ציפור הקצאל המרהיבה של גואטמלה
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין
האסוציאציה המיידית לשם גואטמלה היא צבעים. הרבה צבעים. שלל של גווני אדום, צהוב, כחול וירוק. צבעוניים הם בגדי הנשים, צבעוניים הם האריגים היפהפיים, הרקמות, הציורים. צבעוני במיוחד הוא הקצאל – העוף הלאומי שידוע בנוצותיו הזוהרות בצבע ירוק, שאורכן כפול כמעט מאורך גופו.
הרבה יותר מסתם ציפור
נוצות הקצאל, הידוע גם בשם קורוקו, עיטרו את כיסויי הראש של שליטי האצטקים והמאיה כסמל של עושר, מעמד חברתי ושפע חקלאי. הנוצות הוענקו והתקבלו כמנחה יקרת ערך ברחבי ממלכותיהם. הן נתלשו מציפורים לכודות, ששוחררו לאחר מכן כדי שיצמיחו נוצות חדשות במקומן. העונש על הריגת קצאל היה מוות. אפילו קצאלקואטל ,(Quetzalcoatl) אל הנחש המנוצה (או בפשטות "נחש הנוצות") שהעניק תבואה לאנושות, עטה את נוצותיו של הקצאל.
לפיכך, זו איננה רק ציפור יפהפייה אלא דמות נעלה במסורת של אמריקה התיכונה הקדומה, דבר שעשוי לתרום לשימורה. לא לחינם בחרה גואטמלה בקצאל לסמלה כציפור הלאומית, ומשום כך נקרא גם המטבע שלה על שמו. גם לילידים, אנשים קשי-יום, ששמירת טבע זרה להם, השם "קצאל" מעורר יראת כבוד.

נוצות הקצאל עיטרו את כיסויי הראש של שליטי האצטקים והמאיה כסמל של עושר, מעמד חברתי ושפע חקלאי (צילום: CC quapan)
חיים ביערות הערפיליים
בית הגידול העיקרי של הקצאל הוא היערות הערפיליים (Cloud Forest) של אמריקה התיכונה. הקצאלים חיים באזורים הרריים ומיוערים, בגובה של 1,500-2,000 מ' מעל פני הים, בגואטמלה, קוסטה ריקה, ניקרגואה והונדורס. אני יכול להעיד שצפייה בקצאל, גם אם מרחוק, הינה חזיון מרגש.
מזונו של הקצאל הבוגר מורכב ברובו מפירות קטנים של אבוקדו הבר .(Aaguacatillo) הקצאלים נושאים את פרי האבוקדו למרחק לא קטן מהעץ. מכיוון שהקצאלים הם פרוגיבורים ( frugivorous , אוכלי פירות) המסוגלים לאכול את האבוקדו, סוברים החוקרים כי האבוקדו זקוק לקצאל לצורך הפצתו. הקצאל ניזון גם מעץ ה- Guaramo .
עונת החיזור והרבייה
עונת הרבייה של הקצאלים נמשכת ממרץ ועד יוני-יולי. במצג הראווה של עונת החיזור האביבי, עף הזכר היישר למעלה מעל צמרות העצים, חג מסביב תוך שירה, ואז צולל כלפי מטה, כשזנבו זוהר מאחוריו, כשובל של כוכב שביט. לנקבות, בניגוד לזכרים, ראש בצבע חום-אפור והן חסרות נוצות צבעוניות, למעט כתם אדום בגחונן. כדרכם של שוכני יער רבים, נוצותיו של הקצאל זוהרות בברק מתכתי. משהו מהקסם הזה פג כשהנוצות נתלשות ממנו. הצבעים נותרו, אך הברק איננו עוד. בפוחלצים שבמוזיאון, הצבעים הופכים לעלובים ממש.
מכיוון שמקור הקצאל חלש, הוא בוחר בדרך כלל בגזעי עצים מתים, וממקם את קינו, שבו מקום להורה אחד בלבד, בגובה של 3-20 מ' מעל פני האדמה. בדרך כלל הם בוחרים להגדיל חורים שנעשו על ידי נקרים, אם כי הם מסוגלים ליצור את החורים הדרושים גם לבדם. הנקבה מטילה שתי ביצים כחלחלות ושני ההורים דוגרים עליהם, לאורך 18-19 יום, עד לבקיעה. בני הזוג מתחלפים ביניהם גם בהאכלת הצעירים. הגוזלים ניזונים גם בחרקים, בלטאות ובצפרדעים. 80% מהגוזלים מתים לפני גיל הפריחה מתקיפת טורפים או מחשיפה למי גשמים קרים המחלחלים לתוך הקן. מאלה השורדים עד לעזיבת הקן, פחות מ- 20% מגיעים לבגרות.

מכיוון שמקור הקצאל חלש, הוא בדרך כלל ממקם את קינו בגזעי עצים מתים (צילום: CC Martha de Jong-Lantink)
נלחמים להציל את הקצאל מהכחדה
אוכלוסיית הקצאל מצויה בסכנת הכחדה בכל אזור תפוצתו באמריקה התיכונה. האיום על הישרדותו החל כבר במאה ה- 19, כאשר פוחלצי קצאלים יוצאו למעריצים באירופה. האויבים הגדולים של הקצאל אינם הציידים אלא היערנים. כך למשל, בשמורה שמצפון לסנטיאגו אטיטלן, שלחוף האגם הכחול הנפלא. בעבר קל היה לצאת לשם ולחזות בציפורים. כיום, הרכיבה נותרה קלה יחסית, אך הצפייה כמעט בלתי אפשרית. כיום נלחמים שומרי הסביבה להציל את בית גידולו של הקצאל, המצטמצם בקצב מהיר, בגלל כריתת יערות ועיבוד שטחי קרקע לחקלאות ולמרעה .
אחת השמורות הגדולות היא השמורה הביוספרית סיירה דה לאס מינאס (Sierra de las Minas) בגואטמלה, שנוסדה בשנת 1990 ושטחה 2,336,000 דונם. בשמורה טווח גבהים של 15-3000 מטר מעל פני הים, והיא כוללת כ- 60% מהיערות הערפיליים שנותרו בגואטמלה. בנוסף לשמורה זו בגואטמלה, חי הקצאל בשמורות מונטה ורדה ( Monte Verde) וסרו דה לה מוארטה (Cerro de la Muerta) שבקוסטה ריקה .
בשמורת מונטה ורדה הקצאלים נצפו רק בחודשים ינואר-יולי והייתה תעלומה היכן הם ביתר חודשי השנה. ביולוג בשם George Powell השתמש במשדר זעיר לעקוב אחר הציפורים ומצא כי דפוס הנדידה של הקצאל הוא של "הגירת גבהים": הקצאלים עוזבים את יערות העננים עם תום עונת אבוקדו הבר ויורדים לאזור שפלות הפסיפיק לשלושה חודשים (יולי-אוקטובר). אז הם נודדים שוב למדרונות האטלנטיים לחודשים אוקטובר-דצמבר, טרם ישובו למונטה ורדה.
מתברר שאין די בשימור מקסימלי של יערות הערפל. בתום עונת הרבייה, שאותה מבלה הקצאל ביער הערפל, הוא יורד לאזורים נמוכים יותר, שבהם מבשילים פירותיו של אבוקדו הבר, כאמור מזונו העיקרי. מכאן החשיבות הגדולה שבשימור מקומות החיות הנמוכים, בנוסף ליערות הערפל. הרמות בהן מקנן הקצאל הן שמורות טבע מוגנות, או אזורים שאינם מתאימים לגידולים חקלאיים ולכריתת עצים. גורמים אלה פוגעים במרחב המחייה של הקצאל באזורים הנמוכים יותר.
בשמורה שבגואטמלה נחקרת אוכלוסיית הקצאל על ידי חוקרים מקומיים, המציידים חלק מהציפורים במשדרי רדיו מיוחדים, על מנת לעקוב אחרי מסלול הנדידה שלהן ומקומות המנוחה שהן בוחרות לעצמן, כדי לקבוע סדרי עדיפויות להגנתן. הפעילים למען שימור הטבע באזורי המחיה של הקצאל מתכננים לעבוד בשיתוף פעולה עם בעלי הקרקעות המקומיים כדי להציל את הציפור המלכותית .
הקצאל במיתולוגיה
פדרו דה אלוורדו היה ספרדי מבוגר למדי, שיבה זרקה בשערו, פניו חרוצי הקמטים הסגירו את השנים הקשות שעבר באקסטרמדורה, חבל הולדתו הכפרי שבספרד. אקסטרמדורה היה משכנם של העניים והפרימיטיביים שמבין הספרדים. העוני והקיפוח דרבנו אותם כרוח גבית והוליכו אותם לדרך היחידה בה יכלו להצליח דרך הים, הגילויים, הכיבושים והזהב. הוא הגיע למקסיקו, ארץ האצטקים, במשלחתו של קורטס, אף הוא ספרדי הרפתקן וחובב ממון. יחד בזזו את אוצר מוקטסומה, יחד רצחו את הילידים שניסו להגן על אדמתם. לקורטס זה לא הספיק. את החלק הארי של הזהב נאלץ לשלוח לכתר הספרדי, דמי לא ייחרץ, והוא רצה עוד .
דה אלוורדו יצא בשליחותו של קורטז לגואטמלה ("ההר הפולט מים" בשפת ה"אינדיאנים"); ארץ הרי הגעש שמדרום. הוא נחשב לאכזרי מבין הספרדים. מספרים שמעשי הזוועה שעשה עוררו חלחלה אפילו בלב האבן של קורטס. הוא יצא ממקסיקו בראש צבא פרשים ובלבו חלומות על אדמה, נערות נאות וכמובן זהב. הרבה זהב. הוא פילס את דרכו בקניון עמוק, מביט בהרי הגעש המעשנים, אולי חושש, אולי שאנן. נחוש להצליח. להרוג, להשמיד ולאבד, אך להביא את הזהב.
בצאתו מן הקניון הצר, אל המישור רחב הידיים של טוטוניקפן ראה צבא של ילידים נערך לקראתו. היו אלו בני הקיצ'ה, אחד העמים החשובים שהרכיבו את הפסיפס האתני של תרבות המאיה. הספרדים היו מצוידים ברובים ובמגני פלדה וה"אינדיאנים" בחניתות ומגני עץ, אך נחושים בדעתם להדוף את הפולש. נשמעו קריאות קרב, הונפו גרזני אבן, ריח אבק שריפה עלה באוויר. לא היה זה "טיול קרב" כפי שסבר אלוורדו בטעות. זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות. אם יפסידו אלו, ייאלצו לחזור מושפלים לחיי עוני בספרד, אם יפסידו אלה, יאבדו את כל עולמם.
אלי האדמה, הרעם והקשת בענן סירבו להתערב. גם ישו, "אל סלבדור" בפי הספרדים, לא אמר את דברו. מספר ההרוגים משני הצדדים הלך וגדל אך השוויון נשמר. לפתע נראה בשמיים הקצאל, מושא גאוותם של בני המאיה. פדרו דה אלוורדו הכיר אותו. כתר מוקטסומה שנלקח ממקסיקו לאירופה היה עשוי מנוצותיו הירוקות המרהיבות. הוא הביט בהשתאות בצבעיו העזים ובנוצותיו הארוכות. בני הקיצ'ה המקומיים נופפו לעברו בהתלהבות. הקצאל היה הרבה יותר מציפור ומסמל; הוא היה ה"נאוול" – הנפש החיצונית הקולקטיבית של המאיה. לכל אדם בעולם המאיה הייתה חיית טאבו משלו – יונק, זוחל או עוף, שסימן את הנפש החיצונית הפרטית שלו. המאיה היה הנפש של כולם. פדרו לא ידע זאת, אך חושי הציד שלו אמרו לו שהקצאל הינו בן ברית של הקיצ'ה ומשום כך אויבו. הוא הרים את רובהו, כיוון בעין מנוסה. ירה ולא יסף, הקצאל צנח מפרפר, יש אומרים היישר על גופו של מנהיג בני הקיצ'ה. באותו הרגע הקרב הוכרע, צבא הקיצ'ה נפוץ לכל רוחו, משאיר אחריו את ההרוגים והפצועים. צבע השחקים הפך לאפור. דומה היה שגם השמיים שותפים לדרמה של התבוסה .
מאז, חזהו של הקצאל נותר אדום .

הקצאל הוא הרבה יותר מציפור ומסמל; הוא היה הנפש החיצונית הקולקטיבית של בני המאיה (צילום: CC Francesco Veronesi)
כתבות נוספות על טיולים בעקבות בעלי חיים
כתבות נוספות על גואטמלה
עשרה יעדים נבחרים בגואטמלה
סימפוניה של צבעים באגם אטיטלן
טיול בעיר אנטיגואה גואטמלה
טיול בגואטמלה עם ילדים
לפיכך, זו איננה רק ציפור

חיים ביערות הערפיליים
בית הגידול העיקרי של הקצאל הוא היערות הערפיליים (Cloud Forest) של אמריקה התיכונה. הקצאלים חיים באזורים הרריים ומיוערים, בגובה של 1,500-2,000 מ' מעל פני הים, בגואטמלה, קוסטה ריקה, ניקרגואה והונדורס. אני יכול להעיד שצפייה בקצאל, גם אם מרחוק, הינה חזיון מרגש.
מזונו של הקצאל הבוגר מורכב ברובו מפירות קטנים של אבוקדו הבר .(Aaguacatillo) הקצאלים נושאים את פרי האבוקדו למרחק לא קטן מהעץ. מכיוון שהקצאלים הם פרוגיבורים ( frugivorous , אוכלי פירות) המסוגלים לאכול את האבוקדו, סוברים החוקרים כי האבוקדו זקוק לקצאל לצורך הפצתו. הקצאל ניזון גם מעץ ה- Guaramo .
עונת החיזור והרבייה
עונת הרבייה של הקצאלים נמשכת ממרץ ועד יוני-יולי. במצג הראווה של עונת החיזור האביבי, עף הזכר היישר למעלה מעל צמרות העצים, חג מסביב תוך שירה, ואז צולל כלפי מטה, כשזנבו זוהר מאחוריו, כשובל של כוכב שביט. לנקבות, בניגוד לזכרים, ראש בצבע חום-אפור והן חסרות נוצות צבעוניות, למעט כתם אדום בגחונן. כדרכם של שוכני יער רבים, נוצותיו של הקצאל זוהרות בברק מתכתי. משהו מהקסם הזה פג כשהנוצות נתלשות ממנו. הצבעים נותרו, אך הברק איננו עוד. בפוחלצים שבמוזיאון, הצבעים הופכים לעלובים ממש.
מכיוון שמקור הקצאל חלש, הוא בוחר בדרך כלל בגזעי עצים מתים, וממקם את קינו, שבו מקום להורה אחד בלבד, בגובה של 3-20 מ' מעל פני האדמה. בדרך כלל הם בוחרים להגדיל חורים שנעשו על ידי נקרים, אם כי הם מסוגלים ליצור את החורים הדרושים גם לבדם. הנקבה מטילה שתי ביצים כחלחלות ושני ההורים דוגרים עליהם, לאורך 18-19 יום, עד לבקיעה. בני הזוג מתחלפים ביניהם גם בהאכלת הצעירים. הגוזלים ניזונים גם בחרקים, בלטאות ובצפרדעים. 80% מהגוזלים מתים לפני גיל הפריחה מתקיפת טורפים או מחשיפה למי גשמים קרים המחלחלים לתוך הקן. מאלה השורדים עד לעזיבת הקן, פחות מ- 20% מגיעים לבגרות.

מכיוון שמקור הקצאל חלש, הוא בדרך כלל ממקם את קינו בגזעי עצים מתים (צילום: CC Martha de Jong-Lantink)
נלחמים להציל את הקצאל מהכחדה
אוכלוסיית הקצאל מצויה בסכנת הכחדה בכל אזור תפוצתו באמריקה התיכונה. האיום על הישרדותו החל כבר במאה ה- 19, כאשר פוחלצי קצאלים יוצאו למעריצים באירופה. האויבים הגדולים של הקצאל אינם הציידים אלא היערנים. כך למשל, בשמורה שמצפון לסנטיאגו אטיטלן, שלחוף האגם הכחול הנפלא. בעבר קל היה לצאת לשם ולחזות בציפורים. כיום, הרכיבה נותרה קלה יחסית, אך הצפייה כמעט בלתי אפשרית. כיום נלחמים שומרי הסביבה להציל את בית גידולו של הקצאל, המצטמצם בקצב מהיר, בגלל כריתת יערות ועיבוד שטחי קרקע לחקלאות ולמרעה .
אחת השמורות הגדולות היא השמורה הביוספרית סיירה דה לאס מינאס (Sierra de las Minas) בגואטמלה, שנוסדה בשנת 1990 ושטחה 2,336,000 דונם. בשמורה טווח גבהים של 15-3000 מטר מעל פני הים, והיא כוללת כ- 60% מהיערות הערפיליים שנותרו בגואטמלה. בנוסף לשמורה זו בגואטמלה, חי הקצאל בשמורות מונטה ורדה ( Monte Verde) וסרו דה לה מוארטה (Cerro de la Muerta) שבקוסטה ריקה .
בשמורת מונטה ורדה הקצאלים נצפו רק בחודשים ינואר-יולי והייתה תעלומה היכן הם ביתר חודשי השנה. ביולוג בשם George Powell השתמש במשדר זעיר לעקוב אחר הציפורים ומצא כי דפוס הנדידה של הקצאל הוא של "הגירת גבהים": הקצאלים עוזבים את יערות העננים עם תום עונת אבוקדו הבר ויורדים לאזור שפלות הפסיפיק לשלושה חודשים (יולי-אוקטובר). אז הם נודדים שוב למדרונות האטלנטיים לחודשים אוקטובר-דצמבר, טרם ישובו למונטה ורדה.
מתברר שאין די בשימור מקסימלי של יערות הערפל. בתום עונת הרבייה, שאותה מבלה הקצאל ביער הערפל, הוא יורד לאזורים נמוכים יותר, שבהם מבשילים פירותיו של אבוקדו הבר, כאמור מזונו העיקרי. מכאן החשיבות הגדולה שבשימור מקומות החיות הנמוכים, בנוסף ליערות הערפל. הרמות בהן מקנן הקצאל הן שמורות טבע מוגנות, או אזורים שאינם מתאימים לגידולים חקלאיים ולכריתת עצים. גורמים אלה פוגעים במרחב המחייה של הקצאל באזורים הנמוכים יותר.
בשמורה שבגואטמלה נחקרת אוכלוסיית הקצאל על ידי חוקרים מקומיים, המציידים חלק מהציפורים במשדרי רדיו מיוחדים, על מנת לעקוב אחרי מסלול הנדידה שלהן ומקומות המנוחה שהן בוחרות לעצמן, כדי לקבוע סדרי עדיפויות להגנתן. הפעילים למען שימור הטבע באזורי המחיה של הקצאל מתכננים לעבוד בשיתוף פעולה עם בעלי הקרקעות המקומיים כדי להציל את הציפור המלכותית .
הקצאל במיתולוגיה
פדרו דה אלוורדו היה ספרדי מבוגר למדי, שיבה זרקה בשערו, פניו חרוצי הקמטים הסגירו את השנים הקשות שעבר באקסטרמדורה, חבל הולדתו הכפרי שבספרד. אקסטרמדורה היה משכנם של העניים והפרימיטיביים שמבין הספרדים. העוני והקיפוח דרבנו אותם כרוח גבית והוליכו אותם לדרך היחידה בה יכלו להצליח דרך הים, הגילויים, הכיבושים והזהב. הוא הגיע למקסיקו, ארץ האצטקים, במשלחתו של קורטס, אף הוא ספרדי הרפתקן וחובב ממון. יחד בזזו את אוצר מוקטסומה, יחד רצחו את הילידים שניסו להגן על אדמתם. לקורטס זה לא הספיק. את החלק הארי של הזהב נאלץ לשלוח לכתר הספרדי, דמי לא ייחרץ, והוא רצה עוד .
דה אלוורדו יצא בשליחותו של קורטז לגואטמלה ("ההר הפולט מים" בשפת ה"אינדיאנים"); ארץ הרי הגעש שמדרום. הוא נחשב לאכזרי מבין הספרדים. מספרים שמעשי הזוועה שעשה עוררו חלחלה אפילו בלב האבן של קורטס. הוא יצא ממקסיקו בראש צבא פרשים ובלבו חלומות על אדמה, נערות נאות וכמובן זהב. הרבה זהב. הוא פילס את דרכו בקניון עמוק, מביט בהרי הגעש המעשנים, אולי חושש, אולי שאנן. נחוש להצליח. להרוג, להשמיד ולאבד, אך להביא את הזהב.
בצאתו מן הקניון הצר, אל המישור רחב הידיים של טוטוניקפן ראה צבא של ילידים נערך לקראתו. היו אלו בני הקיצ'ה, אחד העמים החשובים שהרכיבו את הפסיפס האתני של תרבות המאיה. הספרדים היו מצוידים ברובים ובמגני פלדה וה"אינדיאנים" בחניתות ומגני עץ, אך נחושים בדעתם להדוף את הפולש. נשמעו קריאות קרב, הונפו גרזני אבן, ריח אבק שריפה עלה באוויר. לא היה זה "טיול קרב" כפי שסבר אלוורדו בטעות. זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות. אם יפסידו אלו, ייאלצו לחזור מושפלים לחיי עוני בספרד, אם יפסידו אלה, יאבדו את כל עולמם.
אלי האדמה, הרעם והקשת בענן סירבו להתערב. גם ישו, "אל סלבדור" בפי הספרדים, לא אמר את דברו. מספר ההרוגים משני הצדדים הלך וגדל אך השוויון נשמר. לפתע נראה בשמיים הקצאל, מושא גאוותם של בני המאיה. פדרו דה אלוורדו הכיר אותו. כתר מוקטסומה שנלקח ממקסיקו לאירופה היה עשוי מנוצותיו הירוקות המרהיבות. הוא הביט בהשתאות בצבעיו העזים ובנוצותיו הארוכות. בני הקיצ'ה המקומיים נופפו לעברו בהתלהבות. הקצאל היה הרבה יותר מציפור ומסמל; הוא היה ה"נאוול" – הנפש החיצונית הקולקטיבית של המאיה. לכל אדם בעולם המאיה הייתה חיית טאבו משלו – יונק, זוחל או עוף, שסימן את הנפש החיצונית הפרטית שלו. המאיה היה הנפש של כולם. פדרו לא ידע זאת, אך חושי הציד שלו אמרו לו שהקצאל הינו בן ברית של הקיצ'ה ומשום כך אויבו. הוא הרים את רובהו, כיוון בעין מנוסה. ירה ולא יסף, הקצאל צנח מפרפר, יש אומרים היישר על גופו של מנהיג בני הקיצ'ה. באותו הרגע הקרב הוכרע, צבא הקיצ'ה נפוץ לכל רוחו, משאיר אחריו את ההרוגים והפצועים. צבע השחקים הפך לאפור. דומה היה שגם השמיים שותפים לדרמה של התבוסה .
מאז, חזהו של הקצאל נותר אדום .

הקצאל הוא הרבה יותר מציפור ומסמל; הוא היה הנפש החיצונית הקולקטיבית של בני המאיה (צילום: CC Francesco Veronesi)
כתבות נוספות על טיולים בעקבות בעלי חיים
כתבות נוספות על גואטמלה
עונת החיזור והרבייה
עונת הרבייה של הקצאלים נמשכת ממרץ ועד יוני-יולי. במצג הראווה של עונת החיזור האביבי, עף הזכר היישר למעלה מעל צמרות העצים, חג מסביב תוך שירה, ואז צולל כלפי מטה, כשזנבו זוהר מאחוריו, כשובל של כוכב שביט. לנקבות, בניגוד לזכרים, ראש בצבע חום-אפור והן חסרות נוצות צבעוניות, למעט כתם אדום בגחונן. כדרכם של שוכני יער רבים, נוצותיו של הקצאל זוהרות בברק מתכתי. משהו מהקסם הזה פג כשהנוצות נתלשות ממנו. הצבעים נותרו, אך הברק איננו עוד. בפוחלצים שבמוזיאון, הצבעים הופכים לעלובים ממש.

הקצאל במיתולוגיה
פדרו דה אלוורדו היה ספרדי מבוגר למדי, שיבה זרקה בשערו, פניו חרוצי הקמטים הסגירו את השנים הקשות שעבר באקסטרמדורה, חבל הולדתו הכפרי שבספרד. אקסטרמדורה היה משכנם של העניים והפרימיטיביים שמבין הספרדים. העוני והקיפוח דרבנו אותם כרוח גבית והוליכו אותם לדרך היחידה בה יכלו להצליח דרך הים, הגילויים, הכיבושים והזהב. הוא הגיע למקסיקו, ארץ האצטקים, במשלחתו של קורטס, אף הוא ספרדי הרפתקן וחובב ממון. יחד בזזו את אוצר מוקטסומה, יחד רצחו את הילידים שניסו להגן על אדמתם. לקורטס זה לא הספיק. את החלק הארי של הזהב נאלץ לשלוח לכתר הספרדי, דמי לא ייחרץ, והוא רצה עוד .
דה אלוורדו יצא בשליחותו של קורטז לגואטמלה ("ההר הפולט מים" בשפת ה"אינדיאנים"); ארץ הרי הגעש שמדרום. הוא נחשב לאכזרי מבין הספרדים. מספרים שמעשי הזוועה שעשה עוררו חלחלה אפילו בלב האבן של קורטס. הוא יצא ממקסיקו בראש צבא פרשים ובלבו חלומות על אדמה, נערות נאות וכמובן זהב. הרבה זהב. הוא פילס את דרכו בקניון עמוק, מביט בהרי הגעש המעשנים, אולי חושש, אולי שאנן. נחוש להצליח. להרוג, להשמיד ולאבד, אך להביא את הזהב.
בצאתו מן הקניון הצר, אל המישור רחב הידיים של טוטוניקפן ראה צבא של ילידים נערך לקראתו. היו אלו בני הקיצ'ה, אחד העמים החשובים שהרכיבו את הפסיפס האתני של תרבות המאיה. הספרדים היו מצוידים ברובים ובמגני פלדה וה"אינדיאנים" בחניתות ומגני עץ, אך נחושים בדעתם להדוף את הפולש. נשמעו קריאות קרב, הונפו גרזני אבן, ריח אבק שריפה עלה באוויר. לא היה זה "טיול קרב" כפי שסבר אלוורדו בטעות. זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות. אם יפסידו אלו, ייאלצו לחזור מושפלים לחיי עוני בספרד, אם יפסידו אלה, יאבדו את כל עולמם.
אלי האדמה, הרעם והקשת בענן סירבו להתערב. גם ישו, "אל סלבדור" בפי הספרדים, לא אמר את דברו. מספר ההרוגים משני הצדדים הלך וגדל אך השוויון נשמר. לפתע נראה בשמיים הקצאל, מושא גאוותם של בני המאיה. פדרו דה אלוורדו הכיר אותו. כתר מוקטסומה שנלקח ממקסיקו לאירופה היה עשוי מנוצותיו הירוקות המרהיבות. הוא הביט בהשתאות בצבעיו העזים ובנוצותיו הארוכות. בני הקיצ'ה המקומיים נופפו לעברו בהתלהבות. הקצאל היה הרבה יותר מציפור ומסמל; הוא היה ה"נאוול" – הנפש החיצונית הקולקטיבית של המאיה. לכל אדם בעולם המאיה הייתה חיית טאבו משלו – יונק, זוחל או עוף, שסימן את הנפש החיצונית הפרטית שלו. המאיה היה הנפש של כולם. פדרו לא ידע זאת, אך חושי הציד שלו אמרו לו שהקצאל הינו בן ברית של הקיצ'ה ומשום כך אויבו. הוא הרים את רובהו, כיוון בעין מנוסה. ירה ולא יסף, הקצאל צנח מפרפר, יש אומרים היישר על גופו של מנהיג בני הקיצ'ה. באותו הרגע הקרב הוכרע, צבא הקיצ'ה נפוץ לכל רוחו, משאיר אחריו את ההרוגים והפצועים. צבע השחקים הפך לאפור. דומה היה שגם השמיים שותפים לדרמה של התבוסה .
מאז, חזהו של הקצאל נותר אדום .

הקצאל הוא הרבה יותר מציפור ומסמל; הוא היה הנפש החיצונית הקולקטיבית של בני המאיה (צילום: CC Francesco Veronesi)
כתבות נוספות על טיולים בעקבות בעלי חיים
כתבות נוספות על גואטמלה
אלי האדמה, הרעם והקשת בענן סירבו
