www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



עלייה לרגל למערת אמרנת
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


אחד הטיולים היפים בתת היבשת ההודית הוא המסע אל מערת אמרנת. בסופה של הדרך לצד עולי הרגל, בין ההרים והאגמים, ניתן להבין כי יסודיים ומעמיקים ככל שנהיה, אנחנו אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ באוקיינוס האמונה ההודי.


קשמיר שבצפון הודו לא תמיד הייתה מקום שבו מוסלמים והינדים ירו אלו מעל ראשם של אלו. לא תמיד הייתה מקום בו אינטרסים הודיים ופקיסטניים התנגשו בפראות. קשמיר היא גם אגמים יפהפיים, חלקם מכוסים בפרחי מים, אתרי סקי ומסלולי הליכה בין הרים ירוקים, יערות מחטניים, דומה יותר לאזור האגמים באנגליה מאשר לתת היבשת ההודית.

 אחד הטיולים היפים בקשמיר ובעצם בהודו כולה הינו הטיול אל מערת אָמָרנָת (Amarnath) ואל הרכס הגבוה של ההימאליה, המפריד בין קשמיר לבין לדאק.
 
האגדה ההודית מספרת שדווקא במערת אמרנת, בצפון קשמיר, בגובה 3,888 מטר מעל פני הים, גילה האל שיווה לאשתו פָּרְוָוטי  את סוד הבריאה. זוג יונים שהאזין לשיחתם שמע את הסוד, ומאז נולד צמד היונים שוב ושוב באותה מערה, והמקום הפך לביתם הנצחי. עולי הרגל באים לאמרנת כדי לראות, ואולי אפילו כדי לגעת, בזקיף הקרח המסמל את השיווה לינגם - מעין עמוד המשמש כסמל פאלי עבור ההינדים, שכן הוא אחד מסמליו המובהקים של שיווה.
 
טיול בהודו
זקיף (סטלגמיט) הקרח המסמל את השיווה-לינגם, הניצב במערת אמרנת. ישנן ידיעות כי נמס לחלוטין בשנת 2007
 

המזרח הרחוק




 
מבטיחים עתיד טוב יותר בגלגול הבא
בכל שנה, בתקופת הירח המלא של חודש שראוואן (Sharavan) ביולי-אוגוסט, מקיימים אלפי צליינים הינדים את מצוות העלייה לרגל אל המערה. עולי הרגל מתכנסים תחילה בעיירה פהלגם (Phalgam), השוכנת במרחק כ- 40 קילומטרים מן המערה וכ- 95 קילומטרים מסרינגר (Srinagar), בירת מדינת ג'אמו קשמיר.
 
פהלגם היא עיירת נופש פופולארית, מוקפת הרים מיוערים, כרי דשא ירוקים, עצי אשוח ופסגות מושלגות. במשך רוב ימות השנה מושך המקום מטיילים הבאים ליהנות בעיקר מן השקט והשלווה, אך בימי ה-ייטרה (Yatra עלייה לרגל) הומה העיירה אלפי אנשים.
לינה ואירוח בעיירה פהלגם - השוואת מחירים והזמנות
 
טיול בהודו טיול בהודו 
סאדהו (Sādhu) לפני יציאה לדרך בפהלגם, ועולה לרגל שכובע קוקוס לראשו (צילומים: יובל נעמן)
 
כשהגענו לפהלגם נדמה היה, שרבים משלושים אלף עולי הרגל כבר נמצאים שם. בכל פינת רחוב, תחת כל עץ ועל כל פיסת קרקע ישבו מאמינים הינדים. בפאתי העיירה הוקמו מאהלים ומטבחי שדה לכלכלת הציבור. ממשלת הודו מתייחסת לעניין ברצינות תהומית והצבא נרתם למשימה ומקים בשטח ערי צליינים מאולתרות.
 
היוזמה החופשית הקימה כאן דוכני תה ומסעדות. בכל מקום נערכו תפילות והועלתה קטורת. הגברים צבעו על מצחם שלושה פסים לבנים מאוזנים שהם סמלו של שיווה. הנשים שזרו בשערן פרחים, ובצד כל אלה התנהלה פעילות מסחר ענפה. סאדהואים, סגפנים, נודדים, שכאילו יצאו מדפי אלבום של ה'נשיונל ג'אוגרפיק', נראו בכל מקום בבגדיהם הכתומים, בגופם העירום למחצה ובזקנם הגדל פרא.
 
העלייה-לרגל נתפסת לא רק כמצווה, אלא כנקודת זכות. אחת הדרכים של המאמין לשפר את הקארמה שלו, להבטיח בגלגול הבא עתיד טוב יותר. זוהי למעשה השקעה לטווח ארוך. מפהלגם השתרך טור ארוך מאוד של אנשים במעלה ההר. מי שיכול היה להרשות לעצמו שילם שכר סוס או סבל, שיסייעו לו לשאת את ציודו או את גופו. העשירים יותר גמאו את הקילומטרים הראשונים בין פלגהם לאמרנת במונית. אלה הימים בהם הקשמירים מתפרנסים מההודים.
 
טיול בהודו
מפסגות הרכס בהימאליה (צילום: גילי חסקין)
 
מסוחררים מריגוש, אחוזי טראנס
הבטנו למעלה בשביל האבן המתפתל כנחש למערת אמרנת, בו צועדים מאמינים מזה שנים רבות. העלייה לרגל אורכת כשבועיים, והדרך למעלה לבדה נמשכת כחמישה ימים. המשעול דמה באותה עת לחלום-יעקב, בו מלאכים עולים ויורדים בסולם.
 
היו כאן כאלה שעבורם הטיפוס הוא רק השלב האחרון במסעם. קדמו לו נסיעה בעגלת שוורים מכפרם הנידח אל תחנת הרכבת; נסיעה מייגעת ברכבת במחלקה השנייה, שארכה כחמישים שעות; נסיעה באוטובוס לסרינגר במשך תריסר שעות נוספות, שלוש שעות של נסיעה בטנדר מקרטע עד לכאן, ומכאן מתחילים לטפס.
 
רוב המאמינים צעדו ברגל כשצרורותיהם על שכמם ומקל הליכה מאולתר בידם. חלקם נעלו כפכפים, אך רובם צעדו יחפים, למרות הקור העז. היו שם עשירים שנישאו באפריון, והיו צדיקים גמורים שהשליכו עצמם בחבטה אל הקרקע, קמו והפילו עצמם שוב, מסוחררים בריגוש, כמעט אחוזי טראנס. בתוך ההמון הרוחש הזה אפשר היה לראות גברים ונשים, צעירים וזקנים, ואפילו משפחות שלמות שנשאו על גבן ילדים ותינוקות.
 
קשה היה להתעלם באותם רגעים מן ההבדל המשווע שבין הרוב ההינדי על מיטלטליו המועטים, לבין מיעוט המטיילים המערביים, שהיו מצוידים לתפארת. אפשר היה למיין את עולי הרגל לפי הראשים, חלקם קירחים, חלקם מכוסי ראסטות וחלקם עטויי טורבאן סיקהי, מהסוחרים שהסקרנות או העסקים משכו אותם לכאן. אפשר למיינם גם לפי בגדיהם: מלבושים רעשניים, סארי מבד יקר, מלבושים כתומים של מאמיני הבהקטי, דרך האהבה והדברות באל, או מרופטים של הסאדהוס, הסגפנים הנודדים.
 
בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 20 הם נהגו עולי הרגל והמרים כאחת, לעשן חשיש בגלוי, מוגנים על פי החוק, שהרי גם האל שיווה נהג לעשן סמים בהרי ההימאליה. אבל בפרוס שנות האלפיים, כשממשלת הודו החלה להילחם בסמים מלחמת חורמה, הם מעדיפים לעשן בסתר.
כתבה על גירוש שדים בהודו
 
נועצים מבטים מסוקרנים, אך לא מתקרבים. רועים ממוצא גוג'רי (צילום: גילי חסקין)





 
גונבים את ההצגה מהיפים שבנופים
הצטרפנו לצועדים ומצאנו עצמנו מוקפים נכים, חיגרים, פיסחים ומשותקים למחצה, שנראו כעולים במעלה ההר בכוחותיהם האחרונים. קטוע רגליים שחום עור, שהגיע מהדרום הרחוק, טיפס במשך עשרה ימים אל המערה כשהוא נעזר בידיו בלבד. הבטנו בזרועותיו השריריות ובמבטו חדור האמונה וניסינו לפתוח בשיחה. "אתה חזק מאוד", אמרתי לו והצבעתי על שרירי ידיו התפוחים, מרמז לכוח רצונו העז. "לא" השיב בעצב, "רק האל הוא חזק". התקנאתי לרגע בכוחה של אמונתו.
 
גשם החל לטפטף ורוח חזקה נשבה. עולי הרגל פרשו יריעות ניילון מעל לראשם, והמשיכו לעלות בשביל שהלך והפך בוצי וחלקלק. היו שם כמה עשירים מופלגים שפסעו בצעדים מדודים כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם. משרתיהם הגישו להם מזון ונופפו במניפות מול פניהם המיוזעות. בסיומה של כל עלייה תלולה הוקמו דוכנים מאולתרים, ובהם חילקו לעולי הרגל תה חם וצ'אפטי, שעה שנחו מן המאמץ הרב.
 
הצבא ההודי דאג להקמת מאהלים שבהם מצאו המאמינים מפלט מפני גשמי המונסון והרוח הקרה. מכל אלה זכור לי במיוחד מחנה שנקרא ששנאג (Sheshenag). היה שם אגם קטן בצבע כחול ירקרק, עטור הרים נישאים, ועל המדרונות שסביבו ניטו אלפי אוהלים. מתצפית מעל המחנה נראה שביל ארוך, אינסופי, מלא עד אפס מקום בנקודות ססגוניות של עולי רגל. ברגע מסוים אמרתי לנוגה: "ראי, מסביבנו הרים מהיפים בעולם, אך איננו רואים אותם", עולי הרגל גונבים את ההצגה מהיפים שבנופים.
 
ככל שעלינו, ההרים הפכו לקירחים מצמחייה והרוח התקררה. בתום שלושה ימי טיפוס מאומצים הגענו אל המערה. תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אל המערה במהירות, אחד אחד, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. הצליינים נכנסו למערה בדחילו ורחימו. הם נשאו תפילה קצרה מול לינגם הקרח, אחדים נגעו בו ברטט, ויצאו החוצה במהירות. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה. את כל הטיפוס המייגע הזה עשו כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה. ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע מחוץ לתחום הבנתנו. כולנו, יסודיים ומעמיקים ככול שנהיה, אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ לתוך אוקיינוס האמונה ההודי.
 
מרבית המטיילים החלו לרדת בשביל המתפתל לכיוון פהלגם. עבורנו היה זה רק שלב ראשון בטרק יפהפה ומגוון להפליא, המחבר בין ההרים הירוקים, המיוערים של קשמיר, לבין המדבר של לדאק.
 
עבורנו זה טיול, עבורם מציאות חיים. נזהרים על גוש הקרח (צילום: גילי חסקין)
 
המקום בו ניצבים זה מול זה מזרח ומערב
למחרת התחלנו ללכת מזרחה, ללב ההימאליה, לתוך הבקעות הירוקות וההרים המושלגים. התרחקנו מהמולת עולי הרגל והתחלנו להתמסר לטבע עצמו. כאן ראינו עוף דורס שהתקשינו לזהות, ושם מרמיטות מבוהלות שמיהרו להתחבא. הרי ההימאליה בשום פנים אינם טבע פראי. השבילים לא נועדו לתרמילאים ולחובבי טבע דווקא, אלא נסללו ברגליהם של כפריים ורועים.
 
בדרכנו פגשנו חבורה מרשימה של רועים גוג'רים, נוודים למחצה המחלקים את חייהם בין ארבעה חודשים של חורף במישורים החמים של ג'אמו, ארבעה חודשים של קיץ בהרי ההימאליה, והיתר בנדודים מההר אל המישור ובחזרה. ארבעה חודשים בכל מקום וארבעה חודשים בדרכים. אלה גברים כחולי עיניים וקשוחי מבט ונשים ששערן אדום מחינה, אך פניהן חרושות קמטים. עקבות השמש והרוח הותירו בפניהם עקבות. היו שם גם ילדים שרעו את עדרי עזיהם, אך ניכרה בהם בעיקר תחושת גאווה. איש לא רדף אחרינו בתחינה לכסף או לסוכרייה.
 
רועה גוג'רי (Gujjar, צילום: יובל נעמן)
 
הגיע הערב ואנו נטינו את אוהלינו למרגלות ההרים. לידנו ישבו חמָרים קשמיריים ועישנו נרגילה שלפומיתה הוכנסו גם עלי חשיש. הם נעצו בנו מבטים סקרניים, אך לא התקרבו. 
 
לקראת שקיעה, סיפרתי לקהל מאזיני המצומצם, את הסיפור הגיאולוגי של היווצרות הרי ההימאליה. התחלתי עם נדידת היבשות עם היבשת ההודית שניתקה מהיבשת הדרומית הענקית ששמה, גונדוונה, ניתן לה על שם רמת גונד אשר בהודו. הודו נדדה צפונה, כשהיא מצמצמת את גודל האוקיינוס שבינה לבין אסיה. האוקיינוס הפך לים, זה הצטמצם למפרץ, שהלך וצר עד שהודו התנגשה באסיה, המפרץ נעלם וההרים הפכו למצבתו.
נוגה ביקשה הסבר מסוג אחר. ידעתי למה היא חותרת. סיפרתי את האגדה על ההרים שהיו פעם קטנים ונמוכים. אז החלו לעוף לשחקים, אל קריאת התיגר שבמרומים, תוך התגרות בוטה באלים. מעין גרסה הודית של ההיבריס היווני. אינדרה, אל השמיים, הזעיף מולם פנים. הוא הזהיר אותם, אך הם לא שעו לו. אינדרה, שלא רצה לעשות מעשה קיצוני, נופף בסכינו שוב ושוב, אך ההרים הלכו וגבהו, הלכו וגבהו.
 
הוא קרא לאל שיווה וביקש ממנו להתרות בבני חסותו. ההרים הגיעו כבר לגובה של 6,000 מטר. שיווה לא שעה לקריאותיו של אינדרה. אולי משום שהיה עסוק בפרבָטי, אשתו היפה. אולי לא שמע. אולי לא רצה.
ההרים המשיכו לעוף לשחקים. אינדרה איבד את שלוות רוחו. דומה היה שההרים לועגים לו. הוא צעק שוב ושוב, הם עברו את האלף השביעי ולבסוף, בלית ברירה, החליט לעשות מעשה. הוא אחז בחרבו וקיצץ את כנפיהם. ההרים נותרו במקום בו נעצרו, חלקם בגובה שלמעלה מ- 8,000 מטר, והראיה - כנפיהם המרחפות ממעל, הנראות מרחוק כעננים.
 
הרכס הוא מעבר חד בין שני עולמות, ממזרח למערב.
ליד ההר נמצאות כנפיו הגזורות, הנראות לנו מרחוק כעננים (צילום: גילי חסקין)
 
משם החל הטיפוס הגדול, כשמעלינו נמתח הרכס הענק של ההימאליה. מהעבר השני נמצא עמק זנסקר (Zanskar), ואחריו לדאק, שבשולי הרמה הטיבטית. בינינו לבין זנסקר הפרידו גוש קרח ענק ויום ארוך של הליכה. מרבית שטחו היה מכוסה באבנים קטנות שהקלו על ההליכה ומנעו החלקה.
 
לאחר כמה שעות טיפוס, נראתה לפתע שיירת סוחרים שמוביליה השכילו להוליך את פרדותיהם לאורך השביל החלקלק המתפתל בקרח. הפרדות עמוסות היו בסחורה, מדדות רגליים בזהירות שלא להחליק על הקרח. עבורנו זהו טיול, עבורן מציאות חיים.
 
הגענו למעבר ההרים של ה- Great Himalaia. רכס ענק המחלק את העולם בין הירוק לצהוב, בין הפורה לשומם. זהו מעבר חד מקשמיר ללדאק. שני עולמות. כאן רענן ושם יבש, כאן עדיין מרכז אסיה ושם כבר הרמה הטיבטית, כאן מוסלמים ושם בודהיסטים, כאן עגולי עיניים ושם מלוכסנים, כאן מסגדים ושם פגודות. עמדנו והבטנו נרגשים בשני העולמות, במקום בו הם ניצבים זה מול זה מערב ומזרח. מחר מתחיל פרק חדש.
 
 
מפת הטרק מפהלגם למערות אמרנת
 

מידע נוסף

התמוססות זקיף הקרח הקדוש במערת אמרנת בחדשי הקיץ, וגדילתו המחודשת בחורף, הן תופעות רגילות. למניעת ההנמסות מצפים את עמוד הקרח בשעווה בחדשי הקיץ. בשנת 2007 נמס ככל הנראה הזקיף כולו. טפטוף המים מלמעלה, וקור החורף יגרמו להופעתו המחודשת אבל ישנן תכניות למזג את המערה למניעת המסותו הבאה.

באוגוסט 2000 נערך טבח בעולי הרגל בעיירת הבסיס פהלגם, במסגרת המלחמה הבלתי פוסקת בין מוסלמים להינדים על חבל קאשמיר ביריות נהרגו ככל הנראה 30 הינדים. ממשלת הודו שולחת כוחות רבים להגנה על עולי הרגל כנגד מתקפה נוספת.

בתי מלון בהודו - השוואת מחירים והזמנות
לינה ואירוח בעיר לה - השוואת מחירים והזמנות
 

כתבות נוספות 
הרידוור ורישיקש - הערים הקדושות לגדת הגנגס
מסע בהודו בעקבות עמיחי
ממנאלי דרך עמק זנסקר אל ממלכת לדאק

אהבה ממבט ראשון בלדאק






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 6469
1661