www.goTravel.co.il
  • בתי מלון
  • כפרי נופש
  • טיולים לקהל שוחר תרבות ודעת
  • טיולי משפחות מיוחדים
  • טיולי ג'יפים
  • טיולי GPS
  • טיולי הליכה
  • חופשות אופניים
  • טיולי ספארי צלילה
  • שייט תעלות ויאכטות
  • שייט נהרות
  • הפלגות גיאוגרפיות
  • הפלגות לאנטארקטיקה
  • הפלגות לשפיצברגן
  • קרוזים ושייט תענוגות
  • טיולים לאיטליה
  • טיולים לשוויץ
  • טיולים לבלקן
  • טיולים גאוגרפיים לאירופה
  • טיולים לתאילנד
  • טיולים בארצות הברית
  • טיולים לאלסקה והרוקיס
  • טיולים לאסיה ואוקיאניה
  • טיולים לאמריקה הלטינית
  • טיולים מאורגנים לאפריקה
  • טיולים פרטיים לאפריקה
  • חופשות סקי
הרשמה למגזין GOTRAVEL
מגזין איכותי עם כתבות עומק על יעדי טיול בעולם ישלח בחינם לדואר האלקטרוני שלכם
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



פושקאר וחגיגות מלה
מאת: יותם יעקבסון


כשרצה האל ברהאמה, האל בורא העולם, להתגלות על פני האדמה, השליך ממושבו השמימי פרח לוטוס. הפרח נפל על הארץ ויצר אגם. ברהאמה העניק לו את השם פושקאר והעניק לו את קדושתו, כמקום בו אפשר להיטהר. מאמינים החלו להגיע בהמוניהם כדי לטבול באגם הקדוש, להירפא ממחלותיהם ולזכות בגאולה שמימית. לא חלף זמן רב והשמיים מלאו בני-אדם. פנו האלים המודאגים אל ברהאמה בבקשה שיעשה דבר מה ויקשה על בני-האדם את ההגעה לעולמם הגבוה. אז השיב להם ברהאמה שהמקום יקר לו מאוד, מה גם שאין בכוונתו לשנות דבר שקבע.


כיום פושקאר היא מקום קדוש, ההופך קדוש במיוחד פעם בשנה במהלך לילות הירח המלא של חודש הקאריטה. טיול להודו לחוות את החוויה הדתית המתקיימת ונמשכת ארבעה ימים. במקביל לה נערך יריד ענק לסחר בגמלים. שלושת רבעי מליון בני-אדם וחמישים אלף גמלים מתקבצים מכל רחבי רג’אסטאן ויוצרים את האירוע הצבעוני ביותר שאפשר לתאר.
 
פושקאר וחגיגות מלה
גמלים מקושטים בשוק הגמלים בפושקאר מלה (צילום: רוני רכב)


אסיה ואוקיאניה





פושקאר ( Pushkar) ממוקמת במרכז רג’אסטאן (Rajasthan), סמוך לעיר אג’מר (Ajmer). מעברה משתרע ספר המדבר הרג’אסטאני: מישורים נרחבים, רכסים וגבעות מחודדות שבראשן אתרי פולחן. מבתיה הלבנים גולשות גאתות-רחצה אל שפתו של האגם הקטן והמקודש שבמרכזה. כיפותיהם של עשרות המקדשים הן מעוזן של יונים הומות וקופי לאנגור אתלטיים, המקפצים בין הגגות.
האמונה מספרת, כי לברהאמה, בניגוד לאלים שיווה ווישנו, (Brahama - האל בורא העולם, לפי ההינדואיזם) לא היה בתחילה מקום פולחן משלו. הוא פנה אליהם בבקשה ליצור מקום עבורו והם נעתרו לבקשתו. וישנו הצמיח פרח לוטוס מטבורו והעניקו לברהאמה. ברהאמה השליך את הפרח ממושבו השמימי ארצה. כשנפל הפרח על הקרקע, נבעו מתוכו מים כמזרקה וממנה נמלא אגם פושקאר הקדוש. מקום זה נבחר כמקום הסגידה לברהאמה. המקדש שנבנה עבורו בעיירה הוא ממקדשי ברהאמה היחידים בעולם כולו. יש אף הגורסים שהוא המקדש היחיד.
 
פושקאר וחגיגות מלה
שקיעה באגם פושקאר (צילום: יובל נעמן)
הסיפור על סראסוואטי וברהאמה
העובדה שלאל הינדי יש מקום פולחן אחד תמוהה במקצת ועל כך יש אגדה: ברהאמה רצה לבצע פולחן על מנת לחנוך את היכלו, בזמן מסוים במהלך הירח המלא של חודש קאריטה. לצורך הפולחן נזקק ברהאמה לאישתו סראסוואטי (Saraswati או Savitri, אלת החוכמה והלמידה, שבלעדיה לא היה יכול לברוא את העולם) לצידו, אך היא איחרה. על פי גרסאות שונות, נאראד (Naraad ), בנם הבכור של הזוג, הוא שגרם לסראסוואטי להתעכב, כיוון שרצה לסכסך בין הוריו. בייאושו, פנה ברהאמה לאל אינדרה (Indra) וביקש ממנו להשיא אותו לאישה אחרת שתשמש לצידו בפולחן. אינדרה שלח שליחים שהביאו אישה לצורך הנישואין. אך אבוי, זו הייתה ממעמד האסורים במגע. על מנת להשיא אותה לברהאמה, היה צורך לטהרה. על ידי שירת מאנטרות, נהפך גופה של האישה לצלמית עשב שנאכלה על ידי פרה. תוך כדי שעברה דרך הפרה, מלועה ועד פי הטבעת, טוהרה ונעשתה ראויה להינשא לאל. מכאן בא שמה: גאיאטרי (Gayatri ): גאיא פירושו “פרה” ו-טרי פירושו “לעבור דרך”.
משטוהרה גאיאטרי, השיא אותה אינדרה בחיפזון לברהאמה. הפולחן החל, אלא שאז הופיעה סראסוואטי, לבושה במיטב מחלצותיה ומלווה בפמליית חברותיה, כמצופה מאישה המשמשת לצד בעלה בעת פולחן.

בראותה את ברהאמה מקיים פולחן כשלצידו אישה זרה, אותה נשא ללא ידיעתה והסכמתה, קיללה אותו.
בכעסה אמרה, שפושקאר תהיה המקום היחיד בעולם בו יסגדו לו. עוד הבטיחה שמאמיניו לא ישליכו עליו פרחים אלא יניחו אותם למרגלותיו ויערכו את הפוג’ות לכבודו באגם ולא במקדשו.
גם את הפרה קיללה סראסוואטי, על שסייעה בטיהורה של גאיאטרי, באומרה שתאכל מזון מלוכלך ולא רק עשב. זו הסיבה שהמשוטט ברחובות הודו יכול לראות פרות ניזונות מעיתונים ומשיירי קרטון.
אחרונים קוללו הברהאמינים, על שהשתתפו בפולחן. סראסוואטי הבטיחה להם שלעד יחמדו ממון, אך למרות שישיגו אותו, לא יצליחו לשמור אותו. זו הסיבה שגם כיום, הברהאמינים בפושקאר מתנהגים כקבצנים ורודפים אחר הכסף כל העת, אך זו גם הסיבה לכך שאיש מהם איננו מתעשר.

אז נפנתה סראסוואטי מברהאמה והקימה לכבודה מקדש, שעדיין ניצב על עומדו, בראש
הגבעה מדרום מערב לעיירה. יש לציין, כי למרות פרישותה, נותרה סראסוואטי שומרת אמונים לבעלה. היא התחייבה לרחוץ בכל יום במי האגם המקודש עבורו. עד עתה, מידי יום, נושא כהן מקדשה מים מהאגם במעלה הגבעה כדי לרחוץ בהם את צלמיתה. "כיצד הצליחה סראסוואטי להטיל קללה על אל חזק כברהאמה?" - שאלתי את ידידי ההודים. ההסבר שניתן לי היה, שישנו לקח הנלמד מקללתה: להכיר בחשיבותה של האישה ולא פחות מזה, בכוחה. לקח זה יביא לכבוד ולקשב כלפי נשים.

כתבה על הקומבה מלה - החגיגה הגדולה בעולם
 
פושקאר וחגיגות מלה
אגם פושקאר - פרה ועגלה (צילום: יובל נעמן)
על קדושתה של פושקאר
לפי גרסה אחרת, הקשורה פחות במיתולוגיה ויותר בפראקטיקה רוחנית, העדר הפופולריות בפולחן ברהאמה נובע מכך, שרעיון הבריאה, המיוצג על ידו, מרתיע את מחפשי האמת. בריאת העולם ובתוכה בריאת המחשבה, חשפה את מציאות המחשבה חסרת המיקוד, הפרועה והמשוטטת . הדבקה בחומר. בדיוק במציאות קיומית זו נאבקים מחפשי הגאולה. הם מבקשים את הרס המחשבה המשוטטת, החומרית ושואפים להגיע למחשבה ממוקדת נקודתית, כדי לחשוף את האמת שמעבר לעולם האשליות החומרי שברא ברהאמה.

קדושתה של פושקאר התגלתה גם לשליט המוסלמי אוראנגזב, שערך במאה ה- 17 מסעות שמד בהינדים והחריב מאות ממקדשיהם בצפון הודו. בהגיעו אל פושקאר, טרם שהוציא את גזירתו לפועל, רחץ באגם. והנה כשעלה מהרחצה הבחין שעורו התקמט וששערו הלבין. מיד עמד על קדושת המקום ונמנע מלהחריבו. כך נשתמרה פושקאר על 400 מקדשיה עד עצם היום הזה.
 
פושקאר וחגיגות מלה
נשים באגם פושקאר (צילום: יובל נעמן)

יריד מלה בפושקאר
בימים כתיקונם פושקאר, המונה 12,000 תושבים, היא עיירה רגועה, בעלת אופי כפרי. כאילו אין כל קשר בינה לבין ההמולה, המשתררת בה למשך ארבעה ימים בשנה, במהלך המלה (mela) - הפסטיבל והיריד. החגיגות מתקיימות במהלך הקאריטה פורנינאמה ( karitha purninama) - הירח המלא של חודש קאריטה (המקביל פחות או יותר לחודש נובמבר), באותו זמן בו ביצע ברהאמה את הפולחן. אז מגיע המקום לשיא קדושתו. בזמן זה יכולים עולי הרגל להיטהר מכל חטאיהם ואף להיגאל לאחר מותם מהמשך גלגולם בעולם, על-ידי טבילה באגם הקדוש.
כיוון שהחגיגה נקבעה לעונת הסתיו, לאחר תקופת המונסון, מובטח מזג אוויר נוח. גם המרעה מצוי יחסית בשפע, מה שמאפשר את ריכוזן של הבהמות. המונים נאספים מכל רחבי רג’אסטאן: רבים מובילים עדרי גמלים למכירה, אחרים מצוידים בכסף לקנותם וכולם פוקדים את מקדשו של ברהאמה וטובלים ביום הרביעי לחגיגה באגם הקדוש.

לפני תחילת היריד יכולתי לצפות בהכנות השונות: עוד ועוד גמלים התקבצו מכל עברי המדבר אל דיונת החול הסמוכה לעיירה כשהם מעלים ברגליהם ענני אבק. הוקמו אוהלים, נערמו ערמות חציר וצצו עוד ועוד דוכנים שהציעו כלי-בית שונים, אוכפים וקישוטים לגמלים, תכשיטים ועוד…. כל מה שאדם כפרי יחפוץ לקנות בעיר הגדולה, ימצא לו ביריד. כמו בכל חגיגה הודית הוקמו לונה-פארק וקרקס. בתי המלון אוכלסו כולם עד אפס מקום בהודים אמידים ובתיירים, ומחירי החדרים האמירו שחקים.
 
פושקאר וחגיגות מלה
זוג רג'אסטאני בחתונתו בפושקאר (צילום: יובל נעמן)





 
בני רג’אסטאן
כמדי שנה, בתאריך הקבוע מראש, החל הפסטיבל, וההמון מילא את הרחובות. אין כל טעם שאנסה לתאר את ההמון הזה, ששטף את רחובות פושקאר, הניח את מנחותיו במקדשים, צבא על הדוכנים, פשט את מיטב מלבושיו לפני הטבילה באגם, שבו התלבש. ארבעה ימים התבוננתי באנשים מלפני הזריחה ועד שעת לילה מאוחרת. נהר האדם לא פסק לזרום ואני לא ידעתי שובעה. זה היה מפגשי הראשון עם עושר הלבוש הרג’אסטאני וססגוניותו. בהמשך למדתי, שפרטי לבוש שונים מספקים מידע באשר לשייכותו של אדם למעמד מסוים ובאשר למצבו המשפחתי. רוב הגברים, בעלי חזות הדורה וגאה, לעיתים לוחמנית משהו, כיאה לצאצאיהם של שבטי ראג’פוט למודי קרבות. כולם מתהדרים בשפם, שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה, ובזוג עגילי זהב כבדים. ראשם עטור בטורבאן: יריעת בד באורך כמה מטרים המגולגלת ומלופפת מסביב לראשם.
צבעי הטורבאן עזים במיוחד: אדום, כתום,צהוב זוהר ועוד…. לכל צבע משמעות משלו: כתום יעיד על יחוס חובשו כבן למעמד הראג’פוט (בעוד שטורבאן ירוק זית או שחור יציין שהראג’פוט מצוי בתקופת אבל על מות קרוב משפחה), ורוד - בן למעמד הקשטריא (מעמד הסוחרים), ואילו אדום - בן לאחד המעמדות הנמוכים.
ככסות תחתונה משמש הדוטי. יריעת בד לבנה, 4 מטרים אורכה, המונחת על הגוף באופן מיוחד . ספק חצאית, ספק מכנסיים. החולצה, הקרויה צ’ולה, לרוב לבנה אף היא. גזרתה ארוכה, צרת שרוולים ומותנים ונרכסת על-ידי כפתורים. הנעליים עשויות עור (של פגרים בלבד!  אין שוחטים חיה כדי לאוכלה או כדי להשתמש בעורה), מעוטרות בקישוטי  מתכת וברקמות ומחודדות בקצותיהן, כחרטום של סירה (שבודאי מקל על ההליכה בחול).
לבושן של הנשים הרג’אסטאניות מגוון הרבה יותר בפרטיו, וצבעיו תמיד עזים ביותר: שמלות וחצאיות, חולצות רקומות, צעיפים ורדידים שקופים למחצה. לרוב הן מכסות את פניהן לחלוטין ומציצות בהיחבא דרך הבד. הן עונדות תכשיטים גדולים ומאסיביים: עגילים, נזמים (שכדי להחזיקם במקומם יש לקשור אותם לאוזן), שרשראות וצמידים (החובקים לא רק את פרק היד, אלא גם את האמה והזרוע) וצמידי קרסוליים. טבעות, כך מסתבר, אפשר לענוד גם על בהונות הרגליים, ועדיף על כולן….
 
פושקאר וחגיגות מלה
אישה רג'אסטאנית בפושקאר (צילום: יובל נעמן)
בפושקאר - התכשיטים הם חבריה הטובים ביותר של האישה
ברג’אסטאן אישה ללא תכשיטים איננה אישה! הון עתק מושקע בענק הנישואין ובשני צמידי הקרסול (לרוב חצי ק”ג כסף כל אחד), שמקבלת אישה עם נישואיה. “מקרקעים אותן לביתן”. חשבתי לעצמי.
אחד המקומיים הסביר לי, שהנשים לבושות במלבושים כה צבעוניים על מנת שבעליהן יוכלו לעקוב אחריהן ממקום מושבם, בשעה שהן עובדות בשדה, וכך יתקשו לנאוף. אין לי מושג האם להסבר זה ישנו בסיס אמיתי, אך קיומו, חרף הלקח הנלמד מקללתה של סראסוואטי, מראה משהו על הלך המחשבה הרג’אסטאני. בבוקר ובערב, כשקריר יותר, מתעטפים הרג’אסטאנים מעל בגדיהם ב'שאלים' המשווים להם מראה אחר ומסתורי.
עם שקיעת החמה יורדים מאמינים במדרגות הגאתות אל שפת האגם ומשיטים על מימיו קעריות עשויות עלים יבשים ובהן פרחים ונרות. הלהבות הקטנות נשלחות בזרם השקט ועם ריצודן נישאות תקוות ובקשות. זהו טקס הארטי (Arti), פולחן האגם, המקובל ברוב הודו. את טקס הארטי מלווה שירה קבועה וממכרת.

מוזיקה קולנית ועולצת התנגנה מכל פינה. מהמקדשים, הלונה-פארק ודוכני המזון. היותו של המקום מקודש, בראש ובראשונה לברהאמה, לא מונע מהמאמינים לסגוד לאלים רבים נוספים. על גדות האגם מצויים שיווה-לינגאמים רבים הניסגדים מידי בוקר ומידי ערב. מעל כל המנגינות נשמעה המאנטרה של שיווה (Om Nama Shiva Hai - אום הוא שמו של שיווה).
על פי האמונה שיוה האל הראשי, האמון על חורבן העולם, הוא גם יוצרו של האל ברהאמה, בוראו. המאנטרה המהללת את שמו התנגנה במשך כל הפסטיבל, ללא הפסק, גם בלילות, ברמקולים שפוזרו בעיירה כולה. לא ניתן היה להימלט ממנה והיא חלחלה לתוכי.
 
פושקאר וחגיגות מלה
אזור שוק הגמלים (צילום: רוני רכב)
 
כל הזמן שבעולם למכור גמלים
הגמלים, כאמור, רוכזו על דיונה עצומה מחוץ לעיר, יחד עם סוסים ושוורים. הרג’אסטאנים טרחו לקשט את בהמותיהם היטב. פרוות הגמלים גולחה בדוגמאות שונות ונצבעה. חלקם עטו בדים רקומים ורתמותיהם קושטו בפונפוני צמר. טבעות כסף וזהב הוחדרו בנחיריהם . על מלאכה זו שקדו בקבוצה, שכן הנקב היסב כאב רב לגמל וכעשרה גברים נאלצו לאחוז בו. צמידים מרשרשים הונחו על רגליהם. את הסוסים הברישו באופן מופתי ואת קרני השוורים צבעו בכחול, אדום או ירוק. בעלי החיים הוצעו למכירה לכל קונה מזדמן. הקונים בדקו בקפידה את הבהמות: משן ועד פרסה. משהובעה התעניינות, נמשכה העמידה על המקח שעות, ולבסוף שבו ונספרו השטרות מספר פעמים על ידי כל אחד מהצדדים. פעמים רבות נערכו תחרויות רכיבה שהיוו בידור לצופים, ובאותה עת אפשרו לקונים המעוניינים בכך לעמוד על יכולותיהן של הבהמות. היה מעניין לראות, שבשטחו של היריד עצמו לא היו אלא נשים בודדות: זוהי טריטוריה של גברים, שהתגודדו בקבוצות, ערכו עסקאות שונות וניהלו שיחות חולין, תוך כדי עישון סיגריות מקומיות. בערבים התכנסו סביב מדורות קטנות, פטפטו בשקט והכינו צ’אי. בנות המעמד הנמוך הן היחידות ששוטטו באזור זה. הן אספו את גללי הגמלים לסלים גדולים, נשאו אותם לאזור מסוים בו שטחו את תכולתם לייבוש (כדי שישמשו כחומר בעירה) והביאו מספוא לגמלים.
 
פושקאר וחגיגות מלה
גמלים רבותי, גמלים.. (צילום: רוני רכב)
כת הבנות ללא הכת
בנות בלי כת, המטמאות במגען (קאלבניאן), לבושות לבוש כהה ופרובוקטיבי, שוטטו גם הן בשטח היריד, חלפו בין הגמלים והגברים, ניגנו, רקדו והציעו את גופן תמורת תשלום. הן לא נמנעו מלהישיר מבט ומלהתנועע בחופשיות מופגנת לפני העוסקים בסחר. במבע עיניים ובמגע ידיים ניסו לשדל תיירים לצלם אותן או לקבל ציורי חינה על היד, תמורת תשלום. באחת הפעמים נטלתי את ידה של אחת מנשות הקאלבניאן שהציעה לי ציור חינה. לתדהמת עוברים ושבים שלפתי מתיקי עט וציירתי מיקי-מאוס. מיד נוצרה התקהלות גדולה סביבנו. הפתעתם של העוברים והשבים התחלפה בהתלהבות רבה וידיים רבות הוצעו לי. ציירתי שני ציורים נוספים על ידיהן של בנות הקאלבניאן בטרם דרשתי שני רופי מכל אחת.
הן נסוגו נבוכות, מופתעות מדרישתי, והקהל געה בצחוק. לאחר התמקחות הומוריסטית, סיכמנו שבמקום שתשלמנה לי אצלם אותן חינם אין כסף. כשנפניתי ללכת אחזו בי עשרות, גם גברים מבוגרים, וביקשו ציורים. לא היה סיכוי שאספק את כולם. התקשיתי להיחלץ משם.
 
במהלך טיול להודו לא צריך ללכת לקרקס כדי לראות תופעות יוצאות דופן. רחובותיה מציעים הכל . בראש ובראשונה בזמן פסטיבלים. אז מתקבצים כל התימהונים והנדכאים. לעיתים המראות מדהימים, לעיתים משעשעים, ולעיתים מחרידים. הרחוב ההודי משמש כבמה למגוון עצום של נכויות ומומים . אחסוך בתיאורים. בניגוד לחברה שלנו, בה נהוג לכסות על המומים, להתבייש בפגמינו, בהודו לא אחת טורחים בעלי המומים להבליט אותם בצורה בוטה ומזעזעת: להדגישם בצבע עז ולהציגם לעיני כל. כל אחד משווק את מה שיש לו להציע. דומה, שלמען הרופיות, הכל לגיטימי. חלק מהקבצנים והנכים נטפלים אל העוברים והשבים, בעיקר תיירים, באופן מתרפס, שקשה לעמוד בו. עם זאת אין הם תוקפניים, כפי שקורה לא אחת לאנשים במצבם במדינות אחרות. במהלך הפסטיבל קבצנים, נכים ומצורעים רבצו זה לצד זה בצידי הרחובות והתחננו שישליכו להם מטבעות או מעט אוכל. העלייה לרגל כוללת תרומה לנזקקים (סגולה לשיפור הקארמה).
כתבה על המקדשים הקדושים - פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה
 
פושקאר וחגיגות מלה
סיקהי בפושקאר - המקום קדוש גם להם (צילום: יובל נעמן)






המראות והאנשים שבפושקאר
כמו בכל אתר הינדי קדוש, גם בפושקאר נמצאו חלפני כספים, שהמירו רופיות בודדות לכמה עשרות פייסות (בדומה לאגורות אצלנו). עולי הרגל חילקו את המטבעות הקטנים שפרטו . מטבע לכל קבצן, כיוצאים ידי חובתם. אחרים השליכו להם פיסת צ’פאטי (לחם הודי דמוי פיתה), פרי או חופן של אורז. נותרתי זמן רב להתבונן בקבצנים המעוותים, השרועים על הארץ, ובהמון החולף, המטיח בהם את עיסת המזון ואת המטבעות. לעיתים החטיאו החולפים ברחוב את הקערה או את היריעה שנפרשה לצורך קיבוץ הנדבות, והתרומה מצאה את דרכה מתגלגלת אל תעלת השופכין הפתוחה בקרן הרחוב.
גם סאדהו (אנשי אלוהים סגפנים) התקבצו בפושקאר במאותיהם וגם הם קיבצו נדבות. חלקם נדרו נדר להישאר בתנוחת ישיבת לוטוס במשך כל ימי חייהם. רגליהם התנוונו עד כדי כך שאין הם יכולים עוד ללכת. הם נעים בזחילה, או בשכיבה על גבי לוח עץ על גלגלים. גופם העירום, למעט אזור חלציים מינימאלי, משוח באפר מדורה או באבקות לבנות וצהובות ושערם מדובלל ופרוע. סאדהו אחרים נראו כאילו עטו תחפושת לצרכי קיבוץ נדבות ונראה היה שהם מתקיימים לא פחות טוב מאחרים, אם לא להיפך.

נאגא-סאדהו התהלכו בעירום מלא מבלי שעוברים ושבים יסתכלו בהם בפליאה כלשהי. לעיתים התקבצו הסאדהו על במות קטנות ברחבי העיירה, נטעו את קלשוני-שיווה שלהם סביב מוקד אש שהציתו, העבירו את חרוזי המאלה בין אצבעותיהם, עישנו סמים, בירכו עוברים ושבים עבור תרומה או נשאו דרשות. סאדהו אחרים ערכו מופעי ראווה של מומים שהטילו בגופם במו ידיהם, כמו למשל סאדהו שהעביר מוט עץ עבה דרך חור גדול שפער בין איבר מינו לבין שק האשכים שלו.

חבורה של היג’רות (אנדרוגנוסים מלידה או קוקסינלים והומוסקסואלים שעברו טקס כריתה מלא, ומהווים מעמד ניפרד בחברה ההינדית), לבושות בסארי, שוטטה בין החנויות וחלפה אף בשטח היריד בקיבוץ נדבות. התנהגותן הייתה מינית ובוטה . בניגוד צועק לנשים ההינדיות המכונסות בעצמן. הן אספו הון ביחס לכל קבצן אחר. ניכר היה, שהציבור ההינדי חושש מכוחן המאגי וקונה חסדיהן בכסף. על כל זאת אפשר להוסיף ולתאר את מופעי נחשי הקוברה, ששבו והזדקפו מתוך סלים, לקול נגינת חליל, ואת התימהונים שהובילו שוורים מקושטים, שרגל חמישית, מעוותת, צומחת מעורפם ומשתלשלת לצד גופם. משום מה שוורים אלו נחשבים קדושים ובעליהם זוכים בתשלומים עבור הצגתם.
ביקורת על ספרו החדש של יותם יעקבסון, המתאר את חוויותיו בהודו
 
פושקאר וחגיגות מלה
טובלים באגם פושקאר (צילום: יובל נעמן)
 
רחצה ביום טוב
בלילה האחרון לפסטיבל, ליל הירח המלא, התאסף קהל גדול ביותר. זהו ללא ספק שיאה של החגיגה. לאחר שביקרו במקדש ברהאמה וערמו שם מנחות על גבי מנחות, פנו כל עולי הרגל לטבילה באגם הקדוש. היכל קטן, כיפת אבן קטנה נסמכת על גבי ארבעה עמודים מגולפים שניצבים על אי זעיר באגם, מציין את מקום נפילתו של פרח הלוטוס השמימי.
הגאתות רחשו כנחיל . מרבד של כתמי צבע מתנועעים, שגלש במדרגות ושטף את מרצפות האבן. גברים בתחתונים, נשים עירומות למחצה. כולם טבלו במים: זה לצד זה, זה על זה, בצפיפות רבה, עם זאת לא ניכר שמץ של מיניות. תופעה לא-מובנת לחלוטין, במיוחד על רקע התנהגותם השונה של הגברים ההודים בהזדמנויות אחרות….
כששאלתי לפשר הרחצה ההמונית השיבו לי מאמינים “פושקאר קדושה כבר הרבה הרבה זמן. היום יום טוב לרחוץ באגם הקדוש”. הברהאמינים של פושקאר התהלכו בתזזיתיות לאורך הגאתות, פנו שובו שוב להולכי רגל והציעו את שרותיהם כעורכי טקסי ברכה על שפת המים. במסגרת הברכה יצקו הכוהנים מעט מים מהאגם לידיהן המושטות של המאמינים, נתנו להם לאחוז באגוז קוקוס, בפרחים ובקטורת כמנחות לאגם, ודרשו מהם לחזור בקול על מאנטרה שמלמלו כלאחר יד. במאנטרה שולבו שמותיהם של המבקשים ברכה וכן שמות בני משפחותיהם. בסופה של הפוג’ה כרכו הכוהנים חוט אדום על פרק יד ימין של עולי הרגל - עדות לביקורם במקום הקדוש והגנה כנגד כל רע.
כשניסיתי לצלם את הטובלים באגם, התנפלו עלי הברהאמינים בתקיפות רבה. הם טענו שאני מחלל את הקודש, במיוחד לאור העובדה שעל שפת האגם נמצאות נשים מעורטלות למחצה, אולם רגע לאחר מכן ציינו בפני שצילום אפשרי רק בתנאי שארים תרומה. זו כמובן מתגלגלת לכיסם. למדתי שבהיוותרי אדיש כלפיהם הם מניחים לי לנפשי, בעוד עולי הרגל ובכללם הנשים המעורטלות, נרגשים מנוכחות המצלמה. הם ראו בצילומי אותם מחמאה ולכן שבו וביקשו להצטלם. לא יכולתי אלא להיזכר בסיפור המיתולוגי של פושקאר ובקללה שהטיחה סראסוואטי במעמד הברהאמינים.
 
פושקאר וחגיגות מלה
טבילת נשים (צילום: יובל נעמן)

בשטח היריד, מחוץ לעיירה, כמעט שלא נותרו גמלים. הכל עסקו בקיפול מטלטליהם טרם השיבה הביתה. בזמן זה הותר לנשים ולילדים להיכנס לאזור היריד כדי לסייע בעבודה, בעוד הברהאמינים ספרו את ההון שעשו במהלך הפסטיבל. אלפי משפחות העמיסו ציודן על עגלות רתומות לגמלים או לטרקטורים. באופן מפתיע ומשעשע כאחד כולם כרסמו בהנאה קני-סוכר, כאילו דרש זאת ברהאמה עצמו.
השמש עמדה לשקוע ותאורת זהב האירה על הפנים השזופות, המלבושים הצבעוניים והחולות ששבו והתגלו עת שהאזור הלך והתרוקן. למחרת חזרה פושקאר להיות עיירה שקטה, כפי שהייתה לפני הפסטיבל. עשרות פרותיה, חמוריה, חזיריה ועיזיה עזרו בניקוי הרחובות, ואולי היו היחידים שניקו... 
 
 
פושקאר וחגיגות מלה
 
פושקאר וחגיגות מלה
(צילומים: רוני רכב)
 





יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם.








מספר צפיות: 9660
379