www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



מסע בהודו בעקבות עמיחי 
מאת: פרץ גלעדי


גם בעת כתיבת שורות אלה השאלה עדיין עומדת ותלויה. בחור צעיר לאחר שירות צבאי קרבי ביחידת "דובדבן", יוצא לטיול הגדול שלאחר הצבא. עמיחי, בן 25, מהיישוב מעלה לבונה שבשומרון, חסך כסף לטיול בעבודה לאחר הצבא, ונסע לבדו. כאדם עצמאי ואחראי הוא הכין את עצמו היטב לנסיעה והחל לטייל בהודו, ולאחר מכן במדינות מרכז אסיה - טג'יקיסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן. לאחר כחצי שנה של טיולים בנופים הטבעיים והאנושיים, הגיע עמיחי שוב להודו. כאן הוא החליט לשוב לצפון הודו, לעמק פרוואטי (Parvati Valley), לנוח ולעשות טרקים באזור. עמיחי תכנן לחזור לארץ לקראת החגים, ולהתכונן ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה.


כתבות על יעדי טיול בצפון הודו
כתבות על הודו


עמיחי שטיינמץ הנעדר מיולי 2009 בצפון הודו
 

המזרח הרחוק




 
ישראל הקטנה בצפון הודו
במהלך יולי 2009 הגיע עמיחי לכפר קאסול ((Kasol, המשמש מקום מפגש מרכזי למטיילים מישראל, וכן בסיס יציאה לטיולים ברחבי האזור. זר שייקלע לקאסול עלול לחשוב שהגיע לישראל - שלטים בעברית, מוכרים מקומיים ש"מקשקשים" בעברית עילגת, וכן מסעדות ועסקים של ישראלים שהתנחלו במקום. ב"רחוב" המרכזי של הכפר ניתן לראות את יימלך הפלאפל", "סמי בורקס", חנויות ספרים יד שנייה בעברית, סוכנויות נסיעה בעברית, אינטרנט בעברית וכו'. כמובן שזה לא המקום היחיד בעולם שהישראלים "השתלטו" עליו, אבל כאן זה בולט במיוחד, וכל עונת הקיץ והסתיו ניתן למצוא בקאסול עשרות ישראלים, שנותנים למקומיים הרגשה שבישראל חיים עשרות מיליונים של תושבים ושאנחנו לא סתם ראש של סיכה על המפה...
 
רוב הישראלים לוקחים סיכונים שמטיילים ממדינות אחרות לא ייקחו, אבל "מי יכול עלינו?" הרי אנחנו היינו בצבא, ביחידות הכי קרביות ואנחנו יודעים הכול יותר טוב מכולם (כן, גם הבנים שלי). הם צריכים לעבור בטיול המחשל מקסימום ריגושים, לפני שחוזרים הביתה לעבודה וללימודים. טרקים קשים ומסוכנים במינימום זמן, בנג'י, צניחה חופשית, רפטינג בנהרות סוערים, אופנועים, סוסים,  הכול הולך, והכול מותר, העיקר שיהיה מה לספר בבית, ולנכדים. כל זה לא חסר בהודו, יחד עם טבע עצמתי שטומן בחובו גם סכנות.
 
מבחינתי לפחות, עד כאן הכול בסדר. טוב וחשוב לטייל בעולם הגדול, לצבור חוויות שנשארות לשנים רבות. אבל חייבים לדעת לשמור על כלל ברזל, שאסור בשום אופן לחרוג ממנו - לא לטייל לבד!
בטרקים, שנמשכים לפחות כמה ימים, במקומות נידחים וקשים להליכה, פשוט אסור לטייל לבד. אי אפשר לדעת מה יקרה לך, המטייל, גם אם תהיה זהיר ומחושב. סתם נקע ברגל, או איבוד דרך, או אירוע על רקע פלילי, יכולים להפוך טיול מהנה לאירוע טראומתי, שיכול להיגמר, חלילה, באבדן חיים.
 
הגשר מעל נהר הפרוואטי בכפר רשיקט (Rashiket), ממנו מתחיל הטיפוס לקירגנגה (צילום: פרץ גלעדי)
 
חב"ד על הזמן
עמיחי טייל לבדו במדינות אסיה וברחבי הודו. מדי פעם הוא חבר למטיילים אחרים, לטרקים מסוימים. כאדם דתי, הוא השתדל להגיע בסופי שבוע ובחגים למקום שיש בו יהודים ולהתפלל במניין. כך גם נהג בהודו, והגיע לבית חב"ד שבקאסול. הבית הזה הפך למוסד ידוע בהודו בקרב המטיילים הישראלים הנוהרים אליו. בהודו קיימים בתי חב"ד רבים, שאחד מהם, במומבאי, התפרסם לצערנו באירוע שבו מחבלים מקומיים רצחו את הזוג הישראלי שניהל אותו.
כתבה על לילה ברחובות מומבאי

בית חב"ד מהווה בכל העולם בסיס ועוגן למטיילים מישראל, בדרך לטרקים ומהם. נכון, לא כולם אוהבים את ההתנהלות שלהם, וחלק מהמטיילים טוענים שהם מנסים לפעול כמיסיונרים, ולגרום לאנשים "להתחזק". אפשר להתווכח מול טענה זו, אבל לכולם ברור שבשעת צרה, בית חב"ד הוא הכתובת. תמיד אפשר לקבל שם ארוחה חמה, עזרה במהלך הטיול, לאחסן ציוד, "לעשות שבת", או סתם לבוא ולפגוש ישראלים. כשקורה חלילה אסון, ומטייל נפצע או נעלם, בית חב"ד הוא כתובת מצוינת לכל עזרה שתידרש. כך נהג גם עמיחי. הוא הגיע לבית חב"ד שבקאסול, כדי להתארגן ולנוח לקראת יציאה לטרק של כמה ימים באזור. הוא תכנן ללכת ברגל על הדרך המטפסת לאזור קירגנגה ((Khirganga, מרום של 2,100 מטר, לרום של 2,800 מטר. זוהי דרך מרכזית וברורה, שמוליכה את רוב המטיילים שמעוניינים להגיע לקירגנגה בתוך כשלוש שעות הליכה. העלייה בדרך מתונה, אך לא קלה, אם כי כל אחד יכול לעשות אותה בזמנו החופשי. המפונקים, שלא מנסים לחסוך כסף, לוקחים אתם "פורטרים", שסוחבים את המטען שלהם. הדרך עוברת בנוף מדהים של יער עבות עם מפלי מים בכל מקום, ומעל נהר פרוואטי, שזורם בשצף בקניון עמוק מתחת לשביל. ההליכה בשביל הזה בטוחה יחסית, אם נזהרים לא להחליק בבוץ שעליו, ולא להתקרב יותר מדיי לשפת השביל. המטייל ההולך כאן ייתקל באנדרטה לזכרו של עמיחי כהן ז"ל, שמעד ונפל אל מותו בנהר לפני כ 11- שנים.
 

השלט לזכרו של עמיחי כהן המזהיר מקיצורי-דרך  
(צילום: פרץ גלעדי)
 
 
אזור עמק פרוואטי ידוע כאזור מוכה אלימות וסמים, שלעתים קרובות משתלבים יחד וגובים קרבנות. במהלך 15 השנים האחרונות נעלמו בפרוואטי, מסיבות שונות, 24 מטיילים מארצות המערב. שלושה ישראלים, כולל עמיחי, נעלמו באזור במהלך שש השנים האחרונות, ותעלומת היעלמותם עדיין לא נפתרה.

פרוואטי הוא עמק באורך כמאה קילומטר. העמק שוכן בצפון הודו ומתנקז לעמק קולו ((Kullu מצפון-מזרח לעיירה בהונטאר ((Bhuntar, בה נמצא גם נמל התעופה הראשי באזור. העמקים האלה מושכים אליהם מטיילים רבים, שמחפשים שלווה בצד טרקים טעוני אדרנלין. באזור הזה שוכן הפארק הלאומי Great Himalayan, בו חיים בעלי חיים נדירים, כמו דוב שחור וחום, נמר שלג, אייל מושק וכ- 180 מינים של ציפורים עופות.
 

נהר פרוואטי הזורם בקצב אדיר כל השנה. צולם ממרפסת מסעדה בקאסול (צילום: פרץ גלעדי)
 
האזור מוקף הרים הנישאים מעל לרום של 6,000 מטר, עם שלג-עד בפסגתם. המים הרבים, המפלים, הנחלים, הנהרות, יכולים בקלות להציף את כל מדינת ישראל. לישראלי מצוי, נופי המים פשוט בלתי נתפסים בעצמתם, ומפעילים את כל החושים.
כפרים שלווים עם בקתות עץ פזורים בעמק. התושבים מתפרנסים מהתיירים כמו גם מחקלאות, גידול עדרי בקר ומכירת עשבי מאכל, וכן - גם מסמים. כחמישה קילומטר מקאסול שוכנת העיר הקדושה מניקרן (Manikaran), אליה מגיעים תיירים בהליכה לאורך הנהר הזורם בשצף, למקדשים, למרחצאות החמים, לחנויות וכדי לראות את חקלאות הטרסות המסורתית והפרימיטיבית.
 
בכפר קלגה ((Kalga שבמעלה העמק, נמצאת עוד נקודה יהודית - "הבית היהודי", שמתנהל בדומה לבית חב"ד, אבל ברוחו של הרב נחמן מברסלב. בין כל הכפרים והנופים, ובקצב השאנטי ההודי, מוצאים מטיילים רבים מהמערב את השלווה והיופי שבטבע, והישראלים - את המנוחה שלאחר השירות הצבאי. לא כל אחד יכול להסתגל לקצב, לאטיות, לביורוקרטיה ההודית ולאוכל המקומי, אבל מי שיכול, ייהנה הנאה צרופה ויתקשה לחזור לקצב החיים המערבי התובעני.
 
הכניסה לבית חב"ד בקאסול. מקום מפגש למטיילים מישראל שבאים לנוח, לפגוש חברים, להתפלל במניין,
לאכול ולהתכונן לטרק הבא. הכול באירוח הנפלא של הרב דני ויואל, אנשי חב"ד
(צילום: פרץ גלעדי)
 
אל קירגנגה
עמיחי נעלם בחודש יולי 2009, במהלך עונת גשמי המונסון בהודו. אלפי מילימטרים של גשם יורדים בעונה זאת, שנמשכת מיוני עד אוקטובר (תלוי באזור). דרכים מרכזיות נשטפות, מוצפות ונעלמות, תחת זרמי המים האדירים. הן נחסמות לתנועה וזמן רב עובר עד שהן נפתחות שוב. שטחי חקלאות רבים מוצפים וכך גם בקתות וכפרים שלמים. עם זאת, בעונה הזאת הטמפרטורה סביב 20 מעלות ביום ואפשר לטייל, אם כי חייבים לקחת בחשבון את הגשמים, הבוץ, ההצפות והקושי בהליכה.
 
במזג אוויר כזה טיפס עמיחי במעלה השביל המוליך לקירגנגה, שעל פי אמונת ההודים השכינה שורה בו. במקום מעיינות חמים שזורמים מכל כיוון אפשרי, ובריכת בטון, שאליה וממנה זורמים המים החמים, המהווה נקודת משיכה לכל המטיילים שמסיימים את הטיפוס לאתר. כולם נוהרים לטבול במים החמים ולרבוץ בבריכה. כמעט בכל יום נתון אפשר למצוא שם מטיילים ישראלים. עולי רגל הודים מרחבי המדינה מגיעים למים הקדושים על פי דתם, טובלים בהם ומתפללים במקדש סמוך, בו יושב נזיר מקומי. המקום מקרין תחושה של שלווה ומרגוע לנשמה. אין כיף גדול יותר מאשר לשבת בתוך המים החמים ולהביט על העמק וההרים סביב, עם כל הטבע הבראשיתי שבהם.
 
הבריכה שקולטת את מי המעיינות החמים בקירגנגה. חומת העץ נבנתה כזי להפריז בין נשים לגברים (צילום: אבירם ולדמן)
 




 
קירגנגה הוא אוסף של כעשר בקתות הבנויות עץ, אבן ובוץ, בהן יש מסעדות, מקומות לינה בסיסיים ודוכנים למכירת מזון. כל המבנים פרוסים על שטח של מאות מטרים, ומעליהם הבריכה החמה. פרות מקומיות (קטנות מאוד יחסית לאלה שבארץ) מסתובבות חופשי בין הבקתות, ומשאירות ערמות צואה בכל מקום. לקירגנגה מגיעים המטיילים בין אפריל לאוקטובר. עם בוא החורף והשלגים, באמצע אוקטובר, האזור נסגר למטיילים והעלייה לכפר בלתי אפשרית. לעתים קרובות חוזרים לכפר אחרי החורף ונאלצים להקים הכול מחדש לאחר התמוטטות הבקתות והצפת השבילים בעקבות השלגים.
 
הישראלים ממשיכים להגיע לפרוואטי, אבן שואבת לחסידי הטרקים באזור, אלה שמחפשים שלווה, וכן - גם רבים וטובים שרובצים במקום ימים ושבועות ומעשנים סמים ללא מפריע.
אולי מפני שאני מדור אחר ובגיל מתקדם, התקשיתי להבין את ההנאה שעומדת מאחורי העניין, אבל קטונתי מלשנות...
 

הבריכה עם המים החמים בקירגנגה, אליה זורמים המטיילים כזי להתרחץ לאחר יום טיול ולהירגע מול נופי פרוואטי.
המים מגיעים בזרימה טבעית, מתועלים לבריכה וממנה ממשיכים לעמק
(צילום: פרץ גלעדי)
 
היעלמותו של עמיחי
עמיחי הגיע לקירגנגה לאחר שטייל לבדו במדינות מרכז אסיה. הוא תכנן לטייל יום-יומיים באזור ולחזור לקראת שבת לבית חב"ד בקאסול. את רוב ציודו האישי השאיר במקום ועלה לקירגנגה עם ציוד מינימלי: מזון, אוהל וגזיה (הוא בישל בעצמו בגלל הכשרות). כמטייל מנוסה הוא התרגל לטייל לבדו, ועם זאת דאג תמיד להשאיר הודעות להיכן הוא יוצא ומהן תכניותיו. בקירגנגה הוא בירר על אפשרויות טיול בסביבה. בשיחות עם ישראלים שעם חלקם טייל באזורים אחרים, הוא הצביע על הקרחון הגבוה שנישא מעל קירגנגה ואמר שהוא רוצה לטייל באזור ולחזור לשבת. כך הוא נפרד מחבריו, ולמרבה הצער, יצא לדרכו לבדו.
 
עמיחי לא הגיע לשבת בקאסול. כיוון שהוא משתדל לשמור שבת במקום עם מניין, היעדרותו העלתה חשש לגורלו. כבר ביום הראשון שלאחר היעלמותו דיווחו אנשי חב"ד על כך למשפחתו ולקונסוליה הישראלית בניו-דלהי. משלחת חיפוש ראשונה יצאה יומיים אחר כך למקום. אנשיה סרקו את האזור הקרוב לקירגנגה ותשאלו מטיילים רבים שהכירו את עמיחי, או שהיו במקום כשיצא לדרכו. מטיילים ישראלים רבים התנדבו לעזור בחיפושים, כך גם הקונסולית עירית שניאור, שעשתה הכול כדי לסייע בנבכי הביורוקרטיה והשאנטי של הודו. משלחות חיפוש נוספות שהגיעו אחר כך, עשו ככל יכולתן ­ סריקות רגליות, גלישות עם חבלים במצוקים, חיפושים בנהרות, תשאולים רבים של רועים מקומיים וכו'.
 
פרס נכבד על סך 20,000 רופי (כ 450$ - הון עתק במונחים מקומיים) הוכרז למי שיביא למציאותו של עמיחי או ימסור מידע שיעזור להבין מה עלה בגורלו. חברת חיפושים מקומית גויסה אף היא לסריקות. חברה זו עובדת שנים רבות עם הקונסוליה הישראלית והיא חילצה לא מעט מטיילים שנקלעו למצוקה. החיפושים נפסקו בשנה שעברה, באוקטובר, עם תחילת החורף. השנה חודשו החיפושים, עם סיום החורף, כשנוצרו שוב התנאים לחזור למקום. כל משלחות החיפוש יצאו בהתנדבות מלאה לאחר שכספי הביטוח אזלו בשבועות הראשונים.
 
 
פליירים עם התמונה של עמיחי הודבקו על כל קיר פנוי שבסביבתו היו מטיילים, והם חולקו לכל הישראלים שפגשנו.
זה שבתמונה הודבק על דלת הכניסה לאחת המסעדות בקירגנגה
 (צילום: פרץ גלעדי)
 
משלחת החיפוש שלנו
בחודש יולי השנה יצאנו, ד"ר דן מלקינסון ­ אקולוג מאוניברסיטת חיפה, ואנו, לשלושה שבועות לקירגנגה, כדי לנסות ולפתור את התעלומה. לאחר בדיקות שעשינו עם המשלחות האחרות לפני הנסיעה, החלטנו להתמקד באזור מסוים של חיפושים. אזור זה לא נסרק ביסודיות בגלל תנאי מזג האוויר, בעיקר בסביבת הקרחון שעמיחי הצביע עליו כיעד לטיול שלו. לצורך הסריקות קיבלנו עזרה מחבורה של מחפשים השייכים לחברה המקומית, כדי לנסות ולכסות ביעילות מקסימום שטח, ככל שניתן. לפני העלייה לקירגנגה הגענו בנסיעה ארוכה ומתישה לקאסול. ניסינו לפגוש כמה שיותר מטיילים ישראלים, לדבר אתם על עמיחי ולחלק סטיקרים עם תמונתו. הצבנו פליירים עם תמונתו ותיאורו בכל מקום שאליו עשויים להגיע ישראלים, כדי לשמור את עמיחי בתודעת כולם.
חלק מהצוות המקומי עשה עבודה מצוינת, אבל מרביתם לא התאמצו ולא השתדלו כפי שציפינו, אולי כי לאחר זמן כה רב הם כבר לא האמינו שיש סיכוי למצוא אותו. לכן צמצמנו את המלווים והשארנו רק ארבעה סורקים מיומנים ורציניים.
 

צוות החיפושים המקומי ברשות ציאפו נאגיי, בצילוס קבוצתי עם אחת המשלחות
ביער שמעל לקירגנגה. היער נסרק ימים רבים ללא תוצאות 
(צילום: אבירם ולדמן)
 
אנשי ההרים הגבוהים
במהלך הימים הבאים טיפסנו מקירגנגה לרום של 3,800 מטר. סרקנו בתוך יער עבות ובשטחי בתה עשבונית נמוכה, וחצינו נהר גדול שבשנה שעברה לא כולם הצליחו לחצות בגלל הזרם הסוער והמסוכן. התחושה הייתה כמו לחפש מחט בערמת שחת, אבל זה יותר טוב מכלום. בדרך ניסינו לדבר עם רועים מקומיים שנודדים עם הפרות והתאואים בעקבות מזג האוויר, שחלקם היו בשטח כשעמיחי נעלם. האזור מלא בורות ומערות נטושות שנסרקו גם הם. בדקנו לא מעט אוהלים שננטשו על ידי הרועים. בכל יום עלינו לתא שטח אחר, בהתאם לתכנית הסריקות שהכנו מראש. מדי פעם הקשה ערפל כבד על התנועה וגשמי מונסון שמתחילים כל יום בצהריים לא היטיבו עמנו ולא עשו כל הנחה. היו גם ימים בהם לא ראינו את קצה אפינו בערפל, והגשם היה כבד מנשוא. במעט הימים האלה נאלצנו להישאר בבקתה ולחכות למזג אוויר טוב יותר. בכל בוקר שבו מזג האוויר היה סביר, יצאנו לדרך, כדי להספיק ולסרוק כמה שיותר לפני בוא הגשם הבא, ובעקבותיו הבוץ הנוראי.
 
באחד מימי הסריקות עלינו לרום של 4,200 מטר, במזג אוויר טוב יחסית ובנוף אלפיני משגע, עם פריחות מרהיבות של נרקיסים צהובים, שרכים ופרחים בצבעים שונים. על הדרך ראינו אוהלים ובהם נשים שמגיעות לאזור כדי לאסוף שורשים, ששמם המקומי הוא Kolwy(Picrorhiza kurrooa). אלה הם צמחי מרפא אנדמיים המצויים בסכנת הכחדה, המשמשים נגד כאבי בטן ושאר מרעין בישין. הנשים מייבשות את השורשים על יריעות בד ומוכרות אותם בכפרים במחיר מכובד של 400 רופי לקילו. התארחנו אצלן למרק אטריות על המדורה וניסינו לדובב אותן. אחר כך המשכנו בדרכנו, כשהן יושבות, סורגות בצמר ומצחקקות על האורחים המשונים שעשו את כל הדרך מקצה העולם כדי לחפש מישהו שנעלם לפני שנה.
 
אזור "שביל מחפשות השורשים" בגובה 3,800 מטר: הנשים אוספות שורשי צמח,
מייבשות אותם ומוכרות אותם כצמחי מרפא לכאבי בטן
(צילום: פרץ גלעדי)
 




 
החיפושים
בימים הבאים ניסינו להקים מחנה בסיס (Base camp) בתחתית הקרחון, כדי לחסוך כל יום כמה שעות הליכה מקירגנגה ובחזרה. בגלל התנהלות ראש חבורת המטפסים המקומית, לא הצלחנו לבצע את זה, ובכל יום עשינו את הדרך הלוך ושוב. סרקנו ככל שיכולנו בתוך היער ובקרחות הרבות שהיו בתוכו, שנגרמו מכריתת עצים להסקה. סרקנו באזור הנהר, בשטחים פתוחים ובטיפוס רגלי לקרחון, עד לרום של 4,400 מטר. בדקנו שבילים, מערות ובורות, ודיברנו עם כל מי שרק יכולנו - מקומיים וישראלים כאחד. בכל מקום חילקנו פליירים.
 
לאחר שמיצינו ככל יכולתנו את ימי הסריקות שעמדו לרשותנו, ירדנו מקירגנגה, לכיוון הכפר קאלגה, שהוא בסיס יציאה למטיילים לקירגנגה, ובו כמה גסט-האוסים. הוא מוקף שטחי גידול ירקות, תירס, תפוחים ושדות קנביס. גם כאן דיברנו עם מטיילים וחילקנו להם פליירים לרוב, וביקרנו "בבית היהודי". במהלך 20 הימים בהם שהינו בהודו, עשינו ככל יכולתנו, כמו גם שאר המשלחות, לעלות על קצה חוט כלשהו כדי לדעת מה עלה בגורלו של עמיחי. לצערנו לא הצלחנו. גם המשלחות שבאו אחרינו ושהו בקירגנגה עד לספטמבר, לא הצליחו. כסף רב ואמצעים שונים הושקעו ומושקעים כדי למצוא את עמיחי. נכוו לעכשיו - ללא תוצאות. אולם המשפחה אינה מאבדת תקווה. בעזרת מתנדבים שממשיכים להציע את עזרתם, הקונסוליה בהודו וגופים שונים נוספים, הם ימשיכו לחפש את עמיחי עם סיום החורף באזור שבו נעלם. לנו לא נותר אלא להמשיך לקוות ולייחל לשובו של עמיחי הביתה, ולבקש מהתרמילאים - אנא, אל תטיילו לבד!
 
בעונת המונסונים זרמי מים חזקים מגיעים לכל מקום.
לעתים קרובות חציית המים בלתי אפשרית ומסוכנת מאוד
(צילום: פרץ גלעדי)
 
עמיחי שטיינמץ נעלם ב- 21.7.2009. אם ידוע לך פרט כלשהו שעשוי לעזור, אנא פנה למייל:jakeyosh@hotmail.com
משלחות החיפוש אורגנו על ידי יוחאי ליליאור ונדב כליפה מחברת רסקיו 1 (Rescue-1) - חברת החילוץ של חברת הביטוח הראל, ובעזרת העמותה לאיתור והצלת תרמילאים נעדרים עייש ברק רודבסקי.
 
 
ישראלים שנעלמו או איבדו את חייהם באזור עמקי קולו ופרוואטי
  • ספטמבר 1997, נדב מנצר בן 26, בטיילו לבד מקאסול למאלנה, נרצח על ידי מורה הדרך שלו.
  • 1999, עמיחי כהן נפל מהדרך בטרק לקירגנגה.
  • מאי 2003, גיא דואדי בן ה-25 טייל מצפון למנאלי עם חברה טורקיה, שבר את רגלו ולא נמצא אחרי שנטשה אותו להזעיק עזרה.
  • אוגוסט 2005, דניאל מאונטוויטן בן ה-23 מירושלים נעלם לאחר צאתו מהמלון בכפר ג'לאל.
  • יולי 2007, דרור שק בן ה-23 נרצח בדרך לקירגנגה, כשחבריו שמיהרו השאירו אותו ללכת לבד.
  • אוקטובר 2007, מיכל סלמן, בת 30  נהרגה כשסלע מחץ אוטובוס בין קאסול למניקרן. עוד שלושה ישראלים נפצעו, אחד בינוני ושניים קל.
  • מרץ 2009, מטייל ישראלי בן 24, שמשפחתו בקשה לא לפרסם את שמו, נהרג בתאונת אופנוע בצפון הודו.





פרץ גלעדי
 
אודות הכותב
פרץ גלעדי, פקח רשות הטבע והגנים ברמת הגולן, חי ונושם אקולוגיה ושימור טבע. מסעותיו בעולם מתמקדים בלימוד הטבע וכיצד שומרים עליו, ביעדים בהם הוא מבקר.

לקריאת כתבות נוספות של פרץ








מספר צפיות: 9978
2389