מגרש השדים הטיבטי:
פסטיבלים בודהיסטים בלדאק
מאת: כרמל ויסמן


בראשית, כאשר היו עדיין מעט מאוד אנשים בעולם, כל משפחה התגוררה על אדמתה והקשר שלה עם משפחות אחרות התמצה בחטיפת בנותיהן לנישואין. יום אחד, יצא צייד את ביתו אל עבר השממה, כאשר נתקל פתאום באישה זקנה עם אף גדול ונעמד על מקומו, בוהה בה בחשש: "מדוע אתה נראה כה מפוחד?" שאלה הזקנה. "מפני שכל הזרים הם אויבים", ענה הצייד, "כשאני פוגש בזרים אני נלחם בהם". הזקנה הנידה ראשה בצער ואמרה: "אנשים הם בודדים ומפחדים אלה מאלה, מפני שאין להם את הפסטיבל. הם לא יכולים לחבר שירים, אין להם מוסיקה ואינם יכולים לרקוד יחד, לכן הם חושדים אלה באלה ונלחמים בינם לבין עצמם". הזקנה הצמידה את אוזנה לקרקע וסימנה לצייד לעשות כמותה. "תקשיב", אמרה לו. ממעמקי האדמה שמע הצייד מקצב כבד כפעימות לב גדולות. "זהו התוף הגדול", אמרה הזקנה. אחר כך הם הקשיבו לקול הרוח בעצים. "זהו החליל הגדול", אמרה הזקנה.


פסטיבלים בלדאק, צפון הודו
הפסטיבלים של לדאק - הנזירים עוטים מסיכות צעקניות, מפחידות למדי  (צילום: HakBak1979)


עיר הבירה לה (A), הממוקמת במרכז 
חבל לדאק אשר בצפון הודו
המנזרים בהם מתקיימים הפסטיבלים הגדולים,
מלון מומלץ בעיירה לה: מלון צ'וספה לה
(להגדלה יש ללחוץ על הפינה העליונה)


 ברירת מחדל




אזי לימדה הזקנה את הצייד להכין תוף וחליל ולנגן בהם, לימדה אותו את המילים שיוצרות את השירים ואת הריקוד. "עתה עליך לחזור לביתך, להכין את מיטב האוכל והשתייה ולחשוב על מתנה לכל האנשים שעל פני האדמה. רק אז תזמין לביתך את כל מי שידך משגת להגיע אליו ותציע להם מכל טוב. כאשר שבעו, נגן להם מוסיקה ורקוד. הם יביטו בך וירצו ללמוד וליצור צלילים ותנועות משל עצמם. ביום למחרת כשהם ישובו לבתיהם, תן להם את מתנותיהם. כך המשפחות יתחילו להזמין אלה את אלה לפסטיבלים, הבנות ירקדו עם הבנים הצעירים, המשפחות יכירו זו את זו ויפסיקו להלחם".
 
הצייד שב לביתו לשמח את משפחתו במתנות החדשות ולימד אותם מוסיקה וריקוד. כאשר משפחת הצייד עברה מבית לבית תוך שהיא שרה, מנגנת ורוקדת, המשפחות האחרות כה הופתעו למראם, ששכחו לתקוף אותם ותחת זאת הצטרפו לחגיגה. הכל התרחש בדיוק כפי שהזקנה חזתה ומאז אנשים ברכו זה את זה לשלום ברחוב.
 
"ידידות, שלום ושמחה ישררו על פני האדמה, כל עוד תתקיים מסורת הפסטיבלים", הבטיחה הזקנה לפני שנעלמה בסיפוק.

פסטיבלים בלדאק, צפון הודו
המוני מקומיים והמוני תיירים מתקבצים יחדיו בפסטיבלים של לדאק,
מנזר מאתו (
Matho monastery) לא הרחק מהעיירה לה (צילום: David Nunn)

פסטיבלים בחבל לדאק שבצפון הודו

אלפי שנים לאחר מכן, בעולם עם הרבה יותר אנשים, ציידים וזקנות, והרבה פחות ידידות, שמחה ושלום; המוסיקה והריקוד התפתחו באפיקים אחרים וגם הקונוטציה של המילה פסטיבל השתנתה. בין פסטיבלי הילדים, הרוק, הבירה או השוקולד, מתקיימים עדיין כמה פסטיבלים בעולם, שמטרתם וסגנונם מזכירים את ימי קדם. בדרך כלל אלו טקסי פולחן ודת שבטיים, אירועים שנתיים להם מצפים אנשי הכפרים בכיליון עיניים, הזדמנות ללבוש את מיטב בגדיהם המסורתיים ולהתאחד בשמחה וחגיגה.


כאלו הם הפסטיבלים הבודהיסטיים למיניהם ובייחוד הפסטיבלים המתקיימים מדי קיץ בלדאק (Ladakh) שבצפון הודו. לדאק היא אחד המחוזות האחרונים של הבודהיזם הטיבטי ולא בכדי קרויה טיבט הקטנהבידודו הטופוגרפי של המדבר הסלעי, החבוי מאחורי פסגות ההימלאיה ההודית וגובל בטיבט, יצר קהילה ייחודית בנוף הדמוקרטי של הודו.
 
לדאק נפתחה לתיירות רק ב- 1974, עובדה המציבה אותה כיום על קו התפר בין התרבות העתיקה שנשתמרה, לבין זרמי ההשפעה והמבקרים מבחוץ.  עם כי לה , בירת לדאק, מאכלסת דתות שונות מרחבי הודו ואף מארחת מסגד מוסלמי מפואר בלב העיר, הבודהיזם המסורתי הוא עדיין הזרם הדומיננטי בלדאק והשולט בנוף הכפרי שמחוץ לעיר הבירה.
 
למעט פסטיבל ראש השנה הבודהיסטי, הנערך בעיר הבירה של לדאקלה, מרבית הפסטיבלים נערכים בגומפות הפזורות ברחבי לדאק. גומפה, כינוי למנזר בודהיסטי, היא צורת הנוף הבנוי הנפוצה ביותר בלדאק, שלעיתים נראה כאילו צמחה מתוך הסלעים המדבריים באופן טבעי. בגומפות הראשיות והידועות ביותר: טיקסה (Tikse), למיורו (Lamayuru) והמיס (Hemis- אצורים טקסטים עתיקים בסנסקריט, תבליטים מקוריים ועתיקות שחלקם הוברחו מטיבט בזמן הפלישה הסינית. הגומפה משמשת מרכז קהילתי ורוחני לכפרים הסובבים אותה, מכאן שהיא משכנו הטבעי של הפסטיבל השנתי. הלאמות, נזירי הגומפה, עוטים מסכות שונות, לובשים בגדי משי ובד רקומים, ומגלמים פרקים מהמיתולוגיה הבודהיסטית לקול החצוצרות והתופים.
* עוד על מנזר למיורו בכתבה מסע ממנאלי לחבל לדאק
* עוד על המנזרים טיקסה והמיס בכתבה היכרות עם חבל לדאק

לאדאק, מנזר למיורו
מנזר למיורו, מנזר מרשים בעמק זנסקר  (צילום: Ajith Kumar) 

לדאק, מנזר המיס
מנזר המיס הוא בין מנזרי לדאק הגדולים והמרשימים ביותר, מבחינת העושר המצוי בהם (צילום: Arun Sundar)

 

פסטיבל המיס - יום הולדתו של מגרש השדים 

פסטיבל המיס (Hemis Chheshu,  מבוטא Setchu ) נחוג בימים העשירי והאחד עשר לחודש החמישי בלוח השנה הבודהיסטי, במקביל לסוף יוני-תחילת יולי בלוח השנה הגרגוריאני. זהו הפסטיבל הגדול, המרהיב והמפורסם ביותר שנערך בלדאק, אשר מושך אליו קהל רב מכל רחבי לדאק, מהודו ומחוצה לה.
 
גומפת המיס היא אחת הגדולות, העשירות והחשובות במנזרי לדאק. היא ממוקמת 45 קילומטר דרומית לעיר הבירה לה, מצדו המערבי של עמק האינדוס על כביש הגישה לה-מנאלי. הגומפה נוחה לגישת רכבים או ג'יפים, כמו כן ניתן להגיע קרוב אליה בתחבורה ציבורית מהעיירה לה ולהמשיך כעשר דקות ברגל. הגומפה החבויה בצלע ההר, אינה נראית למרחוק ונגלית למבקר במלוא הדרה רק כאשר הוא בא בשעריה. ניתן לבקר במנזר המיס במסגרת יום טיול מהעיירה לה, ללון במנזר עצמו, במלון קטן הממוקם בסמוך לחניית המכוניות, או לחלופין להקים מאהל עצמאי ולשכור במנזר שמיכות.

הפסטיבל השנתי בהמיס הוא המאפיין המיוחד של הגומפה. הסיבה הרשמית למסיבה היא יום ההולדת של פאדמה סאמבהאווה (Padma Sambhava) , מאסטר טאנטרי אשר חי במאה ה- 8 לספירה. טאנטריזם הנו זרם בבודהיזם, המדגיש את השימוש בסמלים, דימויים וריטואלים של הערצה בדמות פזמונים קדושים. פאדמה סאמבהאווה, "נולד מתוך פרח הלוטוס" בסנסקריט, נולד באודאיה הנמצאת כיום בשטחה של פקיסטן ונחשב אגדי למחצה בעודו בחיים. על פי האגדה, הוזמן פאדמה לטיבט במחצית המאה השמינית, שם הצליח לגרש שדים אשר מנעו את בנייתו של מנזר בודהיסטי חשוב, משך תקופה ארוכה.
 
השדים הטיבטים נחשבו לבעלי טבע ערמומי וללא חת, חלקם גרסאות של אלים הודים שסילוקם מהדרך הניח את היסודות להתפתחות הבודהיזם. פאדמה עשה שימוש ייחודי בעקרונות טאנטרה ויוגה ורכש לעצמו מוניטין של מגרש שדים. הוא זכה בהערכה רבה בטיבט, ואומץ כמייסד אחד מבתי הספר הרוחניים החשובים של אותה תקופה. בנוסף, הוא תרגם ספרים טאנטריים רבים מסנסקריט לטיבטית, וטקסטים קבורים המיוחסים לו, שנתגלו בטיבט במאה ה- 11, הוכרזו כקדושים.

במהלך הפסטיבל של יום הולדתו, במשך כל שעות היום, מתקיימים ריקודים קבוצתיים, מלווים במוסיקה בביצוע הלאמות. הריקודים מתארים את מעלות המאסטר הגדול, המכפיף שדים ורוחות לשליטתו, כקוסם. הריקוד מובנה מאד וכולל תנועות מדויקות, עליהן נערכות חזרות רבות לפני כן. הנזירים עוטים מסיכות צעקניות, מפחידות למדי, ולובשים שמלות בד ארוכות ונפוחות, שעליהן רקומות גולגולת. חלק מהשדים מנסים להטיל אימה וחלק אחר משתעשע,  שדים שובבים ונטולי פחד, שמפריעים לקהל הצופים באופן פעיל, עד כדי השלכת חול או רדיפה משועשעת אחרי קורבן תורן.
כתבה על פסטיבל פושקאר מלה

 
פסטיבל המיס, צפון הודו
פסטיבל המיס נחוג בימים העשירי והאחד עשר לחודש החמישי בלוח השנה הבודהיסטי,
במקביל לסוף יוני-תחילת יולי בלוח השנה הגרגוריאני
  (צילום: Saurabh Chatterjee)
 

לבסוף מנצח הטוב את הרע והסדר שב על כנו

כל הנזירים ללא יוצא מן הכלל משתתפים בהצגה. מי בתפקיד שד, ומי בתפקיד נגן. התזמורת, על טהרת התופים והחצוצרות, ממוקמת על הרצפה בקו אחד עם הקהל, כשפניה למדרגות המנזר, מהן יורדות שיירות השדים התורניים. גם הילדים, הנזירים הצעירים,  מצטרפים לחגיגה, עוטים מסיכות של שדים קטנים ומשעשעים את הקהל בהפסקות בין הריקודים, כשהם לא מבצעים מטלות אירגוניות בשטח, לנוחות השדים הגדולים.

פעם ב- 12 שנה, מתקיים במסגרת הפסטיבל מנהג ייחודי של תצוגת אוצרות הגומפה. במרכז הטקס עומדת חשיפתו של תבליט ענק, אחד מאוצרותיה החשובים ביותר של הגומפה, המכסה את חלקו החיצוני של המנזר. התבליט מקושט באבנים טובות, פנינים ורקמה של נשים מקומיות, שידיהן נחשבות קדושות. בתצוגת האוצרות מוצג גם פסל בודהא שאקייהמוני (Budha Shakyamuni), המואר משבט שאקייה, הניצב דרך קבע במנזר, המעוטר גם הוא בתכשיטים יקרים.

הדרמה באה לסיומה ביומו השני והאחרון של הפסטיבל, בניצחונו של המאסטר על השדים. כמו כן, נערך טקס סיום, במסגרתו מפרקים בובה הישובה על כסא במרכז הרחבה, כסמל להריסת האגו האנושי. הפסטיבל מסמל את ניצחון הבודהיזם על הבורות והרוע, ניצחון הטוב על הרע והנכון על השגוי. האמונה טוענת כי ריטואל מיסטי זה מסלק את כל הרעות העלולות לפקוד את האזור.
פסטיבל המיס, צפון הודו
פסטיבל המיס, כל הנזירים ללא יוצא מן הכלל משתתפים בהצגה (צילום: Saurabh Chatterjee)
 



פסטיבלים משל חורף וקיץ

פסטיבל המיס היה במשך מאות בשנים, הפסטיבל היחיד שמתקיים בקיץ, כאשר ההרים אינם מושלגים וכבישי הגישה ללדאק פתוחים לתנועה. כיום, העתיקו כל הגומפות באופן שרירותי את מרבית הפסטיבלים לחודשי הקיץ, על מנת למשוך את התיירים, המספקים תרומות נאות למנזרים ופרנסה לאנשי המקום. אנשי לדאק עדיין מתקבצים בהמוניהם, לבושים במיטב בגדיהם המסורתיים, אך במקום לחגוג עם קרובים רחוקים, הם מפנים פרופיל אותנטי ל"זרים עם התותחים התלויים על הצוואר" (צלב...), כפי שהגדיר זאת אחד התושבים.

מדי שנה מבקרים בלדאק למעלה מ- 10,000 תיירים. לאנשי לדאק יש תמונה מאד מעוותת על החיים במערב. הם רואים רק את הפן המושך שלהם, בצורת שעונים דיגיטליים ותיירים שמבזבזים מדי יום, סכומים שערכם המקומי משתווה ל- 150 אלף דולר. בהשוואה לכך, חייהם ותרבותם נראים להם איטיים, פרימיטיביים ובלתי יעילים. הם מרגישים מטופשים בהיותם איכרים ומתביישים בידיהם המלוכלכות. תחושת הגאווה והביטחון העצמי של הלדאקים הוחלפה בחוסר סיפוק ותחושת נחיתות אל מול הפיתוח המואץ והשפעות התיירות.
 
פסטיבל המיס, צפון הודו
פסטיבל המיס היה במשך מאות בשנים, הפסטיבל היחיד שמתקיים בקיץ,
כאשר ההרים אינם מושלגים וכבישי הגישה ללדאק פתוחים לתנועה
  (צילום: Saurabh Chatterjee)
 

העיר לה - בירת חבל לדאק

עיר הבירה, לה (Leh), עוברת עיור ופיתוח מהיר על חשבון הכפרים המתרוקנים, וכתוצאה מכך, פקדו את לדאק תחלואים שלא היו מוכרים קודם לכן: זיהום, אבטלה והתפוררות של המשפחה, הקהילה והתרבות העתיקה. הדבר בא לידי ביטוי גם בפסטיבלים, שמדי שנה מגיעים אליהם יותר תיירים ופחות מאנשי המקום. הפסטיבל השנתי הפך לקוריוז לתיירים, שמעטים מהם טורחים לברר מדוע השדים שולפים את החרבות. 

פסטיבלים בלה, צפון הודו
הפסטיבל השנתי בעיירה לה הפך לקוריוז לתיירים,
שמעטים מהם טורחים לברר מדוע השדים שולפים את החרבות 
 (צילום: Andrey Khobostov)
 

מלון מומלץ בעיירה לה

מלון צ'וספה לה (Chospa Hotel, Leh) הוא מלון ברמת 4 כוכבים, חדש, מודרני ונקי מאד, עם עיצוב ושירות מערבי. החדרים גדולים ומרווחים, עם פינת ישיבה ופינת קפה-תה. ארוחת הבוקר מוגשת בצורת בופה, נקי ואסתטי. דלפק הקבלה פועל 24/7 והשירות חייכני, יעיל ואדיב.

המלצה על מלון בעיירה לה
מלון צ'וספה לה
 - סגנון מודרני וניקיון מופתי
את ההתפוררות התרבותית ניתן לראות, כצפוי, אצל הדור הצעיר. משאת נפשו של הנוער אינה עוד תופי הפסטיבל המשלהבים, להם ציפו בכיליון עיניים משנה לשנה, אלא משחקי הווידיאו ברחובה הראשי של לה.
 
"מה המשמעות של ריקודי השדים האלו?", שאלתי נער מקומי, שבכל זאת הגיע לפסטיבל בג'ינס וסווטשירט של נייק.
"לא יודע", משך הנער בכתפיו ומיהר לנחש: "אני חושב שזוהי הדמיה של החיים אחרי המוות, שמוצגת לאנשים כדי שלא יפחדו מהמוות".
"מחשבה יפה", החמאתי לו על היצירתיות אד-הוק, אך בדמיוני ראיתי את פאדמה סאמבהאווה מזיל דמעה בקברו.
מי שהכניע פעם את השדים של טיבט לא מצליח כיום אפילו לחדור לתודעתו של נער.
אולי בעתיד יתוודעו זה לזה, באמצעות אתר מידע בודהיסטי באינטרנט….
 

מידע נוסף

כתבות נוספות על קרנבלים ופסטיבלים ברחבי העולם

כתבות נוספות על צפון הודו

הרידוור ורישיקש - הערים הקדושות לגדת הגנגס

כרמל וייסמן
 
אודות הכותבת
כרמל ויסמן - חוקרת תרבות וטכנולוגיה. דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית, מתמחה בקשר בין טכנולוגיה ותרבות . מרצה לתקשורת,   מתעניינת בקונג-פו, פילוסופיה  וטיולים בעולם.







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר