אהבה ממבט ראשון בחבל לדאק
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


לדאק, רמה סחופת רוחות ובה נהרות כסופים, הרים גבוהים וצחיחים ופסגות מושלגות, מכונה בפי רבים "טיבט הקטנה". זהו סיפור על יצר נדודים ותאווה למרחבים, ועל מסע שמתחיל בסקפטיות ומסתיים בשרירים דוויים ובאהבה גדולה.


לאדאק, vghhrv kv
נופי לדאק – אחת מהגומפות הבודהיסטיות ליד העיירה לה (צילום: Patric Rao) 

 
חבל לדאק (Ladakh) שבצפון הודו הוא טריטוריית איחוד שהייתה עד שנת 2019 חלק ממדינת ג'אמו-קשמיר – מדינה שאת חלקה הדרומי, המישורי, מאכלסים הינדים, את חלקה המערבי, הקרוב לפקיסטן, מאכלסים מוסלמים, ובחלקה המזרחי, הסמוך לטיבט הסינית, חיים בודהיסטים.

לדאק היא רמה גבוהה וסחופת רוחות, המאופיינת בהרים גבוהים וצחיחים, פסגות מושלגות, נהרות מתפתלים בצבע כסף, וטלאים ירוקים, הפזורים לאורך עורקי המים. בשדות החיטה והשעורה עמלים האיכרים, וצוברים מזון לקראת החורף הקשה הממשמש ובא.
כתבה נוספת על חבל לדאק
 
לאדאק, עמק אינדוס
לדאק היא רמה גבוהה וסחופת רוחות, המאופיינת בהרים גבוהים וצחיחים, פסגות מושלגות,
נהרות מתפתלים בצבע כסף, וטלאים ירוקים, הפזורים לאורך עורקי המים
 (צילום: f9photos) 


צפון הודוהעיירה לה (A), נקודות במסלול הרגלי (A-F), עמק קולו (G),
מלון מומלץ בעיירה לה: 
מלון צ'וספה לה
 

המזרח הרחוק



הקשר של לדאק לטיבט 

אנו חולפים על פני נשים מקושטות באבני טורקיז, גברים בעלי צמות, נזירים קירחים. טיבט הקטנה. רמז לעולם הטיבטי שבימי טיולי המתואר כאן, עדיין שכן מעבר להררי החושך, נרמס תחת המגף הסיני. כאן פוגשים לראשונה את דת הבּוֹן הפרה-בודהיסטית, את הנזירים הבודהיסטים הלבושים אדום, ואת הגומפות – המנזרים הלבנים החצובים בסלע. כאן פוגשים את מרבית המאפיינים הטיבטיים: גלגלי תפילה, עצי בקשות וטנקות (ציורים פולחניים על גבי בד מגולגל). כאן שומעים גם את המנטרה הנצחית המהדהדת מקירות המקדשים אל הקֶניונים: "הו מאנֶה פאדמֶה הוֹם" – הו היהלום שבפרח הלוטוס. היהלום מול הלוטוס, הזכרי בתוך הנקבי. האיחוד הזה, הנקרא כאן יאבּ ו-יוּם, בוטה בהרבה מה-יין וה-יאנג הסינים. כאן מומחש האיחוד בין הזכר לאנרגיה הנקבית, בציורי משגלים פרועים על הקירות.
 
למרות שלדאק הייתה חלק מהודו הבריטית, היה הקשר הטבעי שלה עם "העולם החיצון" דווקא עם טיבט. לדאק מכונה "טיבט הקטנה", רמז לדמיון בנופים ובתרבות. הניב הלדאקי הוא דיאלקט של השפה הטיבטית. היה כמובן גם קשר תרבותי. כל אלה הכתיבו קשר הדוק, רצוף ומורגש מאוד עם הבודהיזם הטיבטי: מנזרים, כתבים מקודשים, פשטות, חוכמה, וכמובן גם הערצה, ברורה ומוצהרת, להוד קדושתו הדלאי לאמה, נזיר השמיים.
כתבות נוספות על הודו  | כתבות נוספות על טיבט
 
לאדאק, מנזר טיבטי
אחד מהמנזרים הטיבטיים הרבים בחבל לדאק (צילום: cascayoyo) 

לאדאק, נזירים טיבטיים
נזירים בודהיסטים לבושים אדום (צילום: leenagidwani) 
 

להישאר בהודו לעולם ועד

למרות זאת, לדאק אינה טיבט, גם אם כמה תרמילאים ינסו להציגה ככזו. הלדאקים נבדלים מהטיבטים מבחינה אתנית. מקורם בגזע שהוא תערובת של אנשי גילגיט (כיום בפקיסטן), מונים מצפון הודו ומונגולים. החיים בלדאק קשים. כמעט כל מקום כאן גבוה מ- 3,000 מטר. הצמחייה ברוב המקומות דלילה וכך גם האוכלוסייה, הפזורה על פני שטח גדול.
 
החברה הלדאקית המסורתית, היא חברה חקלאית, התלויה באופן מוחלט במשאבים המקומיים המועטים ובאקלים הקשה. עבודה חקלאית אפשרית בעיקר בקיץ. באביב הקצר חורשים, מדשנים וזורעים, בקיץ משקים, מעשבים ומדללים, ואילו בסתיו הקצרצר נדחסות עבודות קציר, דייש, זרייה, ניפוי הבר ואחסונו לקראת החורף הארוך.
 
לאדאק, רכיבה על סוסים
החברה הלדאקית המסורתית, תלויה באופן מוחלט במשאבים המקומיים המועטים ובאקלים הקשה (צילום: tashinamgya) 

 
במשך מרבית ימות השנה חסומות דרכי לדאק ואספקה מבחוץ כמעט ואינה יכולה להגיע. עד לפני כמה שנים סיפקו הלדאקים את כל צורכיהם בעצמם. לעתים מגיעים לכאן פועלים הינדיים, חלקם נוודים, כדי לסייע בעבודות העונתיות ולשוב הביתה עם כסף מזומן. החורף הארוך נותר פנוי לחגיגות דתיות ולחתונות.
 
נוגה ואני נכנסנו לכפר קטן, אם אפשר לקרוא כך למספר מבני אבן נמוכים, שגגותיהם יריעות צמר, ילדים מתרוצצים מסביב ועדרים מטפסים על המדרונות. פניה של נוגה זהרו מהתפעלות. הסתכלתי בה לרגע, כמזכיר לה שלא רצתה לנסוע כלל להודו, וכבר נשבתה בקסם. נוגה השיבה לי חיוך, ובאותו רגע רציתי להישאר בהודו לעולם ועד.
 
הגידולים  בעיקר שעורה ומעט חיטה, כמה סוגי ירקות ועצי משמש  מושקים במי פלגים. אלה נאספים לתוך תעלות, מולכים באמצעותן אל הכפר, ומשקים את השדות בעזרת טראסות רחבות. ענף חשוב נוסף בחקלאות המסורתית הוא העדר: עיזים, כבשים, פרות, סוסים ויאקים. נפוץ במיוחד לעבודה ולהובלה הוא הדזו  בן כלאיים של פרה ויאק, שכמה מטיילים ישראלים כינו אותו בחיוך "פיאק". הוא עמיד יותר מהפר בגבהים ונוח מן היאק לאילוף. בקיץ מוליכים את העדרים אל שטחי המרעה הגבוהים, ובחורף משכנים אותם בקומות הקרקע של בתי המגורים והם תורמים לחימומם. 
לאדאק, צילום הילה וייס
אישה מקומית עמלה לקראת החורף (צילום: הילה וייס) 
 



העיירה לה והמולת התיירים

לֶה (Leh) הבירה הייתה בעברה תחנה בדרך מטיבט מערבה. עיר זו כבר אינה לדאקית כל כך. יש בה הרבה מן ההמולה ההודית. פעם הייתה חוליה חשובה בדרכי המסחר בין הודו לאסיה התיכונה. בימים ההם יצאו מהבזאר המקומי שיירות של יאקים, בדרכם לחציית הרכס המתיש של קארקוראם, אל שווקי מרכז אסיה בקשגאר, קוקאנד, סמרקנד, וחיווה.
 
בעיר ניצב ארמון עתיק הנראה כבבואה בוצית, חיוורת וקטנה של ארמון הפוטלה (Potala) אשר בטיבט, ופועל בה שוק נהדר. הרובע העתיק הוא מבוך של רחובות מתפתלים וסמטאות, מחסנים לאגירת עצי הסקה וערימות של גללים, המשמשים אף הם כדלק. אך לצד אלה מלאה העיר גם בבנקים, מכוניות, רעש והרבה צבא.
 
יש בה גם תיירים רבים ועסקני תיירים: נהגים, מלונאים, מתווכים, חלפנים, סוחרים, זבנים וגנבים. ניתן לומר שהתיירים מביאים עמם כל מה שהם שונאים, ומצליחים להשפיע על מארחיהם ולשנות את תמונת עולמם, זהותם ותמימותם. יחד עם זאת הם מביאים לכאן את השלב הגבוה יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו, את הפרנסה.
 
לעיתים השלווה הזאת מופרעת: כאשר קשמיר השכנה תוססת ושלוחיה של פקיסטן מנסים לדוג במים עכורים ולהפיח אש זרה בגחלי הסכסוך האתני עתיק היומין. אזי, עוזבים האיכרים הלדאקים את שדותיהם, הלדאקיות את בתיהן, והנזירים את מנזריהם, ויוצאים לרחובות עם שלטים הקוראים לסוכני פקיסטן לצאת מארצם, שפעם, לפני שנשבו בה הרוחות הרעות, תוארה, כמו סיקים ובהוטן, כ"שנגרי-לה", אותו גן עדן הימלאי אבוד.
 
לאדאק, העיירה לה
העיירה לֶה, בירת חבל לדאק, הייתה תחנה בדרך מטיבט מערבה (צילום: Roopak Kujur) 
 

טיולים מהעיירה לה

מהעיירה לה אפשר לצאת לסיורים בגומפות הבודהיסטיות שבסביבה ולהתבונן בארכיטקטורה, בנוף ובהווי הנזירים. קודם כל בכפר צ'אנגספה (Changspa), שבפאתי העיירה, ובגילופי העץ ששרדו מהמאות השמינית והתשיעית, התקופה בה  קיבלו על עצמם הלדאקים את הבודהיזם.
 
מהגומפה של נאמגיאל צמו (Namgyal Tsemo) נשקף נוף מרהיב של העיר וסביבתה. במרחק של שני ק"מ מהעיירה לה, מהלך של חצי שעה הליכה בין כפרים ציוריים וסימפטיים להפליא, נמצאת הגומפה המקסימה של סאנקאר (Sankar) ובה פסל מרשים של אוולוקיטשוורה, הבודיסטווה של החסד והרחמים, פטרון טיבט.
 
הרומנטיקנים, חובבי הזריחה, מטפסים בטרם שחר בגרם המדרגות, המעפיל בתלילות אל שאנטי סטופה (Shanti Stupa), לתצפית מרהיבה על הסביבה. ניתן וכדאי לצאת במונית, לטיול בן יום, לאתרים ציוריים ממערב ללה, כגון ספיטוק גומפה (Spituk), לכפרים הציוריים פיאנג (Phyang), באסגו (Basgo) ואלצ'י (Alchi).
 
גם ממזרח ללה ישנם מנזרים יפהפיים, כמו למשל, גומפת תיקסיי (Thiksey) היפהפייה, אליה נוהרים מטיילים רבים כדי לחזות בציורים העתיקים ובטקסי התפילה. הרשימה ארוכה והיא עלולה להיות מייגעת. בשלב מסוים, עשויים המנזרים לעייף, ולכן נמליץ בחום לצאת לשטח, להתרחק אל עמק נוברה (Nubra), שהוא למעשה נאת מדבר ירוקה ופורחת בלב הישימון הלדאקי. מומלץ מאד לצאת לטייל ברגל, כך אפשר לחוש את הוד ההימלאיה, דרך כל החושים וגם דרך ייסורי הרגליים.
לינה בעיירה לה בחבל לדאק
 
לאדאק, גומפה של נאמגיאל צמו
מהגומפה של נאמגיאל צמו נשקף נוף מרהיב של העיר לה וסביבתה (צילום: Andrey Khrobostov)

חבל לאדאק, מנזר בודהיסטי
גומפת תיקסיי אליה נוהרים מטיילים רבים כדי לחזות בציורים העתיקים ובטקסי התפילה  (צילום: f9photos)


מלון מומלץ בעיירה לה

מלון צ'וספה לה (Chospa Hotel, Leh) הוא מלון ברמת 4 כוכבים, חדש, מודרני ונקי מאד, עם עיצוב ושירות מערבי. החדרים גדולים ומרווחים, עם פינת ישיבה ופינת קפה-תה. ארוחת הבוקר מוגשת בצורת בופה, נקי ואסתטי. דלפק הקבלה פועל 24/7 והשירות חייכני, יעיל ואדיב.

המלצה על מלון בעיירה לה
מלון צ'וספה לה
 – סגנון מודרני וניקיון מופתי


המסע הגדול אל עמק זנסקר

לאחר כמה ימים בלה ובסביבתה יצאנו אל המסע הגדול אל עמק זנסקר (Zanskar). הטיול הרגלי התחיל בכפר למיורו (Lamayuru), כפר גדול שלצדו מנזר ענק, ממש על הדרך הראשית המקשרת את לה עם קארגיל וסרינגר. לפני מספר שנים נבנה במקום מלון חדש, אם כי בסגנון המשתלב בנוף.
בתי מלון בכפר למיורו
 
מנזר למיורו הבנוי לבני חומר, נראה כארמון ענק שצץ מארץ האגדות. שכרנו שם סוס וסייס ויצאנו לדרך. השביל מתפתל לו בין כפרים ציוריים, שדות שעורה שזרעיה תפחו ועמדו בפני קציר, מנזרים בוהקים בלובנם ונהר בצבע אפור כסוף, שפילס דרכו למרגלות הרים ענקיים.
 
לאדאק, מנזר למיורו
מנזר למיורו הבנוי לבני חומר, נראה כארמון ענק שצץ מארץ האגדות (צילום: Ajith Kumar) 

 
במשך אחד-עשר ימי ההליכה הראשונים חצינו שמונה מעברי הרים, רובם בגבהים של 5,000-4,000 מטר. הגבוה שבהם, סנגה-לה (singe La), שהותיר אותנו ללא חמצן ובהלם אמיתי, מגודש היופי שנשקף לעינינו. חלפנו על פני נופים מהיפים שראינו, ופגשנו בכפריים שנראו לנו, בעינינו המערביות ובראייתנו האוטופיסטית, כשמחים בחלקם.
 
חלקו הראשון של הטיול הסתיים, ברגליים כואבות, בעיירה פאדום (Padum), ישוב עלוב למדי בעמק פורה, ובו מצבור של חנויות, בתי ספר, משטרה, דואר וכיוצא באלה. פאדום הינה המרכז המנהלי של חבל זנסקר ובעבר גם בירת ממלכה קדומה. תכננו להמשיך ביום המחרת, אך הסייס התחיל להעלות דרישות כספיות מעצבנות וכבר נאלצנו להצטייד במזון נוסף ובדלק לפרימוס, ובעיקר נזקקנו למנוחה מהמאמץ הגדול.
 
לאחר שהשרירים הדוויים חזרו לאיתנם, קצנו במבנים ובסוחרים ויצאנו שוב במעלה עמק צאראפ (Tsarap). כבר הרגשנו בני בית בלדאק. בדרך התארחנו בבית של ממש. ישבנו במטבח הנמצא בקומה השנייה, היא קומת המגורים. זהו החדר הגדול ביותר והמסודר ביותר בבית. נוגה הצליחה בקסמה ליצור קשר אמיתי עם בני הבית. כמה מלים באנגלית, כמה תנועות ידיים, ועוד רגע תיווצר לה חברות של ממש.
 
לאדאק, עמק זנסקר
עמק זנסקר – תחילתו של המסלול (צילום: Sarah Wourters) 
 




 
בשלב מסוים פנינו בגיא צר יחסית אל מנזר פהוגטאל (Phugtal), הבנוי בכוך שנחפר במצוק וחולש על נוף מרשים. המשכנו ללכת, מתפעלים מהנוף, מהחקלאות ומהמונומנטים הבודהיסטיים  צ'ורטנים (Chorten ,סטופה), שהן מצבות גדולות לזכר בודהא שהוקמו בצדי הדרכים, וקירות מאני (Mani Wall), שהם מצבורי אבנים, עליהן מגולפות מנטרות טיבטיות.
 
אי משם נשמע קול פעמונים, אחריו מצלתיים ולבסוף תופים. ראשית הגיעו סוסי פוני לבנים ובריאי בשר שרעמתם ומצחם מקושטים, אחר כך הגיעו כמה אנשים, שסימנו בידיהם ואסרו לצלם. שיירה סוריאליסטית זו, דומה כי נתקעה כאן במאה שעברה ורק כעת הצליחה להגיח לאור העולם, כאותו חייל יפני שהתחבא ביערות והמתין להוראתו של הקיסר. לא הצלחנו לוודא את זהות הוד רוממותו שהובל בשיירה, אך הייתה לו ארשת של קדושה. השיירה נעצרה מול מנזר אבן שניצב על הצוק ונראה מרחוק כקן נשרים. הסוסים חצו את הנהר על גבי גשר של סלעי צפחה, והנזירים צהובי המצנפות נעלמו מעבר לעיקול, אך הד החצוצרות עוד המשיך להישמע, כשהוא חוזר מההרים ואולי גם מתוך אוזנינו...
 
כעבור כשבוע של הליכה חצינו את מעבר ההרים האחרון שינגו-לה (Shingo La), התבוננו נפעמים בעטרת ההרים המושלגים ובדגלי התפילה הצבעוניים, והתחלנו לרדת לכיוון דָרצָ'ה (Darcha). בעוד מספר ימים נהיה כבר בעמק קולו (Kullu) הירוק, שבמדינת הימצ'אל פרדש.
 
לאדאק, פאדום סטופה
סטופה מעל העיירה פאדום, המרכז המנהלי של חבל זנסקר (צילום: Daniel Prudek) 
 

כך נצרפה אהבתי לנוגה בטיול. יצר הנדודים, התאווה למרחבים, קריאת התגר שבראשי ההרים והכמיהה לאופק שאין לו סוף, התערבבו בעיניה החומות ובחיוך שהיה יכול להכיל את כולי. כעבור שנים, נשאלתי לא אחת, מה התחולל שם, בינינו לבין עצמנו ולבין ההרים המושלגים. הייתי שותק, שלא כהרגלי, ומעלה בזיכרוני את העורק הירוק, את הכפרים הזעירים, את ההרים הצחיחים, את הפסגות המושלגות ואת המנזרים הלבנים של עמק זנסקר. אהבתי להימלאיה התערבבה באהבתי לנוגה, שחיוכה ממעלה ההר הפך אותו לקסום שבעתיים.
 
* על מסלול הפוך, מעמק קולו שבמדינת הימצ'ל-פראדש לעמק לדאק, בכתבה: ממנלי דרך עמק זנסקר אל ממלכת לדאק
 

מידע נוסף

כתבות נוספות 

ממנאלי דרך עמק זנסקר אל ממלכת לדאק
לאדאק - ירח על פני האדמה
קשמיר - במקום בו חלומות מתנגשים, אנשים מתים

גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין, PhD מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 






סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר