www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



יופייה של מרקש
חלק א'

מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין 


מרקש הינה העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו. לא גדולה וסואנת כמו קזבלנקה (Casablanca), לא רשמית ומהודרת כמו רבאט (Rabat) ולא קנאית כמו פס (Fès). מרקש שלמרגלות הרי האטלס הגבוה, היא מרוקו בזעיר אנפין. 


מרקש, העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו
מרקש, העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו  (צילום: Oliver Mallich)

 

מרקש (Marrakech), על הנופים המופלאים הנמצאים במרחק קצר מדרום לעיר, על אווירתה החושנית וצבעיה החמים, היא מרוקו במיטבה. מרקש היא נאת מדבר הניצבת בתפר שבין הרי האטלס למדבר הסהרה. כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר. העיר המופלאה הזאת נראית כאילו צמחה היישר מן המדבר, שמאבניו האדמדמות היא בנויה. שונה מכל עיר ערבית שהכרנו עד כה. קשת גווניה שבין וורוד לארגמן, כמו אווירתה המיוחדת, משכה אליה את אוהבי המדבר והרומנטיקה של המזרח; היא שילבה בתוכה קסם ערבי עם מסתורין ברברי. תחנת מעבר בין הציוויליזציה האנדלוסית לאפריקה השחורה. 
 
בעיני הנוסעים האירופאים סימלה מרקש את הארץ כולה. זו הסיבה שארץ זו ששמה "מגרב" (מערב) בפי תושביה נקראת "מרוקו" בפי בני אירופה - שיבוש של השם "מרקש"

 

מי יפה יותר? מרקש (A), קזבלנקה (B), רבאט (C), פס (D)

 

גיל הזהב




 

מיקום ומייסדי מרקש

העיר מרקש שוכנת במרכז מישור הוּז, לרגלי רכס האטלס הרם, בגובה של 460 מ' מעל פני הים, מרוחקת 240 ק"מ מקזבלנקה, והיא מוקפת חורשות דקלים ומקושטת בגנים ציבוריים נרחבים. מרקש נוסדה בשנת 1062 בידי יוסוף בן תשפין, כבירת שושלת המורביטון, ברברים משבטי הצנהגא, שפניהם היו רעולות בצעיף כחול. היו אלו ברברים מהרי האטלס, אשר מרדו בשליטים ובתיאולוגים הערבים והשליטו איסלם קנאי וחסר פשרות. את דמותם של המורביטון ניתן לראות בצאצאיהם, הטוארגים, הבדווים הכחולים של מרוקו. בעבר הלא רחוק, הסתובבו רק הגברים בפנים רעולות, כפי שהם נוהגים לעשות עד היום בצ'אד הסמוכה. גברים רעולים אלה שימשו כעמוד תווך במחקרה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שניסתה להוכיח כי הרעלה איננה בהכרח אלמנט משפיל, אלא דווקא מכבד.

המורביטון היו הראשונים שאיחדו את כל השטח שנקרא היום מרוקו ליחידה מדינית אחת, והקימו אימפריה בכל האזור שבין טימבוקטו לקסטיליה. מאז והלאה, מקורן של כל השושלות המקומיות, שהצליחו לאחד את כל השטח הזה תחת שלטון אחד, מדרום להרי האטלס, אולם הבירה הייתה תמיד מצפון להם. המורביטון היו ידועים כקנאים לאיסלם. לוחמים עזי פנים שהשליטו את דין מוחמד בסייף. מספרים שהיו מעמידים ברברים סרבנים, עובדי אלילים, בין שתי שורות של חיילים מכודנים ומאיצים בהם לרוץ לכיוון ככר גדולה שם ציפה להם התליין, אלא אם כן החליטו להכריז את ה"שהאדה", העדות, דהיינו, לקבל על עצמם את דת האיסלם. ייתכן כי מקור השם "מרקש" הוא במילה הברברית "מְרָחְ'ס", שהוראתה 'רוצו'.
 
המינרט של מסגד כותובייה במרקש, זכר לתהילת העבר 
המינרט של מסגד כותובייה במרקש, זכר לתהילת העבר (צילום: Oliver Mallich)
 

אל-מדינה והמלאח

העיר העתיקה, אל-מדינה, הגרעין העתיק של העיר מרקש, נמצאת בחלקה המזרחי. בחלק הדרומי- מזרחי של המדינה נמצא המלאח - שכונת היהודים ובה בית קברות גדול, שמור ומטופח. המלאח (מ' דגושה) של מרקש היה עיר בתוך עיר, שנשלטה על ידי מועצת רבנים (עולמא), ונהנתה מסמכות אוטונומית מלאה. עד אמצע המאה הזאת לא העזו המוסלמים להיכנס לתוכה. בשנת 1864 ביקר כאן משה מונטיפיורי והזדעזע נוכח עוניים ושפלות מצבם של יהודי העיר. המלאח של היום מובחן משאר חלקי המדינה בעיקר על ידי גובה וצפיפות הבתים, שנוצרה עקב תיחומו המלאכותי בזמן כה מוקדם בהיסטוריה של מרקש. בחלק מהמלאח, נמצא כיום שוק ירקות ססגוני, המזכיר להפליא את "שיר השוק" של שלמה בר, וחלקו האחר משכנות עלובים למדי. באחד הבתים חיים כמה יהודים זקנים; שארית הפליטה.
 

רובע גליז הנוצץ

בשנת 1913 הוקם ממערב לעיר רובע גליז המודרני; התשובה המאגרבית לפריס. במרקש ניכרות השפעות רבות של הברברים, של האנדלוסים ושל האפריקאים. השפעתם ניכרת גם היום, במוזיקה, בלבוש ובמראה הטיפוסים השונים.

מרקש היא מוזיאון ארכיטקטוני נהדר של ימי הביניים, שהתארכו כאן עד המאה העשרים. התיירים הרבים נוהרים לכאן כדי לחזות בשכיות החמדה של העבר, בבוסתנים, בהיכלות הקבר ובארמונות, שם באות לידי ביטוי אומנויות אנדלוסיה, צפון-אפריקה, אירופה, ערב, ומשהו חדש - תרכובת של כל אלו. אוצרות העבר של מרקש שובים את לבו של כל חובב אמנות והיסטוריה
.
 
מלווי אבדסלם במרכז מרקש
פארק מלווי אבדסלם במרכז מרקש  (צילום: Oliver Mallich)
 




 

הקברים הסעידים

הקברים הסעידים הם דוגמא נהדרת לאומנות האנדלוסית, שם מגיעה מוזאיקות האריחים הגזורים ("ליקיטָדוֹ"), לאחד משיאיה הגבוהים. הכּוּתוּבּיָה (או קוטוביה), הוא מינָרֶט (צריח) מוזר, בעל חתך רבוע ומעוטר סביב סביב, שכמותו קיימים רק ברבאט ובסביליה (ספרד). זהו מבנה המשקף בתולדותיו את הפוריטניות הקיצונית של המוואחידון, בני המאה ה-12, ברברים אף הם, שמקורם בשבטי המצמודה שבהרי מול האטלס, שרדפו בחמת-זעם רדיקלית כל יהודי, נוצרי או מוסלמי בן המורביטון שקדמו להם. המוואחידון הרסו מסגד עצום, שהיה צמוד לכותובייה, משום שזיהו סטייה קלה בכיוון התפילה שלו ובנו על חורבותיו מסגד נוסף, שעם השנים קרס אף הוא, ורק הכותובייה נשאר, זכר לתהילת העבר.
ארמון אל באדי בן המאה ה- 16 מציג את העבר הסעידי המפואר ושובה את הלב בפשטותו ועוצמתו, בעוד שארמון באהיה, המפורסם יותר, מייצג את הסגנון הדקדנטי הנוצץ, ניסיון לא מוצלח לחקות את המערב; ניסיון שגם הוא משקף תקופה בתולדות מרוקו.
 

הברברים של מרוקו

מרקש מיוחדת גם בגלל מה שיש בה, אך בעיקר במה שהיא עושה, כלומר, במה שהיא מחוללת לנשמתו של המבקר בה. מעבר לארמונותיה, גניה ומסגדיה, ידועה מרקש גם - ובעיקר - בתושביה, היוצרים בעצם את צבעיה ואת אווירתה המיוחדת; להם היא חייבת את חינה המיוחד ואת שמה הטוב שיצא למרחקים. אנשי הכפרים הנוהרים אליה, מייצגים חתך נרחב מאד של האוכלוסייה במרוקו.
 
זוהי ארץ המורכבת מערבים ומבֶּרברים. קשה להגדיר מהם "ברברים". קל יותר לומר מה הם לא. הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות לשש מאות שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור. הברברים לא עשויים מיקשה אחת. יש מעט מן המשותף בין יושבי רכס הריף לנוודי הסהרה. האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת של מרוקאים-מוסלמים, אך בעין בוחנת ניתן לחוש אצל הברברים, התמרמרות על התנשאות הערבים מעליהם. פה ושם נתקלים בתחושה של קיפוח המהולה בגאווה על מוצאם. הברברים מפוזרים על פני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים, ואפילו בערים.
 

השוק - הלב הפועם של מרקש

להבדיל מתורכיה ופרס, שם הרחיקו את הפונדקים לשווקים שבשערי השוק, כדי להרחיק את הלכלוך, הרעש והפעילות הלא חינוכית שנלווית לעתים למקומות כגון זה, הרי שבמרוקו שכנו הפונדקים במקום מרכזי בלב השוק העירוני.
 
בשונה מאירופה של ימי הביניים, שם נהגו בעלי המלאכה או המוכרים לגור מעל חנותם, הקפידו במרוקו, כמו בארצות האיסלם האחרות, להפריד בין רבעי השוק לרבעי המגורים, ובשוק גרו רווקים בלבד, במקום מיוחד מעל החנות, שנקרא "מצרייה". מסורת זו נשמרת במידה רבה גם כיום. לעתים נבנו ב"קיסריות" השונות דירות מעטות להשכרה. למרות שנדמה לעתים כי שוק מזרחי הינו ערבוביה אחת גדולה, הרי הוא מתנהל לפי חוקים כלכליים ברורים למדי. בעלי המלאכה והסוחרים השונים, מתרכזים באזורים שונים לפי מרכולתם, כפי שהיה נהוג בעולם העתיק בעולם כולו. במקום היוקרתי ביותר, בלב השוק, בדרך כלל סמוך למסגד, נמצאים שוק הבדים (סוק-אל קומאש), המכונה גם "שוק האדונים" (סוק-אל חווג'את), דהיינו, שוק הסוחרים המכובדים, ולצדו שוק הבשמים (סוק-אל עטארין). שווקיהם של חרשי הנחושת והמסגרים נמצאו במרחק מה מהם. הלאה, רחוק יותר, נמצאו שווקי הצבעים והבורסקאים. האמת היא שסדר כזה נשמר היטב בעיר פס, הבירה העתיקה שלמרגלות הרי האטלס התיכון. תושביה של פס, המכונים גם "ייקים" בשל נטייתם לסדר, מקפידים בשווקיה על חלוקה חדה מאד בין אזורי השוק. המרקשים לעומתם, הידועים כחמי מזג ונחשבים לסוערים יותר באורח חייהם, משקפים את נטייתם ל"בלגן" גם באופי השוק. כך מתערבבים להם בבזאר של מרקש חנויות הקרמיקה עם חנויות הבדים, וחנויות הכסף נושקות לדוכני התמרים, דבר המוסיף לקסמה של העיר. אפשר לקנות בשוק אין ספור מזכרות שתבאנה עמנו הביתה את ניחוחו האוריינטלי: גלביות יפהפיות הרקומות בדוגמאות מסורתיות; כלי נחושת מבהיקים באדום ובצהוב; מוצרי עור המפיצים את ריחם למרחוק; מאובנים וחפצים עתיקים; אפילו חפצי קודש יהודיים. יש כאן כמעט כל מה שהתייר חפץ, משטיחים ועד אגוזים.

אך מעבר לכל אלו, השוק הינו הרבה יותר מאשר מקום לערוך קניות. זהו מקום להתבשם מניחוחו של המזרח שפעם כונה "הבלתי משתנה". זהו המקום להתערב בין הקונים והמוכרים, לצפות בעוברים ושבים, להתחקות אחרי הסוחרים שעוברים בין החנויות עם סחורה למרבה במחיר. זהו מוזיאון חי לתרבות עממית ושורשית, שהולכת ופסה מן העולם. זהו המקום להתחקות אחר מלאכות רבות, שדומה ועברו מן העולם: עושי הגבינה, מפטמי האפרוחים, צובעי הצמר, חרשי הנחושת והקדרים - סימפוניה של קולות וצבעים, חזרה במנהרת הזמן אל העולם של המאה ה- 19. עד לפני מספר שנים עבדו כאן גם הבורסקאים, מעבדי העורות, אבל העיבוד התעשייתי ההולך ומתרחב, השאיר רק מעט משומרי הגחלת, לעסוק-במלאכה שנחשבה כמעט תמיד למלאכה בזויה. עדיין נראים כמה נערים המגרדים עורות משומן, שיער ולכלוך, וטובלים אותם בבריכות שבמימיהן מעורבבים חומרים מרככים מסוגים שונים, החל מקליפות רימונים ועד לצואת כלבים, הבאים לידי ביטוי בצבעים שונים, ובעיקר בצחנה החריפה. מן האחרים נותרו בריכות הסיד המיותמות; זכר לעולם נאיבי יותר, שהיה ואיננו. השוק של מרקש, כמו שווקים אחרים, קטנים יותר, אוצר בתוכו מידע, שקיימת סכנה שתוך דור - יעבור מן העולם
.

כתבה על אוכל במרוקו
 

מרפאים ואמונות במרוקו

עולם רוחני, עולם של אמונות הנעות על פני קשת רחבה שבין פאראפסיכולוגיה לבין רפואה עממית. גם אם נתפתה לזלזל במגידי העתידות וקוראי המחשבות, לא נוכל להתעלם מחשיבותה של הרפואה העממית ומיתרונותיהם של תכשירים צמחיים. כיום, בעידן של הרפואה הכוללנית, אפשר להתייחס בהבנת יתר לאמונה העזה שנותן המטפל ברופא ובהצלחה הנובעת מכך. לטענת חלק נכבד מהמרפאים העממיים, היושבים בקרב ערביי ארץ-ישראל, הם למדו את תורת הריפוי ממורים מאגרבים דגולים שסבבו בארץ-ישראל למין המאה ה- 17 ועד לאמצע המאה הנוכחית. השוק של מרקש, אליו מגיעים אנשים מכל האזור, הינו במידה רבה, תמצית של החברה המאגרבית המסורתית. זוהי חברה "בראשיתית" שקפאה על שמריה; חברה האפופה ביידעונים, איצטגנינים, פולחן קדושים, לחשים, קמיעות וסממני מרפא. בסמטאות הססגוניות קשה שלא למצוא מרפאים עממיים המציעים את מרכולתם, כשהם משקיעים מאמץ כביר בדרך הצגת המרכולת, ובתעודות המוכיחות את מצוינותם וניסיונם העשיר בריפוי חולים. פופולאריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשבחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האישה לבעלה. במרוקו, רבים המאמינים עדיין ב"תורת הסימנים", שעיקרה הוא שצורת עלי הצמח מורה על אופן פעולתו. כך, למשל, צמחים שצורת עליהם כצורת לב, יהיו יעילים כנגד מחלות לב, ופקעות שצורתן סגלגלה ייטיבו לפעול כנגד אימפוטנציה. גם לצבע הפרח נודעת חשיבות רבה. כך, למשל, פרחים אדומים ייטיבו כנגד מחלות דם, וכדומה. גם אם חלק מהאמונות עלולות להעלות חיוך אצל בוגרי החינוך המודרני, אין לזלזל בידע הרפואי העצום שהצטבר במקומות אלו. בסמטאות, בחנויות התבלינים ובכיכר השוק, מסתופפים להם מרפאים מסוגים שונים; חלקם לחשנים ואחרים מרפאים של ממש: מקבעי שברים, רופאי עיניים, מיילדות וספרים. הספר מסוגל, בדרך כלל, לבצע חמישה טיפולים שונים, כמו: ברית, הקזת דם, טיפול בכווייה, עקירת שיניים וקעקוע.

אל מדרסה

המָדְרָסָה, שהייתה לא רק בית ספר, אלא מעוז שנועד לשמור על גחלת האמונה הסונית נוכח הסכנה השיעית, הינה רעיון מרכז אסייתי שחדר לכל עולם האיסלם. המדרסה הייתה גם פנימייה ובית תמחוי לסטודנטים (גברים) עניים, שבאו ממקומות מרוחקים ללמוד תורה. החלקים הארכיטקטוניים במבני המדרסה הם חצר מרכזית המובילה אל אולם תפילה, וסביבה חדרי הכיתות. במדרסות אחדות, כמו זו שלפנינו, גרו התלמידים בחדרים זעירים בקומה השנייה, שצוהריהם הקטנים נפתחו אל חלל המדרסה. מבני המדרסה הראשונים נבנו במרוקו במאה ה- 12, על ידי שושלת המוואחידון. בחלק מן המדרסות ניצבו המורים ולימדו, כאשר התלמידים היו חופשיים לבחור במורים האטרקטיביים בעיניהם. המדרסה הזאת נבנתה על ידי השליט המרינידי (שושלת בני מרין) במאה ה- 14, כחלק מפרויקט של בניית מדרסות בכל הערים החשובות במרוקו, ושופצה על ידי הסולטן הסעידי עבדאללה אל ע'ליב במאה ה- 16, כמדרסה הגדולה במרוקו, במטרה להוות משקל נגד לפז המרינידית. הסעידים, כמו המרינידים לפניהם, הקפידו על מבנה מרשים ומעוטר בצפיפות באריחי חרס מזוגגים, תבליטים מכוירים (סטוקו) ובקורות ארז מגולפות, במיטב המסורת הדקורטיבית של האיסלם, המכונה גם "פחד החלל הריק".

בשל האיסור החמור על פסל ותמונה במבני דת, נושאי העיטורים הם בעיקר דגמים גיאומטריים, צמחיים (ערבסקות), וכתיבה מסוגננת (קליגרפיה), המעניקה לפסוקים מן הקוראן ביטוי גרפי רב עצמה. בעיטור הקירות הקפידו האומנים על דיוק, עידון וסימטריה ללא פשרות. הדמיון בסגנון לקברות הסעידים מחד אחד ולחצר האריות בארמון אלהמברה (גרנדה, ספרד) מאידך, מעיד על מוצא האומנים מאסכולה אנדלוסית. המדרסה הזאת ממחישה אפוא, את העידון הספרדי שהוענק לאומנות מרוקו, דבר המייחד אותה מיתר מדינות המאגרב. המדרסה הזאת הינה יוצאת דופן; שונה ממרבית המדרסות בצפון אפריקה. המעבר המתפתל המוביל אל החצר המרכזית איננו דומה לסגנון המדרסות המרנידיות בפס (מדרסת אבו עינניה למשל), הפתוחות לרחוב בגאווה. במרכז החצר ניצבת בריכת מים, ולא אגן היטהרות כמקובל. המסורת גורסת כי מקורה בארמונו של וזיר אומאי בן המאה ה- 10 בקורדובה שבספרד, הגיעה למרוקו בימי שושלת המורביטון והצליחה לשרוד את הימים הקשים של המוואחידון שהשמידו כל שריד מורביטוני. באותה העת התגוררו במדרסה 800 סטודנטים בו זמנית. סטודנט למד כשש שנים במסגד אבן יוסוף הסמוך וגם במסגדים אחרים בעיר. בקיץ היו יוצאים לשוטטות ברחבי מרוקו לאיסוף כסף, והתנסות בוויכוחים תיאולוגיים בפסטיבלים מקומיים ובשווקים.

סמוך למדרסה ניצב מבנה קטן, שולי כביכול וקל לפספוס. זוהי קובעת אל באדין, המכונה גם "קובעת אל-מורביטון", כלומר, כיפת המורביטון. זהו מבנה המורביטון היחידי ששרד במרקש. מן הבודדים ששרדו מהתקופה שקדמה למוואחידון במרוקו כולה. זהו מבנה דו קומתי, המפולש לארבעה כיוונים; מעיין "קיוסק" שמקורו בפרס והתפשט ברחבי העולם המוסלמי כולו. זוהי כיפה שנבנתה מעל אגן ההיטהרות, שניצב בחצרו של מסגד אבן יוסוף הקדום, ושעל שרידיו בנוי כיום המסגד הקיים. מסגד אבן יוסוף, המאוחר יחסית, נהרס ונבנה מספר פעמים במהלך המאות האחרונות ומפלסו הלך וגבה בהדרגה, עד כי הכיפה הקדומה נקברה מתחת לפסולת ונחשפה רק בשנת 1948. למבנה זה חשיבות עליונה בהתפתחות הארכיטקטורה במאגרב כולו. כאן מופיעות הדוגמאות הראשונות לשילוב בין סוגי הקשתות העיטוריות, דבר היוצר משחקי אור וצל בסגנון מאד "אפריקאי". בתוך המבנה, במבט אל הכיפה, ניתן לראות מוקרנס (נטיפים) בסגנון פשוט מזה של הנטיפים המוכרים מזמנים מאוחרים יותר. עיטור המוקרנס, כמו הקשתות הנושאות את הכיפה, הוא במקרה הזה עיטור פונקציונאלי, תשובה לבעיה קלאסית של החיבור בין הכפה לריבוע; חיבור זה החל בארבעה שקעים מעל פינות המבנה, שעודנו על ידי שקעי משנה, שעודנו עוד יותר לנטיפי אבן.

המוקרנס שהחלו כאילוץ ארכיטקטוני, הפכו לקישוט מודבק בתקופה מאוחרת יותר, לדוגמא במדרסת אבו יוסוף. מדרום לקובה, נמצא חמאם "תורכי", מקום המהווה גם פתרון לבעיית ההיגיינה, במציאות של מחסור במים זורמים בבתים רבים, וגם מקום למפגש חברתי. חנויות התבלינים שבין המסגד לבין הקובעה הן חנויות מקושטות להפליא ובולטות למרחוק. מיקומן - סמוך למסגד, מלמד על חשיבותן ועל מעמדם הגבוה של בעליהם.
 
לכתבת ההמשך מרקש ושווקיה - חלק ב
פולקלור, אמנויות עממיות ואומנות במרוקו





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי.








מספר צפיות: 18754
2720