רשמים מטיול בחבל מנצ'וריה שבצפון סין
מאת: דני אורבך


בצאתנו מבייג'ינג צפונה, נתקלנו שוב בבעייתיות של מערכת הרכבות הסינית. התוכנית המקורית שלנו הייתה לקחת רכבת לחרבין, אבל לא היו כרטיסים. לפיכך, החלטנו לעשות לפחות חצי הדרך ולקחת רכבת לצ'אנג-צ'ון, עיר גדולה בחבל ג'ילין. כך החל הטיול שלנו בצפון מזרח סין, באזור שנודע בעבר בשם מנצ'וריה.


כנסיית סופייה הקדושה, חרבין, מנצוריה
 כנסיית סופיה הקדושה בעיר חרבין,  גירסה ממוזערת של כנסיית וסילי הקדוש המפורסמת במוסקבה  (צילום: suiwuya)


בייג'ינג (A) ויעדים בחבל מנצ'וריה המוזכרים בכתבה - צ'אנגצ'ון, חרבין ואגם השמים
 

מי את מנצ'וריה?

למעשה, בניגוד לתעמולה הסינית המקובלת, חבל מנצ'וריה (Manchuria) נמצא מעברה "הזר", הצפוני של החומה הסינית, ומרבית ההיסטוריה לא היה חלק מסין. מנצוריה הייתה משכן לשבטים שונים, ביניהם הג'וּרְצֶ'נים והמנצ'ורים, שבתקופות מסוימות השתלטו על חלקים מהקיסרות הסינית. במאה ה-17, לאחר נפילתה של שושלת מינג, השתלטו המנצ’ורים על כל סין וייסדו את קיסרות צ’ינג ששלטה בסין כמעט 300 שנה. במאה ה- 19 החלה תסיסה לאומנית שלוותה בשנאה כנגד המנצ’ורים הזרים השולטים בסין. תנועות מורדים כמו הטייפינג, תיעבו את המנצ'ורים וראו בהם שדים.

לאחר נפילת הקיסרות נותרה מנצ'וריה חלק מסין (תושביה היו כבר למעשה סינים מבחינה תרבותית), אך בפועל הייתה בהשפעת שליטה של מעצמות שונות, ראשית רוסיה ולאחריה יפן. מנצ'וריה, לפיכך, היא נקודת מפגש בין שלוש מעצמות: סין, רוסיה ויפן, ואין לשכוח כי יש בה גם השפעה מונגולית חזקה.
כתבה על החומה הסינית
 
פסטיבל פסלי הקרח בעיר חרבין, מנצוריה
פסטיבל פסלי הקרח והשלג הבינלאומי בעיר חרבין (Harbin International Ice and Snow Sculpture Festival)
מתקיים כל שנה מסוף דצמבר עד סוף פברואר,
אז הטמפרטורה הממוצעת היא מינוס 17 מעלות צלזיוס ונדיר מאד שהיא עולה מעל האפס 
(צילום: 李吉秋)


המזרח הרחוק



העיר צ'אנגצ'ון

מנצ'וריה היא מכורתן של קבוצות מיעוט רבות: שרידי המנצ'ורים המקוריים, מונגולים, רוסים שברחו מהמהפכה, ואפילו (עד סוף מלחמת העולם השנייה) קהילה יהודית-רוסית ענפה. מעבר לגיוון התרבותי, מציעה מנצ'וריה לתייר נוף סיבירי, שמיים כחולים-כחולים, יערות בהם חיים דובים, זאבים וצבאים, שמורות נמרים, אגמים עוצרי נשימה וארכיטקטורה מרתקת.
 
לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, הקימו היפנים במנצ'וריה מדינת חסות בשם מָנְצ'וּקוֹ, והעמידו בראשה כשליט בובה את הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, הנרי פּוּ-יִי. המדינה הייתה רק כסות לשלטון יפני אכזרי במיוחד, שכלל מעשי רצח המוניים ואף ניסויים בבני אדם (ראה להלן בתיאור חרבין). בירתה של מדינת הבובות הייתה צ'אנגצ'ון.
 
כיום צ'אנגצ'ון (Changchun) היא עיר תעשייתית, בירתה של תעשיית הרכב הסינית (פולקסוואגן הקימה בה מפעל גדול) ובלא ספק המקום המגעיל, המכוער והאפרורי ביותר שראינו בסין. הרחובות עמוסים, פקוקים במכוניות, הבניינים מכוערים, שלוליות בוץ בכל מקום, כמעט אין ירק, ואם לא די בכך – רוחות קפואות מנשבות. ככל שמתקרבים לגבול הרוסי, כך גם נתקלים ביותר תופעות מגעילות: יחס לא נחמד מצד נותני שירות, זעפנות של פקידים וכדומה.

Changchun_Nanhu Park, מנצוריה, צ'אנגצ'ון
פארק נהונו (Nanhu Park) בעיר צ'אנגצ'ון, בכל זאת יש קצת ירוק   (צילום: Dandelion)
 
האתר המעניין ביותר בצ'אנגצ'ון הוא ארמונו של הקיסר האחרון, ששוחזר בקפדנות. ניתן להיכנס אליו תמורת מחיר גבוה למדי, אבל לחובבי ההיסטוריה המודרנית של סין זה שווה. בקומפלקס ניתן לראות את החדרים כפי שהיו בזמן מלחמת העולם השנייה, עם בובות שעווה של השחקנים ההיסטוריים: כס המלכות של הקיסר, חדר הפילגש שלו, המקדש המשפחתי, משרדו של גנרל יושיאוקה היפני, ששלט בכל פרט ופרט בעולמם של הקיסר ומשפחתו והפך את חייהם לגיהינום, גן סיני, ועוד מקומות מעניינים רבים. 
* להרחבה מומלץ לקרוא את "הקיסר האחרון" או לראות את הסרט בעל אותו השם.
לינה בעיר צ'אנגצ'ון  |  כתבה על בייג'ינג - טיול בבירה הצפונית


טריילר הסרט הקיסר האחרון - תמצית הסרט ב- 2 דקות
 

העיר חרבין

לעומת צ'אנגצ'ון, העיר חרבין (Harbin) היא ללא ספק חוויה מרעננת, וניתן בהחלט להגדירה כאחת הערים המעניינות והיפות ביותר שראינו בסין. למעשה, לא כל חרבין – אלא בעיקר אזור דַאוֹ-לִי-צ'וּ, המדרחוב הרוסי שלאורך רחוב צ'ונג-יאנג (Zhongyang Street). 
כפי ששנגחאי הפכה לעיר גדולה בהשפעת הקולוניאליסטים הבריטים והמערביים האחרים שהגיעו לסין, כך חרבין הפכה לעיר גדולה בזכות הרוסים. רוסים הגיעו לכאן כבר בתחילת המאה העשרים, כדי לעבוד על מסילת הרכבת המנצ'ורית, ורוסים רבים נוספים הגיעו כפליטים לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1919.

בין הרוסים היו גם יהודים
רבים, שיצרו את אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר במזרח הרחוק. בין מנהיגי הקהילה היה גם מרדכי אולמרט, אביו של אהוד אולמרט. תולדות הקהילה, תרומתה לחרבין והיחסים הטובים בין יהודים לסינים, מוצגים במוזיאון היהודי המצוין של העיר, בבניין בית הכנסת הגדול לשעבר.

 
מדרחוב דאו-לי-צ'ו  בחרבין
המדרחוב ברחוב המרכזי של חרבין, השפעה רוסית ניכרת  (צילום: EditQ)

בית הכנסת של חרבין , מנצ'וריה
בית הכנסת של חרבין, מארח את המוזיאון היהודי המצוין  (צילום: Shunskee.t)
 
האזור היפה ביותר בחרבין הוא בלי ספק מדרחוב דאו-לי-צ'ו. ההשפעה הרוסית ניכרת במדרחוב בכל פינה: צריחים, כיפות בצל ומבנים ניאו-קלאסיים, שהיום משמשים בעיקר כבנקים, מסעדות ומלונות. האופי האירופי של הרחוב מקבל תפנית מעניינת בשל שווקי האוכל הסיניים המוכרים שיפודי תמנון ברוטב מפולפל ושאר מעדנים, זמרי הרחוב, והבלונים הענקיים שמרחפים בכל פינה. בקצה המדרחוב נמצאת האנדרטה למלחמה בשיטפונות, שנבנתה לזכר הנספים בשיטפונות התכופים של נהר סונג-הואה. בקרבת האנדרטה נמצאת כנסיית סופיה הקדושה (Saint Sophia Cathedral), כנסייה רוסית ירוקה, קטנה אבל יפה, מעין גרסה ממוזערת מאוד של כנסיית וסילי הקדוש המפורסמת במוסקבה. ליד האנדרטה למלחמה בשיטפונות יש טיילת יפה, זרועת דשא ועצים, לאורך נהר סונג-הואה, שנקראת עדיין פארק סטלין (כן, כן, אולי אחד היחידים שנותרו בעולם). הנוף הנשקף מפארק סטלין, לעבר העצים, הדשא והפסלים הניאו-קלאסיים שבו, ולנהר סונג-הואה הוא מרהיב, במיוחד עם שקיעת השמש.

כנסיית סופייה הקדושה, חרבין, מנצוריה
 כנסיית סופיה הקדושה, ההשפעה הרוסית ניכרת במדרחוב בכל פינה  (צילום: suiwuya)
 
מפארק סטלין ניתן לקחת סירה לפארק ענק שנמצא בצד השני של הנהר, פארק אי-השמש (Sun Island). מדובר בשטח עצום בגודלו של גנים, עצים, פרחים, אגמים, מזללות המבורגרים ופארקי שעשועים ידידותיים לכל המשפחה בסגנון אמריקאי. בין האטרקציות בפארק אי-השמש: אקווריום וגן חיות לחיות ארקטיות (זאבים ארקטיים, דובי קוטב, כלבי ים, פינגווינים ודגים מכל הסוגים), גן יפני, אגם גדול עם פגודה בסגנון הודי, גן שצבאים (קצוצי קרניים) מסתובבים בו באופן חופשי, ועוד.
 
נסיעה קצרה באוטובוס מפארק אי השמש, ולאחריה נסיעה במונית, תוביל אתכם לאחת מהאטרקציות המרכזיות של חרבין כיום  פארק הנמרים הסיביריים (Siberian Tiger Park). זוהי למעשה שמורת ספארי של טיגריסים סיביריים, אריות ואפילו נמרים לבנים. התיירים נוסעים בתוך הפארק במיניבוסים ממוגנים בתוך הספארי, ונהגי המיניבוס מעודדים אותם, באכזריות חסרת בושה, לקנות תרנגולות, ברווזים ואפילו פרות שלמות כדי לזרוק לנמרים. הסצנה המעניינת ביותר שראינו היתה של נמר, שאורב בשיחים ליד אגם כדי לטרוף ברווז, ממש כמו בסרט של נשיונל ג'אוגרפיק. 
 
פארק הנמרים הסיביריים, חארבין, מנצוריה
פארק הנמרים הסיביריים, ספארי של טיגריסים סיביריים, אריות ונמרים לבנים (צילום: lienyuan lee)

 
בפרברי העיר נמצא אחד מהאתרים האפלים ומדירי המנוחה באזור. בבניין פסטורלי ורגוע למראה, בשכונה שקטה, נמצא מתחם ששימש בתקופת מלחמת העולם השנייה את יחידה 731 של הצבא הקיסרי היפני. במתחם ערכו רופאים וחיילים יפנים (בשיתוף ובייעוץ רופאים גרמנים נאצים) ניסויים רפואיים מזעזעים בשבויים סינים, קוריאנים ובריטים, וגם בסתם סינים שנלכדו ברחוב ללא כל סיבה. בין היתר הדביקו אותם במחלות כגון דבר ועגבת, צלו אותם בתנורים, הקפיאו אותם למוות וחנקו אותם בגזים רעילים. המוזיאון פורש את הזוועות הללו בפני המבקרים בעזרת ציורים, צילומי זוועה, כלי עינויים,עדויות ומוצגים מזעזעים אחרים. כללי הכניסה למוזיאון נוקשים. הכניסה אמנם חינם, אבל חייבים להראות דרכון או תעודת סטודנט, והכניסה מוגבלת משום מה ל-2,000 מבקרים ביום.ההוראות כתובות באנגלית, סינית ויפנית, והגרסה היפנית היא הנוקשה ביותר. בטקסט ההוראות היפני כתוב (ביפנית עילגת): "אל תתווכחו ואל תריבו בתוך המתחם" (מילולית זה משהו כמו: תפסיקו כבר לריב).
 
הבעיה העיקרית בחרבין היא נהגי המוניות. בעיר הזאת פשוט לא מפעילים מונה, בניגוד לכל מקום אחר כמעט בסין. לפיכך, נהגי המוניות עושים ככל העולה על רוחם, וגובים מחירים מופקעים בעליל אפילו לנסיעות קצרות. פעם אחת (וזו הפעם היחידה שדבר כזה קרה לנו בסין), הפקידה בשמורת הנמרים דרשה יותר כסף על הכרטיס, וככל הנראה פשוט גנבה את ההפרש. חשוב להדגיש שזה נדיר מאוד בסין, למעשה ראינו את זה רק בחרבין, וגם שם רק פעם אחת.
 
כיכר המוסיקה, חארבין
כיכר המוזיקה - העיר חרבין הוכרה ע"י אונסק"ו כ"עיר מוזיקלית", בזכות התזמורת הסימפונית הראשונה בסין,
בית הספר למוזיקה הראשון בסין, 
ומספר אירועי מוזיקה בינלאומיים המתקיימים כאן בקיץ  (צילום: LeonU)
 



אגם השמיים והחבל הקוריאני האוטונומי

התחנה האחרונה במנצוריה היא אגם השמיים  אגם טאחאי (Tianchi), שנמצא על גבול צפון-קוריאה, בחבל הקוריאני האוטונומי שבמחוז ג’ילין (Jilin). כדי להגיע לשם, לקחנו רכבת לילה (הרכבת הרועשת והמיושנת ביותר שהייתה לנו) לעיירה הקטנה אָנְטוּ, ומשם יצאנו בטיול מאורגן של חברה גדולה, שתוכנן ושולם מראש, לאגם השמיים עצמו. הטיול המאורגן התגלה כנפילה: טרחני, יקר ומיותר, ובסופו של דבר אני מאוד ממליץ למעוניינים לבקר באגם השמיים להגיע באופן עצמאי לאזור, או לקחת טיול מאורגן מקומי שפרטיו מסוכמים עם המדריך באופן בלתי אמצעי. 
אגם השמיים הוא אחד המקומות היפים שראינו בסין, אך למרבה הצער הרשויות הפכו אותו למסחטת כספים אחת גדולה. בכניסה צריך לשלם מחיר גבוה, לאחר מכן מחיר מופקע נוסף להשכרת מעילים (בסביבת האגם הטמפרטורה היא מינוס עשר מעלות צלזיוס בערך), ועוד מחיר מופקע ללנדרוברים שאיתם נוסעים לאגם.
 
אבל כשמגיעים לאגם שוכחים את הכול. לא רק בגלל הקור מקפיא העצמות, אלא בעיקר בשל יופיו המהמם. ניתן לראות אותו מפסגת ההרים הלבנים לנצח (Changbai), והוא למעשה אגם קלדרה וולקני (אגם לוע של הר געש), מעין בריכה ענקית בין הפסגות המושלגות. לי הוא הזכיר את אחד האגמים האגדיים מהסאגות הנורדיות, או איזו קערת אדירים שענקים הרריים שוטפים בה ידיים. מי האגם צלולים, בצבע כחול עמוק, וצללי העננים שטים בו. הקור העז מוסיף נופך של מסתורין למקום כולו. מדי פעם עובר ענן ומסתיר את הנוף, אבל לאחר מספר דקות הוא נגלה פעם נוספת במלוא הדרו.
ליד האגם ישנו גם מפל אדיר עטור בשלג, מעיינות
חמים בהם שולקים ביצים (אפשר לוותר- מדובר בביצים קשות רגילות במחיר מופקע) ובית מרחץ.

 
אגם השמיים, מנצוריה
אגם השמיים  על גבול סין עם צפון קוריאה  (צילום: asmuSe)
 
 
האזור הקוריאני האוטונומי שמסביב לאגם השמיים, הוא יפה. לא מהמם כמו שנגרילה או יאנגשו, אבל פסטורלי ונוסך שלווה: גבעות עגולות, שדות חיטה, אגמים קטנים ונחלים. כפי שבאזור שנגרילה הכתובות הן בסינית וטיבטית, כך כאן הכתובות הן בסינית וקוריאנית. האזור קרוב מאוד לצפון קוריאה, והגבול למדינה המוזרה הזאת הפך כבר מזמן לאטרקציה תיירותית בפני עצמה. לפי המיתוס הצפון-קוריאני, הרודן הקוריאני הקודם קים ג'ונג איל (בנו של קים איל סונג) נולד בהר צ'אנגבאי (בָאֶקדוּ בקוראנית), שלועו הוא אגם השמיים, אם כי ככל הנראה הוא נולד בכפר סיבירי בשם וייטסקויה ליד חברובסק שברוסיה.
בייג'ינג - טיול בבירה הצפונית
ממוסקבה לבייג'ינג - מסע ברכבת פרטית
העיר שיאן ומשמר חיילי החרס

דני אורבך
 
אודות הכותב
ד"ר דני אורבך, בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מחבר הספר "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר". פוסט-דוקטורט בתוכנית ללימודי יפן-ארה"ב באוניברסיטת הרווארד. בעל הבלוג "הינשוף".







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר