המסע אל מערת אמרנת בקשמיר
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין
אחד הטיולים היפים בתת היבשת ההודית הוא המסע אל מערת אמרנת. בסופה של הדרך לצד עולי הרגל, בין ההרים והאגמים, ניתן להבין כי יסודיים ומעמיקים ככל שנהיה, אנחנו אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ באוקיינוס האמונה ההודי.

צעידה במסלול אל מערת אמרנת, אחד המסלולים היפים בקשמיר
כתבה על חבל קשמיר | כתבה על חבל לדאק
צפון הודו: מערת אמרנת (A) ויעדים בדרך אליה מקשמיר וממנה אל לדאק
התכנסות בעיירת הנופש היפה פהלגם
בכל שנה, בתקופת הירח המלא של חודש שראוואן ( Sharavan ) ביולי - אוגוסט, מקיימים אלפי צליינים הינדים את מצוות העלייה לרגל אל המערה. עולי הרגל מתכנסים תחילה בעיירה פהלגם (Pahalgam), השוכנת במרחק כ- 40 קילומטרים מן המערה וכ- 95 קילומטרים מסרינגר ( Srinagar ), בירת מדינת ג'אמו וקשמיר.
פהלגם היא עיירת נופש פופולרית, מוקפת הרים מיוערים, כרי דשא ירוקים, עצי אשוח ופסגות מושלגות. במשך רוב ימות השנה מושך המקום מטיילים הבאים ליהנות בעיקר מן השקט והשלווה, אך בימי הייטרה (Yatra, עלייה לרגל) הומה העיירה אלפי אנשים.
לינה בעיירה פהלגם

מבט אל עבר ההרים, העיירה פהלגם ממנה מתחיל המסלול (צילום: Artqu)
ברגל, על סוס או מונית
כשהגענו לפהלגם נדמה היה, שרבים משלושים אלף עולי הרגל כבר נמצאים שם. בכל פינת רחוב, תחת כל עץ ועל כל פיסת קרקע ישבו מאמינים הינדים. בפאתי העיירה הוקמו מאהלים ומטבחי שדה לכלכלת הציבור. ממשלת הודו מתייחסת לעניין ברצינות תהומית והצבא נרתם למשימה ומקים בשטח ערי צליינים מאולתרות.
היוזמה החופשית הקימה כאן דוכני תה ומסעדות. בכל מקום נערכו תפילות והועלתה קטורת. הגברים צבעו על מצחם שלושה פסים לבנים מאוזנים שהם סמלו של שיווה. הנשים שזרו בשערן פרחים, ובצד כל אלה התנהלה פעילות מסחר ענפה. סאדהואים, סגפנים, נודדים, שכאילו יצאו מדפי אלבום של ה'נשיונל גיאוגרפיק', נראו בכל מקום בבגדיהם הכתומים, בגופם העירום למחצה ובזקנם הגדל פרא.
העלייה-לרגל נתפסת לא רק כמצווה, אלא כנקודת זכות. אחת הדרכים של המאמין לשפר את הקארמה שלו, להבטיח בגלגול הבא עתיד טוב יותר. זוהי למעשה השקעה לטווח ארוך. מפהלגם השתרך טור ארוך מאוד של אנשים במעלה ההר. מי שיכול היה להרשות לעצמו שילם שכר סוס או סבל, שיסייעו לו לשאת את ציודו או את גופו. העשירים יותר גמאו את הקילומטרים הראשונים בין פהלגם לאמרנת במונית. אלה הימים בהם הקשמירים מתפרנסים מההודים.

רוב עולי הרגל צועדים ברגל, אבל מי שהפרוטה בכיסו זוכה לתנאים מפנקים יותר (צילום: vishal dutta photo)
מסוחררים מריגוש, אחוזי טראנס
הבטנו למעלה בשביל האבן המתפתל כנחש למערת אמרנת, בו צועדים מאמינים מזה שנים רבות. העלייה לרגל אורכת כשבועיים, והדרך למעלה נמשכת כחמישה ימים. המשעול דמה באותה עת לחלום-יעקב, בו מלאכים עולים ויורדים בסולם. היו כאן כאלה שעבורם הטיפוס הוא רק השלב האחרון במסעם. קדמו לו נסיעה בעגלת שוורים מכפרם הנידח אל תחנת הרכבת; נסיעה מייגעת ברכבת במחלקה השנייה, שארכה כחמישים שעות; נסיעה באוטובוס ל סרינגר במשך תריסר שעות נוספות, שלוש שעות של נסיעה בטנדר מקרטע עד לכאן, ומכאן מתחילים לטפס.
רוב המאמינים צעדו ברגל כשצרורותיהם על שכמם ומקל הליכה מאולתר בידם. חלקם נעלו כפכפים, אך רובם צעדו יחפים, למרות הקור העז. היו שם עשירים שנישאו באפריון, והיו צדיקים גמורים שהשליכו עצמם בחבטה אל הקרקע, קמו והפילו עצמם שוב, מסוחררים בריגוש, כמעט אחוזי טראנס. בתוך ההמון הרוחש הזה אפשר היה לראות גברים ונשים, צעירים וזקנים, ואפילו משפחות שלמות שנשאו על גבן ילדים ותינוקות.
קשה היה להתעלם באותם רגעים מן ההבדל המשווע שבין הרוב ההינדי על מיטלטליו המועטים, לבין מיעוט המטיילים המערביים, שהיו מצוידים לתפארת. אפשר היה למיין את עולי הרגל לפי הראשים, חלקם קירחים, חלקם מכוסי ראסטות וחלקם עטויי טורבאן סיקי, מהסוחרים שהסקרנות או העסקים משכו אותם לכאן. אפשר למיינם גם לפי בגדיהם: מלבושים רעשניים, סארי מבד יקר, מלבושים כתומים של מאמינ י הבהקטי, דרך האהבה והדברות באל, או מרופטים של הסאדוס, הסגפנים הנודדים.
בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 20 נהגו עולי הרגל והזרים כאחת, לעשן חשיש בגלוי, מוגנים על פי החוק, שהרי גם האל שיווה נהג לעשן סמים בהרי ההימלאיה. אבל בפרוס שנות האלפיים, כשממשלת הודו החלה להילחם בסמים מלחמת חורמה, הם מעדיפים לעשן בסתר.
כתבה על גירוש שדים בהודו

לא קשה לזהות את המטיילים המערביים במסלול (צילום: Txus Pérez)
מטפסים בגשם וברוח
הצטרפנו לצועדים ומצאנו עצמנו מוקפים נכים, חיגרים, פיסחים ומשותקים למחצה, שנראו כעולים במעלה ההר בכוחותיהם האחרונים. קטוע רגליים שחום עור, שהגיע מהדרום הרחוק, טיפס במשך עשרה ימים אל המערה כשהוא נעזר בידיו בלבד. הבטנו בזרועותיו השריריות ובמבטו חדור האמונה וניסינו לפתוח בשיחה. "אתה חזק מאוד", אמרתי לו והצבעתי על שרירי ידיו התפוחים, מרמז לכוח רצונו העז. "לא", השיב בעצב, "רק האל הוא חזק". התקנאתי לרגע בכוחה של אמונתו.
גשם החל לטפטף ורוח חזקה נשבה. עולי הרגל פרשו יריעות ניילון מעל לראשם, והמשיכו לעלות בשביל שהלך והפך בוצי וחלקלק. היו שם כמה עשירים מופלגים שפסעו בצעדים מדודים כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם. משרתיהם הגישו להם מזון ונופפו במניפות מול פניהם המיוזעות. בסיומה של כל עלייה תלולה הוקמו דוכנים מאולתרים, ובהם חילקו לעולי הרגל תה חם וצ'אפטי, שעה שנחו מן המאמץ הרב.
הצבא ההודי דאג להקמת מאהלים שבהם מצאו המאמינים מפלט מפני גשמי המונסון והרוח הקרה. מכל אלה זכור לי במיוחד מחנה שנקרא ששנאג ( Sheshnag ). היה שם אגם קטן בצבע כחול ירקרק, עטור הרים נישאים, ועל המדרונות שסביבו ניטו אלפי אוהלים. מתצפית מעל המחנה נראה שביל ארוך, אינסופי, מלא עד אפס מקום בנקודות ססגוניות של עולי רגל. ברגע מסוים אמרתי לנוגה: "ראי, מסביבנו הרים מהיפים בעולם, אך איננו רואים אותם", עולי הרגל גונבים את ההצגה מהיפים שבנופים.

ילד מקומי מביט בנו מהשדה (צילום: vishal dutta photo)
ביקור קצרצר במערה
ככל שעלינו, ההרים הפכו לקירחים מצמחייה והרוח התקררה. בתום שלושה ימי טיפוס מאומצים הגענו אל המערה. תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אל המערה במהירות, אחד אחד, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. הצליינים נכנסו למערה בדחילו ורחימו. הם נשאו תפילה קצרה מול לינגם הקרח, אחדים נגעו בו ברטט, ויצאו החוצה במהירות. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה. את כל הטיפוס המייגע הזה עשו כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה. ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע מחוץ לתחום הבנתנו. כולנו, יסודיים ומעמיקים ככול שנהיה, אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ לתוך אוקיינוס האמונה ההודי.
מרבית המטיילים החלו לרדת בשביל המתפתל לכיוון פהלגם. עבורנו היה זה רק שלב ראשון בטרק יפהפה ומגוון להפליא, המחבר בין ההרים הירוקים, המיוערים של קשמיר, לבין המדבר של לדאק.
כתבה על חבל קשמיר | כתבה על חבל לדאק

תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר (צילום: vishal dutta photo)
אל לב ההימלאיה
למחרת התחלנו ללכת מזרחה, ללב ההימלאיה, לתוך הבקעות הירוקות וההרים המושלגים. התרחקנו מהמולת עולי הרגל והתחלנו להתמסר לטבע עצמו. כאן ראינו עוף דורס שהתקשינו לזהות, ושם מרמיטות מבוהלות שמיהרו להתחבא. הרי ההימלאיה בשום פנים אינם טבע פראי. השבילים לא נועדו לתרמילאים ולחובבי טבע דווקא, אלא נסללו ברגליהם של כפריים ורועים.
בדרכנו פגשנו חבורה מרשימה של רועים גוג'רים ( Gujjar ) , נוודים למחצה ,המחלקים את חייהם בין ארבעה חודשים של חורף במישורים החמים של ג'אמו, ארבעה חודשים של קיץ ב הרי ההימלאיה, והיתר בנדודים מההר אל המישור ובחזרה. ארבעה חודשים בכל מקום וארבעה חודשים בדרכים. אלה גברים כחולי עיניים וקשוחי מבט ונשים ששערן אדום מחינה, אך פניהן חרושות קמטים. עקבות השמש והרוח הותירו בפניהם עקבות. היו שם גם ילדים שרעו את עדרי העיזים, אך ניכרה בהם בעיקר תחושת גאווה. איש לא רדף אחרינו בתחינה לכסף או לסוכרייה.

אישה מקומית חרושת קמטים (צילום: Sergio Agostinelli)
ההסבר ליצירת הרי ההימלאיה
הגיע הערב ואנו נטינו את אוהלינו למרגלות ההרים. לידנו ישבו חמָרים קשמיריים ועישנו נרגילה, שלפומיתה הוכנסו גם עלי חשיש. הם נעצו בנו מבטים סקרניים, אך לא התקרבו.
לקראת שקיעה, סיפרתי לקהל מאזיני המצומצם, את הסיפור הגיאולוגי של היווצרות הרי ההימלאיה. התחלתי עם נדידת היבשות, עם היבשת ההודית שניתקה מהיבשת הדרומית הענקית, ששמה, גונדוונה, ניתן לה על שם רמת גונד אשר בהודו. הודו נדדה צפונה, כשהיא מצמצמת את גודל האוקיינוס שבינה לבין אסיה. האוקיינוס הפך לים, זה הצטמצם למפרץ, שהלך וצר עד שהודו התנגשה באסיה, המפרץ נעלם וההרים הפכו למצבתו.

שיירת חמורים בהרי ההימליה, מעל עמק זנסקר בחבל לדאק (צילום: Sergio Agostinelli)
האגדה על יצירת הרי ההימלאיה
נוגה ביקשה הסבר מסוג אחר. ידעתי למה היא חותרת. סיפרתי את האגדה על ההרים שהיו פעם קטנים ונמוכים. אז החלו לעוף לשחקים, אל קריאת התיגר שבמרומים, תוך התגרות בוטה באלים. מעין גרסה הודית של ההיבריס היווני. אינדרה, אל השמיים, הזעיף מולם פנים. הוא הזהיר אותם, אך הם לא שעו לו. אינדרה, שלא רצה לעשות מעשה קיצוני, נופף בסכינו שוב ושוב, אך ההרים הלכו וגבהו, הלכו וגבהו.
הוא קרא לאל שיווה וביקש ממנו להתרות בבני חסותו. ההרים הגיעו כבר לגובה של 6,000 מטר. שיווה לא שעה לקריאותיו של אינדרה. אולי משום שהיה עסוק בפרבָטי, אשתו היפה. אולי לא שמע. אולי לא רצה. ההרים המשיכו לעוף לשחקים. אינדרה איבד את שלוות רוחו. דומה היה שההרים לועגים לו. הוא צעק שוב ושוב, הם עברו את האלף השביעי ולבסוף, בלית ברירה, החליט לעשות מעשה. הוא אחז בחרבו וקיצץ את כנפיהם. ההרים נותרו במקום בו נעצרו, חלקם בגובה שלמעלה מ- 8,000 מטר, והראיה - כנפיהם המרחפות ממעל, הנראות מרחוק כעננים.

עמק זנסקר בחבל לדאק, סופו של הטרק (צילום: Sergio Agostinelli)
משם החל הטיפוס הגדול, כשמעלינו נמתח הרכס הענק של ההימלאיה. מהעבר השני נמצא עמק זנסקר ( Zanskar ), ואחריו לדאק, שבשולי הרמה הטיבטית. בינינו לבין זנסקר הפרידו גוש קרח ענק ויום ארוך של הליכה. מרבית שטחו של הקרחון היה מכוסה באבנים קטנות, שהקלו על ההליכה ומנעו החלקה.
לאחר כמה שעות טיפוס, נראתה לפתע שיירת סוחרים שמוביליה השכילו להוליך את פרדותיהם לאורך השביל החלקלק המתפתל בקרח. הפרדות עמוסות היו בסחורה, מדדות רגליים בזהירות שלא להחליק על הקרח. עבורנו זהו טיול, עבורן מציאות חיים.
הגענו למעבר ההרים Great Himalaya . רכס ענק המחלק את העולם בין הירוק לצהוב, בין הפורה לשומם. זהו מעבר חד מקשמיר ללדאק. שני עולמות. כאן רענן ושם יבש, כאן עדיין מרכז אסיה ושם כבר הרמה הטיבטית, כאן מוסלמים ושם בודהיסטים, כאן עגולי עיניים ושם מלוכסנים, כאן מסגדים ושם פגודות. עמדנו והבטנו נרגשים בשני העולמות, במקום בו הם ניצבים זה מול זה מערב ומזרח. מחר מתחיל פרק חדש.
על המשך המסע בכתבה אהבה ממבט ראשון בלדאק
מידע נוסף
כתבות נוספות
לינה בעיירה פהלגם

מבט אל עבר ההרים,

רוב עולי הרגל צועדים ברגל,
מסוחררים מריגוש, אחוזי טראנס
הבטנו למעלה בשביל האבן המתפתל כנחש למערת אמרנת, בו צועדים מאמינים מזה שנים רבות. העלייה לרגל אורכת כשבועיים, והדרך למעלה נמשכת כחמישה ימים. המשעול דמה באותה עת לחלום-יעקב, בו מלאכים עולים ויורדים בסולם. היו כאן כאלה שעבורם הטיפוס הוא רק השלב האחרון במסעם. קדמו לו נסיעה בעגלת שוורים מכפרם הנידח אל תחנת הרכבת; נסיעה מייגעת ברכבת במחלקה השנייה, שארכה כחמישים שעות; נסיעה באוטובוס ל סרינגר במשך תריסר שעות נוספות, שלוש שעות של נסיעה בטנדר מקרטע עד לכאן, ומכאן מתחילים לטפס.
רוב המאמינים צעדו ברגל כשצרורותיהם על שכמם ומקל הליכה מאולתר בידם. חלקם נעלו כפכפים, אך רובם צעדו יחפים, למרות הקור העז. היו שם עשירים שנישאו באפריון, והיו צדיקים גמורים שהשליכו עצמם בחבטה אל הקרקע, קמו והפילו עצמם שוב, מסוחררים בריגוש, כמעט אחוזי טראנס. בתוך ההמון הרוחש הזה אפשר היה לראות גברים ונשים, צעירים וזקנים, ואפילו משפחות שלמות שנשאו על גבן ילדים ותינוקות.
קשה היה להתעלם באותם רגעים מן ההבדל המשווע שבין הרוב ההינדי על מיטלטליו המועטים, לבין מיעוט המטיילים המערביים, שהיו מצוידים לתפארת. אפשר היה למיין את עולי הרגל לפי הראשים, חלקם קירחים, חלקם מכוסי ראסטות וחלקם עטויי טורבאן סיקי, מהסוחרים שהסקרנות או העסקים משכו אותם לכאן. אפשר למיינם גם לפי בגדיהם: מלבושים רעשניים, סארי מבד יקר, מלבושים כתומים של מאמינ י הבהקטי, דרך האהבה והדברות באל, או מרופטים של הסאדוס, הסגפנים הנודדים.
בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה ה- 20 נהגו עולי הרגל והזרים כאחת, לעשן חשיש בגלוי, מוגנים על פי החוק, שהרי גם האל שיווה נהג לעשן סמים בהרי ההימלאיה. אבל בפרוס שנות האלפיים, כשממשלת הודו החלה להילחם בסמים מלחמת חורמה, הם מעדיפים לעשן בסתר.
כתבה על גירוש שדים בהודו

לא קשה לזהות את המטיילים המערביים במסלול (צילום: Txus Pérez)
מטפסים בגשם וברוח
הצטרפנו לצועדים ומצאנו עצמנו מוקפים נכים, חיגרים, פיסחים ומשותקים למחצה, שנראו כעולים במעלה ההר בכוחותיהם האחרונים. קטוע רגליים שחום עור, שהגיע מהדרום הרחוק, טיפס במשך עשרה ימים אל המערה כשהוא נעזר בידיו בלבד. הבטנו בזרועותיו השריריות ובמבטו חדור האמונה וניסינו לפתוח בשיחה. "אתה חזק מאוד", אמרתי לו והצבעתי על שרירי ידיו התפוחים, מרמז לכוח רצונו העז. "לא", השיב בעצב, "רק האל הוא חזק". התקנאתי לרגע בכוחה של אמונתו.
גשם החל לטפטף ורוח חזקה נשבה. עולי הרגל פרשו יריעות ניילון מעל לראשם, והמשיכו לעלות בשביל שהלך והפך בוצי וחלקלק. היו שם כמה עשירים מופלגים שפסעו בצעדים מדודים כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם. משרתיהם הגישו להם מזון ונופפו במניפות מול פניהם המיוזעות. בסיומה של כל עלייה תלולה הוקמו דוכנים מאולתרים, ובהם חילקו לעולי הרגל תה חם וצ'אפטי, שעה שנחו מן המאמץ הרב.
הצבא ההודי דאג להקמת מאהלים שבהם מצאו המאמינים מפלט מפני גשמי המונסון והרוח הקרה. מכל אלה זכור לי במיוחד מחנה שנקרא ששנאג ( Sheshnag ). היה שם אגם קטן בצבע כחול ירקרק, עטור הרים נישאים, ועל המדרונות שסביבו ניטו אלפי אוהלים. מתצפית מעל המחנה נראה שביל ארוך, אינסופי, מלא עד אפס מקום בנקודות ססגוניות של עולי רגל. ברגע מסוים אמרתי לנוגה: "ראי, מסביבנו הרים מהיפים בעולם, אך איננו רואים אותם", עולי הרגל גונבים את ההצגה מהיפים שבנופים.

ילד מקומי מביט בנו מהשדה (צילום: vishal dutta photo)
ביקור קצרצר במערה
ככל שעלינו, ההרים הפכו לקירחים מצמחייה והרוח התקררה. בתום שלושה ימי טיפוס מאומצים הגענו אל המערה. תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אל המערה במהירות, אחד אחד, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. הצליינים נכנסו למערה בדחילו ורחימו. הם נשאו תפילה קצרה מול לינגם הקרח, אחדים נגעו בו ברטט, ויצאו החוצה במהירות. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה. את כל הטיפוס המייגע הזה עשו כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה. ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע מחוץ לתחום הבנתנו. כולנו, יסודיים ומעמיקים ככול שנהיה, אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ לתוך אוקיינוס האמונה ההודי.
מרבית המטיילים החלו לרדת בשביל המתפתל לכיוון פהלגם. עבורנו היה זה רק שלב ראשון בטרק יפהפה ומגוון להפליא, המחבר בין ההרים הירוקים, המיוערים של קשמיר, לבין המדבר של לדאק.
כתבה על חבל קשמיר | כתבה על חבל לדאק

תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר (צילום: vishal dutta photo)
אל לב ההימלאיה
למחרת התחלנו ללכת מזרחה, ללב ההימלאיה, לתוך הבקעות הירוקות וההרים המושלגים. התרחקנו מהמולת עולי הרגל והתחלנו להתמסר לטבע עצמו. כאן ראינו עוף דורס שהתקשינו לזהות, ושם מרמיטות מבוהלות שמיהרו להתחבא. הרי ההימלאיה בשום פנים אינם טבע פראי. השבילים לא נועדו לתרמילאים ולחובבי טבע דווקא, אלא נסללו ברגליהם של כפריים ורועים.
בדרכנו פגשנו חבורה מרשימה של רועים גוג'רים ( Gujjar ) , נוודים למחצה ,המחלקים את חייהם בין ארבעה חודשים של חורף במישורים החמים של ג'אמו, ארבעה חודשים של קיץ ב הרי ההימלאיה, והיתר בנדודים מההר אל המישור ובחזרה. ארבעה חודשים בכל מקום וארבעה חודשים בדרכים. אלה גברים כחולי עיניים וקשוחי מבט ונשים ששערן אדום מחינה, אך פניהן חרושות קמטים. עקבות השמש והרוח הותירו בפניהם עקבות. היו שם גם ילדים שרעו את עדרי העיזים, אך ניכרה בהם בעיקר תחושת גאווה. איש לא רדף אחרינו בתחינה לכסף או לסוכרייה.

אישה מקומית חרושת קמטים (צילום: Sergio Agostinelli)
ההסבר ליצירת הרי ההימלאיה
הגיע הערב ואנו נטינו את אוהלינו למרגלות ההרים. לידנו ישבו חמָרים קשמיריים ועישנו נרגילה, שלפומיתה הוכנסו גם עלי חשיש. הם נעצו בנו מבטים סקרניים, אך לא התקרבו.
לקראת שקיעה, סיפרתי לקהל מאזיני המצומצם, את הסיפור הגיאולוגי של היווצרות הרי ההימלאיה. התחלתי עם נדידת היבשות, עם היבשת ההודית שניתקה מהיבשת הדרומית הענקית, ששמה, גונדוונה, ניתן לה על שם רמת גונד אשר בהודו. הודו נדדה צפונה, כשהיא מצמצמת את גודל האוקיינוס שבינה לבין אסיה. האוקיינוס הפך לים, זה הצטמצם למפרץ, שהלך וצר עד שהודו התנגשה באסיה, המפרץ נעלם וההרים הפכו למצבתו.

שיירת חמורים בהרי ההימליה, מעל עמק זנסקר בחבל לדאק (צילום: Sergio Agostinelli)
האגדה על יצירת הרי ההימלאיה
נוגה ביקשה הסבר מסוג אחר. ידעתי למה היא חותרת. סיפרתי את האגדה על ההרים שהיו פעם קטנים ונמוכים. אז החלו לעוף לשחקים, אל קריאת התיגר שבמרומים, תוך התגרות בוטה באלים. מעין גרסה הודית של ההיבריס היווני. אינדרה, אל השמיים, הזעיף מולם פנים. הוא הזהיר אותם, אך הם לא שעו לו. אינדרה, שלא רצה לעשות מעשה קיצוני, נופף בסכינו שוב ושוב, אך ההרים הלכו וגבהו, הלכו וגבהו.
הוא קרא לאל שיווה וביקש ממנו להתרות בבני חסותו. ההרים הגיעו כבר לגובה של 6,000 מטר. שיווה לא שעה לקריאותיו של אינדרה. אולי משום שהיה עסוק בפרבָטי, אשתו היפה. אולי לא שמע. אולי לא רצה. ההרים המשיכו לעוף לשחקים. אינדרה איבד את שלוות רוחו. דומה היה שההרים לועגים לו. הוא צעק שוב ושוב, הם עברו את האלף השביעי ולבסוף, בלית ברירה, החליט לעשות מעשה. הוא אחז בחרבו וקיצץ את כנפיהם. ההרים נותרו במקום בו נעצרו, חלקם בגובה שלמעלה מ- 8,000 מטר, והראיה - כנפיהם המרחפות ממעל, הנראות מרחוק כעננים.

עמק זנסקר בחבל לדאק, סופו של הטרק (צילום: Sergio Agostinelli)
משם החל הטיפוס הגדול, כשמעלינו נמתח הרכס הענק של ההימלאיה. מהעבר השני נמצא עמק זנסקר ( Zanskar ), ואחריו לדאק, שבשולי הרמה הטיבטית. בינינו לבין זנסקר הפרידו גוש קרח ענק ויום ארוך של הליכה. מרבית שטחו של הקרחון היה מכוסה באבנים קטנות, שהקלו על ההליכה ומנעו החלקה.
לאחר כמה שעות טיפוס, נראתה לפתע שיירת סוחרים שמוביליה השכילו להוליך את פרדותיהם לאורך השביל החלקלק המתפתל בקרח. הפרדות עמוסות היו בסחורה, מדדות רגליים בזהירות שלא להחליק על הקרח. עבורנו זהו טיול, עבורן מציאות חיים.
הגענו למעבר ההרים Great Himalaya . רכס ענק המחלק את העולם בין הירוק לצהוב, בין הפורה לשומם. זהו מעבר חד מקשמיר ללדאק. שני עולמות. כאן רענן ושם יבש, כאן עדיין מרכז אסיה ושם כבר הרמה הטיבטית, כאן מוסלמים ושם בודהיסטים, כאן עגולי עיניים ושם מלוכסנים, כאן מסגדים ושם פגודות. עמדנו והבטנו נרגשים בשני העולמות, במקום בו הם ניצבים זה מול זה מערב ומזרח. מחר מתחיל פרק חדש.
על המשך המסע בכתבה אהבה ממבט ראשון בלדאק
מידע נוסף
כתבות נוספות


ביקור קצרצר במערה
ככל שעלינו, ההרים הפכו לקירחים מצמחייה והרוח התקררה. בתום שלושה ימי טיפוס מאומצים הגענו אל המערה. תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אל המערה במהירות, אחד אחד, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. הצליינים נכנסו למערה בדחילו ורחימו. הם נשאו תפילה קצרה מול לינגם הקרח, אחדים נגעו בו ברטט, ויצאו החוצה במהירות. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה. את כל הטיפוס המייגע הזה עשו כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה. ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע מחוץ לתחום הבנתנו. כולנו, יסודיים ומעמיקים ככול שנהיה, אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ לתוך אוקיינוס האמונה ההודי.
מרבית המטיילים החלו לרדת בשביל המתפתל לכיוון פהלגם. עבורנו היה זה רק שלב ראשון בטרק יפהפה ומגוון להפליא, המחבר בין ההרים הירוקים, המיוערים של קשמיר, לבין המדבר של לדאק.
כתבה על חבל קשמיר | כתבה על חבל לדאק

תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר (צילום: vishal dutta photo)
אל לב ההימלאיה
למחרת התחלנו ללכת מזרחה, ללב ההימלאיה, לתוך הבקעות הירוקות וההרים המושלגים. התרחקנו מהמולת עולי הרגל והתחלנו להתמסר לטבע עצמו. כאן ראינו עוף דורס שהתקשינו לזהות, ושם מרמיטות מבוהלות שמיהרו להתחבא. הרי ההימלאיה בשום פנים אינם טבע פראי. השבילים לא נועדו לתרמילאים ולחובבי טבע דווקא, אלא נסללו ברגליהם של כפריים ורועים.
בדרכנו פגשנו חבורה מרשימה של רועים גוג'רים ( Gujjar ) , נוודים למחצה ,המחלקים את חייהם בין ארבעה חודשים של חורף במישורים החמים של ג'אמו, ארבעה חודשים של קיץ ב הרי ההימלאיה, והיתר בנדודים מההר אל המישור ובחזרה. ארבעה חודשים בכל מקום וארבעה חודשים בדרכים. אלה גברים כחולי עיניים וקשוחי מבט ונשים ששערן אדום מחינה, אך פניהן חרושות קמטים. עקבות השמש והרוח הותירו בפניהם עקבות. היו שם גם ילדים שרעו את עדרי העיזים, אך ניכרה בהם בעיקר תחושת גאווה. איש לא רדף אחרינו בתחינה לכסף או לסוכרייה.

אישה מקומית חרושת קמטים (צילום: Sergio Agostinelli)
ההסבר ליצירת הרי ההימלאיה
הגיע הערב ואנו נטינו את אוהלינו למרגלות ההרים. לידנו ישבו חמָרים קשמיריים ועישנו נרגילה, שלפומיתה הוכנסו גם עלי חשיש. הם נעצו בנו מבטים סקרניים, אך לא התקרבו.
לקראת שקיעה, סיפרתי לקהל מאזיני המצומצם, את הסיפור הגיאולוגי של היווצרות הרי ההימלאיה. התחלתי עם נדידת היבשות, עם היבשת ההודית שניתקה מהיבשת הדרומית הענקית, ששמה, גונדוונה, ניתן לה על שם רמת גונד אשר בהודו. הודו נדדה צפונה, כשהיא מצמצמת את גודל האוקיינוס שבינה לבין אסיה. האוקיינוס הפך לים, זה הצטמצם למפרץ, שהלך וצר עד שהודו התנגשה באסיה, המפרץ נעלם וההרים הפכו למצבתו.

שיירת חמורים בהרי ההימליה, מעל עמק זנסקר בחבל לדאק (צילום: Sergio Agostinelli)
האגדה על יצירת הרי ההימלאיה
נוגה ביקשה הסבר מסוג אחר. ידעתי למה היא חותרת. סיפרתי את האגדה על ההרים שהיו פעם קטנים ונמוכים. אז החלו לעוף לשחקים, אל קריאת התיגר שבמרומים, תוך התגרות בוטה באלים. מעין גרסה הודית של ההיבריס היווני. אינדרה, אל השמיים, הזעיף מולם פנים. הוא הזהיר אותם, אך הם לא שעו לו. אינדרה, שלא רצה לעשות מעשה קיצוני, נופף בסכינו שוב ושוב, אך ההרים הלכו וגבהו, הלכו וגבהו.
הוא קרא לאל שיווה וביקש ממנו להתרות בבני חסותו. ההרים הגיעו כבר לגובה של 6,000 מטר. שיווה לא שעה לקריאותיו של אינדרה. אולי משום שהיה עסוק בפרבָטי, אשתו היפה. אולי לא שמע. אולי לא רצה. ההרים המשיכו לעוף לשחקים. אינדרה איבד את שלוות רוחו. דומה היה שההרים לועגים לו. הוא צעק שוב ושוב, הם עברו את האלף השביעי ולבסוף, בלית ברירה, החליט לעשות מעשה. הוא אחז בחרבו וקיצץ את כנפיהם. ההרים נותרו במקום בו נעצרו, חלקם בגובה שלמעלה מ- 8,000 מטר, והראיה - כנפיהם המרחפות ממעל, הנראות מרחוק כעננים.

עמק זנסקר בחבל לדאק, סופו של הטרק (צילום: Sergio Agostinelli)
משם החל הטיפוס הגדול, כשמעלינו נמתח הרכס הענק של ההימלאיה. מהעבר השני נמצא עמק זנסקר ( Zanskar ), ואחריו לדאק, שבשולי הרמה הטיבטית. בינינו לבין זנסקר הפרידו גוש קרח ענק ויום ארוך של הליכה. מרבית שטחו של הקרחון היה מכוסה באבנים קטנות, שהקלו על ההליכה ומנעו החלקה.
לאחר כמה שעות טיפוס, נראתה לפתע שיירת סוחרים שמוביליה השכילו להוליך את פרדותיהם לאורך השביל החלקלק המתפתל בקרח. הפרדות עמוסות היו בסחורה, מדדות רגליים בזהירות שלא להחליק על הקרח. עבורנו זהו טיול, עבורן מציאות חיים.
הגענו למעבר ההרים Great Himalaya . רכס ענק המחלק את העולם בין הירוק לצהוב, בין הפורה לשומם. זהו מעבר חד מקשמיר ללדאק. שני עולמות. כאן רענן ושם יבש, כאן עדיין מרכז אסיה ושם כבר הרמה הטיבטית, כאן מוסלמים ושם בודהיסטים, כאן עגולי עיניים ושם מלוכסנים, כאן מסגדים ושם פגודות. עמדנו והבטנו נרגשים בשני העולמות, במקום בו הם ניצבים זה מול זה מערב ומזרח. מחר מתחיל פרק חדש.
על המשך המסע בכתבה אהבה ממבט ראשון בלדאק
מידע נוסף
כתבות נוספות
כתבה על חבל קשמיר | כתבה על חבל לדאק

תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר

ההסבר ליצירת הרי ההימלאיה
הגיע הערב ואנו נטינו את אוהלינו למרגלות ההרים. לידנו ישבו חמָרים קשמיריים ועישנו נרגילה, שלפומיתה הוכנסו גם עלי חשיש. הם נעצו בנו מבטים סקרניים, אך לא התקרבו.
לקראת שקיעה, סיפרתי לקהל מאזיני המצומצם, את הסיפור הגיאולוגי של היווצרות הרי ההימלאיה. התחלתי עם נדידת היבשות, עם היבשת ההודית שניתקה מהיבשת הדרומית הענקית, ששמה, גונדוונה, ניתן לה על שם רמת גונד אשר בהודו. הודו נדדה צפונה, כשהיא מצמצמת את גודל האוקיינוס שבינה לבין אסיה. האוקיינוס הפך לים, זה הצטמצם למפרץ, שהלך וצר עד שהודו התנגשה באסיה, המפרץ נעלם וההרים הפכו למצבתו.

שיירת חמורים בהרי ההימליה, מעל עמק זנסקר בחבל לדאק (צילום: Sergio Agostinelli)
האגדה על יצירת הרי ההימלאיה
נוגה ביקשה הסבר מסוג אחר. ידעתי למה היא חותרת. סיפרתי את האגדה על ההרים שהיו פעם קטנים ונמוכים. אז החלו לעוף לשחקים, אל קריאת התיגר שבמרומים, תוך התגרות בוטה באלים. מעין גרסה הודית של ההיבריס היווני. אינדרה, אל השמיים, הזעיף מולם פנים. הוא הזהיר אותם, אך הם לא שעו לו. אינדרה, שלא רצה לעשות מעשה קיצוני, נופף בסכינו שוב ושוב, אך ההרים הלכו וגבהו, הלכו וגבהו.
הוא קרא לאל שיווה וביקש ממנו להתרות בבני חסותו. ההרים הגיעו כבר לגובה של 6,000 מטר. שיווה לא שעה לקריאותיו של אינדרה. אולי משום שהיה עסוק בפרבָטי, אשתו היפה. אולי לא שמע. אולי לא רצה. ההרים המשיכו לעוף לשחקים. אינדרה איבד את שלוות רוחו. דומה היה שההרים לועגים לו. הוא צעק שוב ושוב, הם עברו את האלף השביעי ולבסוף, בלית ברירה, החליט לעשות מעשה. הוא אחז בחרבו וקיצץ את כנפיהם. ההרים נותרו במקום בו נעצרו, חלקם בגובה שלמעלה מ- 8,000 מטר, והראיה - כנפיהם המרחפות ממעל, הנראות מרחוק כעננים.

עמק זנסקר בחבל לדאק, סופו של הטרק (צילום: Sergio Agostinelli)
משם החל הטיפוס הגדול, כשמעלינו נמתח הרכס הענק של ההימלאיה. מהעבר השני נמצא עמק זנסקר ( Zanskar ), ואחריו לדאק, שבשולי הרמה הטיבטית. בינינו לבין זנסקר הפרידו גוש קרח ענק ויום ארוך של הליכה. מרבית שטחו של הקרחון היה מכוסה באבנים קטנות, שהקלו על ההליכה ומנעו החלקה.
לאחר כמה שעות טיפוס, נראתה לפתע שיירת סוחרים שמוביליה השכילו להוליך את פרדותיהם לאורך השביל החלקלק המתפתל בקרח. הפרדות עמוסות היו בסחורה, מדדות רגליים בזהירות שלא להחליק על הקרח. עבורנו זהו טיול, עבורן מציאות חיים.
הגענו למעבר ההרים Great Himalaya . רכס ענק המחלק את העולם בין הירוק לצהוב, בין הפורה לשומם. זהו מעבר חד מקשמיר ללדאק. שני עולמות. כאן רענן ושם יבש, כאן עדיין מרכז אסיה ושם כבר הרמה הטיבטית, כאן מוסלמים ושם בודהיסטים, כאן עגולי עיניים ושם מלוכסנים, כאן מסגדים ושם פגודות. עמדנו והבטנו נרגשים בשני העולמות, במקום בו הם ניצבים זה מול זה מערב ומזרח. מחר מתחיל פרק חדש.
על המשך המסע בכתבה אהבה ממבט ראשון בלדאק
מידע נוסף
כתבות נוספות


על המשך המסע בכתבה אהבה ממבט ראשון בלדאק