www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

מקדשים ארוטיים בקג'וראהו


המקדשים הארוטיים בקג'וראהו
מאת: גיא נוימן


דווקא בהודו, שתושביה ידועים בצניעותם, שוכנת אטרקציה תיירותית ייחודית וסנסציונית - עיירה ובה מתחם מקדשים המעוטר בפסלי דמויות, העסוקות בקיום יחסי מין, בתנוחות מגוונות ובקומבינציות שונות. 




צילום: Abhishek Singh)

 


המזרח הרחוק





אוטובוסים בהודו יכולים להיות תופעה שיצאה היישר מסיפורי האגדות. האוטובוס המקומי שקרטע בדרכו לקג’וראהו (Khajuraho) היה עמוס בעולי רגל. עשרות בני אדם הצטופפו זה לצד זה, ולעתים זה על ברכיו של זה. תערובת הצבעים הייתה מרשימה לא פחות: בגדים מסורתיים, טורבנים במגוון צבעים, תיקים רקומים וסימנים קדושים עשויים מאבקה צבעונית, שנמשחו על המצח בידי כוהן דת. הברהמין הצעיר שהצטרף אליהם צעד הלוך ושוב תוך שהוא צועק קריאות עידוד. באוטובוס שהוביל את הצליינים נקבעו החלונות ברווח רחב מדי בתוך מסגרת החלון, מה שגרם להם לרקוד ולנוע ברעש עז עם כל קפיצה. הדרך לקג’וראהו ידועה במהמורותיה, והרעש האדיר של 40 חלונות זכוכית רועדים בו זמנית בקצב, נשמע כמו שלושה פועלים הקודחים בכביש המוביל לממלכת השטן.

המגדל שמסמל את האולימפוס

מאמציו של הברהמין להתגבר על הרעש היו ראויים להערצה. הנוסעים שניסו להגן על אוזניהם ועל מוחם מפני רעש הזמזום החודר הידקו את הטורבן או כיסו את ראשם בצעיפים צבעוניים. כאשר עצר לבסוף האוטובוס, לאחר חמש שעות שנראו כ-50, יצאו ממנו הנוסעים התשושים במהירות שלא הייתה מביישת אף אצן באולימפיאדה. החבורה התכנסה ברחוב והחיוכים חזרו להאיר את הפנים, בשעה שהברהמין הצעיר ניסה ליצור מעט סדר בבלגן. מספר דקות לאחר מכן נעו הצליינים אל עבר היעד שבעטיו יצאו למסע: קבוצת המקדשים הארוטיים שהזדקרה לפניהם.

 

 


צילום: Abhishek Singh)


הברהמין הוביל את החבורה בצעדים קטנים ובשירה חרישית היישר למקדש הגבוה מכולם. כל אחד ואחד מעולי הרגל כבר שמע על המקדש המפואר של קנדאריה מאהאדבה (Kandariya Mahadeva), שהוקדש לאל שיווה כבר לפני 950 שנה. כאשר התגלה מרחוק המגדל הגדול, הניצב מעל כל מקדש הינדי ומסמל את הר מרו (Meru), המקביל ההינדי לאולימפוס היווני, החלו עיניהן של שתיים מהמבקרות לדמוע מהתרגשות.  מאז ילדותן הן שומעות על המקדש המפורסם הזה וכעת, סוף סוף, הן זוכות להגיע אליו.

דקות מספר לאחר מכן ננעצו 50 זוגות עיניים משתאות בקירות המפוסלים. המראה היה מרהיב: גילופי אבן של עשרות דמויות היוצרות הרמוניה נהדרת. זרועות, ראשים, תסרוקות וביגוד – הכל מגולף עד לפרטים הקטנים ביותר. מדי כמה פסלים בלטו הדמויות שהעניקו לקבוצת המקדשים את כינוים, והשתיקו את חבורת הצליינים ואפילו את הברהמין הצעיר. דקות ארוכות סרקו העיניים הנדהמות את הגילופים המורכבים, הארוטיים, שפרסמו כל כך את קג’וראהו.

המקדשים של בני הירח

מקדשי קג’וראהו הם תופעה ייחודית בהיסטוריה של הודו. הם הוקמו בין המאה העשירית למאה ה-12 על ידי מלכי צ’אנדלה, שהשתייכו לשושלת רג’פוטית מקאסטת (מעמד חברתי) הקשאטריה, הוא מעמד הלוחמים. הרג’פוטים הופיעו על במת ההיסטוריה כבר במאה השביעית והתפרסמו בכישורי הלחימה שלהם. אחד ממנהגי הלוחמים שהרג’פוטים אימצו לעצמם נקרא ג’והאר - קריאה להתאבדות קולקטיבית תוך כדי לחימה, במצב בו הניצחון אינו אפשרי. הגברים עטו מחלצות בצבע כרכום (כתום) ואת הטובים שבטורבנים, ויצאו למלחמה עד למוות. ברקע התנוססו מדורות הענק שהדליקו הנשים בכדי לקיים את הסאטי, המנהג עתיק היומין של שריפת האלמנות.
מלכי צ’אנדלה ראו עצמם כבני הירח. אל הירח פיתה את המוואתי, בתו היפה של כוהן ברהמין, בעת שרחצה בבריכה ביער, ומהזיווג הקדוש נולד צ’אנדראווארמן, מייסד השושלת. בשל לחץ החברה הפוריטאנית בה חייתה נאלצה האם לברוח ולגדל את הילד במעבה היער. כאשר גדל והפך לשליט האזור, הגשים את החלום שהטמיעה בו אימו: להקים מכלול מקדשים שידגימו וידגישו את תאוות האדם, ובצורה זו יביאו להבנת הריקנות וחוסר התכלית שבתשוקה.

 

 (צילום: Abhishek Singh)







בתחילת המאה העשירית ייסדו מלכי צ’אנדלה ממלכה חזקה ובנו בה מבצרים, ארמונות, מאגרי מים ומקדשים. דווקא קג’וראהו, ששכנה בעבר בקצה הממלכה, הפכה למוקד משיכה למבקרים מהעולם כולו. במשך כ-200 שנה נבנו במקום 84 מקדשים, אך רק 22 מהם שרדו את פגעי הזמן. המקדשים נבנו במתכונת אחידה: מעל במה מוגבהת מתנוסס קודש הקודשים – שם שוכן צלם האל, שלכבודו נבנה המקדש. תשומת לב מקסימלית ניתנה לאלפי הפסלים המעטרים את קירות המקדשים ומציגים נושאים דתיים וחילוניים: דמויות אלים ונשותיהם, בעלי חיים, מלאכים, נגנים שמימיים ואָפּסַארות - הרקדניות השמימיות המבדרות את האלים ואת השליטים.

 

 


צילום: Abhishek Singh)


על פי האגדה שימשו האפסארות כלי שרת בידי האלים הבכירים. מטרתן היתה לפתות סגפנים ואנשים קדושים, שצברו כוח פנימי רב כל כך, שעלול היה לסכן את האלים. במקרים כאלה נשלחו האפסארות אל המתבודדים, וגרמו להם לשפוך את זרעם ללא שליטה, ובכך לאבד את העוצמה שצברו. אחד הסיפורים המוכרים מן המיתולוגיה ההינדית מספר על שיתוף פעולה נדיר של האלים והשדים, שמטרתו הייתה חביצת אוקיינוס החלב הקוסמי והשגת שליטה על נוזל חיי האלמוות. האלים והשדים הפכו את החלב לחמאה והמון דברים טובים נוצרו כתוצאה מכך. האפסארות יצאו מתוך אוקיאנוס החלב, אך היות שאיש מהאלים לא רצה לשאתן הפכו לנחלת הכלל.

הארוטיקה של הגאולה

הדמויות הנשיות המפוסלות במקדשים הארוטיים של קג’וראהו מציגות את אידיאל היופי של העבר: חזה מלא ועגול, מותניים צרים וישבן שרירי ומחוטב. הנשים המפוסלות נושאות פרחי לוטוס, שולפות קוץ, שרות, מנגנות ומתאפרות. כל תנועה מוצגת בעזרת גילוף עדין וריאליסטי, מדגישה את חמוקי הגוף הנהדר. בין עשרות הדמויות הנשיות בולטים מאוד הרמזים המיניים: אישה בסארי שקוף למחצה, בחורה מגרדת קלות את גבה וחושפת בכך חזה מרשים, וגברת אחרת שעקרב (סמל התשוקה) מטפס על ירכה. בגילופים אחרים אין כל צורך בדמיון וברמזים: גבר עם שלוש נשים באורגיה הכוללת יוגה גמישה במיוחד, זוגות בתנוחות שונות, ואפילו דוגמאות מחיי הצבא של חיילים המרוחקים מנשותיהם ומוצאים את פורקנם בעזרתו של סוס נחמד.

 


צילום: Abhishek Singh)


במקדש לאקשמנה (Lakshmana Temple), שנבנה באמצע המאה העשירית, מעטרים את הקירות 40 אלף ציורים ארוטיים. ריבוי הדמויות המיניות באתרים דתיים בהודו בכלל ובקג’וראהו בפרט, מדהים את המבקרים במקום. תגובה זו מופיעה בשל ההתניה התרבותית הקיימת אצלנו, ולפיה קיים מרחק רב בין פעילות מינית לבין הדת. התניה זו אינה קיימת בהודו, מקום בו הספרות והאומנות המקומית עשירות מאוד בסיפורים מיניים וחושניים. יחסי מין תוארו בחופשיות רבה הן בהקשר האנושי והן בהקשר האלוהי, והגורם שהשפיע על כך יותר מכל היה הטנטרה - זרם דתי, מיסטי ומסתורי, המשתמש הן בספרות והן באומנות בשפת סתרים, צופן סודי המובן רק למתי מעט. זוהי דרך יוגית, מסתגפת, המובילה לאקסטזה אלוהית על ידי שורת טקסים, המדגישים את הארוטיקה ואת מה שבדרך כלל נחשב לאסור. בעיני חסידי הטנטרה שימש האקט המיני כסמל לפוריות הקוסמית של היקום.

 

צילום: Abhishek Singh)


את המיזוג הקוסמי של הזכר והנקבה ממחישים שני סמלים בולטים: הלינגאם, המסמל את איבר המין הגברי של האל שיווה, הנעוץ בדרך כלל בתוך ה"יוני", המסמל את איבר המין הנקבי של האלה פרוואטי, אשתו. אברי המין האלה, אותם כינה בעבר הנזיר הישועי האב דובואה "עלבון לצניעות", נחשבו כבר לפני יותר מ-4,000 שנה כסמלים פולחניים חשובים ביותר. הלינגאם מייצג את הצד הארוטי של טבעו של האל שיווה - הצד הפורה והבורא. אברי המין הם התגלמותו של כוח עצום, הטומן בתוכו את יסוד הגאולה והיצירה. שיווה לעולם אינו שופך את זרעו, ולכן כל הלינגאמים מוצגים כשהם זקורים.

מול הנוף הפיסולי הארוטי של מקדשי קג’וראהו ניהלו כוהני הדת הברהמינים פולחנים מיניים. לפולחנים הייתה מטרה ברורה - פוריות - והם התבצעו בעזרתן של הדוואדסיס, שפחות המקדש, או בשמן העממי, זונות המקדש. נשים אלו השתייכו לתת-קאסטה מיוחדת, שהאמינה כי זהו ייעודן של כל הנשים בגלגולן הנוכחי. הן היו אמורות לקיים יחסי מין עם הראג’ה (המלך) והברהמינים, אך למעשה היו ביניהן גם כאלו שקיימו יחסי מין עם הציבור הרחב.

 

 

 


צילום: Abhishek Singh)


האמונה הייתה שמשגל אשר מבטיח את הפריון של בני האדם יבטיח, באופן מאגי, גם את פריון האדמה, הצמחים והבקר. כמו כן נחשבה הזנות הפולחנית מעין קמע כנגד אסונות, מגפות ועוד. בעת שקיימו יחסי מין נחשבו שפחות המקדש למשכן זמני לאל. הן היו הנציגות הגשמיות של ה"אפסארות" השמימיות, המופיעות על קירות המקדשים. זנות המקדשים פרחה עד לתקופה הקולוניאלית (המאה ה-18), ובגרסה מצומצמת יותר התקיימה עד לכינונה של הודו העצמאית (בשנת 1947).


להגן על הכינים

קבוצת המקדשים הארוטיים ממוקמת במערב קהג’ורהו. בחלקה הדרום-מזרחי של העיירה ממוקמת קבוצת מקדשים נוספת השייכת לג’איניזם, אחת הדתות המוזרות והקיצוניות הקיימות בעולם. כמו הבודהיזם גם דת זו התפתחה לפני כ-2,500 שנה, והיא מייחסת קדושה לכל יצור חי בטבע - כולל נמלים, זבובים ואפילו כינים. בני הדת (כחמישה מיליון, כולם בתחומי הודו) שומרים על צמחונות אדוקה. הנזירים, חלקם לבושים בבגדים לבנים וחלקם עירומים לחלוטין, מקיימים את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בתת-היבשת ההודית, המכונה "אהימסא", שפירושו אי-פגיעה. על פי עיקרון זה מחויב כל אדם לחמול על כל יצור חי באשר הוא, והנזירים מקיימים זאת בצורה קיצונית ביותר. כשהם הולכים הם נושאים עמם מטאטא כדי לסלק נמלים וחיפושיות הנקרות בדרכם לבל ידרכו עליהן. את המים הם שותים דרך בד כדי לא לבלוע בטעות בעל חיים זעיר שאולי נפל פנימה, ואת שערותיהם הם אינם גוזרים אלא תולשים, כדי לא להרוג בטעות כינה שאולי מצאה לה בית חם.


מייסד הדת, מהאווירה (Vardhamana Mahavira שפירוש שמו "גיבור גדול"), עזב, לפי המסורת, את הבית בו נולד, והפך ליוגי מסתגף. לאחר 13 שנות הסתגפות הוא הרעיב את עצמו למוות, ויצר בכך אידיאל נזירי של הסתגפות חמורה.

שלושה מקדשים ג’איניים נבנו בקג’וראהו בתקופת שושלת צ’אנדלה. מאות הפסלים שעליהם מייצגים את פנתיאון האלים ואת המיתולוגיה העשירה של הג’איניזם. אין כאן אומנם ארוטיקה, אך כמו בקבוצת המקדשים המערבית, גם כאן הגיע הפיסול לדרגת גאונות. כל פרט שגולף לפני כ-1,000 שנה מבליט את גוף האדם ואת התסרוקות, התלבושות, כלי המוסיקה והנשק של התקופה.

מעט עולי הרגל הג’אינים המגיעים למקום עוטים לפיהם כיסוי בד, ומעניקים לפסלים הלבנים של האלים מנחות של אורז, פרחים ואבקות צבעוניות. האלים, מצידם, אמורים לגמול למעניקי המתנות בתמורה הולמת: הצלחה בעסקים, באהבה, ובהולדת בנים זכרים.


היכן גרה אלת השפע?

קאג'ורהו ממוקמת במדינת מדיה פראדש (Madhya Pradesh) שבמרכז הודו. למרות שארגון אונסק"ו הכריז עליה כעל אתר מורשת עולמית ולמרות היות המקדשים הארוטיים מוקד משיכה, שמרה העיירה על אופייה והתחושה בה היא כבתוך כפר גדול ושלֵו. הילדים משחקים ברחובות בין בתי הבוץ הצבועים והנשים עובדות בשדות שמסביב או עוסקות בעבודות בית, כגון ניקיון החצר או גיהוץ במגהצי פחמים. בפינת רחוב יושב ספר ומחכה ללקוחות. המספרה שלו היא כיסא, שמשיה קטנה ותיק עור בלוי, עמוס במספרים חדות.

 

מול הכניסה למקדשים מתקיים מדי יום שוק מקומי, המושך מקומיים וזרים כאחד. לצד המסעדות, בהן מוגשים מטעמים מקומיים חריפים וטעימים, נמכרים כאן גם ירקות, פירות ומוצרי צריכה בסיסיים. עולי הרגל מתרכזים באחד הדוכנים המתמחה באבקות הצבעוניות המשמשות מנחות, אותן מורחים ומפזרים על פסלי האלים החשובים. התיירים המגיעים לשוק מתעניינים בעיקר בעתיקות (בדרך כלל אלו הן עתיקות שיוצרו לאחרונה...), בתכשיטים המקומיים ו...(איך לא) במחזיקי המפתחות והקמעות המעוצבים כזוגות בתנוחות מיניות – תזכורת ארוטית ליום יום.


מאחת החצרות נשמעות קריאות נלהבות, גברים צועקים בהתלהבות לשני התרנגולים הצבעוניים, העטים זה על צווארו של זה בחמת זעם. קרבות תרנגולים הם אחד התענוגות האסורים של הגברים באזורים הכפריים של הודו. במקומות מסוימים נחשב הדם הנשפך על הארץ כקורבן לשדים וכאמצעי הגנה מפגיעתם הרעה. הודו היא ארץ של הפכים: המנהג הזה עומד בסתירה לעקרון ההינדואיסטי העתיק של ה"אהימסא" (אי הפגיעה), המקובל על רוב האוכלוסייה. כך ניתן לראות ברחובות קאג'ורהו מגוון גדול של ציפורים, סנאים, קופים וכמובן גם פרות. מקומיים רבים מיישמים את העיקרון המוסרי הזה באמצעות האכלת בעלי החיים. רבים יוצאים מהבית ובידיהם מעט אורז ממותק, אותו יגישו לפרה הראשונה שיפגשו ברחוב.

 

הפרה הקדושה, כך מאמינים, נותנת לאדם חמש מתנות קדושות: חלב, יוגורט, חמאה, שתן וגללים. שתי המתנות האחרונות דורשות הסבר: השתן משמש לחיטוי פצעים וזיהומים, ואילו גללי הפרה הם אמצעי החימום והבישול העיקרי במדינות רג'סטאן ומדיה פראדש. באזורים הכפריים שסביב קאג'ורהו ניתן לראות בצדי הדרכים ערימות יבשות של גללי פרות למכירה לעוברים ולשבים. למעשה גללי הפרה הם כה חשובים, עד שהתפתחה מסורת מיוחדת באשר לגוף הפרה: על פי האמונה חי כל אחד מהאלים במקום כלשהו בגופה. אלת השפע "לאקשמי" חיה, על פי הסיפור המיתולוגי, במקום ממנו יוצא השפע הגדול ביותר - פי הטבעת של הפרה.







קאמה-סוטרה
"קאמה-סוטרה", ספר שכתב החכם וטסאיאנה לפני כ-1,800 שנה, מהווה מדריך שלם לחיים בריאים בבית ובקרב בני המשפחה. בהודו הוא נחשב ליצירת מופת רצינית, אך את פרסומו במערב הוא קיבל בשל אחד משבעת פרקיו, המתאר תנוחות שונות של יחסי מין ודרך להגיע אל הפורקן המושלם.

קאמה היא אהבה והיא הולכת יד ביד עם הדהארמה - החובה המוסרית והחברתית של כל פרט, ועם הארטהא - החובה לדאוג לצרכים החומריים של המשפחה.

בהודו העתיקה ראו את יחסי המין באופן שונה לחלוטין מזה הקיים כיום. הודו של לפני 2,000 שנה הייתה משוחררת הרבה יותר, הפוליגמיה הייתה נפוצה וכך גם יחסי מין לפני הנישואין.
הספר מספר על היחסים בין גברים לנשים, על היפוך תפקידים, על סימני ההנאה, על התנוחות המומלצות (64 במספר) בעת קיום יחסי מין, על אומנות הפיתוי (בין השאר מובאות המלצות לפיתוי אישה נשואה), על בחינת מצב רוחה של האישה, על הזונות ודרכי התנהגותן, על הנישואין, ואפילו על הדרכים להיפטר מאהוב.
מקדשי קג’וראהו ממחישים, יותר מכל דבר אחר, את החשיבות שייחסו מלכי צ’אנדלה לאומנות האהבה.

כל צבע והסיפור שלו

בהודו משחקים הצבעים תפקיד בדת ובחברה. האדום הוא הצבע החשוב ביותר ומשמש בטקסי נישואין, לידות, פסטיבלים וטקסים דתיים. זהו הצבע אותו נהוג לפזר על פסלי האלים ועל הסמלים הפאליים. צבע הכרכום מסמל טוהרה ודבקות דתית. זהו גם צבע היוגים הסגפנים שפרשו מתענוגות העולם. הירוק (אבקת צמחים) מסמל אושר, שלום והרמוניה עם הטבע. הצהוב הוא צבע הידע והלימוד, השלווה והמדיטציה. הלבן (עשוי מקמח) מסמל מגוון של תכונות טובות. אלת הידע סרסוואטי, למשל, לובשת תמיד סארי לבן, ויושבת על לוטוס לבן. זהו גם צבע היגון והאבל, שעל האלמנות ללבוש. הכחול הוא צבע השמיים, המים והטבע, שניתן במתנה מהאלים ומסמל דעות יציבות. זהו גם צבעם של האלים ראמה וקרישנה, הצבועים בדרך כלל בכחול.






גיא נוימן
 
אודות הכותב
גיא נוימן, בוגר החברה להגנת הטבע. מרצה ומדריך בארץ ובעולם בתחומי טבע נוף ותרבות. מתמחה בנצרות, דתות המזרח הרחוק ותרבויות לטיניות. מדריך ותיק למגוון רחב של יעדים באסיה ובדרום אמריקה. מדריך טיולים בחברת אקו - טיולי שטח. 

לקריאת כתבות נוספות של גיא








מספר צפיות: 12256
2324