נדידת פרפרי המונרך במקסיקו
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין
הטיול הבא מיוחד לעונת החורף. הוא איננו מוקדש למדינה מסוימת ואפילו לא למחוז מסוים, אלא לשמורה קטנה, אליה מתרכזים פרפרי המונרך – פרפרים גדולים ומרשימים, הזוהרים בצבעי כתום ושחור, המוכרים יותר בשמם העברי "דָנאית מלכותית" (Danaus plexippus). פרפרים אלו, נודדים מדי שנה מארה"ב, מקנדה ואף מאלסקה, למקומות קבועים ברמה המרכזית של מקסיקו. עבור כמאה מיליון הפרפרים, זהו סוף המסע בן 4,800 קילומטרים.
GPS מולד ומסע של פעם בחיים
כתבות נוספות על מקסיקו | כתבות נוספות על טיולים בעקבות בעלי חיים
גלגל החיים
חיים מנדידה לנדידה
לעתים האבולוציה מכתיבה הסתוות. לעתים ההיפך. כך למשל, בקיר התוכים שבפורטו-מלדונדו (Puerto Madonado) שבפרו. המוני תוכים המרפרפים בכנפיהם הססגוניות וצורחים בקולי קולות, מבריחים את העופות הדורסים. גם במסע הדנאית יש יתרונות להתקבצות ההמונית: משקלם הרב של הפרפרים על הענפים, עוזר להם להתמודד עם רוחות, והצפיפות שומרת על חום הגוף. עם זאת, ייתכן כי הסיבה העיקרית להתקבצות היא דווקא אחרת. אולי משום שאין הרבה אתרים העונים על דרישתם הקפדנית לתנאי מחייה אידיאליים.
הייחוד שבנדידה זו הוא בעובדה כי הפרטים הנודדים מעולם לא ביקרו באתרי היעד לפני כן. יתר על כן - פרטים אלה הם דור חמישי, בני-ניניהם, של אותם פרפרים שערכו בדיוק את אותו המסע שנה אחת לפניהם. מכאן, שאין ביניהם מורי דרך, שיובילו אותם למקומות מוכרים. איך הם יודעים לאן לנדוד? איך מנווטים לאורך מסע ארוך כל כך? איך עובר הידע הזה חמישה דורות ורק אז נמצא לו שימוש? אלה מהתעלומות הנפלאות של הטבע שעדיין לא נמצאו להן התשובות.
מהו הסוד של נדידת פרפרי המונרך?
הסוד טמון במוח הפרפר, הקטן מראש סיכה, ואינו אלא פיסת רקמות זעירה: מקבץ של תאי עצב הטמון בראשו של חרק, שמשקלו כחצי גרם. ידוע כי האור חיוני לתפקוד השעון הביולוגי במוח הפרפר, כיוון שהוא שולט על חילוף החומרים ועל ה"אות" לנדוד. במחקר גילו החוקרים כי קרן האור האולטרה-סגולית חיונית במיוחד לחוש ההתמצאות של הפרפר, משום שבעיני הפרפר יש קולטני אור מיוחדים הרגישים לקרינה אולטרה-סגולית ואחראים על חוש התמצאותו של הפרפר. כאשר החוקרים התקינו בסימולטור מסנן קרינה אולטרה-סגולית, הפרפרים הפסיקו לעוף.

האתרים בהם ניתן לצפות בפרפרי המונרך
ישנם כמה מקומות בהם ניתן לצפות ביצורים המופלאים הללו. המקום הנוח ביותר הוא השמורה הסמוכה לכפר הקטן אנגנגאו (Angangueo) שבמדינת מיצ'ואקאן (Michoacan), שהינה אחת המעניינות שבמדינות מקסיקו. בנוסף, תמצאו בה הרי געש, גייזרים, אגמים וכפרים ציוריים.
בחודשים ינואר ופברואר, מדי יום כמעט, יוצאים אל השמורה סיורים מודרכים ממקסיקו סיטי או ממורליה (Morella ). לאחר כשעתיים של נסיעה בכביש אספלט משובח, מגיעים אל דרך משובשת יחסית, המטפסת אל הכפר זיטאקוארו ((Zitacuaro , שם חונים האוטובוסים הציבוריים ומשם יוצאים טנדרים לכיוון אנגנגאו, הכפר הבא. לאורך הדרך, הנוף יפהפה: הרי געש, שדות מעובדים, בתים חומי רעפים ושרידי יערות. הכפר, המזכיר מעט את ימי "המערב הפרוע", משנה את אורחותיו בחודשים דצמבר-פברואר. ילדים משוטטים ברחובות ומציעים את עזרתם. גברים העובדים בתורנות כמלווים, מסעדות ובתי מלון המנסים לעבוד ולהרוויח כמה שיותר, טרם עזיבת הפרפרים ועמם האורחים. אז ייכנס הכפר לתרדמת הקיץ.
במגרש החניה המאולתר עטים ילדים קטנים על המבקרים ומציעים להם למכירה, סיכות ראש בצורת פרפרים ושאר מזכרות מקומיות. מכאן יוצא שביל תלול אל מקום התצפית. זו עלייה לא קלה. המבקרים נדרשים שלא להכניס מזון ולשמור על השקט. השביל מתפתל בין דוכנים קטנים ומסעדות מאולתרות. ניתן לעצור לרגע לאכול פירות יער חמצמצים או קֶסָדייה - מאכל בצקי ממולא בגבינה, תרד או פרחי דלעת ומטוגן בשמן עמוק. מומלץ להגיע לכאן באמצע השבוע ולא בסופו, כדי להימנע מהמולת המבקרים, הפוקדים את השמורה במספר גדל והולך. כעבור כחצי שעה של הליכה נראים בצד הדרך פרפרים מתים ואחר כך גם פרפרים חיים, הצמודים לצמחים, כעלים חורגים רבי צבע. גם במתים אסור לגעת. כמו כן, אין לצלם בעזרת מבזק. חוקי שמירת הטבע נוקשים, אם כי לדאבוני, אין המלווים המקומיים מקפידים על אכיפתם.
עוד רבע שעה של טיפוס ומגיעים לקצה מסלול המותר לטיול. למעלה, כך מספרים, מצויים ריכוזי פרפרים גדולים בהרבה, אך לשם אסור להיכנס, כדי לשמור על הפרפרים החיים שם, מטרדתם של המבקרים. למען הדורות הבאים. אולם גם כאן, המראה מרהיב. גזעי העצים מכוסים באלפי פרפרים הנראים כעלים רוטטים. לרגע הם יוצאים במעוף חגיגי, מכסים את השמים ושבים למקומם. לאחר שנרגעים מהמחזה המסחרר, זה הזמן לעקוב אחר פרפר בודד, לראות אותו נח לרגע על עלה ירוק, מוצץ צוף מאחד הפרחים, מרפרף בכנפיו ושב לעוף. יש משהו מרגיע במראה הזה של היצורים הענוגים, של הירק, של היער, של השקט ושל חוויית הכפר המנומנם אליו שבים בסיומו של המסלול.
במגרש החניה המאולתר עטים ילדים קטנים על המבקרים ומציעים להם למכירה, סיכות ראש בצורת פרפרים ושאר מזכרות מקומיות. מכאן יוצא שביל תלול אל מקום התצפית. זו עלייה לא קלה. המבקרים נדרשים שלא להכניס מזון ולשמור על השקט. השביל מתפתל בין דוכנים קטנים ומסעדות מאולתרות. ניתן לעצור לרגע לאכול פירות יער חמצמצים או קֶסָדייה - מאכל בצקי ממולא בגבינה, תרד או פרחי דלעת ומטוגן בשמן עמוק. מומלץ להגיע לכאן באמצע השבוע ולא בסופו, כדי להימנע מהמולת המבקרים, הפוקדים את השמורה במספר גדל והולך. כעבור כחצי שעה של הליכה נראים בצד הדרך פרפרים מתים ואחר כך גם פרפרים חיים, הצמודים לצמחים, כעלים חורגים רבי צבע. גם במתים אסור לגעת. כמו כן, אין לצלם בעזרת מבזק. חוקי שמירת הטבע נוקשים, אם כי לדאבוני, אין המלווים המקומיים מקפידים על אכיפתם.
עוד רבע שעה של טיפוס ומגיעים לקצה מסלול המותר לטיול. למעלה, כך מספרים, מצויים ריכוזי פרפרים גדולים בהרבה, אך לשם אסור להיכנס, כדי לשמור על הפרפרים החיים שם, מטרדתם של המבקרים. למען הדורות הבאים. אולם גם כאן, המראה מרהיב. גזעי העצים מכוסים באלפי פרפרים הנראים כעלים רוטטים. לרגע הם יוצאים במעוף חגיגי, מכסים את השמים ושבים למקומם. לאחר שנרגעים מהמחזה המסחרר, זה הזמן לעקוב אחר פרפר בודד, לראות אותו נח לרגע על עלה ירוק, מוצץ צוף מאחד הפרחים, מרפרף בכנפיו ושב לעוף. יש משהו מרגיע במראה הזה של היצורים הענוגים, של הירק, של היער, של השקט ושל חוויית הכפר המנומנם אליו שבים בסיומו של המסלול.
האם הפרפרים בסכנת הכחדה?
ניתן רק לשער מהן הסיבות לצמצום האוכלוסייה עד כדי 10%, וקיימות כמה תיאוריות: בצורת בת חמש שנים במערב ארה"ב, צרעה טפילה או וירוס קטלני שתקפו וחיסלו אוכלוסיות שלמות, או שמא שינוי טבעי בגודל האוכלוסייה, שהיא תופעה מוכרת בממלכת החרקים. הפרפרים הללו רגישים במיוחד לשינויים קיצוניים במזג האוויר ומתברר כי גם ברמת מקסיקו, הנעימה בדרך כלל, מזג האוויר עלול להיות קטלני. להערכת החוקרים מתו בסערת חורף חמורה, שהשתוללה בשנת 2002, מספר דמיוני כמעט של 220-270 מיליון פרפרי מונרך. כ- 75%-80% מכלל האוכלוסייה. החוקרים גורסים אמנם כי לא סביר שאירוע יחיד יביא להכחדת המין הזה במקסיקו, אך הידלדלות משמעותית באוכלוסייתם מותירה את הפרפרים פגיעים עוד יותר לאירועי מזג אוויר, למחלות ולכריתת היערות המתמשכת באזור.
עדיין מדובר במיליונים, שבחודשי השיא, ינואר-פברואר, מכסים את ענפי העצים בכסות מרהיבה של צבעים לוהטים. מעת לעת, כשקרני השמש מבצבצות מבעד לעלים, יוצאים הפרפרים במעוף מרהיב שמכסה את השמים במראה הדומה לרגע לנשירה המונית של עלי שלכת. יש המדמים את הלהקות לעננים צבעוניים. הדבר המרשים ביותר בתצפית על דנאיות הוא הזמזום שהן משמיעות במעופן.