www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



מרוקו בזווית אישית – חלק ב'
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


מרוקו מהממת; פחות ביופייה ויותר בקסמיה, ממראות אלף לילה ולילה בערים האימפריאליות, ועד החזיונות המופלאים של הדיונות בסהרה ונאות המדבר שבשולי האטלס. מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, חושנית, דרמטית ומעוררת תחושות פיוט.
 
בכתבה זו נמשיך את הביקור במרוקו, אותו התחלנו בחלקה הראשון של כתבה זו -  מרוקו בזווית אישית – חלק א'
 
מרוקו, גילי חסקין
גילי חסקין וידיד מקומי  (צילום: גילי חסקין)


גיל הזהב





מרוקו של אלף לילה ולילה
פאזוליני צילם פה את אדיפוס המלך, כדי לעצב עולם מיתולוגי בזמן לא ידוע. סרטו אלף לילה ולילה הוא מציאות יומיומית בכל שוק. ברטולוצ'י צילם פה את השמים מחכים מעל, אורסון ולס את אותלו, סקורסזה את פיתויו האחרון של ישו, היצ'קוק את האיש שידע יותר מדי ואת ציפורים. ג'ימי הנדריקס שר על החומות של אסוויירה, וסרטים רבים הוסרטו בקסבה של איט בן האדו, עיר מגדלים בנויי-בוץ בעמק אלף הקסבות, שבין הרי האטלס הגבוה לג'בל סע'רו.
 
זוהי ארץ מרתקת. היא איננה שופעת מוזיאונים, אך בעצמה מהווה מוזיאון ענק של אומנות סביבתית. חומר ורוח עם יותר מקורטוב של עולם הולך ונעלם. מרוקו היא ארץ גדולה, ששטחה, יחד עם סהרה הספרדית, הוא למעלה משבע מאות אלף קמ"ר, גדולה מישראל פי שלושים וחמש! היא נמצאת בקצה הצפוני-מערבי של אפריקה, אך נחשבת בצדק לאי, בין הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי ואוקיינוס השממה של הסהרה - המדבר הגדול ביותר בעולם. 
 
מלבד הסהרה, בולטים במרוקו ארבעה רכסי הרים, שכולם שייכים למערכת הרי האטלס - שרשרות של הרים צעירים בקצה של יבשת קדומה. כשצפו היוונים הקדמונים לראשונה במערכת ההרים של מערב העולם, כפי שהיה ידוע אז, זיהו את המקום עם קצה העולם - משכנו של אטלס. הרים אלו, בצפון-מערב יבשת אפריקה, מהווים יחידה גיאוגרפית, אקלימית, היסטורית ותרבותית נפרדת. מצפון וממערב הם מנותקים על ידי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ומדרום וממזרח על ידי מדבר סהרה. הערבים, שהביאו לחלק זה של העולם את האסלאם כבר במאה השביעית, קראו לאזור "ג'זירת אלמע'רב", היינו, אי המערב. כינוי הולם לאזור פורה המוקף בים של חולות ומים.
 

שרשרת הרי-הריף


צפונית מכל הרכסים נמצאת שרשרת הרי-הריף. הרים גירניים גבוהים וירוקים, המשכם של הרי סיירה-נבדה שבדרום ספרד. ההרים זרועים כפרים קטנים המסוידים לבן, ובמדרונותיהם מגדלים את הקנבוס, עשב חשיש מהטובים בעולם. היפה שבכפרים הוא שפשואן (Shefshuan), כפר שסמטאותיו הלבנות-כחלחלות בוהקות בניקיונן, מטופחות להפליא, ומזכירות מאד את אלו של אנדלוסיה בדרום-ספרד. "טיפו אנדלוז" קוראים להן התיירים הספרדים. לי הן הזכירו את משכנות המוגרבים של צפת, שבעבר הלא-רחוק, טרם שנתחרדה, הייתה ידועה בסמטאות כאלו. 
 
דרומית להרי-הריף, מעבר לאגן הפורה של הנהר הגדול סבו (Sebu) מתרוממים הרי האטלס התיכון. רכס המגיע לגובה של 3,340 מ', וידוע, בין היתר, במפלי מים, בשמורות-טבע, באתרי-סקי וביערות ארזים. הארז האטלנטי הוא עץ מחט הגדל לגובה של 50 מטרים. הוא עומד איתן בסופות שלג וברוחות קדים, ומצדיק, ללא ספק, את הפתגמים והאמרות הקשורים בשמו. טיול ביערות הארזים, בין פיסות השלג שעוד לא נמס, לקול צרחותיהם של הקופים המלקטים מזון, מנוגד בקוטביות לטיולים באזורים אחרים: בסהרה, באנטי-אטלס ובחוף. 
 
שוויץ של מרוקו
בלב היערות, לחוף האגם, נמצאת איפראן (Ifran), עיר בעלת חזות אלפינית, שאלמלא כמה ברברים לבושי ססגוניים שפסעו ברחובותיה, היינו יכולים לחשוב שאנו נמצאים בשוויץ. מעל הקסם המיוער הזה מתנשא ארמונו של חסן השני, אחד מיני רבים. כאן אירח את ידידו שמעון פרס. ייתכן שהמציאות נראית פשוטה יותר והבעיות ניתנות יותר לפתרון מחלון הארמון הנשקף אל ההרים. מדרום להרי האטלס התיכון מיתמרות הפסגות המושלגות של האטלס הרם. גבוה מכולם הוא ג'בל טובקאל (Tubkal), המתנשא לגובה של 4,165 מטרים - הפסגה הגבוהה במרוקו. גבוהה גם לפי קנה-המידה של אירופה. 
 
בדרך להרים מטפסים בנופים חומים ויבשים, ההולכים ומוריקים עם העלייה בגובה. הטרסות נהיות תלולות יותר, הכפרים קטנים ומכונסים יותר, התושבים הססגוניים ידידותיים יותר. אילו הם השלוחים - תושבי ההרים. "שְלוח" היא מילה שהוראתה המקורית היא כינוי של כבוד, וכיום היא כינוי גנאי שמשמעותו כפרי, בור, פרא. הכביש מתפתל למעלה, הכפרים מפנים את מקומם לכפרי-בת הפעילים בקיץ בלבד, עד סמוך לפסגה, גבוה בהרים, שם יש רכבות כבלים המובילות לפסגות גבוהות יותר, הצופות אל נוף אינסופי של שלג עולמים: תחושה משכרת של הוד קדומים.בחלקם הדרומי, הנמוך, של ההרים, מתחפרים קניונים ענקיים. קניון דאדס (Dades) , המפלס את דרכו בין מצוקים גירניים, המעיקים על המטייל מגובה אנכי של אלף מטרים, והטודע'ה, שהבליה חוללה נפלאות בסלעיו ויצרה בהם גן של פסלים.
 
מישורי האינסוף של הסהרה
מעבר להרי האטלס, מעבר לעמק סוס (Sous) ומעבר לרכס הרי מול האטלס, שכבר הוזכר, משתרע האינסוף: המישורים זרועי הסלעים של הסהרה. למרות שסבורים בטעות כי מדובר בים של חולות, ולמרות שאכן קיימות בסהרה דיונות ענקיות יפהפיות, הרי הוראת השם "סהרה", סחרא בערבית, היא סלע. זהו מדבר של סלעים, שפה ושם פזורות בו מספר נאות מדבר, איים של תקווה בלב הישימון. חופי הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי, העמקים הפוריים, המישור רחב הידיים המכונה מסטה  (Meseta), מספרדית: שלחן קטן, ההרים והמדבר - כולם חלק מהפסיפס העצום, הרבגוני, ששמו מרוקו. 
 
לא רק הנופים משתנים בקיצוניות מההרים הירוקים סביב טנג'יר (Tanger) ועד למישורים הצחיחים הסובבים את שווקי הגמלים של גווילימין (Guilimin) שבדרום. גם הארכיטקטורה, הלבוש ואורחות החיים משתנים מאזור לאזור. בקזבלנקה יש גורדי שחקים; בהרי האטלס נצמדים לצלע ההר בתי חומר חומים; בצפון הארץ בונים מלבנים, וערי האוקיינוס האטלנטי צבועות בלבן ובטורקיז; העיר פס כחלחלה, מראקש אדומה, ולמקנס גוון ירקרק משהו. התלבושות המסורתיות משתנות מאזור לאזור, מעמק להר, מכפר לכפר ומשבט לשבט. ההבדלים העצומים באים לידי ביטוי בריבוי דיאלקטים ובהשפעות תרבותיות שונות.


מרוקו, מדבר
סיור מדברי במרוקו  (צילום: גילי חסקין)
 





איסלם בהשפעה ספרדית
באזור הצפוני ניכרת עד היום ההשפעה הספרדית, וברוב המדינה ההשפעה הצרפתית. החברה המרוקאית בנויה רבדים-רבדים, קבוצות-קבוצות. לא רק ברברים מול ערבים, אלא גם אזור מול אזור.האוכלוסיות מאד ברורות ומגדירות את עצמן- "מראקשים", "מקנסיים", "רבאטיים" ו"פאסיים". חצר המלוכה, מבחינתה, מנסה להפגין חזית אחידה: כולנו ברברים, ערבים, מוסלמים. אך מתחת לפני השטח רוחשות גחלים של קיפוח. הברברים, שפעם התריסו מול הצרפתים כי הם מרוקאים ולא הניחו להם לתקוע טריז בינם לבין הערבים, מכריזים היום בגאווה: "אנחנו ברברים. שונים".
 
האסלאם המרוקאי שונה מהאסלאם הערבי המוכר לנו בארץ. יש בו השפעה ספרדית רבה, השפעה אפריקאית, השפעה ברברית ניכרת והשפעה מיסטית של הדרווישים המוסלמים. ההשפעה באה לידי ביטוי בקברי הקדושים, מוסלמים ויהודים, המציפים ממש את המדינה. מונים במרוקו שבע מאות קברי קדושים יהודים, מספר קברי קדושים נוצריים, אלפי קברי קדושים מוסלמים, ופעילות רבה של עליות לרגל (זיארה), המתרחשת סביבם. כל קדוש כמעט זוכה להילולה ביום מותו, יום כלולותיו עם האלוהים, שהוא בדרך כלל גם יום הולדתו. צדיקים זוכים למות ביום הולדתם. ביום זה נוהרים אל הקבר חסידיו, מקריבים קורבנות, נודרים נדרים ומרבים בתפילות ובבקשות. 
 
הנערה היהודיה שסירבה להתאסלם
לפני שנים, סלדתי ואף הוקעתי פעילות דתית כזו. מן הסתם חששתי שהיא מאיימת עלי, שהיא חלק מהתרבות שלי. לעגתי למה שנראה לי כפרימיטיבי. כעבור שנים למדתי לראות את הכל בראייה תרבותית יותר. יותר מתארת ופחות שיפוטית. מה שכיניתי כ"מפגר" אני מכנה היום כ"מסורתי". כשלמדתי לתפוס מרחק, למדתי לראות יותר וליהנות יותר. 
 
כמה קברי יהודים מושכים אליהם גם עולי-רגל מוסלמים, כמו זה של לה-סולליקה, נערה שסירבה להתאסלם ולהינשא למלך, ומתה על קידוש השם. כמה קדושים יהודים, כמו ר' חיים פינטו, רבי שלמה בלחנאס, רבי אבן עטר, והמפורסם מכולם: רבי עמרם בן דיוואן, זוכים להילולות ענק, המושכות צליינים ומבקרים מכל העולם. חלק מן הקדושים היו שד"רים (שלוחי דרבן), שהגיעו במאות הקודמות למרוקו כדי לאסוף תרומות עבור יהודי ארץ ישראל. חלקם, שנפטרו במרוקו, הפכו לקדושים. 
 
הרגלי חיזור ברבריים
פולחן הקדושים הברברים מגיע לשיאו במווסמים. "מווסם" הוא עלייה לרגל המונית, הקשורה לעתים לסיומה המוצלח של עונה חקלאית; הכוללת גם יריד גדול, שירה וריקודים בתלבושות מסורתיות. בעבר הלא רחוק נהגו נשות הכפרים, שדרכם עברו השיירות, לארח את עולי הרגל ולהעניק להם מחסדיהן. המנהג כנראה עבר מן העולם לצערם של כמה מטיילים, אך חוקרים צרפתים מראשית שנות העשרים מתארים כיצד יוצאות הנערות, נשואות כרווקות, ומזמינות לביתם את הגברים, לארוחה ולסקס, מבלי שמישהו יחשוב לסרב. כל זה, לאחר כתריסר מאות שנים של שלטון האסלאם!
 
עד היום שונים הרגלי החיזור באחדים משבטי הברברים ממה שמקובל בארצות מוסלמיות; הנערות נועזות יותר, ואינן מהססות להביע את רצונן ברמזים עבים ואף יותר.
 
באחד הטיולים חנה ידידי הצלם יואל, במרכזו של כפר קטן. היינו ג'יפ אחד ובו שלושה מטיילים, הלומי שמש ורוח מדברית. ליד הבאר ניגשה אליו נערה יפה כבת שש-עשרה וביקשה ללחוש משהו על אוזנו. יואל, ברפלקס מותנה של תרנגול, כמו כולנו, ניפח את חזהו בגאווה והביט בשותפיו למסע בחיוך של יוהרה. כעבור רגע התחלפה הגאווה במבוכה. הנערה, שנשיותה פרחה בטרם עת, שאלה אותו בסוד, אם השניים האחרים נשואים. כאשר התברר לה שלא, ניגשה אל ידידו וללא כחל ושרק, הזמינה אותו לסעוד עמה ארוחת צהריים בבקתתה. לאחר שגלגל עיניו בחוריהן מרוב תדהמה, ולאחר רגע נוסף שבו התאושש מתדהמתו, הציע שגם הם, שותפיו למסע, יצטרפו. הנערה לא התבלבלה ובטון נשי פגוע, השיבה לו שעדיף שלא יבוא בכלל... לא נותר לו אלא להציע ללגום תה באווירה של פיוס, בעוד ילדי הכפר סובבים אותנו ביללות חתונה.
למידע נוסף בכתבה נשות מרוקו בעת החדשה
 
סיפורי אהבה במדבר
המדבר עתיר פיתויים, ומשום כך גדוש בסיפורים. סיפורי אהבה ואכזבה, סיפורי בגידה ותשוקה. לזיז, נהגנו המתולתל ויפה-התואר, סיפר לנו כיצד פגש את עיישה, אשתו, ליד הבאר. לא היה צורך בהרבה. מבט אחד בעיניו והכול היה ברור. ההורמונים עבדו חיש מהר, ולאחר האירוע שאין ממנו דרך חזרה, נאלץ לשתף את הוריו בסיפורי מעלליו. אמו הקימה זעקות שבר ואף הכתה אותו מכות נמרצות, כאילו שהיא עצמה לא נהגה כך בנעוריה. אבל חלילה למשפחה לאבד את כבודה. למחרת בבוקר אכפה את חמורה, וצעדה שמונה קילומטרים לבית הוריה של עיישה כדי לשוחח על דא ועל הא. אמה של עיישה פערה פיה בתדהמה כשראתה אותה, למרות ששמעה מעיישה את קורותיה. השיחה קלחה, הנשים טעמו מן התבשילים, החליפו מידע, מי התחתן ומי התגרש, מי התעשר ומי ירד מנכסיו. לקראת הסוף, כבדרך אגב, התעניינה אמו של לזיז בילדה היפה ששוטטה פעם מתחת לשולחנות, למרות שכזכור ידעה מה כבר עוללה אותה "ילדה". גם אמה של עיישה היטיבה לשחק את המשחק, ורק עם ערוב היום הסכימו היא ובעלה לקבל את ההצעה ה"ספונטאנית".
 
את מי אני אוהב יותר – פאס או מראקש
אחד הדברים המרתקים בביקור במרוקו הוא ההתמודדות עם הרחוב. במרוקו יש אוכלוסייה גדולה המתפרנסת מתיירים, וההתנפלות עליהם ממש לא תיאמן. המקומיים עטים על התייר במתקפות חסרות תקדים, גם בהשוואה לארצות אחרות בעולם השלישי. בסמטאותיה של טנג'יר ראיתי מטיילים מתקרבים לאובדן שליטה מול המוכרים והקבצנים העטים עליהם מכל עבר. המקומיים רגישים מאד לשפת הגוף של העוברים ושבים, להבעתם, לאינטונאציה בקולם, ואינם מהססים להשתמש בהן לצורכיהם, אך עם סייג ברור - ללא אלימות. זוהי ארץ רגועה, ששליטיה מקפידים על שלומם ועל רווחתם של התיירים.
 
באחת הנסיעות הארוכות שאלו אותי המטיילים איזו עיר אני מעדיף במרוקו, ותמיד אני מוצא את עצמי מתלבט בין פאס למראקש
 
בעיר פאס (Fes) אני אוהב את השילוב שבין הסגנון הקיירואני (תוניסאי), המייצג את הפראות הצפון-אפריקאית, לבין הסגנון האנדלוסי, המבטא את העידון הספרדי. ליבי הולך שבי אחרי הבזאר, המרגש בשילוב שבין סדר וארגון "יקיים" כמעט, לבין חושניות מרוקאית. כל ביקור בבזאר הוא ביקור אצל אנשים, אצל בעלי מקצוע: בכל פעם אני מבקר את עושי הגבינה, את מפטמי האפרוחים ובעיקר את הבורסקאים, מעבדי העורות - מלאכה ההולכת ונעלמת מן העולם. נערים מגרדים עורות ומסירים מהם שומן, שיער ולכלוך, טובלים אותם בבריכות שבמימיהן מעורבבים חומרים מרככים מסוגים שונים. רסק ספלולי בלוטי-האלון, סיד, פירות-אוג הקרוי על שם הבורסקאים, וצואת כלבים, היוצרים צבעים שונים ובעיקר צחנה חריפה. פאס היא גם שוק הצמר, שוק הצבעים, חרשי הנחושת והקדרים - סימפוניה של קולות וצבעים, חזרה במנהרת הזמן לעולם של פעם. פאס מהווה תזכורת למאות הראשונות לכיבושי האסלאם, עת קם כאן אחד ממרכזי הידע המערבי, עד כמה שזה נשמע מוזר כעת. פאס היא שמורה היסטורית של ימי הביניים, עם רבעים אוטרקיים, גילדות של אומנים והמוני אדם הדרים בצפיפות ומתרוצצים ברחובותיה העקלקלים כנמלים עמלניות. פאס היא עיר תרבותית, בעלת מסורת דתית-ערבית, המושיטה יד אחת אל המזרח ויד שנייה אל אנדלוסיה שבספרד.
 

מראקש – בין הרי האטלס לסהרה


מראקש לעומת זאת נקשרת אל הרי האטלס הגבוהים, מבצרם של הברברים, אל מדבר סהרה ואל אפריקה השחורה. היא נאת מדבר הניצבת בלב העימות שבין הרי האטלס לסהרה. כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר. האדריכלית שרון טלמור הסבירה לי פעם, שעיר נמדדת ביפי האדריכלות שלה, במוניטין שיצאו לה, בחביבותם של תושביה. אפשר גם לבחון את הנוף שסביבה ואולי גם את האווירה השורה ברחובותיה. לעיר מראקש שלמרגלות הרי האטלס יש איכות וייחוד בכל אחד מן התחומים הללו. בזכות כל אלו הפכה לחביבתם של מבקרים מן המערב. מראקש מגשימה את הפנטזיה המזרחית האקזוטית שלהם.
 
מראקש מכונה כאמור "העיר האדומה", אדומה כצבע הטיט. עיר שדומה כאילו צמחה מתוך המדבר, שמאבניו היא בנויה. כל כולה מבנים אדמדמים שהזכירו לנו את ראג'סטן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו, וזהו סימן שהתאהבנו בה באמת. ניכרת במראקש ההשפעה הברברית וההשפעה האפריקאית; במוסיקה, בלבוש ובטיפוסים השונים. מראקש היא מוזיאון ארכיטקטוני נהדר של ימי הביניים, שנמשכו כאן עד המאה העשרים. התיירים הרבים נוהרים לכאן כדי לחזות בשכיות החמדה של העבר, בבוסתנים, בהיכלות הקבר ובארמונות, שם באות לידי ביטוי אומנויות אנדלוסיה, צפון-אפריקה, אירופה, ערב, ומשהו חדש - תרכובת של כל אלו. "התכשיט של מרוקו", "נשמת הממלכה", "הלב הפועם" - אלו רק חלק מן הכינויים שהוצמדו למראקש. הזרים זיהו את העיר מראקש עם המדינה, ששמה הוא למעשה מע'רב, ומשום כך השתנה בהדרגה ל"מרוקו". עיר זו הקסימה נוסעים ומבקרים, סופרים ומשוררים. מראקש היא עיר תיאטרלית ודינאמית, הפועלת ופועמת ללא הפסקה. את הדרמה הגדולה שלה יוצרים הניגודים: מול הרחובות והכיכרות ההומים אדם ומול הפעילות התוססת בשווקים בולטים השקט והשלווה שבחצרות הפנימיות ובגנים המטופחים החבויים מאחורי חומות גבוהות. עיר ציורית ותוססת, שאופייה האקזוטי, צביונה הברברי ואווירתה המסתורית הם מקור משיכתה העיקרי.
 
התכנסות בכיכר המרכזית של מראקש
חום המדבר והשמש היוקדת דוחקים במהלך היום את תושבי מראקש  אל פינות מוצלות. אך רגע לפני השקיעה, כשקרניים אחרונות מאירות את החומות והבתים המרוחים בטיח, יוצאים התושבים אל הרחובות ונוהרים בהמוניהם אל כיכר ג'מע-אל-פנאא (תרגום: התכנסות המתים), הכיכר המרכזית בעיר העתיקה. גם התיירים עוזבים את האתרים ואת בתי המלון, ונוהרים אל הכיכר המרכזית. כאן נהגו להוציא להורג פושעים ומורדים במלכות. בעבר הלא רחוק עמדו בכיכר שלושה כידונים ארוכים ובקצה המחודד שלהם היו נעוצים כמה ראשים כרותים ונוטפי-דם. לדבר, כך מספרים, הייתה השפעה מרגיעה. אם ה"שבאב" היו משוטטים בימי הקיץ, בחום של Cº46, והיו מתעצבנים ממשהו, ואולי אף מחפשים היכן לפרוק את זעמם, היו מתבוננים לפתע בראשים הכרותים ומיד היו נרגעים. 
 
כבר בשעות אחר הצהריים מתחילה הפעילות בכיכר. בימי החורף הקרירים יחסית היא אינה חדלה לאורך כל שעות היום. אל הכיכר הזאת מתקבצים תושבי הכפרים ההרריים ונוודי המדבר כדי לקחת חלק בפעילות המסחרית והחברתית. מהכיכר יוצאת רשת מפותלת של סמטאות אל השווקים הסואנים. בשעות אלו מתחילים להופיע קוסמים ומאחזי עיניים, רופאי אליל הרוקחים שיקויי פוריות, מיסטיקנים הנואמים ברגש, ולצדם רופאי שיניים המציעים למכירה שניים תותבות. נוגה, שותפתי למסע, אהבה את המראות הללו. הם דיברו אליה יותר מאשר הקברים הסעידים או האומנות הברברית. ברברית קמוטת פנים בוחנת בקפידה את כף ידו של זקן פעור פה, ובתוך ההמולה הזו שני אנשים מוסתרים על ידי שמשיה. אחד מדבר והשני רושם - טיפול פסיכולוגי על גבי שטיח מרופט, בקליניקה מאולתרת תחת כיפת השמים.
 
תיאטרון חי בכיכר
באחד הטיולים הפניתי את תשומת לבם של חבריי למרפא שיניים בשיטות עממיות. המרפא, אם אפשר לקרוא כך לבעל תנועות הנפח שניצב מולנו, אחז בצבת שן חולה שהייתה עדיין בפיו של מטופל. בנו של המטפל נשלח לבצע תרגילי הסחה כמו עמידת ראש, והופ, אנקת כאב ושן נוטפת דם נשלפת החוצה. כוסית של קוניאק לשיכוך הכאב, גם אם נגד חוקי האסלאם, והאיש מדדה לדרכו. עם שקיעת החמה מתחילה הפעילות בכיכר ונמשכת אל תוך הלילה. דוכני סחורות נפתחים על רחבת האספלט, טבחים מטגנים דגים ופלפלת חריפה לאור מנורות הגז ובוחשים את מרק החרירה המהביל בקדרות ענק. נערים מוכרים אצבעות חשיש, קבצנים עיוורים שולחים יד לנדבה, ילדים תמימים למראה שולחים יד לכיסי העוברים ושבים, ונשים עטופות ברעלה שחורה מציעות למכירה צמידי כסף. כותבי מכתבים ובקשות מצטופפים תחת שמשיות עם מכונות כתיבה רעועות, מרקידי נחשים מנסים לצוד את עינו של לקוח מתפעל, ומוכרי מים לבושים באדום מחפשים תייר עם מצלמה. 
 
בכיכר הענקית, המוקפת כולה בתי-קפה ציוריים, מתרחש לקראת ערב תיאטרון חי. המוני אדם נוהרים הנה. תזמורות "אפריקאיות" ו"ספרדיות", רקדנים, זמרים, אקרובטים, מכשפים ומאלפי נחשים. האווירה מחשמלת ממש. עם שקיעת השמש, כשבתי הקפה נצבעים באדום לוהט של שקיעה, מתגודדות בכיכר חבורות-חבורות סביב עוקרי השיניים, מגידי העתידות, הפאקירים, הלחשנים והיידעונים. עבורם אין זה רק משלח יד אלא אמנות, כמעט ייעוד. עוקר השיניים משתמש אמנם בצבת ענק, אך מרכך את הפחד בסיפורים מרגיעים. מגדילים לעשות מספרי הסיפורים המקצועיים, שבנוסף להרמת-קול והנמכתו לפי הצורך, מוסיפים לסיפור אנחות, גניחות וצקצוקי לשון. לא הבנתי דבר, אך המימיקה, המבטים החודרים ואולי אפילו כוח ההיפנוזה, ריתקו אותי למקומי. מגדת עתידות באה בימים בוחנת מקרוב את כף ידי; אט-אט היא משבחת את תכונותיי התרומיות ואת עושרי העתידי, כשכל משפט מלווה בתרועות הקהל. הקול המחוספס, המשפטים השבורים המתורגמים מברברית לערבית, לצרפתית ולבסוף לאנגלית, מצליחים לשכנע גם אותי. 
 
למרגלות הרי האטלס
הכל קרוב וצפוף. במעגל החיצוני של הכיכר כרכרות מצועצעות הרתומות לסוסים; במעגל הפנימי, דוכנים-דוכנים שבהם סוחטים מיץ תפוזים טרי, ובתווך - חגיגה עצומה: נחש הנאבק עם נמייה, תוכי מדבר, חמישה אחים יוצרים פירמידה, נער אוסף מעות מכובע הפוך, נוכל מציע לתמימים להמר ולגלות היכן חבוי מטבע מתחת לקלפים. מולי זוג מתאגרפים הולמים זה בזה. לצדם "רוקח" המוכר תרופות פלא המקובלות בהרי האטלס מקדמת-דנא. פופולאריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשביחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האישה לבעלה. בנו של הרוקח מקפל את רגליו מאחורי עורפו, אולי כדי להוכיח את יעילות התרופות, אולי כחלטורה נוספת. 
 
בצד, מנותקים מההמולה, ספונים זה אל זה, חכמי דת המשננים את שיעורם. ניחוחות השיפודים עולים השמיימה, באוזניים הולמים תופי המחוללים, בפה שמור עדיין טעמו של המיץ הסחוט, מכל עבר נדחפים רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות - כך מתנהלת ההצגה הטובה בעיר. אף במאי, יצירתי ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני כאחד. 
 
לא יאומן, אנחנו במרוקו, במראקש, למרגלות הרי האטלס.


לכתבה הקודמת בסדרה טיול למרוקו בזווית אישית – חלק א'


כתבות נוספות על מרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
אוכל במרוקו
פולקלור, אמנויות עממיות ואומנות במרוקו
טיול ג'יפים במרוקו
נשות מרוקו בעת החדשה
טיול למרקש ושווקיה






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 5452
2180