www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



 

 לדאק - ירח על פני האדמה
מאת: יותם יעקבסון


לדאק (Ladakh) היא חלק ממחוז גדול מאד - מחוז ג’אמו קשמיר (Jammu Kashmir) המחוז הצפוני ביותר בהודו, אולם מבחינת נופי טבע ואדם דומה שאין לה דבר עם הודו וכי היא שייכת לשכנתה הגדולה מצפון-מזרח: טיבט. ואכן, רבים מכנים את הארץ הזו, שבה לא אחת דומה הנוף לפני הירח, גם “טיבט הקטנה.



הדרך בין קשמיר ללדאק
(צילום Steve Evans )


המזרח הרחוק




 
הדרכים המסורתיות להגיע ללדאק, השוכנת מצפון להרי ההימאליה ומדרום לקראקורם (Karakoram) המתנשא מצפון, יוצאות מעמק קשמיר או מעמק קולו. בדרכים אלו צעדו שיירות הסחר במאות עברו. הדרך מקולו, רגלית או ברכיבה על פרדה, חוצה את רכס ההימאליה כולו וגולשת ללדאק דרך עמק זאנסקר (Zanskar) . בעבר המשיכו שיירות המסחר דרך רכס קראקורם (Karakoram) בואך נאות המדבר במערב אגן טארים (Tarim) :יארקנד וחוטאן (Yarkand, Hotan) והלאה. כיוון שהדרך אורכת כעשרים יום, סביר להניח שמעטים ייבחרו בה. כיום ישנן דרכים קונבנציונאליות יותר להגיע להגיע ללדאק.

שני כבישים מובילים ללדאק:
האחד יוצא מ
שרינאגאר (Srinagar) בירת קשמיר ומטפס לאורך נהר האינדוס. חרף יופייה, דרך זו אינה מומלצת כיוון שהיא חוצה את הגבול וסמוכה ביותר לאזור המתיחות בגבול הפקיסטאני ולא אחת יש כאן הפגזות.
הדרך השנייה מטפסת ועולה מעמק קולו דרך העמקים ספיטי ו
לאהול(Spiti, Lahol)  חוצה כמה מעברי הרים גבוהים (שלושה מהם מעל גובה 5,000 מ’) וגולשת ללדאק. דרך זו, החוצה את ההימאליה, נפתחה לתנועה עקב הצורך האסטרטגי במעבר נוסף לניוד כוחות ואספקה לאזור העימות, מבלי שיהיה סמוך לאורך הגבול. שתי הדרכים פתוחות רק בעיצומו של הקיץ, מסוף יוני ועד תחילת או אמצע ספטמבר. בכל יתר עונות השנה חסומים מעברי ההרים שלאורכן במעטה כבד של שלג. בשנים האחרונות אפשרית הגעה גם בטיסת פנים ממספר יעדים בהודו.
 
לדאק שוכנת לאורכו של נהר אינדוס. תחילתו של הנהר בטיבט והוא חוצה אותה בדרכו מערבה לקשמיר גופה. רוב נקודות היישוב נמצאות לאורך העמק או לאורכם של עמקים אחרים, כגון זאנסקר שכבר הוזכר, נוברה (Nubra) אליה מוביל מעבר קארדונג, (Kardong) מעבר כלי הרכב הגבוה בתבל - כ- 5,600 מ’ ועמק מארקה (Marka) . מיקומה של לדאק, בשוליו הצפוניים של רכס ההימאליה, ישנן השלכות גיאולוגיות ואקלימיות. הארץ מאופיינת במגוון סוגי סלעים ותופעות מרשימות של שבירה וקימוט. פני השטח הצחיחים חושפים בפנינו את הדרמה הגיאולוגית של האזור. במקומות מסוימים שכבות סלעי משקע ימיים, שנוצרו כשכבות אופקיות, ניצבות בצורה אנכית, זועקות אל השמיים. ההימאליה, המחסום הטופוגרפי הגדול בעולם, חוסם את ענני המונסון ומונע את ירידת הגשמים מצפון לו. כמות המשקעים הרב-שנתית הממוצעת בלדאק, דומה לכמות המשקעים באילת. בניגוד אלינו, אין הלדאקים מתפללים לגשם כי אם דווקא לשמש. השמש ממיסה את הקרחונים בפסגות ומימיהם הצוננים זורמים מטה, אל העמקים. רשת ענפה של תעלות מובילה את המים מהערוץ אל כל חלקת שדה מעובדת. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה ותפוחי אדמה. ירקות אחרים מגדלים בכמויות קטנות לצרכים פרטיים בלבד.
עוד על לדאק בכתבה: אהבה ממבט ראשון בלדאק
 
נוף חקלאי לדאקי (צילום: יובל נעמן)

מעט עצים גדלים בלדאק. הנפוצים שבהם הם צפצפה, ערבה ומישמש (שפריו קטן מאד, אך טעים וחשוב מאד לגיוון התפריט המקומי). לצפצפה התמירה חשיבות רבה גם לצורכי בנייה. מהגזע הישר שלה, ניתן להקציע קורה ארוכה. הקורות משמשות כעמודי תמך לבנייה וכקירוי לבתים. בסוף עונת הקיץ (סוף אוגוסט-ראשית ספטמבר) נמצאת התכונה בשדות בעיצומה. בעלי השדות יוצאים אל הקציר, אוגדים את התבואה אלומות אלומות ונושאים אותן אל הגורן, שם מתבצע הדיש בעזרת בהמות רתומות. גם המשמשים נקטפים, החרצן מוצא מהם והם נפרסים על הסלעים לייבוש. הכתום העז יוצר כתם בולט בתוך הנוף הצחיח. תזונתם של הלדאקים דלה מאד ומושתתת בעיקרה על בשר.  נוסף על הבשר נוהגים לשתות את הגורגור (Gurgur) - תה חמאה סמיך, מלוח בטעמו, שאינו עונה על טעמם הקולינארי של רוב המערביים וצמפה (Tsampa) - גרגירי שעורה קלויים וטחונים, המעורבבים עם מים וחמאה לכדי דייסה.
 
אחת הדרכים הטובות ביותר להכיר את לדאק היא הליכה ברגל. לא מוכרחים לצאת למסלולי הליכה הרפתקנים חוצי רכסים. לעיתים די בהליכה נינוחה בכפרים וביניהם. טרק קצר וקל יחסית, המגוון מאד בנופיו יוצא מהכפר ספיטוק (Spituk) הדרך נמשכת לאורך נהר זאנסקר, עד שהיא נוטשת אותו ומתחילה לטפס לעבר מעבר ההרים של סטוק (Stok La) תוך שהיא חוצה קניון יפה, ובהמשך עמקים מעובדים וכפרים מבודדים. לא אחת רועים על עדריהם נקרים בדרך. הטיפוס הסופי למעבר ההרים תלול מאד, אך ממרומיו נשקפת תצפית יפה על פסגת הר סטוק המושלגת תמיד. הירידה ממושכת, תלולה וקשה ולכל אורכה, נשקפת אל נוף פתוח של שכבות סלע נטויות בצורה אנכית ואל הנהר הזורם למטה. ההגעה אל הכפר סטוק, נקודת הסיום, דרמטית למדי ומדגישה את הניגוד החריף בין ההרים לעמק ובין הישימון לנקודת היישוב. ההליכה לאורך השדות ובין בתי הכפר משרה רוגע אמיתי. משך הטרק בין שלושה לחמישה ימים, תלוי בקצב ההליכה.
לינה ואירוח בעיר לה - השוואת מחירים והזמנות
 

מקבצת נדבות (צילום: Steve Evans)
 
בתי המקומיים בנויים מלבני בוץ. את הבוץ הדק כורים בסמוך לגדות הנהרות. דוחסים אותו לתוך תבניות עץ היוצרות את הלבנה ומניחים לייבוש בשמש. מחומר זה בונים גם מבנים עצומים כגון ארמון המלך הגדול בלה (Leh) המתנשא לגובה של שמונה קומות ומזכיר במראהו את הפוטאלה בלהאסה. בגלל מיעוט המשקעים והצורך לחסוך בחומרי בעירה אין שורפים את הלבנים. כשיורד גשם, תופעה שהחלה לפני כמה שנים, במקביל להתחממות האזור, מתמוססות הלבנים ולמבנים נגרם נזק כבד. כל נקודות היישוב למעט לה הבירה, הן כפרים חקלאיים ציוריים. לה, השוכנת בגובה של קרוב ל- 3,500 מ’, היא עיר קטנה ואחת הגבוהות בעולם. ארמון המלך הנטוש וכמה מנזרים קטנים חולשים על אזורי המגורים הצפופים שבעמק. בלה של היום, לצד חיים מסורתיים ושלווים, ישנה תשתית תיירותית מתפתחת ונוכחות צבאית לא מבוטלת (של צבא הודו ומשוחררי צה”ל). זוהי נקודה טובה ונוחה להתמקם בה ולצאת ממנה לגיחות באזור. מידי יום שישי נערכות תחרויות פולו סוסים במגרש שלמרגלות הארמון. המשחק הוא מעין סינתזה מעניינת בין המשחקים הנהוגים במרכז אסיה לבין המורשת הבריטית. מעניינים לא פחות הם ההמונים המתקבצים לצפות בתחרויות.
מידי קיץ נערך בעיר לה ובסביבתה פסטיבל לדאק, הכולל מופעי שירה וריקוד, הצגות ותלבושות מסורתיות. הפסטיבל נועד בעיקרו לתיירים, אך לא אחת נוטלים בו המקומיים חלק.
 
ריקוד לדאקי מונוטוני בלבוש מסורתי (צילום: יובל נעמן)





 
דומה שללדאק אין ולא כלום עם הודו. נופיה, כמו גם מראה אנשיה, דתם ותרבותם, קרובים הרבה יותר לטיבט. הלדאקים דומים מאד לטיבטים וגם שפתם ולבושם דומה. מדהים לפגוש אנשים שחייהם כה קשים הנוהגים בכזו לבביות ואדיבות בזרים. בכל אשר תלכו תזכו לשמוע את ברכת ה”ג’וליי” (Juley), השלום הלדאקי, המלווה תמיד בחיוך הנישא מעל פני הירח העגולים. עדות לדרכי הסחר העתיקות, שחצו את האזור מצפון לדרום ולהיפך, ניתן לראות על צווארה של כל אישה נשואה. ענק הנישואין מורכב מחרוזים עשויים אבני טורקיז, ענבר אלמוג ופנינים. הטורקיז והענבר מקורו בטיבט ואילו האלמוג והפנינים מגיעים מחופי הודו. אגב, בלדאק, להבדיל מהודו המוכרת, קיים שוויון בין הגבר לאישה. זהו אחד המקומות היחידים בעולם שבו מותר לאישה לשאת יותר מבעל אחד (לא אחת כמה אחים) - מנהג שלגבי מקורותיו קיימות תיאוריות שונות.
 

אוצרות האישה על ראשה - טורקיז ופנינים
(צילום: יובל נעמן)
 
אחד הדברים הבולטים ביותר בלדאק הוא אמונתם של יושביה. אומנם, חיים באזור גם מוסלמים לא מעטים (ובלה עצמה ישנו מסגד גדול), אולם בכל הנוגע לסממנים חיצוניים - כאן שולטת באון האמונה הבודהיסטית טיבטית. במובנים רבים לדאק היא אחד האזורים היחידים בעולם בו מתקיימת קהילה בודהיסטית טיבטית על אדמתה, ללא הפרעה. לא בכדי, מאז כיבוש טיבט ב- 1956 נמלטו לאזור פליטים טיבטים רבים (חלקם חיים עד היום במחנות נבדלים, למשל צ’וגלאמס Choglamsar הסמוך ללה). בכל מקום ניתן לפגוש בנזירים הלבושים בגלימות הבורדו, הארץ כולה זרועה במבני סטופות ובאבני מאני(Mani) , אבני חן הנושאות מאנטרות, תפילות וברכות חקוקות באבן. בכל מעבר הרים, מעברות נהר, בראש כל מנזר ובית מגורים מתנוססים דגלי התפילה. חלק מהדגלים נראים מהוהים ובלויים, אך אל לכם לטעות ולחשוב שאבד עליהם הכלח. אין זאת אלא שייעודם הושלם וכי התפילות המודפסות עליהם נישאו על-ידי הרוחות המנשבות אל מחוזות רחוקים בהם הן נדרשו. מעניין לציין כי הבודהיזם היה מצוי בלדאק הרבה לפני שהגיע לטיבט. רק בתקופה מאוחרת יחסית (למן המאה השמינית) השפיעה האחות הגדולה מצפון על לדאק והנחילה לה את הבודהיזם הוג’ריאני (Vajrayana) המיוחד, הקרוי לעיתים טאנטרי, שהתפתח בה.
 
 

בגומפה (מנזר) לדאקי (צילום: יובל נעמן)

הביקור בלדאק אינו שלם ללא ביקור בכמה גומפות(Gompa)  - הכינוי המקומי למנזר. המנזרים ממוקמים במקומות נישאים, לרוב מעל הכפרים התומכים בהם כלכלית. הכניסה אל אולם התפילה, בו שולטים הגוונים החמים, מתוך הנוף הבוהק והאפרורי, יכולה להזכיר למי מאתנו חזרה אל הרחם. מפתה מאד להתעטף באווירה החמימה והמזמינה ולשקוע אל עומק המשמעויות של שכיות החמדה (פסלים וציורים) המציגות עושר איקונוגרפי בלתי רגיל. תהייה גדולה עשויים להעלות אצלנו הציורים המבעיתים, בהם מוצג המוות במלוא הגרוטסקה שלו. אין הם באים אלא ללמדנו את עקרון הארעיות שבעולם. החיוך הנלווה אל היצורים מזרי האימה נועד להראות לנו את הדרך הנכונה להתגבר על הפחד מפני המוות. הדרך אל ההארה ארוכה וממושכת ומלווה בתרגולים קשים ומסוכנים. אחד התרגולים האקזוטיים והסודיים ביותר, שנותר בעיקר בגדר אידיאל לא ממומש, הוא תרגול הזיווג המיני, הטאנטרי, שמופיע ברבים מהציורים.


בודהה מאיטראה בגומפת טיקסה (צילום: יובל נעמן)






מנזר המיס (Hemis) הוא בין מנזרי לדאק הגדולים והמרשימים ביותר מבחינת העושר המצוי בהם. ניתן לטפס ממנו אל מבדד קטן מהלך כשעה וחצי הליכה והלאה אל אוכף ממנו נשקף נוף אל כל מרחב עמק האינדוס ועל שכבות סלע נטויות בעוצמה.
 
מנזר טיקסה (Tikse) נמצא מעל כפר הנושא אותו שם, אגפיו גולשים ממרומי הגבעה במדרון. בשיא הגובה נמצאים האולמות המרכזיים. באחד מהם נמצא אחד מפסלי בודהה מאיטראה Maitrea) הבודהה של העתיד) הגדולים והיפים בכל האזור.
 
מנזר ספיטוק (Spituk) נושק לשדה התעופה הסמוך ל-לה. יש בו אולמות תפילה יפים, אפשרות להתרשם ממטבח המנזר הציורי ולהשקיף ממרומי הגג על הסביבה. ניתן לזכות בנוף מרשים במיוחד על המנזר כשיורדים ממנו ומקיפים אותו מכיוון נהר האינדוס. במקום שבילים ברורים היוצאים מהכפר עצמו.
 
מנזר ליקיר (Likir) ממוקם במעלה עמק חקלאי מוריק מספר קילומטרים מעל הכפר ליקיר. לפני שש שנים נחנך במקום פסל בודהה מאיטראה עצום, הנראה למרחוק. על יופיו ונחיצותו האסטטית ניתן להתווכח. ליקיר הוא מנזר גדול מאד ועשיר. הוא יוצא דופן בכך שיש בו שני אגפים נבדלים - לנזירים ולנזירות. בנוסף ישנו בית-ספר גדול לנזירים ילדים. כל המנזרים שהוזכרו נמצאים לאורך עמק האינדוס וניתן להגיע עד סמוך אליהם באוטובוסים ציבוריים מ-לה.
 
במנזר בכפר אלצ’י (Alchi) השתמרו ציורי קיר עתיקים במיוחד מהמאה השמינית לספירה. מנזרים קטנים ומוכרים פחות, פזורים בכל לדאק. חלקם חבויים בכפרים עצמם. לעיתים, דווקא במנזר הקטן והמוזנח זוכים בחוויה המרגשת ביותר.
 
מפעם לפעם מתקיימות במנזרים חגיגות דתיות שונות: ריקודי מסכות (Cham) וטקסי בניית מנדאלת חול. התאריכים אינם קבועים, כך שיש לברר את הפרטים עם ההגעה למקום.
 

מנזר בלדאק
(צילום: Steve Evans)
 
להט האמונה של המקומיים וקדמוניות הפולחן הבודהיסטי במקום גורמים לרבים לראות בלדאק את השאנגרי-לה האחרונה (Shangri La) - ארץ שבה אוצרות רוחניים יקרי מציאות. אולי אין זה מקרה שלרבים אחרים היא מזכירה את נופי הירח. הלבנה במילואה מסמלת עבור המקומיים את המודעות והערנות, את ההארה.
* עוד על לזאק וזאנסקר בכתבה: ממנלי דרך עמק זנסקר אל ממלכת לדאק
 





יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם








מספר צפיות: 8050
1729