www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



חבל קשמיר -
במקום שבו חלומות מתנגשים, אנשים מתים
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


מאז ומתמיד נחשבה קשמיר ליהלום שבכתר ההודי. ההרים המושלגים, השדות הפוריים והאגמים השלווים משכו לכאן יותר מחצי מיליון תיירים בשנה, עד שהמאבק בין המוסלמים להינדים ניפץ את השלווה. ד"ר גילי חסקין, בוגר טיולים בחבל למוד-המלחמות, מספר לנו מה אנו מפסידים.


טיול לקשמיר
השתקפויות באגם דאל (צילום: יובל נעמן)
 
יום חם ומחניק של קיץ בדלהי. האוויר עומד, צורב את הפנים. גם בארץ לא תענוג, אבל כאן חם עוד יותר. דלהי אמנם מרתקת, אבל יום סיור אחד בבירה הלוהטת הספיק לנו לגמרי. ביום המחרת כבר היינו במטוס, בדרכנו אל סְרינָגָר, בירת חבל קשמיר שבמדינה הצפונית בהודו, ג'אמו וקשמיר, הגובלת בפקיסטן ובסין.
 

המזרח הרחוק




 
המקום בו מתחיל גן העדן
קשמיר שוכנת מעבר לעמקי הנהרות ולמישורים הצחיחים, בלב הרי ההימאליה. יותר באסיה התיכונה מאשר בהודו. זה מקום שעצם העלאת שמו, מעורר רטט נוסטלגי בקרב הודים וניחוח קולוניאלי בקרב הבריטים. כאשר שכב אוּרָנְגְזֶב, השליט המוֹגוּלי הגדול, על ערש דווי (1707), ביקשו יועציו שיביע משאלה אחרונה לפני מותו. "את קשמיר" לחש בשפתיים חרבות, עצם עיניו והוציא את נשמתו.
סבו, הקיסר המוגולי ג'הנגיר, מת במהלך מסעו לקשמיר שאותה כה אהב, יותר מכל ממלכתו האדירה (1627).

פתגם פרסי עתיק גורס, כי קשמיר היא "המקום בו מסתיים העולם ומתחיל גן העדן". חשבתי על הסיפורים הללו פעמים רבות, כאשר התבוננתי בהרים המושלגים או בשפע הירק.
 
בחיק ההרים, בגובה של אלף ושבע מאות מטרים מעל פני הים, נמצאת בקעת קשמיר ובלבה אגם דאל המופלא, שצבעו כחול עמוק והוא נראה כאבן יקרה כחולה בסלסלה ירוקה להפליא. האגם יפה במיוחד באור השחר, כשמימיו בוהקים בצבע כתום ורדרד. מעל האגם מזדקר מבצר מהמאה ה- 16, להזכיר שתמיד נלחמו אנשים על המקום הזה ושהשלווה הנראית לעין היא רגעית וחמקמקה.
לינה בעמק קשמיר - השוואת מחירים והזמנות
 
טיול לקשמיר
הסתעפות של אגם דאל במבט ממבצר סרינגר, ולגדתו מאות בתי סירה (צילום: יובל נעמן)
 
הבקעה נראית כעשויה חגורות חגורות: ממעל מתנשאים הרי ההימאליה לגבהים של שבעת אלפי מטרים. מתחת לפסגות המושלגות הרים ירוקים, והלאה מתחת להם, מטעי דובדבנים, תפוחים, ואגסים. נמוך יותר גדלים האפרסקים ולמטה למטה, קערה ענקית של אורז.
 
אכן, האורז ממלא את הבטן, אך את הכסף המזומן מספקים הצמר הנפלא ומרבדים של פרחי כרכום כתומים. מכל פרח כזה, מפיקים בסבלנות אין קץ, שלושה חוטים של זעפרן בצבע ארגמן. עשרה דונמים מניבים רק קילוגרמים אחדים של התבלין היקר בעולם. מעבר לשדות שוכן האגם, עטור פרחי לוטוס ורודים ועצי צפצפה.
 
סוודר קשמירי
ליופי הטבעי הזה נוסף גם חן, מעשי ידי אדם: עצי דולב ענקיים, גני פרחים צבעוניים ובעיקר בתי סירה. אלה בתי מלון, פנסיונים וחדרים להשכרה, הניצבים על כלונסאות בתוך האגם, כך שהמבקרים יורדים מחדריהם אל תוך קו המים.
 
כבר ב- 1929 נכתב ב"נשיונל ג'אוגרפיק" מאמר על בתי הסירה הנוחים והמרוהטים של קשמיר, אותם השוותה הכותבת, משום מה, לבתים שעל התמזה בלונדון. הכותבת בילתה קיץ שלם בבית סירה בקשמיר, אך נראה שכמו תיירים רבים בני זמננו, הייתה מעוניינת במיוחד בקניות. במאמר שלה היא מקדישה חלק ניכר לחיפוש אחר הסוודרים הנפלאים של קשמיר.
 
מאז ומתמיד נחשבה קשמיר ליהלום שבכתר ההודי, שנחשב בעצמו ליהלום שבכתר האימפריה הבריטית. ההרים המושלגים, השדות הפוריים והאגמים השלווים משכו לכאן יותר מחצי מיליון תיירים בשנה, עד שהמאבק בין מוסלמים להינדים ניפץ את השלווה והרחיק את התיירים.
 
טיול לקשמיר
כמו באגדה, מאדמת הרפש, לעבר שמי התכלת, פורח לו הלוטוס הטהור (צילום: גילי חסקין)
 
ברגע האחרון: הודו
קשמיר היא מוסלמית החל מהמאה ה- 11. זהו אחד המחוזות המוסלמים המובהקים של המדינה. למעשה, מקור השם פקיסטן, שנוסח כבר ב- 1935, מורכב מראשי תיבות של המחוזות המוסלמיים החשובים: פנג'אב, קשמיר, סינד ו-בלוצ'יסטן. לאחר הפילוג בין הודו ההינדית (הודו) להודו המוסלמית (פקיסטן), ברור היה שקשמיר צריכה להיות חלק מפקיסטן. התושבים הם מוסלמים ופקיסטן הייתה תלויה בנהרות היוצאים מקשמיר - גֶ'הלוּם, צֶ'נָב, ו-אינְדוּס – שמימיהם משמשים להשקיית שדות פקיסטן ולהפקת חשמל.
 
כך אומר ההיגיון ואולי גם הצדק, אך קשמיר היא קשמיר וההודים לא היו מוכנים לוותר על גן העדן הזה. כך גם הפקיסטנים. הסיבות ללהט המטורף אחר קשמיר נעוצות בגאווה, ברגש, אך גם במיקום האסטרטגי.
 
קשמיר היא למעשה אצבע, שנועצת הודו באסיה התיכונה. רצה הגורל ושלט כאן בזמן הפילוג, המהראג'ה ההינדי הרי סינג, שהתפתל בהחלטתו האם להצטרף להודו או לפקיסטן. ברגע האחרון חתם על הסכם הצטרפות להודו, אך בינתיים פלשו חיילים פָּטָנים לקשמיר, בשליחות פקיסטן. מפקד חיל האוויר הפקיסטני שהיה בריטי, התקשר לעמיתו בהודו, בריטי אף הוא. החיילים הפטנים התעכבו בשל ביזה ואונס, ואפשרו בכך לחיל האוויר ההודי לתפוס בכוח את שדה התעופה. השאר היסטוריה.
 
מנהיגי הודו ופקיסטן היו להוטים מאד להשיג את השליטה בקשמיר, על מנת לחזק את החזון הלאומי שלהם. שתי המדינות הצעירות שאך השתחררו ממאות שנות שלטון בריטי, יצאו למלחמה וקראו את קשמיר לגזרים. ב- 1949 קבע האו"ם קו הפסקת אש, המתפתל בתוואי שרירותי לאורך כ- 800 קילומטרים, בשטח שתנאיו מהקשים בעולם.
 
הפסקת האש הופרה יותר פעמים משכובדה. הגחלים שלחשו הפכו לאש ב- 1965 ושוב ב- 1971. הבערה סירבה לדעוך. שמענו ממקומיים שלא ירחק היום בו לוחמי מחתרת מוסלמים, ילידי קשמיר, יָחֵלוּ ללחום בגלוי בכוחות הביטחון ההודיים.
 
טיול לקשמיר
לא מוכנים לוותר על גן העדן הזה (צילום: גילי חסקין)
 
מככבת בבוליווד
עבור ההודים והפקיסטנים, קשמיר אינה רק עניין כלכלי או אסטרטגי. עבורם קשמיר היא חלום. ארץ המעוררת רגשות עזים. מיליוני הודים ופקיסטנים, שוכני מישורים מהבילים ולוהטים, חולמים על הריה הירוקים ואגמיה הכחולים של קשמיר. כאשר חוזר אדם מעמל יומו בדלהי, קָרָצ'י, לָאהוֹר או מומביי, הוא מנסה להירגע מהצפיפות, הרעש והרחובות המיוזעים וחולם על אדמותיה הפוריות ועל אקלימה הקריר והיבש של קשמיר.
 
בסרטים הרומנטיים המתקתקים של 'בּוֹליווּד' (תעשיית הסרטים ההודיים בבומביי), נראים זוגות אוהבים, המשתובבים בכרי הדשא זרועי הפרחים, למרגלות הפסגות המושלגות של קשמיר. היטיב להתנסח ג'וואהרלל נהרו, ראש הממשלה ההודי שנכנס לנעליו של גנדי: "קשמיר קוראת לשוב אליה. כוח המשיכה שלה חזק מתמיד. היא לוחשת את קסמה האגדי באוזנייך, וזכרה טורד את המחשבה." חלום הודי וחלום פקיסטני. במקום בו חלומות מתנגשים, נהרגים אנשים.
 
בירת קשמיר - סרינגר
כשאיילת ואני הגענו, לא חשנו בשום רמז לרוח הרעה שהתחילה לנשב כעבור שנה. קשמיר של אותה העת הייתה שוק ענק, עם אלפי אנשים שהתמחו ביניקה מעטיני התיירות. מיד לאחר רדתנו מהמונית התנפלו עלינו כל מי שעבר ברחוב באותו רגע והציעו בית סירה, סירה, מסעדה וכמובן חנות.
 
מכל עבר נשמעו קריאות: "קָם סי מָיי שׁוֹפּ!" ובכול פעם שהתפתינו להציץ לחנות כלשהי, שמענו מונולוג נרגש, שנאמר מלב דווי ועיניים מצועפות כנות:
"אל תאמינו לאיש. כולם כאן רמאים. הם רק רוצים לגזול את כספכם. אל תתפתו להאמין לדברי חלקות, גם מי שנשמע אמין הוא למעשה נוכל. יש רק אדם אחד בו תוכלו לבטוח - אני..."
 
מאחד הדוכנים נפנה אלינו גבר מוצק. זיפי זקנו אפרפרים, קרחתו קוצנית מעט ולעיניו הירוקות והקרות מבט קשוח. טיפוס שלא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה. הוא מיד זיהה מאין באנו והתגאה להציג בפנינו מכתב "המלצה" בו נכתב עברית: "אל תאמינו לו, הוא גנב כמו כולם".
 
סמטאות סרינגר, בירת קשמיר, אינן נראות כל כך כמו הודו. קשמיר כולה איננה נראית כמו הודו. אמנם, עם הזמן ראינו בהודו עוד עשרות מקומות שאינם דומים להודו, עד שאמרנו ש"הודו איננה דומה להודו". בכל זאת, קשמיר שונה גם בעיני ההודים עצמם. כשהם יורדים מההרים הירוקים של קשמיר אל המישורים של גָ'אמוּ, הם אומרים: "שבנו להודו." גם תושבי קשמיר, הודים כפקיסטנים, רואים עצמם קודם כל כקשמירים, שחיץ מלאכותי מפריד ביניהם.
 
טיול לקשמיר
קשמירי באגם דאל (צילום: יובל נעמן)





 
ארמון צף
בית הסירה שלנו נראה היה כארמון צף. מעבר לדלת חדרנו נמתחה מרפסת ארוכה, שרצפתה מכוסה כריות. במרכז המרפסת עמד שולחן עגול, ועליו, דרך קבע, קנקן תה ללא חלב ועוגיות עתירות קינמון. הסירה נראתה כמו רקומה בעץ ולוחות הדיקט שננעצו בה, שיוו לה מראה של הינומת כלה.
 
עוד אנו בוהים באגם, עגנה לצדנו "שיקארה", סירה קטנה עמוסת כריות ומקורה בגג מצועצע. דייג חבוש כיפה לבנה רקומה, על פניו מרוח חיוך מתקתק ובידיו זר פרחים ורודים. הוא הזמין אותנו לסיור באגם ואנו מיהרנו להסכים. אם הייתי צריך להצביע על היום המפנק בכל הטיול, הייתי בוחר, מן הסתם, ביום הזה של שייט באגם.
 
סביבנו שטו סירות משוטים קטנות. הייתה שם ילדה קטנה, אולי בת תשע, שהשיטה בכוחות עצמה סירה עמוסה זרי פרחים. אחריה הגיע איש מבוגר שהציע צנצנות דבש. מישהו עט עלינו בהצעה להחליף כסף, לקנות תכשיטים, שטיחים, תבלינים, עבודות רקמה, עוגיות.
 
ניסיתי להתחכם, כשמישהו שאל: "צֶ'יינְג' מָני?" עניתי לו בבדיחות הדעת: "צֶ'יינְג' הָני". בעברית זה נשמע מטופש וגם באנגלית זה כנראה לא להיט, אך בסיטואציה של אז, זה נראה לנו משעשע. זו הייתה לי פעם ראשונה שניסיתי להתיש אותם ופעם ראשונה שנכשלתי. ארך זמן עד שהבנתי, כי אני אחד והם רבים.
 
שיקארה מגיעה לבית סירה (צילום: גילי חסקין)
 
כאשר הגשתי לאיילת צמיד כסף שזה עתה רכשתי והחלפתי עמה נשיקה חטופה, התקרב אלינו שייטנו החביב, כולו חיוכים והגיש לאיילת זר פרחים, כמחווה של ידידות. הניסיון הקצר שלי בהודו לימד אותי שאין בה ארוחות חינם. דחיתי את הצעתו בנימוס. האיש נפגע. פניו התכרכמו בהבעה של צער, עוד רגע יזיל דמעה.
 
"זה חינם," אמר בקול רועד, "מתנה לגברת הצעירה שלך." בקשמיר, כך למדנו מפיו, לא לוקחים כסף עבור פרחים, שהם מתת האל. הסמקתי קלות והנחתי לו להעניק לאיילת את השי הצנוע. איילת חייכה לעברו ואני נהניתי לראות כיצד גם הוא נופל בקסמיה, נשבה בחיוכה. אחרי חמש דקות ניגש אליי, ממתיק לי סוד: "מה בנוגע לתשלום?" שאל והצביע על הפרחים.
"זה בחינם," אמרתי בכעס.
"ודאי", השיב הקשמירי, "זה חטא לגבות כסף עבור פרחים, אך מה בקשר לקטיף...?"
חדלתי לכעוס. חייכתי לעצמי והמשכנו בשייט.
 
ביקרנו בארמונות המוֹגוּלים ובמפעלי השטיחים. שטנו אל הגנים הצפים. בית הסירה שלנו היה בסיס לטיולים. בשעת בוקר מוקדמת, טרם עלה אור ראשון, הפלגנו אל לב האגם, שם מתאספים דייגים רבים, איכרים וסוחרים ומחליפים ביניהם מכל טוב. זהו שוק צף אמיתי, לא כמו זה הממוסחר שליד בנגקוק.
 
ב- 1990 כבר היה מסוכן לטייל בקשמיר. המוסלמים המורדים, מלובים ברוח גבית מכיוון פקיסטן, החלו במעשי טרור. ממשלת הודו הגיבה ביד חזקה, באוויר נשמעו הדי יריות ומטיילים הדירו רגליהם מהמקום. בינתיים, החליטה ממשלת הודו לנכס את המחוז בדרך מעניינת ולא מקורית - להציף אותו בהינדים, נתינים ולאומנים הודים.
 
מאז ובהדרגה, נרגעה הרוח הרעה. מטיילים שוב נראים משייטים בין בתי הסירה וערוגות הפרחים של אגם דאל.
 





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 16471
5107