ממנאלי דרך עמק זנסקר אל ממלכת לדאק
מאת: דורון בן חיים

רעש האוטובוס, לו חיכינו כשלוש שעות, נשמע כבר דקות ארוכות, עד שהגיח מעיקול הכביש במהירות של כעשרים קילומטרים לשעה. ניכר היה בקופסת הברזל הרועשת שהיא עייפה מהמעבר הגבוה (ז'וז'י-לה המתנשא לגובה של 3,529 מטר), אותו נאלצה לטפס בדרכה מקשמיר. לאחר מסע של יומיים, גם סוס ברזל מתנשף רוצה הביתה. מזלנו שהיה מקום פנוי על הגג. ירון ואביב הניפו את התרמילים, שהפכו לכיסאות, ואני שמרתי בקנאות על מקל ההליכה שלי.

הדרך מהעיירה מנאלי לחבל לדאק, דרך מעברי הרים גבוהים ונופים מרהיבים (צילום: f9photos)

מפת המסלול אל חבל לדאק - מהעיירה מנאלי לעיירה לה

  טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
  טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »

העמקים הגבוהים של צפון הודו

גובהו המוחלט של עמק זנסקר (Zanskar), בחלקים הגבוהים שלו, נע בין 3,000 ל- 3,500 מטר. עם זאת, הפרש הגובה היחסי לעמק אינדוס (Indus) הסמוך לו, הוא כמעט אלף מטרים, המקושרים בקניון אדיר.

סבורים שהעמק של היום היה בעברו אגם כלוא בסכר טבעי. כאשר נפרץ הסכר, מרבצי המשקעים, שנוצרו בתחתית האגם, נתגלו כשכבות של חוור רך יחסית. הרוח מפסלת בו באומנות סוריאליסטית ויוצרת תמונת נוף קסומה הייחודית למקום. הריחוק היחסי ממרכז הממלכה, אינספור הכוכים, שנוצרו בנקודות המגע של החוור הרך עם משטח סלע הגרניט הקדום לו, ומי הנחל המפרים את העמק, הפכו את למיורו למקום אידיאלי להתיישבויות של נזירים מתבודדים, כבר לפני למעלה מאלף שנה.

עם הזמן גדל המקום ל"גומפה"* מרשימה הניצבת על ראש שן-סלע, מבודד מרכסי ההרים סביבו. היום זהו אחד ממנזרי לדאק הראשיים ואולי העתיק שבהם, המשייך את עצמו אל זרם בודהיסטי טיבטי קדום, בשם קאגיופה. המקום נקרא בעבר תארפה-לינג, כלומר, "מקום חופשי", מאחר ושימש מקום מקלט ל"נמלטים". לידו כפר חקלאי קטן, שנוצר וקיים כדי לשרת את צורכי המנזר והנזירים שבו. עמק למיורו (Lamayuru) הגבוה, הנקרא גם "ארץ הירח", הוא ביטוי אמיתי ליכולות ההתפרעות של הטבע.
לינה בכפר למיורו

* גומפה - מקדש או מנזר בודהיסטי, המכיל בתוכו חלל תפילה, להבדיל מה"סטופה", העתיקה יותר ("צ'ורטן" בשפה המקומית), שהינה מבנה סגור המהווה מקום תפילה מסביבו.

כתבה: לאדאק - ירח על פני האדמה

גובהו המוחלט של עמק זנסקר, בחלקים הגבוהים שלו, נע בין 3,000 ל- 3,500 מטר (צילום: Sarah Wourters)

המנזר הבודהיסטי והאדם החילוני

יחסי הגומלין בין המנזר הבודהיסטי לאדם החילוני מושתתים על תלות הדדית. איש הכפר רואה במנזר את הבסיס והמקור לתרבותו. משם ישאב את כוח אמונתו ומשם יבואו אל הכפר המורים ומובילי הטקסים. לשם ילך האדם הפשוט כדי לחזות ב"טקס מאגי", הבא להגן עליו מפני הרוחות הרעות ולחברו עם הרוחות המיטיבות עימו. כל משפחה שולחת בן אחד לפחות למנזר ועל כך גאוותם (בדרך כלל הבן הצעיר ולעיתים גם בנות). הנזירים, שעוסקים בניהול הטקסים ובלמידה רוחנית, מעניקים לכפר "שירותים רוחניים" ומקבלים ממנו את כל צורכיהם החומריים. בעבר, המנזרים היו בעלי האדמות ואף שימשו כמרכזי השלטון.

הנזירים מעניקים לכפר "שירותים רוחניים" ומקבלים ממנו את כל צורכיהם החומריים (צילום: Joseph Gatto)

נעליים יד שניה ודוכני מומו

העיירה לה ( Leh) נראתה כמו כפר נינוח, שתהפוכות "העולם המודרני" לא פגעו בו. בתים פזורים בשטח נרחב עם מרכז של רחוב וחצי, שריכז את כל אפשרויות "הבילוי העירוני" למטיילים. בשיטת הבד הפרוס – חקלאים מכרו ירקות, כמה נעליים "יד שנייה" ודוכני ‘מומו’ (כופתאות מאודות ממולאות בבשר).

כיום העיירה לה, בירת חבל לדאק, נראית ככפר גדול, המונה כ- 30,000 איש (כולל פרבריה). ממוקמת בגובה ממוצע של כ- 3,500 מטר, על מורדותיו הדרומיים של רכס לדאק (Ladakh), כ- 10 קילומטרים צפונית לנהר האינדוס. העיירה משמשת מרכז פוליטי, אדמיניסטרטיבי וכלכלי לעמק הפורה, המתבסס בעיקר על חקלאות ומתן שירותים לתיירות ולבסיסי הצבא המפוזרים באזור. עם חלוף הזמן, העיירה הלכה וגדלה ומצאה עצמה "בולעת" אל תוכה כפרים הסמוכים לה.

סמוך ללה, נמצאת צ’וגלמסר (Choglamsar), עיירה טיבטית משגשגת, המכפילה (כמעט) את כמות האוכלוסייה בעמק. היא התפתחה ממחנה פליטים, שנוצר כתוצאה מפלישת הסינים לטיבט בשנות ה- 50.

לינה בעיירה לה

כיום העיירה לה, בירת חבל לדאק, נראית ככפר גדול, המונה כ- 30,000 איש (צילום: AvengerDove)

העיירה לה, חבל לדאק

הרחוב הראשי בעיירה לה, שגדלה להיות מרכז אזורי ותיירותי (צילום: Alex Frood)

מלון מומלץ בעיירה לה

מלון צ'וספה לה (Chospa Hotel, Leh) הוא מלון ברמת 4 כוכבים, חדש, מודרני ונקי מאד, עם עיצוב ושירות מערבי. החדרים גדולים ומרווחים, עם פינת ישיבה ופינת קפה-תה. ארוחת הבוקר מוגשת בצורת בופה, נקי ואסתטי. דלפק הקבלה פועל 24/7 והשירות חייכני, יעיל ואדיב.

מלון צ'וספה לה - סגנון מודרני וניקיון מופתי

פנתיאון של מאגיה וכישופים

הלדאקים עם חביב ונאה. בקיץ תושבי לאדק עובדים קשה ובאינטנסיביות, כדי לאגור מזון להם ולבהמותיהם, למשך הניתוק הארוך הנכפה עליהם בעונת החורף. אז יעסקו בעיקר במלאכות הבית, כמו טוויית הצמר ואריגה על הנול הביתי. בכפרים הגבוהים החורף אף קשה יותר. הקור יכול לרדת אל מתחת למינוס 20 מעלות והשלג יכסה את בתי הכפר.

הקהילה הלדאקית שמוצאה האתני מהשבטים המונגולים, פיתחה לאורך ההיסטוריה תרבות ייחודית משל עצמה. לבודהיזם הטיבטי, שהגיע אל לדאק במאה השמינית לספירה, יש השפעה ניכרת. בד בבד הלדאקים שומרים את אמונתם הקדומה. מפליא איך פנתיאון שלם של מאגיה וכישופים מצליח להשתלב בפילוסופיה הבודהיסטית, המופשטת כל כך, ובהצלחה רבה. זוהי דוגמה ליכולות הסובלנות וההכלה של תרבויות המזרח.

אחד הסממנים למסורת ה"בון" הקדומה, שנשתמרו עד היום, הוא "רפואת המכשף", המכונה "לָה" לגבר או "למו" לאישה. זהו סוג של "תקשור עם מורים מעולם הרוחות", דרכם יכול המרפא, הנמצא בסוג של טראנס, להוציא את "הרעל" (הפיסי והנפשי), אשר מתבטא בנוזל עכור או אבן, הנשאבים מגופו של החולה. הנוף הלדאקי מרשים במיוחד. תצורות נוף של גרניט ואבן חול, המוכרות לנו מאזור ההר הגבוה של סיני, בתוספת פסגות מושלגות, ונהרות, עם רצועה חקלאית ירוקה בתחתית העמקים.

הקהילה הלדאקית מוצאה האתני מהשבטים המונגולים (צילום: Yash Parashar)

מדבר בגובה אלפי מטרים

חבל לדאק הוא מדבר גבוה וצחיח, הנמצא בשוליה המערביים של רמת טיבט. החבל יושב במרומי רכס ההימאליה, שהינו אחד מרכסי ההרים הצעירים בעולם, הגדול והגבוה שבהם. הרכס נוצר כתוצאה של היסחפות הפלטה ההודית צפונה, שנלחצה אל תוך הפלטה האירו-אסיאתית, שמצפון לה. התוצאה היא מערכת של שברים, רכסים ועמקים המשתרעים ממזרח למערב.

במזרח, רכס ההימאליה מתחיל במיאנמר, עובר דרך הודו, נפאל, פקיסטן ואפגניסטן, ומגיע עד להרי פמיר בקצהו הצפון מערבי. מורדותיו הדרומיים תלולים מאוד, יורדים מפסגות של מעבר ל- 8,000 מטר אל אגני ניקוז הנהרות של תת היבשת ההודית, בגבהים של אפס עד 500 מטר מעל פני הים. השפעת הלחץ הטקטוני ניכרת בצפון אל תוך רמת טיבט ועד לערבות מונגוליה.

ענני הגשם, המגיעים בעונת הקיץ מדרום, מהאוקיאנוס ההודי, כחלק מתופעת המונסון, נתקלים באותם רכסים ומורידים את רוב המשקעים בעמקים הדרומיים יותר. כך, נותרים העמקים הצפוניים (ספיטי, לדאק ורמת טיבט) ב"צל גשם". עם זאת גובה הפסגות הרב, שעובר לעיתים את 7,000 המטרים, מכוסה בקרחוני-עד, שהשמש היוקדת ממיסה ויוצרת מערכת ענפה של נהרות. לאורכם שטח חקלאי ירוק המהווה את החלק הארי של האזור המיושב.

עמק למיורו, הנקרא גם "ארץ הירח", הוא ביטוי אמיתי ליכולות ההתפרעות של הטבע (צילום: marie martin)

ארץ מעברי ההרים הגבוהים

שם חבל הארץ לה-דאג (la-dwags, מבוטא בדרך כלל "לדאק"), משמעותו "ארץ מעברי ההרים הגבוהים". הוא נשלט מאות בשנים על ידי ממלכות ג'מו וקשמיר, שעם הכרזת עצמאותה של הודו, בשנת 1947, הפכו למדינת ג'מו וקשמיר של היום. מייד לאחר יציאת הבריטים מהודו, "זכתה" לדאק לפלישת צבא סין ותושביה מצאו עצמם לוחמים יחד עם הצבא ההודי הסדיר לשחרור ארצם.

עקב המתיחות בין הודו לסין ובין הודו לפקיסטאן היה המקום אזור צבאי סגור, המותר לתושבי האזור בלבד, ונפתח לעולם רק ב- 1971. עד היום קיימת מחלוקת עם סין על השליטה באזור קרחון הסיאצ'ן ועם פקיסטן על השליטה ברכס קרגיל**. בעבר, פרוזדור הכניסה והיציאה היחיד לחבל הצריך יומיים של נסיעה דרך מעברי ההרים לקשמיר.
** חוסר היציבות בקשמיר רחוק מחבל לדאק והשפעתו ניכרת אך ורק בריבוי הגדל של מהגרים מוסלמים קשמירים בלדאק, הגורם למתח בינם לבין תושביו המקומיים של החבל.

בשנת 1979 נפתח שדה תעופה קטנטן לטיסות אזרחיות, וב- 1989 נפתחה הדרך בין לה למנאלי (Manali) ומשם אל ניו דלהי. למרות הריחוק של חבל לדאק מכל מרכזי התרבות של העולם העתיק, ולמרות היותו אזור דליל באוכלוסייה, מיקומו על נתיב השיירות שחיבר את "דרך המשי" אל הודו, מנע את בידודו המוחלט ואיפשר קשר מסוים להודו שבדרום ולטיבט שבצפון. כך, למשל, הגיעו לכאן המורים הבודהיסטים מטיבט, במאה השמינית (לספירה), ולתקופה מסוימת אף הפכו את קשמיר למדינה בודהיסטית השולטת בלדאק.

זכר לתקופת הזוהר הקשמירית, במאה העשירית, אנו מוצאים ביצירות האומנות המופלאות שנשתמרו במנזרי אלצ’י העתיקים. זכר נוסף ל"דרך המשי" הינו הגמל הבקטריאני (כפול הדבשת) בעמק נוברה, שהגיע לכאן עם השיירות מאזור אפגניסטאן של היום. לעומת עמק אינדוס, המקושר יחסית, עמקים מרוחקים יותר כמו נוברה וזאנסקר, ואזורי האגמים הגבוהים, כמו, פנגונג ורופסו, נשארו מבודדים הרבה יותר. למרות שנפרצו אליהם מספר דרכים ולמרות ביקורי התיירים, עדיין אפשר לחוש את “בתוליות המקום”.
כתבה: אהבה ממבט ראשון בלדאק | כתבה על ניו דלהי

שם חבל הארץ לדאק, פירושו "ארץ מעברי ההרים הגבוהים" - העיירה לה (צילום: Darshan Chudasama)

הסתגלות לגובה ולמאמץ

כבסיס היציאה לחודש הקסום הזה בחרתי את מנאלי (Manali), עיירת נופש במדינת הימצ'אל (Himachal), הדרומית לחבל לדאק. מנאלי של אז הייתה הרבה יער ושטח ירוק פתוח, עם מעט בתי עץ עתיקים, בסגנון קולוניאלי. די מהר התחברתי אל חבורת צרפתים, שהגיעו במיוחד כדי ללכת את הקטע מעמק להול אל עמק זאנסקר. הם גרו בבקתה מבודדת, מעל הנחל, בצד העתיק של הכפר. אני יצאתי קודם לביקור בעיירה הבודהיסטית קיילונג (Keylong) ונפגשנו באוטובוס. תחנת היציאה שלנו, דרצ'ה, הייתה בערך כלום, פרט למסעדת דרכים קטנה, בה הגישו טאלי (צלחת מלאה אוכל מבושל) בסיסי של אורז ועדשים. התחנה סימנה את סוף הדרך לרכב אזרחי ומשם נסע רק הצבא, בשל קרבתנו לגבול עם צבא סין, שהיה אז חם.

בחרנו את הדרך הארוכה, העוקפת ממזרח, דרך מעברי ההרים ברלצ'ה-לה (4,892 מ’) ופירצה-לה (5,435 מ’). השינוי לדרך עפר, באזור ריק, פרט למחנות צבא, היה חד. נוף העשב הנמוך, של ספר המדבר, התחלף לסלעי גרניט ענקיים, עם הרבה כלום, שליווה אותנו בימים הראשונים. העלייה הראשונה אל מעבר ברלצ'ה-לה, דרך סורג' טל (אגם השמש), בעל הגוון הכחול העמוק, זכורה לי כקשה מכולן. הגוף עדיין היה בהסתגלות לגובה ולמאמץ. במחנה הצבאי בסרצ'ו (Sarchu) קיבלנו אירוח מלכותי ושמחנו על המנוחה המפנקת.

כתבה על מחלת גובה

כבסיס היציאה לחודש הקסום הזה בחרתי את מנאלי, עיירת נופש במדינת הימצ'אל (צילום: Heartography)

המסע לעמק זאנסקר

אפשר לומר שמשם, למעשה, התחיל המסע שלנו אל עמק זאנסקר (Zanskar). שלושה ימים של טיפוס.

רועי הגוג'ר (Gujjar) מסבירי הפנים חלפו על פנינו עם עדריהם. בשבילנו זהו טרק, בשבילם זוהי צורת חיים יומיומית. זכורים לי מראות של ילד רץ בקלילות במעלה הרכס, עם גדי פועה בידו, וכלבי הרועים הגדולים, עם הליקוקים בפנים, שהתערבבו לי בחלומות. משולבי ידיים חצינו נהר. אחד הצרפתים לא הסתגל לגובה וחזר. כל יום, אחר הצהרים, היינו בונים קיר אבנים מעגלי מעל גובה הברכיים, מתחנו חבלים, עליהם הנחנו יריעת ניילון. כשהגיע מטח גשם המונסון כבר היינו מוגנים. הנוף שנגלה ממעבר פירצה-לה היה שווה הכול. עמק זאנסקר פרוס עמוק מתחתנו, בשלל צבעים עזים של אדום, כתום, צהוב וירוק. מדבר של סלעי גרניט עם רצועה חקלאית ירוקה לאורך הנהר ופסגות מושלגות לאורך קו הרכס.

‘טנגטסה’ היה הכפר הראשון אליו נכנסנו בעמק זאנסקר. ישבנו לנוח ואיש חרוש קמטים התיישב לידנו וב"זאנסקרית מצויה" הזמין אותנו לביתו "בתעריף סמלי". בתי הכפר רבועים ופונקציונאלים, משולבים זה בזה בכמעין ערמה לא מסודרת. בקומת הקרקע בהמות היאק, מעליהן מטבח צנוע וחדר נוסף ומעליהם גג שטוח, עליו מייבשים אוכל לבהמות. ישנו על הגג עם הבן, בין חבילות הקש. קיבלנו צמפה (קמח מחיטה קלויה) מעורבבת עם "תה זאנסקרי" (צמחים מורתחים, מתובלים במלח וחמאה, מעורבבים בכלי עץ גלילי מאורך). זה מה שהיה לו.

לאורך השבילים שבין הכפרים ניצבות ערמות של אבנים הנקראות "מאני". עוברי אורח נוהגים לחרוט בהן את "גלגל החיים" או מנטרות כמו "אום מאני פאדמה הום" (הלל לאבן הטובה שבפרח הלוטוס). חלקן עיגולי ענק וחלקן מלבנים מאורכים כמו שדרה ארוכה. גשר חבלים מתנדנד, עם כמה אבנים מונחות לדלג עליהן, הוביל אותנו בדרך קניונית ומרשימה אל גומפת פוקטל. מעליו מערת התבודדות ומעליה עץ בודד. הובלנו מרוגשים בין חדרי המנזר, אך כשנאמר לנו המחיר המופקע, הנדרש מאתנו תמורת לינה ואוכל, הודינו בנימוס לאב המנזר ויצאנו. לתדהמתנו הנזירים ליוונו במטר אבנים...

נהר זנסקר בחיבור שלו עם נהר אינדוס, ליד העיירה לה (צילום: szefi)

תה מלוח ויוגורט יאק

באחד הכפרים נקלענו לאירוע שנתי חשוב, בו הגברים בכפר התכנסו בשדה הפתוח, לתפילה משותפת ולקריאה בספרי התורה הבודהיסטית, בהנחיית נזיר שהגיע לכפר במיוחד לאירוע. בצד היו מונחים קערת צמפה, סיר שהרתיח באופן קבוע "תה מלוח" וצ'נג (הבירה המקומית). ישבנו איתם שעות, מוקסמים מעומק קולות השירה ונהנינו בעיקר מהצ'נג... בכפר הבא קיבלנו אירוח מלא ונדיב ובתפריט "מעדן" - תפוח אדמה טבול ביוגורט מחלב יאק תוצרת בית.

פאדום, בירת העמק, המקושרת בדרך עפר, הייתה בסך הכול כפר קטן, מפוזר, עם שני גסטהאוסים, ששמשו בעיקר עוברי אורח מקומיים. נפרדתי מחבורת הצרפתים, שעלו על משאית ויצאו לנסיעה בת יומיים אל סרינגר, בירת קשמיר, משם ימשיכו את דרכם הארוכה הביתה. תוך כדי שוטטות בכפר נתקלתי בשני ישראלים. אחד מהם התאמץ ללא הצלחה לתקן את נעליו, שלבסוף נגאלו אצל הסנדלר המקומי. על מעדן של טוקפה (מרק אטריות וירקות), סיכמנו שלמחרת נצא לכיוון מנזר למיורו, סיפור של כשבועיים הליכה, (כולל הארכות שלנו, כיוון שלא רצינו לסיים).
לינה בכפר למיורו

מנזר למיורו, סיפור של כשבועיים הליכה (צילום: Skouatroulio)

הטיפוס הופך להרגל

בכך התחיל השלב השני של המסע עם חברתם הנהדרת של ירון ואביב. אביב היה מלא בכלי בישול, אבקות ביצים, סולת ומה לא?! גם התיק של ירון נראה גדול ומפחיד. סיכמנו שאני סוחב רק את התרמיל שלי (ששקל כעשרים קילו)... בראש הכפר סני התנשאה גומפה, גבוה מעל עמק פאדום. המבט משם “כמעוף הציפור” וכך הרגשנו. פסיפס של שדות חקלאיים בצבעים של ירוק, צהוב וכתום. עלינו רק כדי לומר שלום לפאדום ונשארנו שעות, מוקסמים מנוף העמק.

היכן שניתן היה, יצאנו לעיקופים, הטיפוס היה לנו להרגל. חצינו חמישה מעברי הרים, בגבהים של כחמשת אלפים מטר. מדי פעם עדרים של בהמות היאק, המרשימות בשערן הארוך, שוטטו סביבנו ונערות זאנסקריות ליוונו במבטן. הן עסקו בליווי העדר וכיסוי הסלעים בצואת יאק לצורך ייבוש. הצואה היבשה משמשת לבניין ולבעירה. בגבהים ניתן היה לשמוע את שירת הרועים, שאירחו לנו חברה ומכרו לנו ז’ו (יוגורט יאק) וכדורי גבינה מיובשת. אהבנו לחבוץ חמאה מהחלב. חבית ובה מתקן עשוי צלב עץ, הקשור למוט וחבל כרוך מסביבו, מערבל את החלב השמן בתוכה, עד להפרדת השומן ויצירת החמאה. מה שמדהים בפעולת החביצה זו השירה שמלווה אותה. אנשים אלו מלווים כל עבודה פיזית בשירה. הקיץ מאפשר לבהמות לרעות בגובה ולכפריים לייצר את כל צורכיהם. כשיגיע החורף יתכנסו עם בהמותיהם וירדו למרתף.

נהר אינדוס ליד העיירה לה, אחרי חציית חמישה מעברי הרים (צילום: Skouatroulio)

עוצמתו של הטבע

נופים עוצרי נשימה של "עמקי חוור" מבותרים, "חרוטי משאר", נופי ירח ופסגות, עם הרגשה של להיות "על גג העולם", גרמו לנו להישאר יום ועוד יום ולהתמסר לעוצמתו המהממת של הטבע. שילוב של צבעים, עם תצורות נוף חדות, שרק עוצמת רכס ההימאליה, הגובה והרוח, עם אבן החול המשולבת בסלע הגרניט, יכולים ליצור ...

בערב השתדלנו לחנות על שפת הנהר, אותו נחצה למחרת בבוקר. גם כך נצרכנו לשלב ידיים בעוז. עם בוקר השלג נמס בפסגות ולקראת הצהרים עולים פני המים לעוצמה בלתי אפשרית לחצייה. אהבתי לקום מוקדם, להדליק מדורה (חומר הבעירה כמעט היחיד הנמצא שם הוא צואת היאק המיובשת) ולהכין לנו את שתיית הבוקר כריטואל יומי. בלי שתיית הבוקר לא יעלה חיוך על פני.

הזדמנויות לרחצה היו בשפע, אך על מים חמים לא חשבנו בכלל. אביב היה השף, עוגות סולת (סוג’י בשפת המקומיים), תבשילים ומעדנים, חלקם מעשבים מקומיים, היו בשפע. בכפרים התארחנו בבתי משפחה, במחירים סמליים, והיינו מצטיידים להמשך דרכנו ביוגורט, גבינות מיובשות ותפוחי אדמה.

ככל שהצפנו ראינו את השינוי - מאנשי עמק זאנסקר לאנשי עמק לדאק. פנים עגולות יותר, ניגון השפה השתנה, מעט ירקות, והניקיון. הלדאקים מתרחצים מדי פעם, הזאנסקרים לעומתם, יתרחצו רק לקראת אירועים חשובים.

אנשי עמק לדאק - פנים עגולות יותר וניקיון, הלדאקים מתרחצים מדי פעם... (צילום: Bill Wegener)

כאמור, את המסע הזה רצינו להמשיך ללא סוף. ספרון של נתן אלתרמן נשלף מדי פעם. השיר "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך, וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך עובר אורח", עדיין מזמר בליבי...