www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



מרוקו בזווית אישית – חלק א'
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין 


צלילים נוגים עלו מן העוד. אצבעותיו של עלי פרטו על מיתריו. חוסיין, שישב לצדו, ניגן עלי רבאבה והוסיף נופך עליז משהו לעצבות הנעימה של המדבר. מכוסות התה עלה ריח חריף של נענע, שהעניק למשקה טעם מוזר. מתוק ומר. 


גברי הטוארגים, הבדווים הכחולים של הסהרה, קיבלו אותנו בחמימות רבה. נשותיהם, רעולות למחצה, הציצו בנו בביישנות ונמלטו בצווחה בכל פעם שמישהו כיוון לעברן את מצלמתו. בעבר הלא רחוק הסתובבו רק הגברים בפנים רעולות, כפי שהם נוהגים לעשות עד היום, בצ'אד הסמוכה. גברים רעולים אלה שימשו כעמוד התווך במחקרה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שניסתה להוכיח כי הרעלה איננה בהכרח אלמנט משפיל, אלא דווקא מְכַבֵּד. האנשים כחולי הגלימות השלימו ספקטרום שלם של צבעים: סלעי גרניט אדמדמים, סלעי גיר בצבעי קרם, חול מדברי צהבהב והרבה הרבה ירוק.

מרוקו
מרוקו, ספקטרום של צבעים  (צילום: גילי חסקין)
 

גיל הזהב




איט מנסור – מרוקו הרחק מנתיב התיירים הכבוש

המצוק הגירני הצחיח נופל בתלילות אל גוש חיים ענק, המורכב מתשבץ של צבעי ירוק - נאת המדבר של איט-מנסור (Ait Mansur). השילוב המנצח של גווני ירוק עז, הבוהקים בתוך החום-צהוב של המדבר. הדרך לאיט-מנסור התחילה בעצם הרבה קודם. כמה שבועות טרם שנסענו, שוחחתי על מרוקו עם מוש, חבר יוצא קיבוץ, ג'ינג'י, שהתאהב כל כך במרוקו עד שנהגתי להתלוצץ עמו, שבגלגול הקודם היה מן הסתם מרוקאי. לא סתם מרוקאי של העיר הגדולה, אלא בֶּרְבֶּר בן ברבר, ששורשיו נעוצים בעומק אדמתה של צפון אפריקה מאות ואולי אלפי שנים לפני שהגיעו לכאן בני ערב. רציתי לשמוע על מקום מיוחד, הרחק מנתיבם הכבוש של המטיילים, משהו מן הדברים ששנינו אוהבים באמת. הוא חייך ופלט מילה אחת, מבלי לפרש: "איט מנסור".
 
לאחר עשרה ימים של טיול במרוקו הגענו לאיט-מנסור. עברו עלינו ימים נעימים ומרתקים: סיירנו באגמים הכחולים שבהרי האטלס הגבוה, במפלי המים, ברמות הנמוכות הנקראות מֶסֶטָה (Meseta), המכוסות במרבד צפוף וצבעוני של פרחים, שחינו בחופי הים החוליים של אגדיר, והגענו עד להרי האנטי-אטלס שבדרום-מערב המדינה. בלב הרכס נמצאת טפראות (Tafraut), עיירה ברברית ציורית, שבתיה הוורדרדים נחבאים בצל גושי סלע ענקים, שדומה ועוד רגע יימחצו אותם על יושביהם. השמים היו כחולים ללא עב, ועל הכול הייתה נסוכה שלוות המדבר. ליד טפראות נמתח עמק אָמֵלְן השליו, ובו כפרים קטנים מוקפי עצי פרי מטופחים וגנים המושקים בתעלות. כפרים הדומים לכפרים הרריים רבים ברחבי העולם השלישי, אך בהבדל אחד גדול: אלו כפרים ללא גברים! זהו עמק שכל תושביו הם נשים, ילדים וזקנים. הגברים בגיל העבודה נמצאים בקזבלנקה, ברבאט או במרסיי, ופעם בשנה הם שבים לכאן לחודש ימים ומביאים עמם פרנסה למשפחה, מתנות לילדים, נשיקה לבן שנולד בהיעדרם ומעט רומנטיקה, שמן הסתם תוביל לילד נוסף בשנה הבאה.
 

הרי מול האטלס

אני סבור שהרי האטלס הגבוה יפים יותר. לטעמי השלג מרהיב יותר מן המדבר. אך הרכס הגרניטי העתיק של הרי מול האטלס נוגע ללבי יותר. ברגע שראיתי את הבּוֹלְדֶרים העגולים הענקיים, שמשך אלפי שנים גולגלו ביד נעלמה מראשי ההרים, הבנתי למה מוש התכוון: הפסגות האדמדמות של הגרניט, הזכירו לי, כמו לו, את הימים היפים של סיני, כאשר הבולדרים הענקיים, המעיינות והבוסתנים של אזור ההר הגבוה שימשו לנו מפלט מפני ההוויה הישראלית הדחוסה. תחושה חמימה של נוסטלגיה שטפה אותי פתאום. הזיות סנטה-קתרינה התאימו לנוף הפראי שמסביב. הזיכרונות והכיסופים ערבבו באורח פלא את המוסיקה המקומית עם השירים הרוסיים שנהגנו פעם לשיר סביב המדורה, בין הרי הגרניט, בטיולים של פעם.
 
לאחר שוטטות סקרנית בכפרים, יצאנו מהעמק, בדרך הררית ומשובשת המתפתלת מעל צוקים רמים, לצד נחלים זורמים ובתחתיתם של גאיות, הגענו אל איט-מנסור. זו אינה נאת מדבר בסדר גודל של עין גדי, אלא משהו בסדר גודל אחר, קילומטרים רבים של דקלי תמר, בוסתנים קטנים של פרי הדר ונשירים, גני-ירק מטופחים בקפידה, ומספר משבצות זרועות חיטה. כל סנטימטר מעובד בסבלנות, באהבה. פיסה צפופה, רוחשת חיים, בלב המדבר. אנו פוסעים בשורה עורפית. כל אחד מרוחק מרעהו, כל אחד והרהוריו. אחר-כך התברר שכולנו חשבנו על דבר דומה: "לא יאומן, אנחנו במרוקו, בלב המגרב"...

כתבה על לינה בריאדים מרוקאיים

קזבלנקה – מרכז העצבים של מרוקו

זו לא הייתה הפעם הראשונה שצבטנו את עצמנו בתדהמה. זה קרה לראשונה כשרגלינו דרכו במישורים הים-תיכוניים, הפוריים, של מרוקו. בארץ ההֶסְפֵּרידוֹת, השומרות על כדורי הזהב שאותם חיפש הֶרָקְלֶסכשהגענו למקום שבו לפי המיתולוגיה היוונית עמד אטלס ונשא בדממה את היקום, חשנו שחלום נוסף מתגשם. בפעם השנייה חשנו כך בקזבלנקה, שהיא כמעט האסוציאציה המיידית למשמע השם "מרוקו", מושא לגאוות בני הארץ ויוצאיה. קזבלנקה היא מרכז העצבים של מרוקו: יש בה רחובות סואנים, מרכזי קניות בעלי חזות צרפתית ושרשרת ארוכה של בתי קפה. 
 
האמת היא, שקיים פער עצום בין המוניטין שיצאו לעיר לבין מה שהיא יכולה להציע לתייר. אין בה אתרים היסטוריים, לא ארכיטקטורה מעניינת, ואפילו לא נופך של אקזוטיקה. שום דבר ממה שיכול לעניין את התייר. המלך חסן השני החליט לעשות מעשה ולהגיש לעיר מתנת ענק ליום הולדתו ה-60. הוא בנה לחוף הים את מסגד המסגדים. היכל ההיכלות. למרות שלמוסלמי דרוש מטר מרובע שלם לתפילה, בשל תנועות הכריעה שהן חלק מהתפילה, יש בו מקום ל-20,000 מתפללים ולעוד 80,000 במרפסות. מעל המבנה המפואר מזדקר המינרט (צריח המסגד) שלו, שבמקור נועד למואזין הקורא לתפילה ועם הזמן היה כלי לפאר בו את המסגד. המינרט הזה מתנשא לגובה של 175 מ', דבר שהופך את המסגד הזה למבנה הדתי הגבוה בעולם. מן המינרט העצום נשלחת קרן לייזר למרחק של שלושים ק"מ, לכיוון מכה. זהו מבנה ענק. כאשר הלכנו לקראתו, לאורך חוף הים, הוא נראה קרוב, כמטחווי יד, בשל גודלו העצום.הלכנו לקראתו, הלכנו והתקרבנו, והמבנה נותר רחוק. גודלו, מפעים ככל שיהיה, מתגמד נוכח יופיו העצום. עיטורי המסגד הם שיר הלל לאומנות האנדלוסית. זהו אחד המבנים המופלאים עלי אדמות.
 
למעט המסגד, קסמה של קזבלנקה טמון באווירתה הקוסמופוליטית. כאן, מול בתי הקפה המפוארים, לאורך הטיילת, בכיכרות הגדולות, וכאמור, בבתי הקפה, הרגשנו ביתר-שאת: אנחנו במרוקו. זוהי ארץ ערבית השונה מארצות ערביות אחרות מבחינה תרבותית ופוליטית, וכן ביחסה לישראל: זוהי ארץ שאף-פעם לא הייתה עוינת. ישראלים המשוטטים ברחוב נשאלים לפעמים "מאין אתם"? "מפריז" עונה אחד. "מספרד" עונה חברו, ולאחר חילופי משפטים נפרד מהם השואל בברכת "בוקר טוב" בעברית צחה... אפשר אולי להסביר את היחס האמביוולנטי של מרוקו לישראל, על רקע הידידות המסורתית של בית המלוכה עם היהודים, אולי על רקע האמביציות הפוליטיות של המלך חסן השני אללה יירחמו, להוביל את מהלך השלום. המגרב, "צפון-אפריקה" בפי הערבים, רחוק גיאוגרפית מארצות ה"משרק", המזרח-התיכון, ובנוסף לכך, רחוק מהם מבחינה היסטורית, אתנית ובמיוחד מנטאלית. הרעיון לטייל בארץ ערבית עוררה בי מזמן התלהבות השמורה בדרך-כלל לבלתי-אפשרי. לראות ערבים לא כפועלים ולא כאויבים, גם לא כבעיה, אלא כציבור גדול של אנשים: בני אדם טובים ורעים, רחבי-לב וחמדנים, עם אהבות ושנאות, עם יתרונות וחולשות. 


המגדל הגדול בקזבלנקה
המגדל הגדול בקזבלנקה  (צילום: גילי חסקין)
 





סיפורם של אנשי מרוקו

על נופיה של מרוקו נכתבו שירי הלל, אך הסיפור האמיתי של הטיול בה הוא סיפורם של האנשים. חמים, חושניים, צעקנים, מנומסים ומעל לכל – צבעוניים. ערבים וברברים. קשה להגדיר מהם "ברברים". קל יותר להגדיר אותם על דרך השלילה. הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות לשש מאות שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור. הברברים אינם עשויים מיקשה אחת. יש מעט מן המשותף בין יושבי הריף לנוודי הסהרה. האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת, אך בשיחה מעמיקה יותר, ניתן לזהות אצלם תחושה של קיפוח, המהולה בגאווה על מוצאם. הברברים מפוזרים על פני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים, ואפילו בערים. במקומות רבים קיימת השפעה הדדית של האוכלוסיות, מה שהופך את הסיור במרוקו למורכב ומרתק עוד יותר.
 
מרוקו היא עדיין מלוכה, במלוא מובן המילה.המלך המרוקאי הוא מאחרוני המלכים האמיתיים שנותרו בעולם.לא מדובר כאן במלך סמלי, כדוגמת מלכי אנגליה או דנמרק, אלא במלך, שמעבר למנעמי החצר וגינוני הטקס, נהנה מסמכויות ומעוצמות בלתי מוגבלות. דיוקנו מופיע בכל חדר מלון ובכל תחנת אוטובוס, על גבי פסגות הגבעות החשופות, על קירות החנויות והמשרדים, על שטרות הכסף והמטבעות ובכל תוכנית טלוויזיה. הוא העין הגדולה הצופה בכל אחד מכל מקום. הוא המצביא הראשי, השופט העליון, הצדק המוחלט והאחרון, הוא אמיר המאמינים והוא הארץ והמולדת. מעשיו במישור המיתולוגי, ומחדליו אינם מוסברים.
למידע נוסף בכתבה נשות מרוקו בעת החדשה
 

מלכי מרוקו

כמו בכל סקירה נוסטלגית, גם אני מוצא את עצמי נסחף בשטף המליצה ומזכיר לעצמי כי גם חסן השני, אביו של המלך הנוכחי - מוחמד השישי, וגם אביו - מוחמד החמישי, לא היו צדיקים, ומעשיהם מילאו מקום מאד לא מכובד לפי השקפתי, בדו"חות "אמנסטי". ובכל זאת, מוחמד החמישי היה ראש שבט קדמון ואבא סמלי, מנהיג ברברי ושייח' בדואי, ששורשי משפחתו מגיעים עד לנביא מוחמד עצמו. מצד אחד, טיפוס של הארון אל רשיד מ"אלף לילה ולילה", ומצד שני למד משפטים בסורבון ושיחק טניס. באישיותו ובמסריו הפנים את הרוח המרוקאית האמיתית, השונה כל כך מהסטריאוטיפ המרוקאי הישראלי, כפי שהוא מתבטא בדמויותיהם של פוליטיקאים וראשי וועדי עובדים. 
 
המלך המרוקאי הינו אמן ההליכה על הסף. חסן השני היטיב לפסוח על שתי הסעיפים: גם לקרוא להחזרת ירושלים לחיק האסלאם, וגם לקבל את ישראל לליגה הערבית; גם לכנס ועידות פסגה עתירות לאווים וגם לתווך בהסכמי שלום; גם להלל את גבורתו של סאדאם חוסיין וגם לתמוך במדינות הקואליציה - מלא סתירות ועשיר בניואנסים, כמרוקו עצמה. בכל מקום, על הגבעות החשופות ועל קירות המסגדים, מתנוססת סיסמא המכריזה שוב ושוב על "השילוש הקדוש": האל, המולדת והמלך. אדם שידו בכל ועל פיו יישק דבר, מלך כמו באגדות.
 

טיול אל יהדות מר​וקו

מקום חשוב בטיול במרוקו תופסת יהדות מרוקו. מדובר בקהילה בעלת מורשת מפוארת, עם חיי יצירה רבי-שנים, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות השפה העברית. ידועים בה שמות כמו אבן חיוג, אלפסי ובן לברנט. במקום חיה קהילה בת 350,000 איש, שעזבה למגנת לבם של שכניהם. יהודים כבר (כמעט) שאינם נולדים יותר במרוקו. ההיסטוריה היהודית כאן תמה. אלפי שנים הם הניעו את גלגלי המסחר, בנו ויצרו, בכו ושרו. היום ממשיכים כאן החיים בלעדיהם. ישובים קטנים בהרי האטלס, שהיו כולם יהודיים, קרסו, ונותרו מהם רק שרידי קירות ועיי זיכרונות, על רקע הרים נישאים וכתמים ירוקים. במקומות רבים ה"מלאח" (ה"גטו") קיים, אך תושביו הנוכחיים אינם יודעים דבר על אלו שעזבו לפני כיובל. המעטים שנותרו כאן, נוכחותם חסרת משמעות תרבותית. הם שולחים את הילדים ללמוד בחו"ל, ונשארים לשמור על בתי הקברות ובתי הכנסת. עולם הולך ונעלם.
 
קשה לי בלי אקטואליה. יהודי מרוקו הם נושא הדורש עיון מעמיק, בעיקר בקשר להשלכות העכשוויות שלו על חיינו בארץ ישראל. מעבר לעניין ההיסטורי, ההגותי והתורני, מדובר גם, אם להיות כנים, בבעיה לא קלה. כל עוד משורר מוכשר כמו ארז ביטון, למשל, מוצג כ"משורר מרוקאי", ולא כ"משורר" סתם כך, יש לנו בעיה. מבלי להיכנס לשאלה אם קיים קיפוח עדתי ומי אשם בו, הנושא המרוקאי הוא נושא "חם", נושא שעולה לפרקים, בין אם בקשר לאישי-ציבור שונים ובין אם בקשר למימונה, שהוא חג שראשיתו בביקורים משפחתיים סולידיים, שהפך לאירועים המוניים בעלי משמעות פוליטית. 
חשוב לנסוע למרוקו כדי לראות, לשמוע ולהבין. להכיר מה שהיה שם, גם כדי להבין מה אירע כאן, בארץ ישראל. 

כתבה על אוכל במרוקו
 

טיול שורשים במרוקו

יצאנו למרוקו גם כדי להתחקות אחר קורות היהודים, שהגיעו למגרב לפני כולם. הרבה לפני הרומאים והביזנטים, ודאי שלפני הערבים. היהודים הגיעו למרוקו בעקבות הפניקים, מייסדי קרתגו. הם השפיעו והושפעו, שגשגו ונרדפו, קיבלו תגבורת רוחנית מרשימה עם הגעתם של מגורשי ספרד, נאבקו בהם, עד שיד האחרונים הייתה על העליונה, סבלו מפוגרומים לפרקים, אך גם תפסו עמדות-כוח פוליטיות וכלכליות. המשבר הרוחני שמדובר בו רבות, לא החל עם עלייתם ארצה, אלא קודם לכן. המסגרת המשפחתית והקהילתית התרופפה עם הגעתם של הצרפתים והמודרניזציה שהביאו עמם. התרבות המעודנת החדשה אפשרה לעזוב את הדת מבלי לצאת לשמד, מה שהוביל אצל חלקם להשכלה ולפלורליזם, ואצל אחרים למשבר ולאובדן-דרך. 
 
יוצאי מרוקו מתרפקים לעתים על העבר, כדרכם של מהגרים וכדרכם של זיכרונות, שהם צובעים בוורוד חיים שבמקומות רבים היו אפורים. רבים מהם נוסעים למרוקו כדי לחזור ולחפש את שורשיהם, שהם בעצם גם שורשינו. שרידים לקהילות יהודיות שהיו במקום מוצאים במרוקו גם בעיירות הנידחות ביותר. מבקרים רבים שבים ומתארים מחזה החוזר על עצמו: המקומיים מקבלים את המבקר בסבר פנים יפות, מוליכים אותו לבית הוריו, הוא נרגש ולעתים פורץ בבכי, שלפעמים מדביק גם אותם. 
 
בטיול הראשון שהדרכתי במרוקו נקשרה נפשי בנפשו של אלברט, בעל אולם שמחות מאשקלון. הטיול היווה עבורו מעין עליה לרגל, חזרה לקהילה שוקקת בכפר מלא חיים. לאחר ארבעה-עשר יום של ציפייה מתוחה, הגענו לכפר הולדתו ארפוד (Erfud) שבנאת המדבר תפילאלת (Tafilalt). אלברט ירד מהאוטובוס בפיק ברכיים ואץ כאחוז תזזית להנציח במצלמתו ולהביא הביתה מה שהשאיר בארפוד לפני שלושים שנה, יחד עם נעוריו. הביקור הסתיים במפח-נפש: מהר מאד התברר לו, שממרחק הזמן התוסף למקום ממד של זוהר ופאר. אלברט רצה לחזור לדבר שאינו קיים. ניסיתי להסביר לו שהוא איננו מתגעגע רק לכפר הולדתו, אלא גם ובעיקר לאלברט בן החמש עשרה, שהיום הוא כבר בן חמישים. אלברט לא רצה לשמוע. בדמיונו רקם חלומות ובנה מגדלים פורחים באוויר. כאשר שב בפנים נפולות, ליוויתי אותו באכזבתו, ולרגע לא ידעתי אם לבכות עמו את אותו עולם שהיה ונעלם, או להתנחם בכך שזוהי בעצם תכלית הציונות.
 

לא נשאר הרבה ממרוקו

מרוקו חסרה ליהודיה, אך אני בספק כמה יהודיה חסרים לה. למרות כמה סצנות של פגישה הנוגעות ללב בריגושן, דומני שאצל המרוקאים בני הזמן החדש, העידן היהודי היה כלא היה. אצל המרוקאים הישראליים לא נשאר הרבה ממרוקו. קצת מוסיקה ומעט מטעמי מטבח. המערכת התרבותית שלהם הרכינה ראש ונוצחה במגעה עם תרבות המערב. היא החלה להיפגע כבר במרוקו, עם בוא הצרפתים, אך הייתה זו פגיעה שולית בלבד. מהרגע שבו עלו ארצה, החלה זהותם התרבותית להיסדק. ערכי הרוח שלהם התפוגגו, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, החושניות ובעיקר הסובלנות - כל אלה קרסו בפני משהו פולקלוריסטי מזויף. 
 
קשה להיות מרוקאי מחוץ למרוקו.
 
לכתבת ההמשך מרוקו בזווית אישית – חלק ב'



כתבות נוספות על מרוקו
לישון בתוך ארמון - ריאדים במרוקו
טיול ג'יפים במרוקו
אוכל במרוקו
פולקלור, אמנויות עממיות ואומנות במרוקו
נשות מרוקו בעת החדשה
טיול למרקש ושווקיה






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 9617
2141