.jpg)
.jpg)
אדריכלות מסורתית באזור קאץ':
עולם הולך ונעלם
מאת: טל בשן
רבים מסיפורי המטיילים מזכירים את חלומות הילדות על הרפתקאות ומגלי ארצות כמניע ליציאה למסע, בהיותם מבוגרים. אני המצאתי לעצמי חלום. "כשהייתי גדולה" התאהבתי בבניה באדמה…
נערה הודית ליד בקתת בונגה, מחוז קאץ' (צילום: nevil zaveri)
איך הכול התחיל?
הכול התחיל ב"בסטה", היא ראס בורקה, שעל חוף הים בסיני. במשך מספר שנים צפיתי בהתפתחות כפר הנופש האקולוגי, שהקים שריף, בעל המקום, בתבונה ורגישות לסביבה. בקתות במבוק וקנים, פשוטות ונוחות, נבנו ראשונות. אחר כך החל שריף בבניית ביתו בחומר ולבנים, בסגנון המצרי המסורתי ובהנחיית תלמידו של חסן פתחי האדריכל המצרי המפורסם.
בתי האדמה הפתיעו אותי בצורותיהם הרכות, שצומחות ממש מתוך הנוף, וגרמו לי לשקוע במודע בעולם היצירה בבוץ. החלטתי לנסות להגיע לכל מקום אפשרי בו מתקיימת עדיין בניה מסורתית באדמה, לראות, להרגיש ובעיקר ללמוד את סודות המלאכה. ביקרתי בקפריסין, מצרים וטורקיה.
בקטלוג-ספר שהגיע לידי, גיליתי את העולם המדהים של מדבר קאץ' (Kutch או Kachchh) אשר במדינת גוג'ראט (Gujarat) במערב הודו, כפרי הבוץ ורהיטי הבוץ המרהיבים. החלטתי לנסוע ולבדוק מה מסתתר מאחורי התמונות.
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מהמולת העולם אל השקט שבפנים
אל הכפר וונד ( Vand ) הגענו בשעת צהרים לוהטת. גגות הקש המחודדים נגלו לעיננו ממרחק. הג'יפ חלף על פני חבורת נערות נושאות זרדים על ראשן, על פני המקדש המקומי שעל-יד עץ השיטה ( Baval ) הגדול ולאורך שדרת הדגלים, שסימנה את קברי האבות הדוממים בכניסה לכפר. להזכירך מאין באת ולאן אתה הולך. בכפר וונד שבדרום מחוז קאץ', גרות כ 200 משפחות של שבט ה"קאצ'י רברי". לפני כ- 500 שנה היגרו אבותיהם הקדמונים ממדבריות סינד וראג'סטאן והתיישבו על שפת האוקיינוס ההודי, במקום שקראו לו "וונד"- החניה. אנשי וונד- הינדים בדתם, החליפו את משעולי הרועים והלינה תחת כיפת השמיים, בבתי קבע שנבנו מחומרים מצויים בסביבה.
בכפר וונד שבדרום מחוז קאץ', גרות כ 200 משפחות (צילום: sarangib)
הגענו. בתי הכפר, הבונגה [1] ( Bhunga ), נגלו לעיננו צומחים מתוך האדמה. ה"בונגה"- בית בוץ עגול בעל גג קש וכפות דקלים- הפך להיות סימן ההיכר של הכפר. הנשים- בעלות הבית האמיתיות- קיבלו על עצמן את התפקיד והזכות לטפל, לתחזק ולחדש את הבית מבפנים ומבחוץ. קישוט הבית, חידוש הרצפה לעיתים קרובות, וניקיון יומיומי, השתלבו בטקסי ההודיה והמנחות שהוקדשו לאלי הבית המגינים.
פסענו על החול החם בעקבות ראגאביי ( Rajabahai ), המנהיג הלא רשמי של וונד, לעבר הבונגה הפרטית שלו, להכרות עם אשתו לאצ'יבן ( (Lachhuben ולשתיית תה. מדרגת בוץ קטנה הובילה אותנו אל רחבה מוגבהת ( Otta ) צבועה לבן מבהיקה בניקיונה. מימין ומשמאל נחו ספסלים בנויים בוץ, מפוסלים ברכות. בלב הרחבה ניצבה הבונגה, כבדה ועגולה. דלת עץ קטנה נפתחה לעברנו. חלצנו נעלים ונכנסנו פנימה.
העיניים המסונוורות מאור הצהרים מנסות להתרגל לחשכה היחסית. אלומות האור נדחקות דרך פתח הדלת ושני החלונות הקטנים בצדדים. במרכז החלל העגול נשענת לאצ'יבן על עמוד עץ ממורט, המתנשא לגובה ונושא את גג כפות הדקלים – מבנה ספירלי מהמם. מגע ריצפת הבוץ ( Lipan ) הנקייה נעים לרגליים היחפות. מול הפתח, בדיוק, הפתעה. מדרגת בוץ מוגבהת וממנה עולים בנינים קטנים – רהיטים – בנויים גם הם מבוץ וצבועים לבן. מראות קטנות משובצות בין קישוטי הבוץ ומשקפות כל שביב אור ותנועה הנמצאים בחדר. כולנו מדברים בשקט. הגענו מהמולת העולם הגדול אל עולם הכפר, עלינו לרחבת הכניסה ודרך הדלת הקטנה אל השקט שבפנים. זהו מקדש המעט של לאציבן וראגאביי.
[1] "בונגות" נבנות בכפר וונד ובאזור קאץ' כבר מאות שנים. זהו כנראה מקור המילה "בונגלו" שנוצרה בתקופת השלטון הבריטי.
בתי הכפר - הבונגה, נגלו לעיננו צומחים מתוך האדמה (צילום: sarangib)
בתי הבוץ מול בתי הבטון
צורתה העכשווית של הבונגה ומיקומה ביחס לאחרות בכפר, הן תוצאה של תהליך ארוך של קבלת החלטות שעמדו במבחן הזמן. כוחות פיזיים (אקלים, תנאי שטח, מצאי חומרי גלם) וכוחות חברתיים (שיוך אתני, דתי, מנהגים ואיסורים), עיצבו וליטשו את צורתה הסופית. בעלי הבונגה הם המעצבים והבונים. הם האחראים לצורתה ועמידותה. הם אלה שמטפלים ומתחזקים יום יום, שנה שנה את הדרוש תיקון ושינוי. כל בונגה משקפת את בעליה ונראית קצת שונה מרעותה. כפר הבונגות "וונד" ניבדל מכפר הבונגות לודיה ( Ludia ), בשל הימצאותם ביחידות נוף שונות ובעיקר בגלל הרכב אתני שונה של התושבים.
בכפר וונד יש כ- 200 בונגות, שנבנו במאה האחרונה. לפני 10 שנים החלה בניית בלוקים ובטון ( Pakka house ) באישור מועצת הזקנים (סרפאנצ'), שקיבלו סימן מאלת הכפר, תוך דרישה לבניית מקדש בטון מפואר. בתי הבטון הם מלבניים, צבועים בצבעים מרהיבים, מעוטרים בדגמי סמלים מסורתיים וכוללים בתוכם רהיטי בוץ מסורתיים. עלייה ברמת החיים, השאיפה לקידמה והרצון להידמות לאנשי העיר הגדולה, מניעים תהליך המקבל "אישור" גם מהממסד הדתי הקובע.
חומרים עמידים ( Pakka ) כמו פח, בלוקים ובטון, מחליפים את המתכלים המסורתיים. שימוש בחומרים כאלה נחשב לסמל סטטוס נחשק, למרות העלות הגבוהה והצורך להשתמש בכוח עבודה מקצועי בתשלום. נשות הכפר תארו את המצב בדרכן המעשית: אומנם נעים יותר מבחינתן לגור בבונגה העגולה, אבל הקושי טמון בטיפול ברצפת הבונגה, שכרוכה בישום שכבת בוץ המעורב בגללים, בעזרת הידיים ( Lipan ), פעם בשלושה שבועות (מה שמסביר את רמת הניקיון המדהימה בכל הכפר). פתרון לבעיית ה"ליפן" נתן רגאביי: בבונגת המטבח, שבנינו ביחד, יצק ריצפת בטון לשמחת כולם! 
חומרים עמידים כמו פח, בלוקים ובטון, מחליפים את המתכלים המסורתיים (צילום: sarangib)
שפת הנשים
במשך כל תקופת שהותנו בכפר, ניסינו להתמקד בתיעוד והבנה של שיטות הבניה המסורתיות, במקביל להבנת הרוחות העכשוויות. בקלות יכולנו ליפול למלכודת בה ננסה לשכנע ב"חשיבות שימור הבנייה המסורתית" או
נשות הרברי - יוצרות ואומניות מלידה - שיכללו את שפת הסימנים והדוגמאות של פריטי הרקמה המסורתיים וישמו אותם, אחד לאחד, כתבליטים וקישוטים על קירות ורהיטי הבוץ. פריטי הרקמה של האישה הנוודית: שמיכות, כיסויים ושקי נדוניה, התגלגלו לרהיטים קבועים בנויים בוץ ומעוטרים בתבליטים ושברי מראות. שפת הנשים השתכללה ובתי הכפר וונד קיבלו את הסגנון העיצובי המיוחד להם בכל העולם. הדוגמאות הסימטריות והמוטיבים האופייניים, משותפים לרקמות ולרהיטי הבוץ ומבטאים את סיפור הקהילה, המסורת והדמויות המיתולוגיות שלה. הנשים מייצרות ומנחילות את זהות הקהילה בכל רגע במהלך היום, השנה והתקופה.
שיעור בבניית בתי בוץ
על פי הספרות המקצועית, מתגוררת שליש מאוכלוסיית העולם בבתי בוץ. המונח העממי "בוץ", מתאר את סוגי האדמות העשירות בחרסית. שיטות הבניה בבוץ הן מגוונות ומשתנות בין אזורים ותרבויות. כבר מימי העיר יריחו ומגדל בבל, גילה האדם את תכונות הבוץ או ה"חומר". לאחר עיבוד ושריפה הוא מתאים לאגירת מים ולאחר יבוש בשמש לבניית מחסה. אדמה חרסיתית נמצאת באפיקי נחלים, בקרקעית אגמים ובשכבות גיאולוגיות עתיקות. לימוד גרעין הידע המסורתי יתחיל בשיעור הראשון- הכרת מאגרי החומר הזמינים. לעולם יבנה בית הבוץ בקרבת החומר. השיעור השני יתמקד ביצירת התערובת, כאשר אדמת החרסית מהווה מרכיב עיקרי ואליה מצטרפים תוספים, כמו חול וחומרים צמחיים. (קש, תבן, גללי בהמות ועוד). בשיעור השלישי נלמדת שיטת העבודה. פה אפשר לבחור בין כמה שיטות, כאשר הנפוצה ביותר היא בנייה בלבנים מיובשות בשמש. החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה. בכל בית בוץ מורגשת יד היוצר. מילים רבות נכתבו בכדי לתאר זרימה, הרמוניה וחושניות במבני החומר והיריעה קצרה מלתאר 
החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה (צילום: sarangib)
כך למדתי מאמי
חומרי האדמה הנם מתכלים וברי מיחזור. בית בוץ נטוש יתפורר ויחזור לאדמה. שאריות וגושי בוץ יבשים ישמשו כ"לבנים",או יומסו שוב במים, ויהפכו לחומר גמיש מחדש. תהליך מחזורי זה של יצירה, התכלות ובריאה מחדש, המתגלם באדמה, הוא סמלי ומהותי אצל ההינדים ומקביל לאמונה בגלגול נשמות. פסלוני חומר, שנאסף באזור הכפר, מכוירים לקראת טקסי פולחן חשובים ואחר כך נשברים ומושלכים אל המקום שממנו הובאו. בפעם הבאה תיאסף אותה האדמה ליצירת פסלים חדשים או כדי מים או בתים וחוזר חלילה.
אירוע הבניה הוא משותף וחברתי. בני המשפחה יהוו את כוח הבניה, כאשר הידע המעשי מונח בראש כל אחד מהם, שלמד מאבותיו שלמדו מאבותיהם. שאלות חקרניות ששאלנו, בסגנון "למה הבניה נעשית בכוון השעון ?", נענו בתשובה: "כך היה תמיד" או "כך למדתי מאימי". מהר מאוד הבנו שלא לכל מהלך יש הסבר הגיוני, אקולוגי או אחר, ושלמרכיב המסורת והתרבות יש תפקיד חשוב בעיצוב העכשווי. ונתחיל מהיסודות.
קישוט כלי בית בצבעי אדמה
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
בניית הבונגה
בכפר וונד נבנית הבונגה בשיטת ה"חוליות" כמו כד גדול (זוכרים משהו מחוג קרמיקה?). בוץ שחור ( Kali mati ), שנכרה בוואדי הסמוך לכפר, מושרה במים למשך הלילה ומעורבב עם חול גס. אז נחגגת תחילת הבניה בטקס פתיחת אגוז קוקוס לברכה. לאחר סימון היקף הקיר בעזרת מסמר וחבל (2.72 מטר רדיוס פנימי), מונחת שורת החומר הראשונה ישירות על החול. רוחב הקיר הוא 50 סנטימטר והוא נבנה בחוליות, בגובה 40 סנטימטר בכל פעם, עם כוון השעון. בין חוליה לחוליה מחכים יומיים לייבוש. רגאביי בעל התושייה, הבין שזמננו קצר ולכן זרז את תהליך העבודה: גושי חומר יבש, שפורקו מבונגה ישנה, הפכו ללבנים שהודבקו בעזרת בוץ כחומר מליטה. כך יכולנו להתקדם מהר יותר ולקצר את זמן הייבוש. לתוך הקירות הנבנים (לגובה 1.80 מטר בלבד), משולבים משקופי הדלתות והחלונות. פה פגשנו את הטקס השני המסמל את שלבי הבניה: קיבוע משקוף הדלת למקומו, שלווה בהוספת קמע ובאגדה. הקמע-פיסת בד אדום, עוטפת לימון יבש, גרגר אורז, חתיכת מתכת, צדף (מסוג פי-כוש) ומטבעות רופי ורבע. את הקמע מצמידים למשקוף כנגד עין הרע.
האגדה מספרת על הרוח הרעה שהתרברבה כי אינה פגיעה כלל. דבר לא יצליח לפגוע בה. לא בחוץ ולא בפנים, לא ביום ולא בלילה, לא ביד ולא בנשק. הרוח הרעה מצאה את סופה באזור ביניים, בו איבדה את כוחה: במשקוף הדלת, בשעת הדמדומים ועל-ידי ציפורן האצבע (שאינה נחשבת חלק חי של הגוף). אגדה זו מבטאת את חשיבותו הרבה של המשקוף ואזור הכניסה, כמפרידים בין חוץ לפנים, בין ציבורי לפרטי. אזור המעבר חשוף לסכנה: דרכו יכולות לחדור הישויות הרעות והטובות לברוח... לכן יטופל המשקוף באמצעי הגנה כגון טקסים, סמלים וקישוטים. הגנה על אזור הפתחים (נקודות התורפה), אפשר לראות גם בבגדים: עיטורים רקומים סביב פתח הצוואר והשרוולים, וגם על פתחי הגוף - עגילים ונזמים באזור האף והאוזניים.
בנית הקירות נמשכה 7 ימים ובוצעה על-ידי צוות נשים חרוצות ממשפחתו של רגאביי. את הבוץ ערבבו הגברים, אך מלאכת "כיור" הקירות נשלטה בידי הנשים. לאחר כמה ימי יבוש החל שלב יישום שכבת טיח מישרת, מבחוץ ומבפנים. הרכב החומר לטיח כלל יותר חול מאשר בוץ ויושם על-ידי שתי נשים מומחיות שהובאו במיוחד מכפר אחר. הנשים עבדו במיומנות וזריזות מעוררת קינאה, עד להפיכת הבונגה לעוגה מצופה קרם … ראשי הקירות נצבעו בבוץ לבן ( Asi mati ) מיוחד, שהובא מאזור לודיה ( Ludia ), שיצבע בסוף התהליך את כל משטחי הבוץ מבחוץ ומבפנים. שלב בנית הגג יצא לדרך. כאן "זו העבודה של הגברים", הוסבר לנו. ואכן זו עבודה הדורשת מאמץ פיזי רב. בנית הגג אורכת כ- 5 ימים ומבצעים אותה 5 גברים. 30 עמודי איקליפטוס ו- 5,000 כפות דקלים, הובאו ממנדבי ( Mandevi ), עיר הנמל הסמוכה. נגר מומחה הוזמן מהכפר הגדול ( Tunda ), להכנת קודקוד העמוד המרכזי (Patly) ולבניית מיטה, הרהיט הנייד היחיד בבונגה.
בור עמוק נחפר במרכז, בניצוחו של רגאביי ובעזרת 4 חבלים הורם המוט המרכזי (5 מטר) וקובע למקומו. הדלקת קטורת וחלוקת ממתקי קנה סוכר (Mitho mava) לבונים ולילדים, סימנה את האפשרות להמשיך ולבנות. 16 עמודי אקליפטוס ארוכים, הונחו על ראש הקיר והוצמדו אל העמוד המרכזי (פטלי) בנעיצת מסמר. בין המוטות נשזרו כפות הדקלים (לאחר שגולחו מהעלים), בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס. תהליך יצירת הספירלה, מלמעלה למטה, צבר תאוצה ונטען באנרגיה מרגע לרגע. חלל הבונגה שהיה פתוח לשמים עד עכשיו, נמלא קווי צללים שהוטלו על הרצפה והקירות. אנשי המצלמות, נעו עם הספירלה, סביבה ומעליה בניסיון לתפוס את עוצמת התנועה הנאצרת במבנה. אל תוך הספירלה הושחלו מאות כפות דקלים, ליצירת כיסוי צפוף ואטום. תמונת השמים והצללים השתנתה לתמונת הגג המושלם.
בשלב האחרון מכוסה מבנה הדקלים ב- 3 שכבות עשב יבש, שנקשר בחבל אחד ארוך, מלמעלה למטה (עם כוון השעון!), במקלעת משוכללת. גג הבונגה נראה עכשיו כמו סל הפוך … בינתיים בתוך הבונגה, נבנו רהיטי הבוץ המסורתיים, צ'ולה - כירת בישול ופאניארו – ארון לאחסון כדי המים, על-ידי לאצ'יבן ורמיבן הזקנה. בנית הבונגה הסתימה.
בערב חגגנו את סיום הבניה בתוך הבונגה שבנינו. הטיח על הקירות עדיין לח, וסימני הידיים מספרים את כל הסיפור. לאור מנורות נפט, נאספו גברי הכפר, לבושים בגדים לבנים מסורתיים, נגנו ושרו לכבודנו, לכבוד העבודה שהצליחה, לזכר אבותיהם, קוראים לרוחות הטובות. שירי רועים וגעגועים עטפו אותנו לתוך הלילה וכך נרדמנו, משפחה אחת גדולה, לרגע.
בין המוטות נשזרו כפות הדקלים, בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס (צילום: Ninara)
בונגות מעוטרות
בבוקר נפרדנו מהכפר המתעורר. הדרך הובילה אותנו צפונה אל הכפר המצויר לודיה שמצפון לעיר המרכזית בוג'( bhuj ). בכפר הבונגות הזה מתגוררות כמה קבוצות אתניות במשותף. ג'ודי, האנתרופולוגית והמתורגמנית שלנו, כוונה אותנו אל אזור הבונגות של קבוצת הרברי ( rabari ). תמונה מפתיעה התגלתה לעיננו: קירות הבונגות עוטרו וצוירו בשלל סמלים וציורים מדהימים.
בעזרת שלושה צבעי אדמה, ארגמן-סגול, צהוב-אוכר ולבן, הפכו הקירות לגן עדן של פרחים וצמחים בו מסתובבים טווסים, תוכים וגמלים. את הצבעים הם כורים מתוך אבן החול הצבעונית שבסביבות הכפר. אלמנט נוסף שמשך את עיננו היה גגות הסכך שקישרו בין יחידות הבונגות השונות, שצמחו כולן מאותה רחבת בוץ. שערנו כי המצאות הכפר באזור מדברי וחם יותר מוונד, שבקרבת הים, הזמינה את הצורך ביצירת רצף של צל. הגיע הזמן לחזור הביתה אל הבונגה בישראל. עדיין פה וכבר מתחילים להתגעגע. יחסי בוץ וחול, שקי גללי חמורים, מראות מבהיקות והרבה צלוחיות תה, התערבבו לתוך חווית העבודה המשותפת, שהעניקה לבונגה "שלנו" את כוחה האמיתי.
רהיטי הבוץ על עיטוריהם המרהיבים, שתיפקדו כפתרון אחסון מפתיע (בעיקר בעיני הקרמיקאים המערביים, הטוענים כי יש פה שכלול ומיצוי תכונות החומר למקסימום) יצאו גם הם מהאופנה. נשות הכפר סיפרו לי כי רק נשים ספורות מכירות את אומנות הבניה. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה למפגש אמיתי עם תפיסת העולם והטכניקה האצורים בבתי הבוץ ורהיטי הבוץ הייחודיים של וונד.
הגמל- סמל מיתולוגי ואמצעי פרנסה, אישה נושאת כדי מים-סימן לפוריות, המשכיות ויציבות, טווסים,עקרבים, עצים ודמויות אלים, הם חלק קטן מאוסף הדוגמאות והסמלים, המופיעים בביטוי אישי על כל בגד ורהיט שיוצרת האישה למשפחתה ולעצמה.
כשהגעתי לוונד באפריל 2000, נודע לי שמאז שנת 1990 לא נבנו "בונגות" בכפר. בשנה זו קיבלו אנשי הכפר "היתר" מאלת הכפר, באמצעות אנשי הקשר (שמאנים) לבנות בתי בטון – "פאקה האוס". פאקה, במשמעות - יציב וקבוע, לעומת הבוץ המסמל בעולם המושגים ההינדי את המחזוריות שבחיים: מהאדמה לבית ושוב לאדמה. הבוץ הוא האדם. הבטון בתפיסת העולם של הרברי היום, מסמל עמידות ומעמד חזקים מהאדם. בתי הבוץ המסורתיים הם "אסל" (זו אכן מילה בקאצ'ית כמו בערבית)- מקוריים אך כבר לא באופנה.
* פרויקט בניית בית הבוץ בכפר וונד באזור קאץ', התקיים באפריל 2000. את הפרויקט יזמו ובצעו טל בשן ויובל אמיר ז"ל, חולם אדיר ואדריכל גדול לא פחות. קיום הפרויקט התאפשר הודות לעזרתם האדיבה של האנתרופולוגית Judy frater כמקשרת ומתורגמנית, ושל Rajabhai & Lachhuben Rabari וילדיהם, המשפחה המובילה והמדהימה מוונד.
כתבות נוספות
האבלי'ס - ארמונות הסוחרים בראג'סטאן
קומבה מלה - החגיגה הגדולה בעולם
ראג'סטאן - ארץ המלכים
פושקאר וחגיגות מלה
מקדשים אירוטיים בקג'וראהו
ורנאסי - הקסם שעל שפת הגנגס
אודות הכותבת
טל בשן, נגרית ומעצבת, עוסקת בלימוד וישוום שיטות בניה מסורתיות באדמה. גרה במעיינות סטף.
בקטלוג-ספר שהגיע לידי, גיליתי את העולם המדהים של מדבר קאץ' (Kutch או Kachchh) אשר במדינת גוג'ראט (Gujarat) במערב הודו, כפרי הבוץ ורהיטי הבוץ המרהיבים. החלטתי לנסוע ולבדוק מה מסתתר מאחורי התמונות.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »בכפר וונד שבדרום מחוז קאץ', גרות כ 200 משפחות (צילום: sarangib)
בתי הכפר - הבונגה, נגלו לעיננו צומחים מתוך האדמה (צילום: sarangib)
בתי הבוץ מול בתי הבטון
צורתה העכשווית של הבונגה ומיקומה ביחס לאחרות בכפר, הן תוצאה של תהליך ארוך של קבלת החלטות שעמדו במבחן הזמן. כוחות פיזיים (אקלים, תנאי שטח, מצאי חומרי גלם) וכוחות חברתיים (שיוך אתני, דתי, מנהגים ואיסורים), עיצבו וליטשו את צורתה הסופית. בעלי הבונגה הם המעצבים והבונים. הם האחראים לצורתה ועמידותה. הם אלה שמטפלים ומתחזקים יום יום, שנה שנה את הדרוש תיקון ושינוי. כל בונגה משקפת את בעליה ונראית קצת שונה מרעותה. כפר הבונגות "וונד" ניבדל מכפר הבונגות לודיה ( Ludia ), בשל הימצאותם ביחידות נוף שונות ובעיקר בגלל הרכב אתני שונה של התושבים.
בכפר וונד יש כ- 200 בונגות, שנבנו במאה האחרונה. לפני 10 שנים החלה בניית בלוקים ובטון ( Pakka house ) באישור מועצת הזקנים (סרפאנצ'), שקיבלו סימן מאלת הכפר, תוך דרישה לבניית מקדש בטון מפואר. בתי הבטון הם מלבניים, צבועים בצבעים מרהיבים, מעוטרים בדגמי סמלים מסורתיים וכוללים בתוכם רהיטי בוץ מסורתיים. עלייה ברמת החיים, השאיפה לקידמה והרצון להידמות לאנשי העיר הגדולה, מניעים תהליך המקבל "אישור" גם מהממסד הדתי הקובע.
חומרים עמידים ( Pakka ) כמו פח, בלוקים ובטון, מחליפים את המתכלים המסורתיים. שימוש בחומרים כאלה נחשב לסמל סטטוס נחשק, למרות העלות הגבוהה והצורך להשתמש בכוח עבודה מקצועי בתשלום. נשות הכפר תארו את המצב בדרכן המעשית: אומנם נעים יותר מבחינתן לגור בבונגה העגולה, אבל הקושי טמון בטיפול ברצפת הבונגה, שכרוכה בישום שכבת בוץ המעורב בגללים, בעזרת הידיים ( Lipan ), פעם בשלושה שבועות (מה שמסביר את רמת הניקיון המדהימה בכל הכפר). פתרון לבעיית ה"ליפן" נתן רגאביי: בבונגת המטבח, שבנינו ביחד, יצק ריצפת בטון לשמחת כולם!
חומרים עמידים כמו פח, בלוקים ובטון, מחליפים את המתכלים המסורתיים (צילום: sarangib)
שפת הנשים
במשך כל תקופת שהותנו בכפר, ניסינו להתמקד בתיעוד והבנה של שיטות הבניה המסורתיות, במקביל להבנת הרוחות העכשוויות. בקלות יכולנו ליפול למלכודת בה ננסה לשכנע ב"חשיבות שימור הבנייה המסורתית" או
נשות הרברי - יוצרות ואומניות מלידה - שיכללו את שפת הסימנים והדוגמאות של פריטי הרקמה המסורתיים וישמו אותם, אחד לאחד, כתבליטים וקישוטים על קירות ורהיטי הבוץ. פריטי הרקמה של האישה הנוודית: שמיכות, כיסויים ושקי נדוניה, התגלגלו לרהיטים קבועים בנויים בוץ ומעוטרים בתבליטים ושברי מראות. שפת הנשים השתכללה ובתי הכפר וונד קיבלו את הסגנון העיצובי המיוחד להם בכל העולם. הדוגמאות הסימטריות והמוטיבים האופייניים, משותפים לרקמות ולרהיטי הבוץ ומבטאים את סיפור הקהילה, המסורת והדמויות המיתולוגיות שלה. הנשים מייצרות ומנחילות את זהות הקהילה בכל רגע במהלך היום, השנה והתקופה.
שיעור בבניית בתי בוץ
על פי הספרות המקצועית, מתגוררת שליש מאוכלוסיית העולם בבתי בוץ. המונח העממי "בוץ", מתאר את סוגי האדמות העשירות בחרסית. שיטות הבניה בבוץ הן מגוונות ומשתנות בין אזורים ותרבויות. כבר מימי העיר יריחו ומגדל בבל, גילה האדם את תכונות הבוץ או ה"חומר". לאחר עיבוד ושריפה הוא מתאים לאגירת מים ולאחר יבוש בשמש לבניית מחסה. אדמה חרסיתית נמצאת באפיקי נחלים, בקרקעית אגמים ובשכבות גיאולוגיות עתיקות. לימוד גרעין הידע המסורתי יתחיל בשיעור הראשון- הכרת מאגרי החומר הזמינים. לעולם יבנה בית הבוץ בקרבת החומר. השיעור השני יתמקד ביצירת התערובת, כאשר אדמת החרסית מהווה מרכיב עיקרי ואליה מצטרפים תוספים, כמו חול וחומרים צמחיים. (קש, תבן, גללי בהמות ועוד). בשיעור השלישי נלמדת שיטת העבודה. פה אפשר לבחור בין כמה שיטות, כאשר הנפוצה ביותר היא בנייה בלבנים מיובשות בשמש. החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה. בכל בית בוץ מורגשת יד היוצר. מילים רבות נכתבו בכדי לתאר זרימה, הרמוניה וחושניות במבני החומר והיריעה קצרה מלתאר
החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה (צילום: sarangib)
כך למדתי מאמי
חומרי האדמה הנם מתכלים וברי מיחזור. בית בוץ נטוש יתפורר ויחזור לאדמה. שאריות וגושי בוץ יבשים ישמשו כ"לבנים",או יומסו שוב במים, ויהפכו לחומר גמיש מחדש. תהליך מחזורי זה של יצירה, התכלות ובריאה מחדש, המתגלם באדמה, הוא סמלי ומהותי אצל ההינדים ומקביל לאמונה בגלגול נשמות. פסלוני חומר, שנאסף באזור הכפר, מכוירים לקראת טקסי פולחן חשובים ואחר כך נשברים ומושלכים אל המקום שממנו הובאו. בפעם הבאה תיאסף אותה האדמה ליצירת פסלים חדשים או כדי מים או בתים וחוזר חלילה.
אירוע הבניה הוא משותף וחברתי. בני המשפחה יהוו את כוח הבניה, כאשר הידע המעשי מונח בראש כל אחד מהם, שלמד מאבותיו שלמדו מאבותיהם. שאלות חקרניות ששאלנו, בסגנון "למה הבניה נעשית בכוון השעון ?", נענו בתשובה: "כך היה תמיד" או "כך למדתי מאימי". מהר מאוד הבנו שלא לכל מהלך יש הסבר הגיוני, אקולוגי או אחר, ושלמרכיב המסורת והתרבות יש תפקיד חשוב בעיצוב העכשווי. ונתחיל מהיסודות.
קישוט כלי בית בצבעי אדמה
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
בניית הבונגה
בכפר וונד נבנית הבונגה בשיטת ה"חוליות" כמו כד גדול (זוכרים משהו מחוג קרמיקה?). בוץ שחור ( Kali mati ), שנכרה בוואדי הסמוך לכפר, מושרה במים למשך הלילה ומעורבב עם חול גס. אז נחגגת תחילת הבניה בטקס פתיחת אגוז קוקוס לברכה. לאחר סימון היקף הקיר בעזרת מסמר וחבל (2.72 מטר רדיוס פנימי), מונחת שורת החומר הראשונה ישירות על החול. רוחב הקיר הוא 50 סנטימטר והוא נבנה בחוליות, בגובה 40 סנטימטר בכל פעם, עם כוון השעון. בין חוליה לחוליה מחכים יומיים לייבוש. רגאביי בעל התושייה, הבין שזמננו קצר ולכן זרז את תהליך העבודה: גושי חומר יבש, שפורקו מבונגה ישנה, הפכו ללבנים שהודבקו בעזרת בוץ כחומר מליטה. כך יכולנו להתקדם מהר יותר ולקצר את זמן הייבוש. לתוך הקירות הנבנים (לגובה 1.80 מטר בלבד), משולבים משקופי הדלתות והחלונות. פה פגשנו את הטקס השני המסמל את שלבי הבניה: קיבוע משקוף הדלת למקומו, שלווה בהוספת קמע ובאגדה. הקמע-פיסת בד אדום, עוטפת לימון יבש, גרגר אורז, חתיכת מתכת, צדף (מסוג פי-כוש) ומטבעות רופי ורבע. את הקמע מצמידים למשקוף כנגד עין הרע.
האגדה מספרת על הרוח הרעה שהתרברבה כי אינה פגיעה כלל. דבר לא יצליח לפגוע בה. לא בחוץ ולא בפנים, לא ביום ולא בלילה, לא ביד ולא בנשק. הרוח הרעה מצאה את סופה באזור ביניים, בו איבדה את כוחה: במשקוף הדלת, בשעת הדמדומים ועל-ידי ציפורן האצבע (שאינה נחשבת חלק חי של הגוף). אגדה זו מבטאת את חשיבותו הרבה של המשקוף ואזור הכניסה, כמפרידים בין חוץ לפנים, בין ציבורי לפרטי. אזור המעבר חשוף לסכנה: דרכו יכולות לחדור הישויות הרעות והטובות לברוח... לכן יטופל המשקוף באמצעי הגנה כגון טקסים, סמלים וקישוטים. הגנה על אזור הפתחים (נקודות התורפה), אפשר לראות גם בבגדים: עיטורים רקומים סביב פתח הצוואר והשרוולים, וגם על פתחי הגוף - עגילים ונזמים באזור האף והאוזניים.
בנית הקירות נמשכה 7 ימים ובוצעה על-ידי צוות נשים חרוצות ממשפחתו של רגאביי. את הבוץ ערבבו הגברים, אך מלאכת "כיור" הקירות נשלטה בידי הנשים. לאחר כמה ימי יבוש החל שלב יישום שכבת טיח מישרת, מבחוץ ומבפנים. הרכב החומר לטיח כלל יותר חול מאשר בוץ ויושם על-ידי שתי נשים מומחיות שהובאו במיוחד מכפר אחר. הנשים עבדו במיומנות וזריזות מעוררת קינאה, עד להפיכת הבונגה לעוגה מצופה קרם … ראשי הקירות נצבעו בבוץ לבן ( Asi mati ) מיוחד, שהובא מאזור לודיה ( Ludia ), שיצבע בסוף התהליך את כל משטחי הבוץ מבחוץ ומבפנים. שלב בנית הגג יצא לדרך. כאן "זו העבודה של הגברים", הוסבר לנו. ואכן זו עבודה הדורשת מאמץ פיזי רב. בנית הגג אורכת כ- 5 ימים ומבצעים אותה 5 גברים. 30 עמודי איקליפטוס ו- 5,000 כפות דקלים, הובאו ממנדבי ( Mandevi ), עיר הנמל הסמוכה. נגר מומחה הוזמן מהכפר הגדול ( Tunda ), להכנת קודקוד העמוד המרכזי (Patly) ולבניית מיטה, הרהיט הנייד היחיד בבונגה.
בור עמוק נחפר במרכז, בניצוחו של רגאביי ובעזרת 4 חבלים הורם המוט המרכזי (5 מטר) וקובע למקומו. הדלקת קטורת וחלוקת ממתקי קנה סוכר (Mitho mava) לבונים ולילדים, סימנה את האפשרות להמשיך ולבנות. 16 עמודי אקליפטוס ארוכים, הונחו על ראש הקיר והוצמדו אל העמוד המרכזי (פטלי) בנעיצת מסמר. בין המוטות נשזרו כפות הדקלים (לאחר שגולחו מהעלים), בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס. תהליך יצירת הספירלה, מלמעלה למטה, צבר תאוצה ונטען באנרגיה מרגע לרגע. חלל הבונגה שהיה פתוח לשמים עד עכשיו, נמלא קווי צללים שהוטלו על הרצפה והקירות. אנשי המצלמות, נעו עם הספירלה, סביבה ומעליה בניסיון לתפוס את עוצמת התנועה הנאצרת במבנה. אל תוך הספירלה הושחלו מאות כפות דקלים, ליצירת כיסוי צפוף ואטום. תמונת השמים והצללים השתנתה לתמונת הגג המושלם.
בשלב האחרון מכוסה מבנה הדקלים ב- 3 שכבות עשב יבש, שנקשר בחבל אחד ארוך, מלמעלה למטה (עם כוון השעון!), במקלעת משוכללת. גג הבונגה נראה עכשיו כמו סל הפוך … בינתיים בתוך הבונגה, נבנו רהיטי הבוץ המסורתיים, צ'ולה - כירת בישול ופאניארו – ארון לאחסון כדי המים, על-ידי לאצ'יבן ורמיבן הזקנה. בנית הבונגה הסתימה.
בערב חגגנו את סיום הבניה בתוך הבונגה שבנינו. הטיח על הקירות עדיין לח, וסימני הידיים מספרים את כל הסיפור. לאור מנורות נפט, נאספו גברי הכפר, לבושים בגדים לבנים מסורתיים, נגנו ושרו לכבודנו, לכבוד העבודה שהצליחה, לזכר אבותיהם, קוראים לרוחות הטובות. שירי רועים וגעגועים עטפו אותנו לתוך הלילה וכך נרדמנו, משפחה אחת גדולה, לרגע.
בין המוטות נשזרו כפות הדקלים, בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס (צילום: Ninara)
בונגות מעוטרות
בבוקר נפרדנו מהכפר המתעורר. הדרך הובילה אותנו צפונה אל הכפר המצויר לודיה שמצפון לעיר המרכזית בוג'( bhuj ). בכפר הבונגות הזה מתגוררות כמה קבוצות אתניות במשותף. ג'ודי, האנתרופולוגית והמתורגמנית שלנו, כוונה אותנו אל אזור הבונגות של קבוצת הרברי ( rabari ). תמונה מפתיעה התגלתה לעיננו: קירות הבונגות עוטרו וצוירו בשלל סמלים וציורים מדהימים.
בעזרת שלושה צבעי אדמה, ארגמן-סגול, צהוב-אוכר ולבן, הפכו הקירות לגן עדן של פרחים וצמחים בו מסתובבים טווסים, תוכים וגמלים. את הצבעים הם כורים מתוך אבן החול הצבעונית שבסביבות הכפר. אלמנט נוסף שמשך את עיננו היה גגות הסכך שקישרו בין יחידות הבונגות השונות, שצמחו כולן מאותה רחבת בוץ. שערנו כי המצאות הכפר באזור מדברי וחם יותר מוונד, שבקרבת הים, הזמינה את הצורך ביצירת רצף של צל. הגיע הזמן לחזור הביתה אל הבונגה בישראל. עדיין פה וכבר מתחילים להתגעגע. יחסי בוץ וחול, שקי גללי חמורים, מראות מבהיקות והרבה צלוחיות תה, התערבבו לתוך חווית העבודה המשותפת, שהעניקה לבונגה "שלנו" את כוחה האמיתי.
רהיטי הבוץ על עיטוריהם המרהיבים, שתיפקדו כפתרון אחסון מפתיע (בעיקר בעיני הקרמיקאים המערביים, הטוענים כי יש פה שכלול ומיצוי תכונות החומר למקסימום) יצאו גם הם מהאופנה. נשות הכפר סיפרו לי כי רק נשים ספורות מכירות את אומנות הבניה. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה למפגש אמיתי עם תפיסת העולם והטכניקה האצורים בבתי הבוץ ורהיטי הבוץ הייחודיים של וונד.
הגמל- סמל מיתולוגי ואמצעי פרנסה, אישה נושאת כדי מים-סימן לפוריות, המשכיות ויציבות, טווסים,עקרבים, עצים ודמויות אלים, הם חלק קטן מאוסף הדוגמאות והסמלים, המופיעים בביטוי אישי על כל בגד ורהיט שיוצרת האישה למשפחתה ולעצמה.
כשהגעתי לוונד באפריל 2000, נודע לי שמאז שנת 1990 לא נבנו "בונגות" בכפר. בשנה זו קיבלו אנשי הכפר "היתר" מאלת הכפר, באמצעות אנשי הקשר (שמאנים) לבנות בתי בטון – "פאקה האוס". פאקה, במשמעות - יציב וקבוע, לעומת הבוץ המסמל בעולם המושגים ההינדי את המחזוריות שבחיים: מהאדמה לבית ושוב לאדמה. הבוץ הוא האדם. הבטון בתפיסת העולם של הרברי היום, מסמל עמידות ומעמד חזקים מהאדם. בתי הבוץ המסורתיים הם "אסל" (זו אכן מילה בקאצ'ית כמו בערבית)- מקוריים אך כבר לא באופנה.
* פרויקט בניית בית הבוץ בכפר וונד באזור קאץ', התקיים באפריל 2000. את הפרויקט יזמו ובצעו טל בשן ויובל אמיר ז"ל, חולם אדיר ואדריכל גדול לא פחות. קיום הפרויקט התאפשר הודות לעזרתם האדיבה של האנתרופולוגית Judy frater כמקשרת ומתורגמנית, ושל Rajabhai & Lachhuben Rabari וילדיהם, המשפחה המובילה והמדהימה מוונד.
כתבות נוספות
האבלי'ס - ארמונות הסוחרים בראג'סטאן
קומבה מלה - החגיגה הגדולה בעולם
ראג'סטאן - ארץ המלכים
פושקאר וחגיגות מלה
מקדשים אירוטיים בקג'וראהו
ורנאסי - הקסם שעל שפת הגנגס
אודות הכותבת
טל בשן, נגרית ומעצבת, עוסקת בלימוד וישוום שיטות בניה מסורתיות באדמה. גרה במעיינות סטף.
חומרים עמידים כמו פח, בלוקים ובטון, מחליפים את המתכלים המסורתיים (צילום: sarangib)
נשות הרברי - יוצרות ואומניות מלידה - שיכללו את שפת הסימנים והדוגמאות של פריטי הרקמה המסורתיים וישמו אותם, אחד לאחד, כתבליטים וקישוטים על קירות ורהיטי הבוץ. פריטי הרקמה של האישה הנוודית: שמיכות, כיסויים ושקי נדוניה, התגלגלו לרהיטים קבועים בנויים בוץ ומעוטרים בתבליטים ושברי מראות. שפת הנשים השתכללה ובתי הכפר וונד קיבלו את הסגנון העיצובי המיוחד להם בכל העולם. הדוגמאות הסימטריות והמוטיבים האופייניים, משותפים לרקמות ולרהיטי הבוץ ומבטאים את סיפור הקהילה, המסורת והדמויות המיתולוגיות שלה. הנשים מייצרות ומנחילות את זהות הקהילה בכל רגע במהלך היום, השנה והתקופה.
שיעור בבניית בתי בוץ
על פי הספרות המקצועית, מתגוררת שליש מאוכלוסיית העולם בבתי בוץ. המונח העממי "בוץ", מתאר את סוגי האדמות העשירות בחרסית. שיטות הבניה בבוץ הן מגוונות ומשתנות בין אזורים ותרבויות. כבר מימי העיר יריחו ומגדל בבל, גילה האדם את תכונות הבוץ או ה"חומר". לאחר עיבוד ושריפה הוא מתאים לאגירת מים ולאחר יבוש בשמש לבניית מחסה. אדמה חרסיתית נמצאת באפיקי נחלים, בקרקעית אגמים ובשכבות גיאולוגיות עתיקות. לימוד גרעין הידע המסורתי יתחיל בשיעור הראשון- הכרת מאגרי החומר הזמינים. לעולם יבנה בית הבוץ בקרבת החומר. השיעור השני יתמקד ביצירת התערובת, כאשר אדמת החרסית מהווה מרכיב עיקרי ואליה מצטרפים תוספים, כמו חול וחומרים צמחיים. (קש, תבן, גללי בהמות ועוד). בשיעור השלישי נלמדת שיטת העבודה. פה אפשר לבחור בין כמה שיטות, כאשר הנפוצה ביותר היא בנייה בלבנים מיובשות בשמש. החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה. בכל בית בוץ מורגשת יד היוצר. מילים רבות נכתבו בכדי לתאר זרימה, הרמוניה וחושניות במבני החומר והיריעה קצרה מלתאר
החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה (צילום: sarangib)
כך למדתי מאמי
חומרי האדמה הנם מתכלים וברי מיחזור. בית בוץ נטוש יתפורר ויחזור לאדמה. שאריות וגושי בוץ יבשים ישמשו כ"לבנים",או יומסו שוב במים, ויהפכו לחומר גמיש מחדש. תהליך מחזורי זה של יצירה, התכלות ובריאה מחדש, המתגלם באדמה, הוא סמלי ומהותי אצל ההינדים ומקביל לאמונה בגלגול נשמות. פסלוני חומר, שנאסף באזור הכפר, מכוירים לקראת טקסי פולחן חשובים ואחר כך נשברים ומושלכים אל המקום שממנו הובאו. בפעם הבאה תיאסף אותה האדמה ליצירת פסלים חדשים או כדי מים או בתים וחוזר חלילה.
אירוע הבניה הוא משותף וחברתי. בני המשפחה יהוו את כוח הבניה, כאשר הידע המעשי מונח בראש כל אחד מהם, שלמד מאבותיו שלמדו מאבותיהם. שאלות חקרניות ששאלנו, בסגנון "למה הבניה נעשית בכוון השעון ?", נענו בתשובה: "כך היה תמיד" או "כך למדתי מאימי". מהר מאוד הבנו שלא לכל מהלך יש הסבר הגיוני, אקולוגי או אחר, ושלמרכיב המסורת והתרבות יש תפקיד חשוב בעיצוב העכשווי. ונתחיל מהיסודות.
קישוט כלי בית בצבעי אדמה
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
בניית הבונגה
בכפר וונד נבנית הבונגה בשיטת ה"חוליות" כמו כד גדול (זוכרים משהו מחוג קרמיקה?). בוץ שחור ( Kali mati ), שנכרה בוואדי הסמוך לכפר, מושרה במים למשך הלילה ומעורבב עם חול גס. אז נחגגת תחילת הבניה בטקס פתיחת אגוז קוקוס לברכה. לאחר סימון היקף הקיר בעזרת מסמר וחבל (2.72 מטר רדיוס פנימי), מונחת שורת החומר הראשונה ישירות על החול. רוחב הקיר הוא 50 סנטימטר והוא נבנה בחוליות, בגובה 40 סנטימטר בכל פעם, עם כוון השעון. בין חוליה לחוליה מחכים יומיים לייבוש. רגאביי בעל התושייה, הבין שזמננו קצר ולכן זרז את תהליך העבודה: גושי חומר יבש, שפורקו מבונגה ישנה, הפכו ללבנים שהודבקו בעזרת בוץ כחומר מליטה. כך יכולנו להתקדם מהר יותר ולקצר את זמן הייבוש. לתוך הקירות הנבנים (לגובה 1.80 מטר בלבד), משולבים משקופי הדלתות והחלונות. פה פגשנו את הטקס השני המסמל את שלבי הבניה: קיבוע משקוף הדלת למקומו, שלווה בהוספת קמע ובאגדה. הקמע-פיסת בד אדום, עוטפת לימון יבש, גרגר אורז, חתיכת מתכת, צדף (מסוג פי-כוש) ומטבעות רופי ורבע. את הקמע מצמידים למשקוף כנגד עין הרע.
האגדה מספרת על הרוח הרעה שהתרברבה כי אינה פגיעה כלל. דבר לא יצליח לפגוע בה. לא בחוץ ולא בפנים, לא ביום ולא בלילה, לא ביד ולא בנשק. הרוח הרעה מצאה את סופה באזור ביניים, בו איבדה את כוחה: במשקוף הדלת, בשעת הדמדומים ועל-ידי ציפורן האצבע (שאינה נחשבת חלק חי של הגוף). אגדה זו מבטאת את חשיבותו הרבה של המשקוף ואזור הכניסה, כמפרידים בין חוץ לפנים, בין ציבורי לפרטי. אזור המעבר חשוף לסכנה: דרכו יכולות לחדור הישויות הרעות והטובות לברוח... לכן יטופל המשקוף באמצעי הגנה כגון טקסים, סמלים וקישוטים. הגנה על אזור הפתחים (נקודות התורפה), אפשר לראות גם בבגדים: עיטורים רקומים סביב פתח הצוואר והשרוולים, וגם על פתחי הגוף - עגילים ונזמים באזור האף והאוזניים.
בנית הקירות נמשכה 7 ימים ובוצעה על-ידי צוות נשים חרוצות ממשפחתו של רגאביי. את הבוץ ערבבו הגברים, אך מלאכת "כיור" הקירות נשלטה בידי הנשים. לאחר כמה ימי יבוש החל שלב יישום שכבת טיח מישרת, מבחוץ ומבפנים. הרכב החומר לטיח כלל יותר חול מאשר בוץ ויושם על-ידי שתי נשים מומחיות שהובאו במיוחד מכפר אחר. הנשים עבדו במיומנות וזריזות מעוררת קינאה, עד להפיכת הבונגה לעוגה מצופה קרם … ראשי הקירות נצבעו בבוץ לבן ( Asi mati ) מיוחד, שהובא מאזור לודיה ( Ludia ), שיצבע בסוף התהליך את כל משטחי הבוץ מבחוץ ומבפנים. שלב בנית הגג יצא לדרך. כאן "זו העבודה של הגברים", הוסבר לנו. ואכן זו עבודה הדורשת מאמץ פיזי רב. בנית הגג אורכת כ- 5 ימים ומבצעים אותה 5 גברים. 30 עמודי איקליפטוס ו- 5,000 כפות דקלים, הובאו ממנדבי ( Mandevi ), עיר הנמל הסמוכה. נגר מומחה הוזמן מהכפר הגדול ( Tunda ), להכנת קודקוד העמוד המרכזי (Patly) ולבניית מיטה, הרהיט הנייד היחיד בבונגה.
בור עמוק נחפר במרכז, בניצוחו של רגאביי ובעזרת 4 חבלים הורם המוט המרכזי (5 מטר) וקובע למקומו. הדלקת קטורת וחלוקת ממתקי קנה סוכר (Mitho mava) לבונים ולילדים, סימנה את האפשרות להמשיך ולבנות. 16 עמודי אקליפטוס ארוכים, הונחו על ראש הקיר והוצמדו אל העמוד המרכזי (פטלי) בנעיצת מסמר. בין המוטות נשזרו כפות הדקלים (לאחר שגולחו מהעלים), בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס. תהליך יצירת הספירלה, מלמעלה למטה, צבר תאוצה ונטען באנרגיה מרגע לרגע. חלל הבונגה שהיה פתוח לשמים עד עכשיו, נמלא קווי צללים שהוטלו על הרצפה והקירות. אנשי המצלמות, נעו עם הספירלה, סביבה ומעליה בניסיון לתפוס את עוצמת התנועה הנאצרת במבנה. אל תוך הספירלה הושחלו מאות כפות דקלים, ליצירת כיסוי צפוף ואטום. תמונת השמים והצללים השתנתה לתמונת הגג המושלם.
בשלב האחרון מכוסה מבנה הדקלים ב- 3 שכבות עשב יבש, שנקשר בחבל אחד ארוך, מלמעלה למטה (עם כוון השעון!), במקלעת משוכללת. גג הבונגה נראה עכשיו כמו סל הפוך … בינתיים בתוך הבונגה, נבנו רהיטי הבוץ המסורתיים, צ'ולה - כירת בישול ופאניארו – ארון לאחסון כדי המים, על-ידי לאצ'יבן ורמיבן הזקנה. בנית הבונגה הסתימה.
בערב חגגנו את סיום הבניה בתוך הבונגה שבנינו. הטיח על הקירות עדיין לח, וסימני הידיים מספרים את כל הסיפור. לאור מנורות נפט, נאספו גברי הכפר, לבושים בגדים לבנים מסורתיים, נגנו ושרו לכבודנו, לכבוד העבודה שהצליחה, לזכר אבותיהם, קוראים לרוחות הטובות. שירי רועים וגעגועים עטפו אותנו לתוך הלילה וכך נרדמנו, משפחה אחת גדולה, לרגע.
בין המוטות נשזרו כפות הדקלים, בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס (צילום: Ninara)
בונגות מעוטרות
בבוקר נפרדנו מהכפר המתעורר. הדרך הובילה אותנו צפונה אל הכפר המצויר לודיה שמצפון לעיר המרכזית בוג'( bhuj ). בכפר הבונגות הזה מתגוררות כמה קבוצות אתניות במשותף. ג'ודי, האנתרופולוגית והמתורגמנית שלנו, כוונה אותנו אל אזור הבונגות של קבוצת הרברי ( rabari ). תמונה מפתיעה התגלתה לעיננו: קירות הבונגות עוטרו וצוירו בשלל סמלים וציורים מדהימים.
בעזרת שלושה צבעי אדמה, ארגמן-סגול, צהוב-אוכר ולבן, הפכו הקירות לגן עדן של פרחים וצמחים בו מסתובבים טווסים, תוכים וגמלים. את הצבעים הם כורים מתוך אבן החול הצבעונית שבסביבות הכפר. אלמנט נוסף שמשך את עיננו היה גגות הסכך שקישרו בין יחידות הבונגות השונות, שצמחו כולן מאותה רחבת בוץ. שערנו כי המצאות הכפר באזור מדברי וחם יותר מוונד, שבקרבת הים, הזמינה את הצורך ביצירת רצף של צל. הגיע הזמן לחזור הביתה אל הבונגה בישראל. עדיין פה וכבר מתחילים להתגעגע. יחסי בוץ וחול, שקי גללי חמורים, מראות מבהיקות והרבה צלוחיות תה, התערבבו לתוך חווית העבודה המשותפת, שהעניקה לבונגה "שלנו" את כוחה האמיתי.
רהיטי הבוץ על עיטוריהם המרהיבים, שתיפקדו כפתרון אחסון מפתיע (בעיקר בעיני הקרמיקאים המערביים, הטוענים כי יש פה שכלול ומיצוי תכונות החומר למקסימום) יצאו גם הם מהאופנה. נשות הכפר סיפרו לי כי רק נשים ספורות מכירות את אומנות הבניה. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה למפגש אמיתי עם תפיסת העולם והטכניקה האצורים בבתי הבוץ ורהיטי הבוץ הייחודיים של וונד.
הגמל- סמל מיתולוגי ואמצעי פרנסה, אישה נושאת כדי מים-סימן לפוריות, המשכיות ויציבות, טווסים,עקרבים, עצים ודמויות אלים, הם חלק קטן מאוסף הדוגמאות והסמלים, המופיעים בביטוי אישי על כל בגד ורהיט שיוצרת האישה למשפחתה ולעצמה.
כשהגעתי לוונד באפריל 2000, נודע לי שמאז שנת 1990 לא נבנו "בונגות" בכפר. בשנה זו קיבלו אנשי הכפר "היתר" מאלת הכפר, באמצעות אנשי הקשר (שמאנים) לבנות בתי בטון – "פאקה האוס". פאקה, במשמעות - יציב וקבוע, לעומת הבוץ המסמל בעולם המושגים ההינדי את המחזוריות שבחיים: מהאדמה לבית ושוב לאדמה. הבוץ הוא האדם. הבטון בתפיסת העולם של הרברי היום, מסמל עמידות ומעמד חזקים מהאדם. בתי הבוץ המסורתיים הם "אסל" (זו אכן מילה בקאצ'ית כמו בערבית)- מקוריים אך כבר לא באופנה.
* פרויקט בניית בית הבוץ בכפר וונד באזור קאץ', התקיים באפריל 2000. את הפרויקט יזמו ובצעו טל בשן ויובל אמיר ז"ל, חולם אדיר ואדריכל גדול לא פחות. קיום הפרויקט התאפשר הודות לעזרתם האדיבה של האנתרופולוגית Judy frater כמקשרת ומתורגמנית, ושל Rajabhai & Lachhuben Rabari וילדיהם, המשפחה המובילה והמדהימה מוונד.
כתבות נוספות
האבלי'ס - ארמונות הסוחרים בראג'סטאן
קומבה מלה - החגיגה הגדולה בעולם
ראג'סטאן - ארץ המלכים
פושקאר וחגיגות מלה
מקדשים אירוטיים בקג'וראהו
ורנאסי - הקסם שעל שפת הגנגס
אודות הכותבת
טל בשן, נגרית ומעצבת, עוסקת בלימוד וישוום שיטות בניה מסורתיות באדמה. גרה במעיינות סטף.
החומר קל לעיבוד ונוח ליצירה. תכונותיו מאפשרות יצירה פיסולית בשיטות עיגול והחלקה (צילום: sarangib)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
בניית הבונגה
בכפר וונד נבנית הבונגה בשיטת ה"חוליות" כמו כד גדול (זוכרים משהו מחוג קרמיקה?). בוץ שחור ( Kali mati ), שנכרה בוואדי הסמוך לכפר, מושרה במים למשך הלילה ומעורבב עם חול גס. אז נחגגת תחילת הבניה בטקס פתיחת אגוז קוקוס לברכה. לאחר סימון היקף הקיר בעזרת מסמר וחבל (2.72 מטר רדיוס פנימי), מונחת שורת החומר הראשונה ישירות על החול. רוחב הקיר הוא 50 סנטימטר והוא נבנה בחוליות, בגובה 40 סנטימטר בכל פעם, עם כוון השעון. בין חוליה לחוליה מחכים יומיים לייבוש. רגאביי בעל התושייה, הבין שזמננו קצר ולכן זרז את תהליך העבודה: גושי חומר יבש, שפורקו מבונגה ישנה, הפכו ללבנים שהודבקו בעזרת בוץ כחומר מליטה. כך יכולנו להתקדם מהר יותר ולקצר את זמן הייבוש. לתוך הקירות הנבנים (לגובה 1.80 מטר בלבד), משולבים משקופי הדלתות והחלונות. פה פגשנו את הטקס השני המסמל את שלבי הבניה: קיבוע משקוף הדלת למקומו, שלווה בהוספת קמע ובאגדה. הקמע-פיסת בד אדום, עוטפת לימון יבש, גרגר אורז, חתיכת מתכת, צדף (מסוג פי-כוש) ומטבעות רופי ורבע. את הקמע מצמידים למשקוף כנגד עין הרע.
האגדה מספרת על הרוח הרעה שהתרברבה כי אינה פגיעה כלל. דבר לא יצליח לפגוע בה. לא בחוץ ולא בפנים, לא ביום ולא בלילה, לא ביד ולא בנשק. הרוח הרעה מצאה את סופה באזור ביניים, בו איבדה את כוחה: במשקוף הדלת, בשעת הדמדומים ועל-ידי ציפורן האצבע (שאינה נחשבת חלק חי של הגוף). אגדה זו מבטאת את חשיבותו הרבה של המשקוף ואזור הכניסה, כמפרידים בין חוץ לפנים, בין ציבורי לפרטי. אזור המעבר חשוף לסכנה: דרכו יכולות לחדור הישויות הרעות והטובות לברוח... לכן יטופל המשקוף באמצעי הגנה כגון טקסים, סמלים וקישוטים. הגנה על אזור הפתחים (נקודות התורפה), אפשר לראות גם בבגדים: עיטורים רקומים סביב פתח הצוואר והשרוולים, וגם על פתחי הגוף - עגילים ונזמים באזור האף והאוזניים.
בנית הקירות נמשכה 7 ימים ובוצעה על-ידי צוות נשים חרוצות ממשפחתו של רגאביי. את הבוץ ערבבו הגברים, אך מלאכת "כיור" הקירות נשלטה בידי הנשים. לאחר כמה ימי יבוש החל שלב יישום שכבת טיח מישרת, מבחוץ ומבפנים. הרכב החומר לטיח כלל יותר חול מאשר בוץ ויושם על-ידי שתי נשים מומחיות שהובאו במיוחד מכפר אחר. הנשים עבדו במיומנות וזריזות מעוררת קינאה, עד להפיכת הבונגה לעוגה מצופה קרם … ראשי הקירות נצבעו בבוץ לבן ( Asi mati ) מיוחד, שהובא מאזור לודיה ( Ludia ), שיצבע בסוף התהליך את כל משטחי הבוץ מבחוץ ומבפנים. שלב בנית הגג יצא לדרך. כאן "זו העבודה של הגברים", הוסבר לנו. ואכן זו עבודה הדורשת מאמץ פיזי רב. בנית הגג אורכת כ- 5 ימים ומבצעים אותה 5 גברים. 30 עמודי איקליפטוס ו- 5,000 כפות דקלים, הובאו ממנדבי ( Mandevi ), עיר הנמל הסמוכה. נגר מומחה הוזמן מהכפר הגדול ( Tunda ), להכנת קודקוד העמוד המרכזי (Patly) ולבניית מיטה, הרהיט הנייד היחיד בבונגה.
בור עמוק נחפר במרכז, בניצוחו של רגאביי ובעזרת 4 חבלים הורם המוט המרכזי (5 מטר) וקובע למקומו. הדלקת קטורת וחלוקת ממתקי קנה סוכר (Mitho mava) לבונים ולילדים, סימנה את האפשרות להמשיך ולבנות. 16 עמודי אקליפטוס ארוכים, הונחו על ראש הקיר והוצמדו אל העמוד המרכזי (פטלי) בנעיצת מסמר. בין המוטות נשזרו כפות הדקלים (לאחר שגולחו מהעלים), בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס. תהליך יצירת הספירלה, מלמעלה למטה, צבר תאוצה ונטען באנרגיה מרגע לרגע. חלל הבונגה שהיה פתוח לשמים עד עכשיו, נמלא קווי צללים שהוטלו על הרצפה והקירות. אנשי המצלמות, נעו עם הספירלה, סביבה ומעליה בניסיון לתפוס את עוצמת התנועה הנאצרת במבנה. אל תוך הספירלה הושחלו מאות כפות דקלים, ליצירת כיסוי צפוף ואטום. תמונת השמים והצללים השתנתה לתמונת הגג המושלם.
בשלב האחרון מכוסה מבנה הדקלים ב- 3 שכבות עשב יבש, שנקשר בחבל אחד ארוך, מלמעלה למטה (עם כוון השעון!), במקלעת משוכללת. גג הבונגה נראה עכשיו כמו סל הפוך … בינתיים בתוך הבונגה, נבנו רהיטי הבוץ המסורתיים, צ'ולה - כירת בישול ופאניארו – ארון לאחסון כדי המים, על-ידי לאצ'יבן ורמיבן הזקנה. בנית הבונגה הסתימה.
בערב חגגנו את סיום הבניה בתוך הבונגה שבנינו. הטיח על הקירות עדיין לח, וסימני הידיים מספרים את כל הסיפור. לאור מנורות נפט, נאספו גברי הכפר, לבושים בגדים לבנים מסורתיים, נגנו ושרו לכבודנו, לכבוד העבודה שהצליחה, לזכר אבותיהם, קוראים לרוחות הטובות. שירי רועים וגעגועים עטפו אותנו לתוך הלילה וכך נרדמנו, משפחה אחת גדולה, לרגע.
בין המוטות נשזרו כפות הדקלים, בצורת ספירלה, על-ידי כיפוף וקשירה בחבלי קוקוס (צילום: Ninara)
בונגות מעוטרות
בבוקר נפרדנו מהכפר המתעורר. הדרך הובילה אותנו צפונה אל הכפר המצויר לודיה שמצפון לעיר המרכזית בוג'( bhuj ). בכפר הבונגות הזה מתגוררות כמה קבוצות אתניות במשותף. ג'ודי, האנתרופולוגית והמתורגמנית שלנו, כוונה אותנו אל אזור הבונגות של קבוצת הרברי ( rabari ). תמונה מפתיעה התגלתה לעיננו: קירות הבונגות עוטרו וצוירו בשלל סמלים וציורים מדהימים.
בעזרת שלושה צבעי אדמה, ארגמן-סגול, צהוב-אוכר ולבן, הפכו הקירות לגן עדן של פרחים וצמחים בו מסתובבים טווסים, תוכים וגמלים. את הצבעים הם כורים מתוך אבן החול הצבעונית שבסביבות הכפר. אלמנט נוסף שמשך את עיננו היה גגות הסכך שקישרו בין יחידות הבונגות השונות, שצמחו כולן מאותה רחבת בוץ. שערנו כי המצאות הכפר באזור מדברי וחם יותר מוונד, שבקרבת הים, הזמינה את הצורך ביצירת רצף של צל. הגיע הזמן לחזור הביתה אל הבונגה בישראל. עדיין פה וכבר מתחילים להתגעגע. יחסי בוץ וחול, שקי גללי חמורים, מראות מבהיקות והרבה צלוחיות תה, התערבבו לתוך חווית העבודה המשותפת, שהעניקה לבונגה "שלנו" את כוחה האמיתי.
רהיטי הבוץ על עיטוריהם המרהיבים, שתיפקדו כפתרון אחסון מפתיע (בעיקר בעיני הקרמיקאים המערביים, הטוענים כי יש פה שכלול ומיצוי תכונות החומר למקסימום) יצאו גם הם מהאופנה. נשות הכפר סיפרו לי כי רק נשים ספורות מכירות את אומנות הבניה. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה למפגש אמיתי עם תפיסת העולם והטכניקה האצורים בבתי הבוץ ורהיטי הבוץ הייחודיים של וונד.
הגמל- סמל מיתולוגי ואמצעי פרנסה, אישה נושאת כדי מים-סימן לפוריות, המשכיות ויציבות, טווסים,עקרבים, עצים ודמויות אלים, הם חלק קטן מאוסף הדוגמאות והסמלים, המופיעים בביטוי אישי על כל בגד ורהיט שיוצרת האישה למשפחתה ולעצמה.
כשהגעתי לוונד באפריל 2000, נודע לי שמאז שנת 1990 לא נבנו "בונגות" בכפר. בשנה זו קיבלו אנשי הכפר "היתר" מאלת הכפר, באמצעות אנשי הקשר (שמאנים) לבנות בתי בטון – "פאקה האוס". פאקה, במשמעות - יציב וקבוע, לעומת הבוץ המסמל בעולם המושגים ההינדי את המחזוריות שבחיים: מהאדמה לבית ושוב לאדמה. הבוץ הוא האדם. הבטון בתפיסת העולם של הרברי היום, מסמל עמידות ומעמד חזקים מהאדם. בתי הבוץ המסורתיים הם "אסל" (זו אכן מילה בקאצ'ית כמו בערבית)- מקוריים אך כבר לא באופנה.
* פרויקט בניית בית הבוץ בכפר וונד באזור קאץ', התקיים באפריל 2000. את הפרויקט יזמו ובצעו טל בשן ויובל אמיר ז"ל, חולם אדיר ואדריכל גדול לא פחות. קיום הפרויקט התאפשר הודות לעזרתם האדיבה של האנתרופולוגית Judy frater כמקשרת ומתורגמנית, ושל Rajabhai & Lachhuben Rabari וילדיהם, המשפחה המובילה והמדהימה מוונד.
כתבות נוספות
האבלי'ס - ארמונות הסוחרים בראג'סטאן
קומבה מלה - החגיגה הגדולה בעולם
ראג'סטאן - ארץ המלכים
פושקאר וחגיגות מלה
מקדשים אירוטיים בקג'וראהו
ורנאסי - הקסם שעל שפת הגנגס
אודות הכותבת
טל בשן, נגרית ומעצבת, עוסקת בלימוד וישוום שיטות בניה מסורתיות באדמה. גרה במעיינות סטף.
רהיטי הבוץ על עיטוריהם המרהיבים, שתיפקדו כפתרון אחסון מפתיע (בעיקר בעיני הקרמיקאים המערביים, הטוענים כי יש פה שכלול ומיצוי תכונות החומר למקסימום) יצאו גם הם מהאופנה. נשות הכפר סיפרו לי כי רק נשים ספורות מכירות את אומנות הבניה. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה למפגש אמיתי עם תפיסת העולם והטכניקה האצורים בבתי הבוץ ורהיטי הבוץ הייחודיים של וונד.
הגמל- סמל מיתולוגי ואמצעי פרנסה, אישה נושאת כדי מים-סימן לפוריות, המשכיות ויציבות, טווסים,עקרבים, עצים ודמויות אלים, הם חלק קטן מאוסף הדוגמאות והסמלים, המופיעים בביטוי אישי על כל בגד ורהיט שיוצרת האישה למשפחתה ולעצמה.
כשהגעתי לוונד באפריל 2000, נודע לי שמאז שנת 1990 לא נבנו "בונגות" בכפר. בשנה זו קיבלו אנשי הכפר "היתר" מאלת הכפר, באמצעות אנשי הקשר (שמאנים) לבנות בתי בטון – "פאקה האוס". פאקה, במשמעות - יציב וקבוע, לעומת הבוץ המסמל בעולם המושגים ההינדי את המחזוריות שבחיים: מהאדמה לבית ושוב לאדמה. הבוץ הוא האדם. הבטון בתפיסת העולם של הרברי היום, מסמל עמידות ומעמד חזקים מהאדם. בתי הבוץ המסורתיים הם "אסל" (זו אכן מילה בקאצ'ית כמו בערבית)- מקוריים אך כבר לא באופנה.
כתבות נוספות
האבלי'ס - ארמונות הסוחרים בראג'סטאן
קומבה מלה - החגיגה הגדולה בעולם
ראג'סטאן - ארץ המלכים
פושקאר וחגיגות מלה
מקדשים אירוטיים בקג'וראהו
ורנאסי - הקסם שעל שפת הגנגס
אודות הכותבת
טל בשן, נגרית ומעצבת, עוסקת בלימוד וישוום שיטות בניה מסורתיות באדמה. גרה במעיינות סטף.
טל בשן, נגרית ומעצבת, עוסקת בלימוד וישוום שיטות בניה מסורתיות באדמה. גרה במעיינות סטף.
