יופייה של מרקש         

מרקש ושווקיה - חלק א'
יופייה של מרקש
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


מרקש הינה העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו. לא גדולה וסואנת כמו קזבלנקה, לא רשמית ומהודרת כמו רבאט, לא קנאית כמו פס. מרקש שלמרגלות הרי האטלס הגבוה, היא מרוקו בזעיר אנפין.


בסדרה בת שתי כתבות, אקח אתכם אל העיר שאני הכי אוהב במרוקו, ואנסה להדביק גם אתכם באהבתי.
הכיכר המרכזית של מרקש, כיכר ג'מע אל פנאא, שוקקת חיים בלילה
הכיכר המרכזית של מרקש, העיר היפה ביותר במרוקו (צילום: CC Boris Macek)

מדוע אני אוהב את מרקש?

מרקש (Marrakech), על הנופים המופלאים הנמצאים במרחק קצר מדרום לעיר, על אווירתה החושנית וצבעיה החמים, היא מרוקו במיטבה. מרקש היא נאת מדבר הניצבת בתפר שבין הרי האטלס למדבר הסהרה. כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר. העיר המופלאה הזאת נראית כאילו צמחה היישר מן המדבר, שמאבניו האדמדמות היא בנויה. שונה מכל עיר ערבית שהכרנו עד כה. קשת גווניה שבין וורוד לארגמן, כמו אווירתה המיוחדת, משכה אליה את אוהבי המדבר והרומנטיקה של המזרח. היא שילבה בתוכה קסם ערבי עם מסתורין בֶּרברי. תחנת מעבר בין הציוויליזציה האנדלוסית לאפריקה השחורה.

בעיני הנוסעים האירופאים סימל
ה מרקש את הארץ כולה. זו הסיבה שארץ זו, ששמה "מגרב" (מערב) בפי תושביה, נקראת "מרוקו" בפי בני אירופה - שיבוש של השם "מרקש"


יעדים בעיר העתיקה של מרקש, המוזכרים בכתבה זו ובכתבת ההמשך שווקים בעיר העתיקה
הכּוּתוּבּיָה (A), הרובע היהודי - המלאח (B), ארמון אל באדי (C), כיכר ג'אמע אל-פנא (D), שוק בעלי המלאכה (E)
לחיצה בפינה העליונה תפתח את המפה

ישראל




הבֶּרְבֵּרִים של מרקש

העיר מרקש שוכנת במרכז מישור הוּז, לרגלי רכס האטלס הרם, בגובה של 460 מ' מעל פני הים, מרוחקת 240 ק"מ מהעיר קזבלנקה, מוקפת חורשות דקלים ומקושטת בגנים ציבוריים. מרקש נוסדה בשנת 1062, כבירת שושלת המורביטון, בֶּרברים משבטי הצנהגא, שפניהם היו רעולות בצעיף כחול. היו אלו בֶּרברים מהרי האטלס, אשר מרדו בשליטים ובתיאולוגים הערבים והשליטו איסלם קנאי וחסר פשרות. את דמותם של המורביטון ניתן לראות בצאצאיהם, הטוארגים, הבדואים הכחולים של מרוקו. בעבר הלא רחוק, הסתובבו רק הגברים בפנים רעולות. גברים רעולים אלה שימשו כעמוד תווך במחקרה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שניסתה להוכיח כי הרעלה איננה בהכרח אלמנט משפיל, אלא דווקא מכבד.

המורביטון היו הראשונים שאיחדו את כל השטח שנקרא היום מרוקו ליחידה מדינית אחת. מאז והלאה, מקורן של כל השושלות המקומיות, שהצליחו לאחד את כל השטח הזה תחת שלטון אחד, מדרום להרי האטלס, אולם הבירה הייתה תמיד מצפון להם. המורביטון היו ידועים כקנאים לאיסלם. לוחמים עזי פנים שהשליטו את דין מוחמד בסייף.
איית בן חדו, מרוקו
איית בן חדו, כפר בֶּרברי מבוצר מדרום למרקש (צילום: כרמית וייס)

העיר העתיקה ושכונת היהודים

העיר העתיקה, אל-מדינה, הגרעין העתיק של העיר מרקש, נמצאת בחלקה המזרחי. בחלק הדרום-מזרחי של המדינה נמצא המלאח (Mellah) - שכונת היהודים - ובה בית קברות גדול, שמור ומטופח. המלאח (מ' דגושה) של מרקש היה עיר בתוך עיר, שנשלטה על ידי מועצת רבנים, ונהנתה מסמכות אוטונומית מלאה. עד אמצע המאה הזאת לא העזו המוסלמים להיכנס לתוכה.

בשנת 1864 ביקר כאן משה מונטיפיורי והזדעזע נוכח עוניים ושפלות מצבם של יהודי העיר. המלאח של היום מובחן משאר חלקי המדינה בעיקר על ידי גובה וצפיפות הבתים, שנוצרה עקב תיחומו המלאכותי בזמן כה מוקדם בהיסטוריה של מרקש. בחלק מהמלאח, נמצא כיום שוק ירקות ססגוני, המזכיר להפליא את "שיר השוק" של שלמה בר, וחלקו האחר משכנות עלובים למדי. באחד הבתים חיים כמה יהודים זקנים, שארית הפליטה.
שכונת היהודים, מרקש, מרוקו
בית הכנסת בשכונת היהודים של מרקש, לא נותרו כאן הרבה יהודים (צילום: כרמית וייס)




אתרים בעיר העתיקה

הכּוּתוּבּיָה (Koutoubia), הוא מינָרֶט (צריח) מוזר, בעל חתך רבוע ומעוטר סביב סביב, שכמותו קיימים רק בעיר רבאט ובעיר סביליה שבספרד. זהו מבנה המשקף בתולדותיו את הפוריטניות הקיצונית של המוואחידון, בני המאה ה-12, בֶּרברים אף הם, שמקורם בשבטי המצמודה שבהרי מול האטלס, שרדפו בחמת-זעם רדיקלית כל יהודי, נוצרי או מוסלמי בן המורביטון שקדמו להם. המוואחידון הרסו מסגד עצום, שהיה צמוד לכותובייה, משום שזיהו סטייה קלה בכיוון התפילה שלו, ובנו על חורבותיו מסגד נוסף, שעם השנים קרס אף הוא, ורק הכותובייה נשאר, זכר לתהילת העבר.
ארמון אל באדי (El Badii Palace) בן המאה ה- 16 מציג את העבר הסעידי המפואר ושובה את הלב בפשטותו ועוצמתו, בעוד שארמון באהיה, המפורסם יותר, מייצג את הסגנון הדקדנטי הנוצץ, ניסיון לא מוצלח לחקות את המערב; ניסיון שגם הוא משקף תקופה בתולדות מרוקו.

מסגד כותוביה, מרקש, מרוקו
צריח מסגד הכּוּתוּבּיָה, זכר תהילת העבר של מרקש (צילום: כרמית וייס)

הבֶּרְבֵּרִים של מרוקו

מרקש מיוחדת גם בגלל מה שיש בה, אך בעיקר במה שהיא עושה, כלומר, במה שהיא מחוללת לנשמתו של המבקר בה. מעבר לארמונותיה, גניה ומסגדיה, ידועה מרקש גם - ובעיקר - בתושביה, היוצרים בעצם את צבעיה ואת אווירתה המיוחדת; להם היא חייבת את חינה המיוחד ואת שמה הטוב שיצא למרחקים. אנשי הכפרים הנוהרים אליה, מייצגים חתך נרחב מאד של האוכלוסייה במרוקו.
מרוקו מורכבת מערבים ובֶּרְבֵּרִים. קשה להגדיר מהם "בֶּבֶּרְבֵּרִים". קל יותר לומר מה הם לא - הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות ל- 600 שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור. הבֶּרְבֵּרִים לא עשויים מיקשה אחת. יש מעט מן המשותף בין יושבי רכס הרי הריף לנוודי הסהרה. האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת של מרוקאים-מוסלמים, אך בעין בוחנת ניתן לחוש אצל הבֶּרְבֵּרִים, התמרמרות על התנשאות הערבים מעליהם. פה ושם נתקלים בתחושה של קיפוח, המהולה בגאווה על מוצאם. הברברים מפוזרים על פני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים ואפילו בערים.
כתבה על חבל טנג'יר ורכס הרי הריף

השוק של מרקש, מרוקו השוק של מרקש, מרוקו
ערבים או בֶּרְבֵּרִים? תושבי מרוקו כולם מסבירי פנים, בעיקר כשהם מנסים למכור... (צילום: כרמית וייס)

השוק - הלב הפועם של מרקש

המרקשים משקפים את נטייתם ל"בלגן" גם באופי השוק. כך מתערבבים להם בבזאר של מרקש חנויות הקרמיקה עם חנויות הבדים, וחנויות הכסף נושקות לדוכני התמרים, דבר המוסיף לקסמה של העיר. אפשר לקנות בשוק אין ספור מזכרות: גלביות יפהפיות, הרקומות בדוגמאות מסורתיות, כלי נחושת מבהיקים באדום ובצהוב, מוצרי עור ואפילו חפצי קודש יהודיים. יש כאן כמעט כל מה שהתייר חפץ, משטיחים ועד אגוזים.

אך מעבר לכל אלו, השוק בכיכר ג'אמע אל-פנא (Jemaa el-Fnaa) הינו הרבה יותר מאשר מקום לערוך קניות. זהו מקום להתבשם מניחוחו של המזרח. זהו המקום להתערבב בין הקונים והמוכרים, לצפות בעוברים ושבים, להתחקות אחר הסוחרים שעוברים בין החנויות עם סחורה למרבה במחיר. זהו מוזיאון חי לתרבות עממית ושורשית, שהולכת ופסה מן העולם. זהו המקום להתחקות אחר מלאכות רבות, שדומה ועברו מן העולם: עושי הגבינה, מפטמי האפרוחים, צובעי הצמר, חרשי הנחושת והקדרים - סימפוניה של קולות וצבעים, חזרה במנהרת הזמן אל העולם של המאה ה- 19. עד לפני מספר שנים עבדו כאן גם הבורסקאים, מעבדי העורות, אבל העיבוד התעשייתי ההולך ומתרחב, השאיר רק מעט משומרי הגחלת, לעסוק-במלאכה שנחשבה כמעט תמיד למלאכה בזויה. עדיין נראים כמה נערים המגרדים עורות משומן, שיער ולכלוך, וטובלים אותם בבריכות שבמימיהן מעורבבים חומרים מרככים מסוגים שונים, החל מקליפות רימונים ועד לצואת כלבים, הבאים לידי ביטוי בצבעים שונים, ובעיקר בצחנה החריפה.

כיכר השוק, מרקש, מרוקו
כיכר ג'אמע אל-פנא והמסעדות המקיפות אותה, להתבשם מניחוח המזרח (צילום: כרמית וייס)

מרפאים ואמונות במרוקו

גם אם נתפתה לזלזל במגידי העתידות וקוראי המחשבות, לא נוכל להתעלם מחשיבותה של הרפואה העממית ומיתרונותיהם של תכשירים צמחיים. כיום, בעידן של הרפואה הכוללנית, אפשר להתייחס בהבנת יתר לאמונה העזה שנותן המטפל ברופא ובהצלחה הנובעת מכך. השוק של מרקש, אליו מגיעים אנשים מכל האזור, הינו במידה רבה תמצית של החברה המאגרבית המסורתית. זוהי חברה "בראשיתית" שקפאה על שמריה, חברה האפופה ביידעונים, איצטגנינים, פולחן קדושים, לחשים, קמיעות וסממני מרפא. בסמטאות הססגוניות קשה שלא למצוא מרפאים עממיים המציעים את מרכולתם, כשהם משקיעים מאמץ כביר בדרך הצגת המרכולת, ובתעודות המוכיחות את מצוינותם וניסיונם העשיר בריפוי חולים. פופולריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשבחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האישה לבעלה.
כתבה על פולקלור ואמנויות עממיות במרוקו

במרוקו, רבים המאמינים עדיין ב"תורת הסימנים", שעיקרה הוא שצורת עלי הצמח מורה על אופן פעולתו. כך, למשל, צמחים שצורת עליהם כצורת לב, יהיו יעילים כנגד מחלות לב, ופקעות שצורתן סגלגלה ייטיבו לפעול כנגד אימפוטנציה. גם לצבע הפרח נודעת חשיבות רבה. כך, למשל, פרחים אדומים ייטיבו כנגד מחלות דם, וכדומה. גם אם חלק מהאמונות עלולות להעלות חיוך אצל בוגרי החינוך המודרני, אין לזלזל בידע הרפואי העצום שהצטבר במקומות אלו. בסמטאות, בחנויות התבלינים ובכיכר השוק, מסתופפים להם מרפאים מסוגים שונים, חלקם לחשנים ואחרים מרפאים של ממש, מקבעי שברים, רופאי עיניים, מיילדות וספרים. הספר מסוגל, בדרך כלל, לבצע חמישה טיפולים שונים, כמו: ברית, הקזת דם, טיפול בכווייה, עקירת שיניים וקעקוע.

השוק של מרקש, מרוקו
עשב לכל צרה, פרי לכל כאב, וגם קצת שמן לא יזיק... (צילום: כרמית וייס)
לכתבת ההמשך שווקים בעיר העתיקה

מידע נוסף



גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין,  PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 






מספר צפיות: 23377
6778



0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר