פולקלור ואומנות עממית במרוקו
מאת: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר
במרוקו תמצאו כמוסה של פולקלור ואוֹמנות עממית, המתבטאת בשלל דרכים: קרמיקה, פיסול, ציור, גילוף, קליגרפיה, מוזיקה וריקוד. לצידן משגשגות אוּמנויות בעלי מלאכה, היוצרים שטיחים, תלבושות, תכשיטים ומה לא. וברקע – אמונה חזקה במזלות ובקמעות, ועולם שלם של צמחי מרפא ורפואה טבעית.
לשיר במרוקאית
למוסיקה המרוקאית מקורות רבים, המשתלבים בה בטבעיות ובחן. השימוש בתופי טמבור גדולים , ברבאב (כינור בעל מיתר אחד) וב לאוטה (כלי נגינה דמוי עוּד) , הגיע אל המוסיקה משבטי ה אימאזיגין ( Imazighen ) – השבטים ה בֶּרְבֵּרִים שיישבו בעבר את אזור מרוקו. המילים בשירים המרוקאיים מושפעות מתפילות מוסלמיות, והמוסיקה קיבלה מוטיבים מהמוסיקה האנדלוסית של ספרד ומהמוסיקה היהודית, שכן במרוקו היו קהילות יהודיות רבות.
דוגמה מעניינת להתפתחות המוסיקה המרוקאית היא חלחול המוסיקה הגנאווית לתרבות. סוג מוסיקה זה הגיע למרוקו עם עבדים שחורים-אפריקניים מסנגל, סודן ומאלי, שחיו בסהרה עד לשחרורם. מאפייניו המיוחדים של סגנון זה נובעים מהכלים בהם ניגנו העבדים – קסטנייטות גדולות מברזל, תוף גדול ולאוטה בס. ההרכב מונה בדרך כלל חמישה נגנים לבושים לבן, החוזרים באופן מונוטוני וקבוע על מילות השיר, כבמעין תפילה.
כתבות נוספות על מרוקו
מחול חושני בחברה שמרנית
מקורו של ריקוד הבטן ( Belly Dance ), כפי שמכונה הריקוד המזרחי בפי אנשי המערב, הוא כנראה במצרים, משם התפשט ליתר המדינות המוסלמיות. מדובר בריקוד עממי שהפך לפופולרי במרוקו, עד כדי כך שאף שמחה לא שלמה בלי רקדנית בטן שמפגינה את כישוריה בפני החוגגים. בבסיס הריקוד החושני רוחשת תחרות סמויה בין הרקדניות, המנסות למשוך את תשומת לב המלך או הווזיר, כל אחת לכיוונה. לצורך כך, מדגישות הרקדניות את נשיותן בריטואל קבוע של תנועות, שלצורך הפקתן מופעלים כל שרירי הגוף, ביחד ובנפרד.
איך סוג ריקוד שכזה מתיישב עם המסורת המוסלמית השמרנית? ובכן, במקור לא הייתה כל התנגדות לכך מבחינה דתית, שכן השחרור והחשיפה הגיעו בקונטקסט הנכון ומטעמים אומנותיים. בשל התחזקותם של זרמים אסלאמיים קיצוניים בעולם הערבי, נאסר הריקוד החושפני והמפתה. נוצר מצב אבסורדי בו מדינות ערביות צריכות לייבא רקדניות מהמערב, בשל הביקוש הגובר להופעות.
כיום, במקומות רבים ישנה הגרסה הממוסחרת של המחול המזרחי, שאינה נאמנה לגמרי למקור. מרוקו היא אחת המדינות הבודדות שבה אפשר למצוא בכל אירוע, בכל אולם או מסעדה, רקדניות אותנטיות הרוקדות באופן מסורתי. אין זה מפתיע שמטיילים רבים מגיעים למרוקו ואחד הדברים הראשונים שהם רוצים לראות – זו הופעת ריקוד מקומי.
כתבה על נשות מרוקו בעת החדשה
ריקוד הבטן נועד למשוך את תשומת ליבו של המלך או הווזיר (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
קעקועי חינה – להתקשט כמו מקומי
את עיסת החינה מכינים מעלי הצמח כופר לבן, הנפוץ באזורים טרופיים וסוב-טרופיים צחיחים למחצה, כמו יבשת אפריקה. את עלי הכופר מגדלים במשטחים מוצפים, ממש כמו אורז, לאחר מכן מייבשים את העלים וכותשים לאבקה, לה נוסף מיץ לימון או חומץ ותמצית פרחים. העיסה משמשת באירועים רבים, כמו חתונה, אירוסין, לידה, ובטקסי גירוש רוחות ושדים.
החינה הפכה לחלק מהתרבות ומשמשת כיום גם לקישוט הגוף, לא רק לצרכים טקסיים. נשים שאומנותן ציור בחינה, נפוצות ברחבי מרוקו ואפשר כיום להתעטר בקעקועי חינה כמעט בכל כיכר. הנשים מכניסות את העיסה לתוך מזרק ומתחילות לצייר דגמי צמחים ופרחים, ולעיתים גם צורות גיאומטריות, החוזרות על עצמן בריתמוס קבוע.
קעקועי חינה שונים – הדגם קבוע ומתמשך על כל היד (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
רפואה מרוקאית – צמחים ואלים
מאז ומעולם ביקש האדם מרפא לכל צרותיו, הנפשיות והפיזיות. כך התפתח מקצוע הרופא האליל, הכוהן והשמאן. במרוקו האנשים פנו למרפאים שהתמחו בשימוש בצמחים ובשיקויים, שנתנו מענה לכל התחלואים והמכאובים.
אמונות רבות התפתחו במרוקו סביב חיי היום-יום, וכנגד רוחות, שדים ועין הרע. השימוש בקמעות בעלי סגולות מיוחדות ומשפטי תפילה הינו נפוץ, כמו גם השימוש בצמחי מרפא. כשאדם סבל מבעיות בתפקוד המיני, במקום "ויאגרה" רשם לו ה"רופא" אכילת לפת, ולהגברת החשק – כרישה וצלפים. אם אדם סבל מצינון או כאבי שיניים ואוזניים, רשם לו הרופא מנת לענת המדבר, ציפורן ופטרוזיליה. כך גם שימשה המרווה לריפוי הגרון, הכמון לכאבי בטן שנובעים מגזים, והלימון – להורדת החום.
השווקים של מרקש – אמור לי מה כואב לך, ואני כבר אמכור לך משהו... (צילום: כרמית וייס)
שום למזל טוב, מים כנגד עין הרע
חיי היום-יום במרוקו מתובלים באמונות כנגד מזל רע, שכמה פעולות פשוטות יכולות להציל ממנו את האדם המאמין. כנגד עין הרע מומלץ, למשל, לשפוך מים לפני הגעת האורחים לביקור ולאחר לכתם, את הנעליים לעולם לא להניח הפוכות, בעגלת התינוק ובעריסתו כדאי לתלות שום, ולכנות את הרך הנולד "מכוער". בנוסף, חוט אדום קשור על מפרק היד הוא סגולה למזל טוב והצלחה, ואת שן החלב הראשונה שנפלה לילד מוכרחים לשמור. לסיום, אם רוצים להבטיח פרנסה טובה לדיירי הבית – כדאי למרוח חינה על המשקוף.
מי שרוצה להכיר מקרוב את כל המלחשות והקוראות בקפה, שבקיאות באומנות האמונות, יכול לעשות זאת בעיר מרקש ( Marrakech ), בכיכר הגולגלות – ג'מה אל פנא (Jemaa el-Fnaa).
כתבה על העיר מרקש ושווקיה | בתי מלון בקרבת כיכר ג'מה אל פנא
לתלות שום בעריסת התינוק, לפזר עלי ורדים למזל טוב (צילום: כרמית וייס)
פסיפסים שלא מפספסים
מבנים רבים בעולם המוסלמי, בהם מסגדים, בתי ציבור, ארמונות ובתי מגורים, מקושטים ומשובצים ב טכניקת זליז ' (Zellij). הזליז' הוא מעין פסיפס, המכסה לעיתים קיר שלם או את המבנה כולו, ועשוי מ יחידות קרמיקה מסותתות . שורשיו של הזליז' בתרבות הביזנטית, אך בשונה ממנה, רפרטואר העיטורים ששימשו לקישוט המבנים כלל צורות גיאומטריות ומיני צמחים, ולא דמויות ובעלי חיים – בשל האיסור על כך באסלאם. דפוסי העיטורים קבועים וחוזרים על עצמם באותו פסיפס, עד שמכסים את הקיר כולו. החומר המשמש ליצירת הזליז' הוא חמר צבוע ושרוף בתנור.
בשולי הפסיפס, בקשתות ובמשקוף המסגד מופיע הסטוקו – גבס מפוסל ומגולף המזכיר במראהו תחרה. הסטוקו עשוי מאבקת שיש וגבס ויוצר גימור מרהיב לקיר. על הסטוקו חרוטים לעיתים משפטים מתוך תפילות, המשחקים תפקיד כפול: כאלמנט קישוטי וכאמצעי להעברת מסרים דתיים למבקרים במקום.
הקיר מלא כולו בסוגי העיטורים השונים המשתלבים בהרמוניה, מבלי שנותרת ולו פיסת קיר ערומה. בסגנון זה מיוצג "פחד החלל הריק" ( Horror Vacui ), החוזר כמוטיב בעולם האומנות לאורך ההיסטוריה. הפחד הוא מהאין, מהלא-כלום, וכדי להתמודד עמו האומן ממלא את הדף (או את הקיר במקרה שלנו) בעומס של פרטים.
כתבה על סגנונות אדריכלות בפורטוגל
פסיפס עשוי יחידות קרמיקה, במדבר סהרה ובבית הכנסת של מרקש (צילום: כרמית וייס)
עובדים ויוצרים כבימי קדם
האומנות העממית של בעלי המלאכה מהווה נדבך משמעותי בחיים ובתרבות המרוקאית. האומנים מייצרים מגוון של עבודות יד מחומרים שונים, בהן כלים מקרמיקה, ריקועי נחושת, שטיחים וצעיפים ארוגים, בדים צבועים, תכשיטים ועוד.
העבודה המסורתית של בעלי המלאכה השתמרה, ועד היום אפשר לשוטט בסמטאות הערים העתיקות במרוקו, ולפגוש באומנים מקומיים בפעולה, עובדים ויוצרים כבימי קדם. ערים כמו מרקש, פס ( Fès ) ומקנס ( Meknès ) מחולקות לרבעים שונים, אשר בכל אחד מהם ישבה גילדה אחרת, שהכתיבה את סוג משלח היד של דיירי המקום.
כתבה על שווקים בעיר מרקש
אומני קדרות בשעת מלאכתם, עובדים ויוצרים כבימי קדם (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
הלבוש עושה את האדם
חוקי האסלאם לגבי לבוש הם קפדניים וברורים, במיוחד כשמדובר בלבוש האישה... לפי הנביא מוחמד, אבי האסלאם, האדם צריך לכסות את גופו בקפידה. ציווי זה זכה לפרשנויות רבות ואיתן "אופנת לבוש" המשתנה לפי מוצאו של האדם.
במרוקו אפשר לפגוש בטיפוסי לבוש שונים: אנשי מדבר הלבושים בג'לביה בצבע כחול, שבטי הגנאווים (הזכורים לנו מהמוסיקה הגנאווית) לובשים לבן ועל מותניהם חגורה שעליה כלי הנשק המסורתי – שברייה. באירועים מיוחדים לובשים הגברים המרוקאיים כפתן – מעין שמלה מסורתית העשויה מבד יקר , שלעיתים היא מעוטרת ברקמה ולעיתים חלקה, ותרבוש אדום על הראש. הנשים באירועים אלה, מכוסות מכף רגל ועד ראש (כמו בכל יום), על ראשן כתר והן עוטות עליהן תכשיטים יקרים.
הכנסת אורחים מרוקאית
המרוקאים ידועים בהכנסת האורחים החמה והמחבקת שלהם, הכוללת את טקס מזיגת התה המפורסם. הכנת התה המתוק, מעלי נענע ושיבה, והגשתו בקומקום מעוטר ומיוחד, גורמים לאורח להרגיש בנוח, לשיחה להתגלגל ולאווירה להיות פתוחה וחיובית.
תהליך הכנת התה, שהפך לטקס של ממש, מתחיל בניקוי העלים בקנקן הנקרא " בראד", שממנו גם יימזג התה המוכן. את הנוזל המהביל מלעיטים בסוכר, שריד לחיי השבטים במדבר, שם תמיד צריך אנרגיה זמינה. מזיגת התה נעשית מגובה רב אל תוך הכוס המעוטרת, כך שבמהלך הדרך מתפזרים אדי הריח הנעים ושכבת קצף דקה מתקבלת על פני השטח של התה בכוס. הטקס נחשב תמיד, עד היום, לחשוב ומכובד, והוא מייצג את היחס המרוקאי לאורח ולזר.
כתבה על אוכל ומסעדות במרוקו
צבעים וריחות, מראות קסומים, אמונות, קמעות ונוף בראשיתי – זוהי מרוקו. מדינה מרגשת שמזמינה את המטייל לטעום ממנה ולהישאר עם טעם של עוד, שתמיד מפתיעה ומרתקת ומציגה לעינינו המערביות עולם אחר ומסקרן.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טיול ג'יפים במרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
חבל טנג'יר ורכס הרי הריף
כתבות נוספות על מרוקו
איך סוג ריקוד שכזה מתיישב עם המסורת המוסלמית השמרנית? ובכן, במקור לא הייתה כל התנגדות לכך מבחינה דתית, שכן השחרור והחשיפה הגיעו בקונטקסט הנכון ומטעמים אומנותיים. בשל התחזקותם של זרמים אסלאמיים קיצוניים בעולם הערבי, נאסר הריקוד החושפני והמפתה. נוצר מצב אבסורדי בו מדינות ערביות צריכות לייבא רקדניות מהמערב, בשל הביקוש הגובר להופעות.
כתבה על נשות מרוקו בעת החדשה
ריקוד הבטן נועד למשוך את תשומת ליבו של המלך או הווזיר (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
קעקועי חינה – להתקשט כמו מקומי
את עיסת החינה מכינים מעלי הצמח כופר לבן, הנפוץ באזורים טרופיים וסוב-טרופיים צחיחים למחצה, כמו יבשת אפריקה. את עלי הכופר מגדלים במשטחים מוצפים, ממש כמו אורז, לאחר מכן מייבשים את העלים וכותשים לאבקה, לה נוסף מיץ לימון או חומץ ותמצית פרחים. העיסה משמשת באירועים רבים, כמו חתונה, אירוסין, לידה, ובטקסי גירוש רוחות ושדים.
החינה הפכה לחלק מהתרבות ומשמשת כיום גם לקישוט הגוף, לא רק לצרכים טקסיים. נשים שאומנותן ציור בחינה, נפוצות ברחבי מרוקו ואפשר כיום להתעטר בקעקועי חינה כמעט בכל כיכר. הנשים מכניסות את העיסה לתוך מזרק ומתחילות לצייר דגמי צמחים ופרחים, ולעיתים גם צורות גיאומטריות, החוזרות על עצמן בריתמוס קבוע.
קעקועי חינה שונים – הדגם קבוע ומתמשך על כל היד (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
רפואה מרוקאית – צמחים ואלים
מאז ומעולם ביקש האדם מרפא לכל צרותיו, הנפשיות והפיזיות. כך התפתח מקצוע הרופא האליל, הכוהן והשמאן. במרוקו האנשים פנו למרפאים שהתמחו בשימוש בצמחים ובשיקויים, שנתנו מענה לכל התחלואים והמכאובים.
אמונות רבות התפתחו במרוקו סביב חיי היום-יום, וכנגד רוחות, שדים ועין הרע. השימוש בקמעות בעלי סגולות מיוחדות ומשפטי תפילה הינו נפוץ, כמו גם השימוש בצמחי מרפא. כשאדם סבל מבעיות בתפקוד המיני, במקום "ויאגרה" רשם לו ה"רופא" אכילת לפת, ולהגברת החשק – כרישה וצלפים. אם אדם סבל מצינון או כאבי שיניים ואוזניים, רשם לו הרופא מנת לענת המדבר, ציפורן ופטרוזיליה. כך גם שימשה המרווה לריפוי הגרון, הכמון לכאבי בטן שנובעים מגזים, והלימון – להורדת החום.
השווקים של מרקש – אמור לי מה כואב לך, ואני כבר אמכור לך משהו... (צילום: כרמית וייס)
שום למזל טוב, מים כנגד עין הרע
חיי היום-יום במרוקו מתובלים באמונות כנגד מזל רע, שכמה פעולות פשוטות יכולות להציל ממנו את האדם המאמין. כנגד עין הרע מומלץ, למשל, לשפוך מים לפני הגעת האורחים לביקור ולאחר לכתם, את הנעליים לעולם לא להניח הפוכות, בעגלת התינוק ובעריסתו כדאי לתלות שום, ולכנות את הרך הנולד "מכוער". בנוסף, חוט אדום קשור על מפרק היד הוא סגולה למזל טוב והצלחה, ואת שן החלב הראשונה שנפלה לילד מוכרחים לשמור. לסיום, אם רוצים להבטיח פרנסה טובה לדיירי הבית – כדאי למרוח חינה על המשקוף.
מי שרוצה להכיר מקרוב את כל המלחשות והקוראות בקפה, שבקיאות באומנות האמונות, יכול לעשות זאת בעיר מרקש ( Marrakech ), בכיכר הגולגלות – ג'מה אל פנא (Jemaa el-Fnaa).
כתבה על העיר מרקש ושווקיה | בתי מלון בקרבת כיכר ג'מה אל פנא
לתלות שום בעריסת התינוק, לפזר עלי ורדים למזל טוב (צילום: כרמית וייס)
פסיפסים שלא מפספסים
מבנים רבים בעולם המוסלמי, בהם מסגדים, בתי ציבור, ארמונות ובתי מגורים, מקושטים ומשובצים ב טכניקת זליז ' (Zellij). הזליז' הוא מעין פסיפס, המכסה לעיתים קיר שלם או את המבנה כולו, ועשוי מ יחידות קרמיקה מסותתות . שורשיו של הזליז' בתרבות הביזנטית, אך בשונה ממנה, רפרטואר העיטורים ששימשו לקישוט המבנים כלל צורות גיאומטריות ומיני צמחים, ולא דמויות ובעלי חיים – בשל האיסור על כך באסלאם. דפוסי העיטורים קבועים וחוזרים על עצמם באותו פסיפס, עד שמכסים את הקיר כולו. החומר המשמש ליצירת הזליז' הוא חמר צבוע ושרוף בתנור.
בשולי הפסיפס, בקשתות ובמשקוף המסגד מופיע הסטוקו – גבס מפוסל ומגולף המזכיר במראהו תחרה. הסטוקו עשוי מאבקת שיש וגבס ויוצר גימור מרהיב לקיר. על הסטוקו חרוטים לעיתים משפטים מתוך תפילות, המשחקים תפקיד כפול: כאלמנט קישוטי וכאמצעי להעברת מסרים דתיים למבקרים במקום.
הקיר מלא כולו בסוגי העיטורים השונים המשתלבים בהרמוניה, מבלי שנותרת ולו פיסת קיר ערומה. בסגנון זה מיוצג "פחד החלל הריק" ( Horror Vacui ), החוזר כמוטיב בעולם האומנות לאורך ההיסטוריה. הפחד הוא מהאין, מהלא-כלום, וכדי להתמודד עמו האומן ממלא את הדף (או את הקיר במקרה שלנו) בעומס של פרטים.
כתבה על סגנונות אדריכלות בפורטוגל
פסיפס עשוי יחידות קרמיקה, במדבר סהרה ובבית הכנסת של מרקש (צילום: כרמית וייס)
עובדים ויוצרים כבימי קדם
האומנות העממית של בעלי המלאכה מהווה נדבך משמעותי בחיים ובתרבות המרוקאית. האומנים מייצרים מגוון של עבודות יד מחומרים שונים, בהן כלים מקרמיקה, ריקועי נחושת, שטיחים וצעיפים ארוגים, בדים צבועים, תכשיטים ועוד.
העבודה המסורתית של בעלי המלאכה השתמרה, ועד היום אפשר לשוטט בסמטאות הערים העתיקות במרוקו, ולפגוש באומנים מקומיים בפעולה, עובדים ויוצרים כבימי קדם. ערים כמו מרקש, פס ( Fès ) ומקנס ( Meknès ) מחולקות לרבעים שונים, אשר בכל אחד מהם ישבה גילדה אחרת, שהכתיבה את סוג משלח היד של דיירי המקום.
כתבה על שווקים בעיר מרקש
אומני קדרות בשעת מלאכתם, עובדים ויוצרים כבימי קדם (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
הלבוש עושה את האדם
חוקי האסלאם לגבי לבוש הם קפדניים וברורים, במיוחד כשמדובר בלבוש האישה... לפי הנביא מוחמד, אבי האסלאם, האדם צריך לכסות את גופו בקפידה. ציווי זה זכה לפרשנויות רבות ואיתן "אופנת לבוש" המשתנה לפי מוצאו של האדם.
במרוקו אפשר לפגוש בטיפוסי לבוש שונים: אנשי מדבר הלבושים בג'לביה בצבע כחול, שבטי הגנאווים (הזכורים לנו מהמוסיקה הגנאווית) לובשים לבן ועל מותניהם חגורה שעליה כלי הנשק המסורתי – שברייה. באירועים מיוחדים לובשים הגברים המרוקאיים כפתן – מעין שמלה מסורתית העשויה מבד יקר , שלעיתים היא מעוטרת ברקמה ולעיתים חלקה, ותרבוש אדום על הראש. הנשים באירועים אלה, מכוסות מכף רגל ועד ראש (כמו בכל יום), על ראשן כתר והן עוטות עליהן תכשיטים יקרים.
הכנסת אורחים מרוקאית
המרוקאים ידועים בהכנסת האורחים החמה והמחבקת שלהם, הכוללת את טקס מזיגת התה המפורסם. הכנת התה המתוק, מעלי נענע ושיבה, והגשתו בקומקום מעוטר ומיוחד, גורמים לאורח להרגיש בנוח, לשיחה להתגלגל ולאווירה להיות פתוחה וחיובית.
תהליך הכנת התה, שהפך לטקס של ממש, מתחיל בניקוי העלים בקנקן הנקרא " בראד", שממנו גם יימזג התה המוכן. את הנוזל המהביל מלעיטים בסוכר, שריד לחיי השבטים במדבר, שם תמיד צריך אנרגיה זמינה. מזיגת התה נעשית מגובה רב אל תוך הכוס המעוטרת, כך שבמהלך הדרך מתפזרים אדי הריח הנעים ושכבת קצף דקה מתקבלת על פני השטח של התה בכוס. הטקס נחשב תמיד, עד היום, לחשוב ומכובד, והוא מייצג את היחס המרוקאי לאורח ולזר.
כתבה על אוכל ומסעדות במרוקו
צבעים וריחות, מראות קסומים, אמונות, קמעות ונוף בראשיתי – זוהי מרוקו. מדינה מרגשת שמזמינה את המטייל לטעום ממנה ולהישאר עם טעם של עוד, שתמיד מפתיעה ומרתקת ומציגה לעינינו המערביות עולם אחר ומסקרן.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טיול ג'יפים במרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
חבל טנג'יר ורכס הרי הריף
החינה הפכה לחלק מהתרבות ומשמשת כיום גם לקישוט הגוף, לא רק לצרכים טקסיים. נשים שאומנותן ציור בחינה, נפוצות ברחבי מרוקו ואפשר כיום להתעטר בקעקועי חינה כמעט בכל כיכר. הנשים מכניסות את העיסה לתוך מזרק ומתחילות לצייר דגמי צמחים ופרחים, ולעיתים גם צורות גיאומטריות, החוזרות על עצמן בריתמוס קבוע.
קעקועי חינה שונים
השווקים של מרקש – אמור לי מה כואב לך, ואני כבר אמכור לך משהו... (צילום: כרמית וייס)
שום למזל טוב, מים כנגד עין הרע
חיי היום-יום במרוקו מתובלים באמונות כנגד מזל רע, שכמה פעולות פשוטות יכולות להציל ממנו את האדם המאמין. כנגד עין הרע מומלץ, למשל, לשפוך מים לפני הגעת האורחים לביקור ולאחר לכתם, את הנעליים לעולם לא להניח הפוכות, בעגלת התינוק ובעריסתו כדאי לתלות שום, ולכנות את הרך הנולד "מכוער". בנוסף, חוט אדום קשור על מפרק היד הוא סגולה למזל טוב והצלחה, ואת שן החלב הראשונה שנפלה לילד מוכרחים לשמור. לסיום, אם רוצים להבטיח פרנסה טובה לדיירי הבית – כדאי למרוח חינה על המשקוף.
מי שרוצה להכיר מקרוב את כל המלחשות והקוראות בקפה, שבקיאות באומנות האמונות, יכול לעשות זאת בעיר מרקש ( Marrakech ), בכיכר הגולגלות – ג'מה אל פנא (Jemaa el-Fnaa).
כתבה על העיר מרקש ושווקיה | בתי מלון בקרבת כיכר ג'מה אל פנא
לתלות שום בעריסת התינוק, לפזר עלי ורדים למזל טוב (צילום: כרמית וייס)
פסיפסים שלא מפספסים
מבנים רבים בעולם המוסלמי, בהם מסגדים, בתי ציבור, ארמונות ובתי מגורים, מקושטים ומשובצים ב טכניקת זליז ' (Zellij). הזליז' הוא מעין פסיפס, המכסה לעיתים קיר שלם או את המבנה כולו, ועשוי מ יחידות קרמיקה מסותתות . שורשיו של הזליז' בתרבות הביזנטית, אך בשונה ממנה, רפרטואר העיטורים ששימשו לקישוט המבנים כלל צורות גיאומטריות ומיני צמחים, ולא דמויות ובעלי חיים – בשל האיסור על כך באסלאם. דפוסי העיטורים קבועים וחוזרים על עצמם באותו פסיפס, עד שמכסים את הקיר כולו. החומר המשמש ליצירת הזליז' הוא חמר צבוע ושרוף בתנור.
בשולי הפסיפס, בקשתות ובמשקוף המסגד מופיע הסטוקו – גבס מפוסל ומגולף המזכיר במראהו תחרה. הסטוקו עשוי מאבקת שיש וגבס ויוצר גימור מרהיב לקיר. על הסטוקו חרוטים לעיתים משפטים מתוך תפילות, המשחקים תפקיד כפול: כאלמנט קישוטי וכאמצעי להעברת מסרים דתיים למבקרים במקום.
הקיר מלא כולו בסוגי העיטורים השונים המשתלבים בהרמוניה, מבלי שנותרת ולו פיסת קיר ערומה. בסגנון זה מיוצג "פחד החלל הריק" ( Horror Vacui ), החוזר כמוטיב בעולם האומנות לאורך ההיסטוריה. הפחד הוא מהאין, מהלא-כלום, וכדי להתמודד עמו האומן ממלא את הדף (או את הקיר במקרה שלנו) בעומס של פרטים.
כתבה על סגנונות אדריכלות בפורטוגל
פסיפס עשוי יחידות קרמיקה, במדבר סהרה ובבית הכנסת של מרקש (צילום: כרמית וייס)
עובדים ויוצרים כבימי קדם
האומנות העממית של בעלי המלאכה מהווה נדבך משמעותי בחיים ובתרבות המרוקאית. האומנים מייצרים מגוון של עבודות יד מחומרים שונים, בהן כלים מקרמיקה, ריקועי נחושת, שטיחים וצעיפים ארוגים, בדים צבועים, תכשיטים ועוד.
העבודה המסורתית של בעלי המלאכה השתמרה, ועד היום אפשר לשוטט בסמטאות הערים העתיקות במרוקו, ולפגוש באומנים מקומיים בפעולה, עובדים ויוצרים כבימי קדם. ערים כמו מרקש, פס ( Fès ) ומקנס ( Meknès ) מחולקות לרבעים שונים, אשר בכל אחד מהם ישבה גילדה אחרת, שהכתיבה את סוג משלח היד של דיירי המקום.
כתבה על שווקים בעיר מרקש
אומני קדרות בשעת מלאכתם, עובדים ויוצרים כבימי קדם (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
הלבוש עושה את האדם
חוקי האסלאם לגבי לבוש הם קפדניים וברורים, במיוחד כשמדובר בלבוש האישה... לפי הנביא מוחמד, אבי האסלאם, האדם צריך לכסות את גופו בקפידה. ציווי זה זכה לפרשנויות רבות ואיתן "אופנת לבוש" המשתנה לפי מוצאו של האדם.
במרוקו אפשר לפגוש בטיפוסי לבוש שונים: אנשי מדבר הלבושים בג'לביה בצבע כחול, שבטי הגנאווים (הזכורים לנו מהמוסיקה הגנאווית) לובשים לבן ועל מותניהם חגורה שעליה כלי הנשק המסורתי – שברייה. באירועים מיוחדים לובשים הגברים המרוקאיים כפתן – מעין שמלה מסורתית העשויה מבד יקר , שלעיתים היא מעוטרת ברקמה ולעיתים חלקה, ותרבוש אדום על הראש. הנשים באירועים אלה, מכוסות מכף רגל ועד ראש (כמו בכל יום), על ראשן כתר והן עוטות עליהן תכשיטים יקרים.
הכנסת אורחים מרוקאית
המרוקאים ידועים בהכנסת האורחים החמה והמחבקת שלהם, הכוללת את טקס מזיגת התה המפורסם. הכנת התה המתוק, מעלי נענע ושיבה, והגשתו בקומקום מעוטר ומיוחד, גורמים לאורח להרגיש בנוח, לשיחה להתגלגל ולאווירה להיות פתוחה וחיובית.
תהליך הכנת התה, שהפך לטקס של ממש, מתחיל בניקוי העלים בקנקן הנקרא " בראד", שממנו גם יימזג התה המוכן. את הנוזל המהביל מלעיטים בסוכר, שריד לחיי השבטים במדבר, שם תמיד צריך אנרגיה זמינה. מזיגת התה נעשית מגובה רב אל תוך הכוס המעוטרת, כך שבמהלך הדרך מתפזרים אדי הריח הנעים ושכבת קצף דקה מתקבלת על פני השטח של התה בכוס. הטקס נחשב תמיד, עד היום, לחשוב ומכובד, והוא מייצג את היחס המרוקאי לאורח ולזר.
כתבה על אוכל ומסעדות במרוקו
צבעים וריחות, מראות קסומים, אמונות, קמעות ונוף בראשיתי – זוהי מרוקו. מדינה מרגשת שמזמינה את המטייל לטעום ממנה ולהישאר עם טעם של עוד, שתמיד מפתיעה ומרתקת ומציגה לעינינו המערביות עולם אחר ומסקרן.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טיול ג'יפים במרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
חבל טנג'יר ורכס הרי הריף
מי שרוצה להכיר מקרוב את כל המלחשות והקוראות בקפה, שבקיאות באומנות האמונות, יכול לעשות זאת בעיר מרקש (
כתבה על העיר מרקש ושווקיה | בתי מלון בקרבת כיכר ג'מה אל פנא
לתלות שום בעריסת התינוק, לפזר עלי ורדים למזל טוב (צילום: כרמית וייס)
כתבה על סגנונות אדריכלות בפורטוגל
פסיפס עשוי יחידות קרמיקה, במדבר סהרה ובבית הכנסת של מרקש (צילום: כרמית וייס)
עובדים ויוצרים כבימי קדם
האומנות העממית של בעלי המלאכה מהווה נדבך משמעותי בחיים ובתרבות המרוקאית. האומנים מייצרים מגוון של עבודות יד מחומרים שונים, בהן כלים מקרמיקה, ריקועי נחושת, שטיחים וצעיפים ארוגים, בדים צבועים, תכשיטים ועוד.
העבודה המסורתית של בעלי המלאכה השתמרה, ועד היום אפשר לשוטט בסמטאות הערים העתיקות במרוקו, ולפגוש באומנים מקומיים בפעולה, עובדים ויוצרים כבימי קדם. ערים כמו מרקש, פס ( Fès ) ומקנס ( Meknès ) מחולקות לרבעים שונים, אשר בכל אחד מהם ישבה גילדה אחרת, שהכתיבה את סוג משלח היד של דיירי המקום.
כתבה על שווקים בעיר מרקש
אומני קדרות בשעת מלאכתם, עובדים ויוצרים כבימי קדם (צילום: ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר)
הלבוש עושה את האדם
חוקי האסלאם לגבי לבוש הם קפדניים וברורים, במיוחד כשמדובר בלבוש האישה... לפי הנביא מוחמד, אבי האסלאם, האדם צריך לכסות את גופו בקפידה. ציווי זה זכה לפרשנויות רבות ואיתן "אופנת לבוש" המשתנה לפי מוצאו של האדם.
במרוקו אפשר לפגוש בטיפוסי לבוש שונים: אנשי מדבר הלבושים בג'לביה בצבע כחול, שבטי הגנאווים (הזכורים לנו מהמוסיקה הגנאווית) לובשים לבן ועל מותניהם חגורה שעליה כלי הנשק המסורתי – שברייה. באירועים מיוחדים לובשים הגברים המרוקאיים כפתן – מעין שמלה מסורתית העשויה מבד יקר , שלעיתים היא מעוטרת ברקמה ולעיתים חלקה, ותרבוש אדום על הראש. הנשים באירועים אלה, מכוסות מכף רגל ועד ראש (כמו בכל יום), על ראשן כתר והן עוטות עליהן תכשיטים יקרים.
הכנסת אורחים מרוקאית
המרוקאים ידועים בהכנסת האורחים החמה והמחבקת שלהם, הכוללת את טקס מזיגת התה המפורסם. הכנת התה המתוק, מעלי נענע ושיבה, והגשתו בקומקום מעוטר ומיוחד, גורמים לאורח להרגיש בנוח, לשיחה להתגלגל ולאווירה להיות פתוחה וחיובית.
תהליך הכנת התה, שהפך לטקס של ממש, מתחיל בניקוי העלים בקנקן הנקרא " בראד", שממנו גם יימזג התה המוכן. את הנוזל המהביל מלעיטים בסוכר, שריד לחיי השבטים במדבר, שם תמיד צריך אנרגיה זמינה. מזיגת התה נעשית מגובה רב אל תוך הכוס המעוטרת, כך שבמהלך הדרך מתפזרים אדי הריח הנעים ושכבת קצף דקה מתקבלת על פני השטח של התה בכוס. הטקס נחשב תמיד, עד היום, לחשוב ומכובד, והוא מייצג את היחס המרוקאי לאורח ולזר.
כתבה על אוכל ומסעדות במרוקו
צבעים וריחות, מראות קסומים, אמונות, קמעות ונוף בראשיתי – זוהי מרוקו. מדינה מרגשת שמזמינה את המטייל לטעום ממנה ולהישאר עם טעם של עוד, שתמיד מפתיעה ומרתקת ומציגה לעינינו המערביות עולם אחר ומסקרן.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טיול ג'יפים במרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
חבל טנג'יר ורכס הרי הריף
העבודה המסורתית של בעלי המלאכה השתמרה, ועד היום אפשר לשוטט בסמטאות הערים העתיקות במרוקו, ולפגוש באומנים מקומיים בפעולה, עובדים ויוצרים כבימי קדם. ערים כמו
כתבה על שווקים בעיר מרקש
אומני קדרות בשעת מלאכתם,
במרוקו אפשר לפגוש בטיפוסי לבוש שונים:
הכנסת אורחים מרוקאית
המרוקאים ידועים בהכנסת האורחים החמה והמחבקת שלהם, הכוללת את טקס מזיגת התה המפורסם. הכנת התה המתוק, מעלי נענע ושיבה, והגשתו בקומקום מעוטר ומיוחד, גורמים לאורח להרגיש בנוח, לשיחה להתגלגל ולאווירה להיות פתוחה וחיובית.
תהליך הכנת התה, שהפך לטקס של ממש, מתחיל בניקוי העלים בקנקן הנקרא " בראד", שממנו גם יימזג התה המוכן. את הנוזל המהביל מלעיטים בסוכר, שריד לחיי השבטים במדבר, שם תמיד צריך אנרגיה זמינה. מזיגת התה נעשית מגובה רב אל תוך הכוס המעוטרת, כך שבמהלך הדרך מתפזרים אדי הריח הנעים ושכבת קצף דקה מתקבלת על פני השטח של התה בכוס. הטקס נחשב תמיד, עד היום, לחשוב ומכובד, והוא מייצג את היחס המרוקאי לאורח ולזר.
כתבה על אוכל ומסעדות במרוקו
צבעים וריחות, מראות קסומים, אמונות, קמעות ונוף בראשיתי – זוהי מרוקו. מדינה מרגשת שמזמינה את המטייל לטעום ממנה ולהישאר עם טעם של עוד, שתמיד מפתיעה ומרתקת ומציגה לעינינו המערביות עולם אחר ומסקרן.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טיול ג'יפים במרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
חבל טנג'יר ורכס הרי הריף
תהליך הכנת התה, שהפך לטקס של ממש, מתחיל בניקוי העלים בקנקן הנקרא "
כתבה על אוכל ומסעדות במרוקו