומה שבהם הוא קפה דה פריז (Café de Paris) שם גם אפשר לאכול משהו בין לבין. בתי קפה/מסעדות נוספים, בהם מוזיקה חיה, אפשר למצוא בקצה הרחוב ליד הקתדרלה, כמו גם בפלאסה סן פרנסיסקו (Plaza San Francisco) הסמוכה. בית המוזיקה (La Casa de la Musica) המצוין של הוואנה נמצא בשכונת Miramar במערב העיר וגובה 10 דולר דמי כניסה. במלון Melia Cohiba נמצא מועדון Habana Café – יקר, תיירותי ומלוקק אך לעיתים מזמן להקות מעניינות.

טרופיקנה (Tropicana), הקברט הקובני הידוע, הוא המועדון המוכר ביותר בעיר ומושך אליו תיירים ומקומיים כבר מעל 80 שנה. ישנם כמובן מועדונים נוספים, אליהם הולכים גם קובנים מהמעמד שיכול להרשות לעצמו, ובהם אפשר לשמוע מוזיקה טובה וגם לשתות משהו. מועדונים אלו נמצאים סביב המרכז של הוואנה וכל נהג מונית ידע להובילכם אליהם: Cabaret Parisien במלון נסיונל; Copa Room במלון ריביירה; El Rincon del Bolero בו שרים בולרוס וטרובה; Café Cantante בו אפשר לשמוע סון וסגנונות שונים; La Zorra y El Cuervo שמזכיר את הוואנה של פעם; ואחרים.

באולמות הגדולים של הוואנה, כמו התיאטרון הלאומי (El Teatro Nacional) ואחרים, מופיעים לעיתים גדולי זמרי ונגני קובה וצריך לעקוב אחר הפרסומים ולהתעניין במלונות. לחפצים בקצת מוזיקה אלקטרונית ובחיכוך בצעירי החברה הגבוהה של הוואנה, מועדון Macumba במערב העיר הוא אופציה טובה, שם אפשר גם לאכול ארוחת בשרים מצוינת.
 

טעימה קטנה ממופע הקברט הקובני במועדון טרופיקנה
 

מידע נוסף

 

ברק אפיק Barak Afik אודות הכותב
ברק אפיק, הקים את חברת 'ברק אפיק טיולים', שהתמזגה עם החברה הגיאוגרפית. מלמד באוניברסיטה העברית דתות וטקסים של האינדיאנים באמריקה. כותב דוקטורט על פולחנים דתיים אינדיאניים ואת הספר "בני השמש", אודות תרבות האינקה בפרו.








סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר