.jpg)
לה פאס והאלטיפלאנו של בוליביה
מאת: ברק אפיק
"ויוה מי פאטרייה בוליביה" – "תחי מולדתי בוליביה. זהו עם גדול", כך הם שרים בכל פייסטה מזדמנת. אינדיאנים, לבנים וכל התערובות שבדרך. במרומי האלטיפלאנו, במישורים הגבוהים של רמת האנדים, סביב אגם טיטיקקה, מתגוררים שבטי האיימרה, צאצאי תרבות טיאוונאקו המפוארת. בני האיימרה הם רועי לאמות ואלפקות ומגדלי תפוחי אדמה, קינואה וקיוויצ'ה, מיני דגנים האופייניים לאנדים.
בוליביה, המדינה האינדיאנית ביותר בדרום אמריקה, משמרת עדיין טקסים ופולחנים עתיקים ונלחמת בעוני ובבעיות גידול הקוקה. עם תשעים אחוזי אינדיאנים ובני תערובת, המדינה ההררית שנקראה בעבר " פרו הגבוהה" נושאת כיום את שמו של משחרר היבשת – סימון בוליבר, ומקווה לעתיד טוב יותר.
אזור הטיולים המרכזי בבוליביה:
העיר לה פאס (1) ויעדים באלטיפלאנוה מתוארים בכתבה,
מלון מומלץ במרכז לה פאס:
.jpg)
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
לה פאס - הבירה הבלתי רשמית
לה פאס ( La Paz) אינה הבירה הרשמית אך הפכה כזו בתוקף היותה העיר החשובה ביותר בבוליביה. העיר נוסדה על ידי הספרדים שעברו בעמק עם פרדות עמוסות כסף בדרכם מפוטוסי (Potosi ), עיר מכרות הכסף, לנמל בדרום פרו ומשם לספרד. עמק לה פאס שימש מחנה מעבר נוח ומוגן לפני חציית הרכס בדרך לאגם טיטיקקה (Lago Titicaca). בשנת 1548, לאחר שנמצא זהב בנהר סמוך, החלו מתיישבים בעמק מחפשי הזהב וסביבם נבנתה העיר. לה פאס בנויה מבנים מודרניים גבוהים לצד אלו הקולוניאליים. עקב העוני ונהירת הכפריים לעיר, העיר הפכה לשוק עצום ורוכלים סוגרים על פתחי החנויות, הבנקים והמשרדים. המשטרה כבר לא מצליחה להתמודד עם התופעה ופשוט נותנת לזה לקרות.
לה פאס נקראת על שמו של הגנרל פאס, אחד מקציניו של סימון בוליבר, ומשמעות השם היא "השלום".
מעל העיר מתנשאת בגובה של 6,439 מ' פסגתו המושלגת של הר איימאני (Illimani), אשר רוחו, על פי האמונה המקומית מגינה על העיר.
לה פאס בנויה משני צידי הנהר שזורם כיום מתחת לשדרה הראשית של העיר, שדרת סנטה קרוז שהופכת ל- 16 ביולי ונקראת בפי כל שדרת הפרדו (El Prado ). הכיכר הראשית, פלאזה מורייו (Plaza Murillo ), נמצאת מעל השדרה בגובה 3,636 מ' והופכת את לה פאס לעיר השלטון הגבוהה ביותר בעולם. בכיכר האלגנטית נמצאת הקתדרלה של העיר, הקונגרס הלאומי של בוליביה וארמון הנשיאות הבנוי בסגנון רנסאנס איטלקי ומכונה גם "הארמון השרוף", עקב שתי השריפות שאיימו לכלותו בעבר.
שיאו של האזור הקולוניאלי נמצא מספר רחובות מעל הכיכר ברחוב חאן (Calle Jaen ). זהו רחוב צר וצבעוני עם גלריות אומנות, ומספר מוזיאונים של דברי אומנות קולוניאליים כמו חפצים עתיקים יותר מקרמיקה, כסף וזהב. ברחוב גם מוזיאון המוזיקה היפהפה של אמן הצ'רנגו ארנסטו קאבור (Ernesto Cabour ) (ר' הרחבה בסוף הכתבה). מוזיאונים חשובים נוספים הם מוזיאון טיאוואנקו ליד מלון פלאזה, בו אוסף כלי קרמיקה וזהב שנמצאו באתר, כמו גם מונוליתים ופסלים מהתקופה. במקום גם תצוגה של כלים מאזורי הג'ונגל של בוליביה. אחד המוזיאונים הטובים בעיר הוא מוזיאון טאמבו קירקינצ'ו (Tambo Quirquincho ) ליד כיכר מנדוסה. זהו בית קולוניאלי משופץ בו אוסף אמנות מודרנית, כלי כסף ותכשיטים ולצידם מסכות מהקרנבל הבוליביאני הצבעוני וצילומים מלה פאס של תחילת המאה.
כנסיית סן פרנסיסקו ושוק המכשפות של לה פאס
כנסיית סן פרנסיסקו ( Iglesia de San Francisco) היא אולי לא הקתדרלה של העיר אבל כמו בכל ערי אמריקה הלטינית, סן-פרנסיסקו הוא הקדוש של ה"דפוקים" ועל כן לכנסייתו חשיבות מרובה בעיר בה יש רוב כמעט מוחלט של אינדיאנים. הכנסייה והמנזר נבנו בשנת 1549 וכיום רחבת הכנסייה, כיכר סן פרנסיסקו, היא המרכז העממי של לה פאס וממנה יוצאים הרחובות בהם השווקים התוססים של העיר.
רחוב סנטה קרוז (Santa Cruz) והרחובות היוצאים ממנו משמשים כמה שמכונה "שוק המכשפות" (Mercado de las Brujas). עשרות דוכנים עליהם אוסף מוזר של חפצים ומוצרים: נוצות טווס, שריון ארמדיל, עור נחש, ציפורני גירית ועוברים של לאמה. לצידם צמר צבעוני, שומן לאמות, פסלי חמר, ערימות דמויות מסוכרות בשלל צבעים, עשבים שונים ומשונים וקונפטי צבעוני. האנשים מגיעים עם המתכון אותו נתן להם השמאן המרפא וקונים מנחה לצרכים שונים. משם הם יעלו לאחד ההרים בסביבה, שם ישנם מזבחות ושמאנים העוסקים בהגשת המנחות לאלים השונים עבור המאמינים. בבוליביה, למרות היותה מדינה קתולית, עדיין שולטות רוחות ההרים, השמש ואימא אדמה.
קניות, שווקים ומסעדות בלה פאס
ברחוב סגרנגה (Sagarnaga Calle ) תמצאו עשרות גלריות של עבודות יד מצמר או כסף, שני המוצרים הלאומיים של בוליביה, ארץ הכורים ורועי האלפקות והלאמות. מעל העיר מפעל עיבוד בשר לאמות ואלפקות המייצא לארצות רבות באירופה בשר אדום דל כולסטרול וטעים מאוד. העדרים גדלים בהר הגבוה על עשב בר ואוויר פתוח. את הבשר בצורת שיפוד ענק או סטייק תוכלו לטעום בפנייה ווארי (Pena Huari ) של דון עמנואל באותו רחוב סגרנגה במרכז הבלוק השלישי מהכיכר. זהו אחד מבתי המוזיקה המוצלחים של לה פאס עם מסעדה המגישה מבחר מנות אוכל טיפוסי והופעה הבנויה במקצועיות רבה ומאפשרת להכיר את כל סוגי הריקוד המוזיקה והתלבושות והמסכות המאפיינות את הפייסטות באזורי בוליביה השונים. דון עמנואל הוא גם אומן וצייר האוסף מסכות מקוריות מכל רחבי בוליביה, ותוכלו לראות את חלקן תלויות על הקירות. מומלץ בחום!
מרחוב סגרנגה יוצאים רחובות בהם מוכרים כלי מוזיקה לרוב וגם דיסקים עם מיטב המוזיקה האנדינית. הרחובות מטפסים מעלה אל סבך השווקים, כמו השוק הסיני המכונה כך על שום מוצרי האלקטרוניקה המיוצרים בסין. בדוכנים קטנים מוכרים טלוויזיות, מחשבים קומפקטים, וכל תוכנה מזויפת בה חשקה נפשכם. בשוק הגנבים תוכלו לפגוש את מפוקפקי לה פאס מוכרים בגדים משומשים או מצלמות שנגנבו מתיירים לא ערניים. וכך לאורך הרחובות, אלפי צ'ולות, הכינוי לאינדיאניות השמנמנות היושבות על המדרכות ומוכרות אוכל, שתייה, ירקות, בגדים, עלי קוקה, נרות, סיכות ביטחון, מנעולים, משקפי שמש, קלטות וידאו או עור חזיר מטוגן. זהו האזור בלה פאס בו תוכלו לבלות ימים שלמים בשוטטות, בהצגה האנושית המרתקת, שהיא קיומם של אנשי האנדים הצבעוניים.
מלון מומלץ במרכז לה פאס
מלון הבוטיק סטאנום (Stannum Boutique Hotel & Spa) רק 5 דקות מהמרכז ההיסטורי והפיננסי של לה פאס, הוא מלון 5 כוכבים, המציע מסעדת גורמה וספא מפנק. החדרים גדולים ויפים, חלקם צופים לעבר העיר, ובמחיר הזה כל מי שהוא קצת מעל גיל התרמילאות הקלאסי יכול להתפנק...
בתי מלון נוספים במרכז לה פאס
עמק הירח - מראות מפלנטה אחרת
הגובה הרב של העיר והחמצן הדליל, גרמו לעשירים לבחור להתגורר במורד העמק, שם הם מרוויחים 500 מטר גובה ומעט חום.
מייד בקצה העיר, במורד העמק אחרי שכונות העשירים וגן החיות המקומי נמצא ריו אבחו (Rio Abajo) – "נהר למטה". כשמו, הוא זורם למטה ויוצר סביבו עמק סחף מיוחד המכונה "עמק הירח" (Valle de la Luna). תוצרי הבלייה של עמק לה פאס נערמו כאן והמים שיחקו בהם ויצרו נוף ירחי קרח שהקקטוסים הגבוהים מוסיפים לו ממד של מקום מפלנטה אחרת.
אל אלטו – העיר הגבוהה
האורבניזציה המואצת יצרה ערים עם מרכז היסטורי עתיק העטופות בשכונות מצוקה לרוב. בלי תשתית מים וחשמל, עם כבישי עפר ובוץ ותנאי מחייה מינימליים.
מעל לה פאס נמצאת העיר אל אלטו (El Alto) –"הגבוהה", צופה על עמק לה פאס הצפוף ועל ההרים המושלגים השומרים עליה מכל עבר. כ- 900 אלף איש גרים כיום באל אלטו, שהייתה בעבר פרבר של לה פאס והחלה כשכונת מהגרים עבור אלה שהגיעו מהכפרים המרוחקים לעבוד בעיר הגדולה. 4,000 מטר גובה ומישור סחוף רוחות, לא חן ולא הדר למפלצת שחולשת על העיר. בכל בוקר הם שועטים אל העיר למצוא פת לחם, מעט כבוד ואפשרות לקום לעוד בוקר של מציאות עגומה.
כתבה על הפאבלות של ריו
באל אלטו נמצא גם שדה התעופה הבינלאומי של העיר, ממנו טיסות לכל רחבי בוליביה כמו גם ל לימה (פרו), בואנוס איירס (ארגנטינה), סאו פאולו (ברזיל), סנטיאגו (צ'ילה) ו ארצות הברית. בגלל הגובה ומזג האוויר ההפכפך, מתאחרות או מתבטלות טיסות רבות.
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
אגם טיטיקקה והרכס המלכותי
מכאן ממשיך הכביש מזרחה לעבר אגם טיטיקקה (Titicaca), שהוא גם הגבול בין בוליביה לפרו. בגובה 3,850 מטר, הוא האגם הגבוה בעולם בו ישנה תחבורה ימית. באזור כה גבוה אין עצים לבניית סירות ובעזרת גומא (Totora) קל משקל, בונים בני האורו (Uros) המקומיים סירות ודוברות הצפות על המים, שטים על האגם ודגים דגים.
בדרך אל האגם, מצפון, מתנשאות הפסגות המחודדות והמושלגות של הרכס המלכותי (La Cordillera Real). ההר הקרוב ביותר הוא צ'קלטאיה (Chacaltaya ) בגובה 5,300 מטר, המפורסם בעיקר בזכות אתר הסקי שפעל בפסגתו עד שנת 2009 והיה אתר הסקי הגבוה בעולם. משיא הגובה אפשר לראות את עמק לה פאס, את אגם טיטיקקה ואת פסגותיו המושלגות של ההר וואינה פוטוסי (Huayna Potosi ), בגובה של 6,088 מטר, שהוא אחד מהמקודשים שבהרי הרכס המלכותי. באזור נמצאת לגונה מייוני (Laguna Milluni ) ושלל לגונות המחליפות צבעים בהתאם לצבע השמיים.
בהמשך הרכס המלכותי, מתנשא לגובה 6,368 מטר ההר אייאמפו ( Illampu ). למרגלותיו, בתוך עמק חקלאי פורה בגובה 2,690 מטר יושבת העיירה השלווה סוראטה, גן עדן לחובבי הליכה וטיפוס, וגם אפשרות להינפש מעט מהגובה והקור. במקום זה, המהווה מוקד משיכה למטיילים מכל העולם, הוקמו ברים ומלונות קטנים ומשרדים המשכירים ציוד טיפוס ומחנאות. מכאן אפשר להקיף את האייאמפו בשבעה ימים או לבקר באגם הקדוש לגונה צ'יאטה ( Laguna Chillata ), אליה עולים המקומיים להניח מנחות לרוחות האלים.
בני האורו משתמשים בצמח הגומא לבניית איים צפים, בתים וסירות באגם טיטיקקה (צילום: CC paula soler-moya)
חגים וטקסים עתיקים באגם טיטיקקה
על שפת אגם טיטיקקה יושבת העיירה קופקבנה (Copacabana), ממנה ניתן להפליג ל אי השמש ( Isla del Sol) ואי הירח (Isla de la Luna), איים מקודשים בהם אתרי פולחן רבים. בקופקבנה היה המקדש החשוב בו עבדו את אלת האדמה, הפצ'אממה (Pachamama), שהיא גם אלת השפע והפריון. עם הגעת הספרדים, תפסה הבתולה מקופקבנה את מקומה של הפצ'אממה. בני האלטיפלאנו רואים בבתולה התגלמות של אלת האדמה ומעין צורה של המשך הפולחן לפצ'אממה בדמות הבתולה. בתחילת אוגוסט, זמן החריש והכנת האדמה לזריעה, הם חוגגים לבתולה את חגה הגדול. כמיליון איש מכל רחבי האלטיפלאנו מגיעים למתחם הכנסייה ומביאים עמם מנחות לבתולה. מהכנסייה הם מטפסים אל הגבעה המתנשאת מעל אגם טיטיקקה ומגישים מנחה לפצ'אממה, זו שהייתה כאן מאז ומתמיד, זו שמביטה אליהם דרך האגם, עין האדמה.
על האיים ועל שפת האגם מגדלים המקומיים פול וסוגים רבים של תפוחי אדמה. בפברואר חוגגים על אי השמש את יבול תפוחי האדמה הראשון בטקס צבעוני, הקרבת מנחות לאלים, מוזיקה והמון שתייה. הנשים מניחות את יבול הביכורים על אריגים צבעוניים והגברים מגיעים, כורעים ברך, נושקים ליבול ומברכים את אלת האדמה ורוחות ההרים על טוב ליבם. הם לועסים עלי קוקה ומבקשים שכך יהיה גם בשנה הבאה, שלא יהיו בצורות או שיטפונות ושהיבול יספיק לקיום בכבוד עד סוף העונה, לא הרבה יותר מכך. לאחר הברכות ושריפת המנחה על ידי השמאן, פוצחים הגברים בנגינה ושירה והנשים רוקדות בשדה עם הלאמות ודגלים לבנים. החגיגה נמשכת עמוק לתוך הלילה בשתייה וריקודים עד דלא ידע, כפי שמקובל בהרי האנדים.
מדרום לאגם נמצא המקדש העתיק של תרבות טיאוונאקו (Tiwanaku), התרבות ששלטה עד המאה ה- 12 באנדים ובירתה הייתה בעיר בשם זה. התרבות נעלמה ככל הנראה עקב בצורות ממושכות ונסיגת האגם, וממשיכיה הם בני האינקה שנדדו לעמק קוסקו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. באתר מונולית בדמותו של האל ויראקוצ'ה, דמות מיתית אנדינית וגם האל הבורא ומייסד הכול. שער אבן גדול מכונה שער השמש ועליו מסותתים כוהנים ושליחים אותם מנסים החוקרים לאפיין כלוח שנה עתיק. באתר גם שני מקדשים שקועים בהם מסותתים פנים רבות, אולי ייצוג השבטים שהיו תחת שלטון תרבות זו. בכניסה לאתר מוזיאון קטן ומצוין, בו תקבלו הסברים על השלבים השונים של התפתחות האזור והתרבות הבלתי מפוענחת שנקראה טיאוונאקו.
מחוז יונגאס, צמח הקוקה ודרך המוות
במורדות רכס האנדים, מצפון ללה פאס בואכה אגן האמזונס, נמצא אזור הביניים המכונה יונגאס ( Los Yungas). בגובה ממוצע של 1,800 מטר, עם חום, לחות וגשם יומיומי, מגדלים המקומיים קפה, בננות ופירות טרופיים שונים אותם הם מעלים לשווקים הרבים של העיר. ללא ספק, הצמח המעניין, השנוי במחלוקת והמבוקש ביותר לגידול באזור הוא צמח הקוקה. הצמח הקדוש לתושבי האנדים הקדומים שימש בכל טקס ופולחן לאלים השונים ואף לקריאת העתיד. השמאן מטיל אותם על האריג ועל פי סידורם בעת הנפילה הוא יכול לזהות ידע על תחומי החיים השונים. בני האנדים צירפו את עלי הקוקה לכל מנחה שהם נתנו לאלים ואף לעסו אותם ושתו יין צ'יצ'ה מותסס בעת החגיגות, כדי להגיע למצב תודעה אחר.
הספרדים שגילו כי בעזרת לעיסת העלים יכולים המקומיים לעבוד שעות רבות ללא רעב או עייפות, עודדו את השימוש בצמח ואף מכרו אותו למקומיים וכך הרוויחו פעמיים. מאוחר יותר למדו להפיק מהצמח את הקוקאין הידרו-כלוריד שיהפוך אותו לאותה אבקה לבנה שמחירה כזהב. החקלאים התמכרו לגידול הצמח בזכות המחיר הגבוה יחסית, הצרכנים התמכרו לאבקה למרות המחיר הגבוה, יחסית. בבוליביה מייצרים את חומר הבסיס, משחת הקוקאין, ושולחים אותה לקולומביה לזיקוק והפקת הסם. ממשלת בוליביה, בלחץ אמריקאי, נלחמת בתופעה על ידי שריפת שדות ומותירה חקלאים רבים חסרי כל. את הכסף הגדול עושים הקולומביאנים והסוחרים בניו יורק, המגדל המקומי עובד קשה, מקבל פרוטות וסובל את מסע הציד הממשלתי.
ליונגאס מגיעים בנסיעה של כארבע שעות בדרך יפהפייה המטפסת לשיא הרכס ויורדת בכביש מתפתל בג'ונגל שזכה לכינוי "דרך המוות". העיירה המרכזית באזור היא קורויקו (Coroico) ובה נמצאים מלונות נופש קטנים עם בריכה ונוף פסטורלי. בעיירה ברים ומסעדות רבות, וממנה אפשר לצאת לסיורים רגליים בכל האזור, או להמשיך בנסיעה למטה לכוון העיירה רורנבקה (Rurrenabaque) והג'ונגל הבוליביאני, כדי לבקר בנהרות בני (Beni) וטואיצ'י (Tuichi), שזכה לפרסום בארץ בספרו של יוסי גינסברג.
בתי מלון בעיירה קורויקו
"דרך המוות" באזור יונגאס, יש סיבה עצובה מדוע היא נקראת כך (צילום: CC Mariano Mantel)
רכיבת אופניים היא הדרך המקובלת לנסיעה על דרך האפר של דרך המוות (צילום: CC DavorLovincic)
טיפ:
כדאי לבקר במוזיאון כלי המוזיקה (El Museo de la Musica, Calle Jaen) של אמן הצ'רנגו ארנסטו קאבור (Ernesto Cabour ). קאבור, שמופיע ברחבי העולם עם גיטרת הצ'רנגו הקטנה ועושה עמה נפלאות, הקים אוסף של כלי נגינה מכל רחבי בוליביה. באוסף כלים עתיקים המתארים את התפתחות המוזיקה באנדים עד ימינו, ולצידם כלים מיוחדים שהמציא קאבור כמו חליל דו-צידי וצ'רנגו מחומש בעל חמש מערכות מיתרים. מול המוזיאון נמצאת הפנייה (Pena ) של קאבור, מעין טברנה אנדינית בה הוא מופיע כאשר הוא באזור, חוויה שאסור להחמיץ.
כתבות נוספות
בוליביה - יעדים ואתרים מרכזיים
מדבר הסלאר
טרקים בפרו בוליביה ואקוודור
בוליביה: קרנבל השטן של אורורו
מעל העיר מתנשאת בגובה של 6,439 מ' פסגתו המושלגת של הר איימאני (Illimani), אשר רוחו, על פי האמונה המקומית מגינה על העיר.
שיאו של האזור הקולוניאלי נמצא מספר רחובות מעל הכיכר ברחוב חאן (
קניות, שווקים ומסעדות בלה פאס
ברחוב סגרנגה (Sagarnaga Calle ) תמצאו עשרות גלריות של עבודות יד מצמר או כסף, שני המוצרים הלאומיים של בוליביה, ארץ הכורים ורועי האלפקות והלאמות. מעל העיר מפעל עיבוד בשר לאמות ואלפקות המייצא לארצות רבות באירופה בשר אדום דל כולסטרול וטעים מאוד. העדרים גדלים בהר הגבוה על עשב בר ואוויר פתוח. את הבשר בצורת שיפוד ענק או סטייק תוכלו לטעום בפנייה ווארי (Pena Huari ) של דון עמנואל באותו רחוב סגרנגה במרכז הבלוק השלישי מהכיכר. זהו אחד מבתי המוזיקה המוצלחים של לה פאס עם מסעדה המגישה מבחר מנות אוכל טיפוסי והופעה הבנויה במקצועיות רבה ומאפשרת להכיר את כל סוגי הריקוד המוזיקה והתלבושות והמסכות המאפיינות את הפייסטות באזורי בוליביה השונים. דון עמנואל הוא גם אומן וצייר האוסף מסכות מקוריות מכל רחבי בוליביה, ותוכלו לראות את חלקן תלויות על הקירות. מומלץ בחום!
מרחוב סגרנגה יוצאים רחובות בהם מוכרים כלי מוזיקה לרוב וגם דיסקים עם מיטב המוזיקה האנדינית. הרחובות מטפסים מעלה אל סבך השווקים, כמו השוק הסיני המכונה כך על שום מוצרי האלקטרוניקה המיוצרים בסין. בדוכנים קטנים מוכרים טלוויזיות, מחשבים קומפקטים, וכל תוכנה מזויפת בה חשקה נפשכם. בשוק הגנבים תוכלו לפגוש את מפוקפקי לה פאס מוכרים בגדים משומשים או מצלמות שנגנבו מתיירים לא ערניים. וכך לאורך הרחובות, אלפי צ'ולות, הכינוי לאינדיאניות השמנמנות היושבות על המדרכות ומוכרות אוכל, שתייה, ירקות, בגדים, עלי קוקה, נרות, סיכות ביטחון, מנעולים, משקפי שמש, קלטות וידאו או עור חזיר מטוגן. זהו האזור בלה פאס בו תוכלו לבלות ימים שלמים בשוטטות, בהצגה האנושית המרתקת, שהיא קיומם של אנשי האנדים הצבעוניים.
מלון מומלץ במרכז לה פאס
מלון הבוטיק סטאנום (Stannum Boutique Hotel & Spa) רק 5 דקות מהמרכז ההיסטורי והפיננסי של לה פאס, הוא מלון 5 כוכבים, המציע מסעדת גורמה וספא מפנק. החדרים גדולים ויפים, חלקם צופים לעבר העיר, ובמחיר הזה כל מי שהוא קצת מעל גיל התרמילאות הקלאסי יכול להתפנק...
בתי מלון נוספים במרכז לה פאס
עמק הירח - מראות מפלנטה אחרת
הגובה הרב של העיר והחמצן הדליל, גרמו לעשירים לבחור להתגורר במורד העמק, שם הם מרוויחים 500 מטר גובה ומעט חום.
מייד בקצה העיר, במורד העמק אחרי שכונות העשירים וגן החיות המקומי נמצא ריו אבחו (Rio Abajo) – "נהר למטה". כשמו, הוא זורם למטה ויוצר סביבו עמק סחף מיוחד המכונה "עמק הירח" (Valle de la Luna). תוצרי הבלייה של עמק לה פאס נערמו כאן והמים שיחקו בהם ויצרו נוף ירחי קרח שהקקטוסים הגבוהים מוסיפים לו ממד של מקום מפלנטה אחרת.
אל אלטו – העיר הגבוהה
האורבניזציה המואצת יצרה ערים עם מרכז היסטורי עתיק העטופות בשכונות מצוקה לרוב. בלי תשתית מים וחשמל, עם כבישי עפר ובוץ ותנאי מחייה מינימליים.
מעל לה פאס נמצאת העיר אל אלטו (El Alto) –"הגבוהה", צופה על עמק לה פאס הצפוף ועל ההרים המושלגים השומרים עליה מכל עבר. כ- 900 אלף איש גרים כיום באל אלטו, שהייתה בעבר פרבר של לה פאס והחלה כשכונת מהגרים עבור אלה שהגיעו מהכפרים המרוחקים לעבוד בעיר הגדולה. 4,000 מטר גובה ומישור סחוף רוחות, לא חן ולא הדר למפלצת שחולשת על העיר. בכל בוקר הם שועטים אל העיר למצוא פת לחם, מעט כבוד ואפשרות לקום לעוד בוקר של מציאות עגומה.
כתבה על הפאבלות של ריו
באל אלטו נמצא גם שדה התעופה הבינלאומי של העיר, ממנו טיסות לכל רחבי בוליביה כמו גם ל לימה (פרו), בואנוס איירס (ארגנטינה), סאו פאולו (ברזיל), סנטיאגו (צ'ילה) ו ארצות הברית. בגלל הגובה ומזג האוויר ההפכפך, מתאחרות או מתבטלות טיסות רבות.
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
אגם טיטיקקה והרכס המלכותי
מכאן ממשיך הכביש מזרחה לעבר אגם טיטיקקה (Titicaca), שהוא גם הגבול בין בוליביה לפרו. בגובה 3,850 מטר, הוא האגם הגבוה בעולם בו ישנה תחבורה ימית. באזור כה גבוה אין עצים לבניית סירות ובעזרת גומא (Totora) קל משקל, בונים בני האורו (Uros) המקומיים סירות ודוברות הצפות על המים, שטים על האגם ודגים דגים.
בדרך אל האגם, מצפון, מתנשאות הפסגות המחודדות והמושלגות של הרכס המלכותי (La Cordillera Real). ההר הקרוב ביותר הוא צ'קלטאיה (Chacaltaya ) בגובה 5,300 מטר, המפורסם בעיקר בזכות אתר הסקי שפעל בפסגתו עד שנת 2009 והיה אתר הסקי הגבוה בעולם. משיא הגובה אפשר לראות את עמק לה פאס, את אגם טיטיקקה ואת פסגותיו המושלגות של ההר וואינה פוטוסי (Huayna Potosi ), בגובה של 6,088 מטר, שהוא אחד מהמקודשים שבהרי הרכס המלכותי. באזור נמצאת לגונה מייוני (Laguna Milluni ) ושלל לגונות המחליפות צבעים בהתאם לצבע השמיים.
בהמשך הרכס המלכותי, מתנשא לגובה 6,368 מטר ההר אייאמפו ( Illampu ). למרגלותיו, בתוך עמק חקלאי פורה בגובה 2,690 מטר יושבת העיירה השלווה סוראטה, גן עדן לחובבי הליכה וטיפוס, וגם אפשרות להינפש מעט מהגובה והקור. במקום זה, המהווה מוקד משיכה למטיילים מכל העולם, הוקמו ברים ומלונות קטנים ומשרדים המשכירים ציוד טיפוס ומחנאות. מכאן אפשר להקיף את האייאמפו בשבעה ימים או לבקר באגם הקדוש לגונה צ'יאטה ( Laguna Chillata ), אליה עולים המקומיים להניח מנחות לרוחות האלים.
בני האורו משתמשים בצמח הגומא לבניית איים צפים, בתים וסירות באגם טיטיקקה (צילום: CC paula soler-moya)
חגים וטקסים עתיקים באגם טיטיקקה
על שפת אגם טיטיקקה יושבת העיירה קופקבנה (Copacabana), ממנה ניתן להפליג ל אי השמש ( Isla del Sol) ואי הירח (Isla de la Luna), איים מקודשים בהם אתרי פולחן רבים. בקופקבנה היה המקדש החשוב בו עבדו את אלת האדמה, הפצ'אממה (Pachamama), שהיא גם אלת השפע והפריון. עם הגעת הספרדים, תפסה הבתולה מקופקבנה את מקומה של הפצ'אממה. בני האלטיפלאנו רואים בבתולה התגלמות של אלת האדמה ומעין צורה של המשך הפולחן לפצ'אממה בדמות הבתולה. בתחילת אוגוסט, זמן החריש והכנת האדמה לזריעה, הם חוגגים לבתולה את חגה הגדול. כמיליון איש מכל רחבי האלטיפלאנו מגיעים למתחם הכנסייה ומביאים עמם מנחות לבתולה. מהכנסייה הם מטפסים אל הגבעה המתנשאת מעל אגם טיטיקקה ומגישים מנחה לפצ'אממה, זו שהייתה כאן מאז ומתמיד, זו שמביטה אליהם דרך האגם, עין האדמה.
על האיים ועל שפת האגם מגדלים המקומיים פול וסוגים רבים של תפוחי אדמה. בפברואר חוגגים על אי השמש את יבול תפוחי האדמה הראשון בטקס צבעוני, הקרבת מנחות לאלים, מוזיקה והמון שתייה. הנשים מניחות את יבול הביכורים על אריגים צבעוניים והגברים מגיעים, כורעים ברך, נושקים ליבול ומברכים את אלת האדמה ורוחות ההרים על טוב ליבם. הם לועסים עלי קוקה ומבקשים שכך יהיה גם בשנה הבאה, שלא יהיו בצורות או שיטפונות ושהיבול יספיק לקיום בכבוד עד סוף העונה, לא הרבה יותר מכך. לאחר הברכות ושריפת המנחה על ידי השמאן, פוצחים הגברים בנגינה ושירה והנשים רוקדות בשדה עם הלאמות ודגלים לבנים. החגיגה נמשכת עמוק לתוך הלילה בשתייה וריקודים עד דלא ידע, כפי שמקובל בהרי האנדים.
מדרום לאגם נמצא המקדש העתיק של תרבות טיאוונאקו (Tiwanaku), התרבות ששלטה עד המאה ה- 12 באנדים ובירתה הייתה בעיר בשם זה. התרבות נעלמה ככל הנראה עקב בצורות ממושכות ונסיגת האגם, וממשיכיה הם בני האינקה שנדדו לעמק קוסקו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. באתר מונולית בדמותו של האל ויראקוצ'ה, דמות מיתית אנדינית וגם האל הבורא ומייסד הכול. שער אבן גדול מכונה שער השמש ועליו מסותתים כוהנים ושליחים אותם מנסים החוקרים לאפיין כלוח שנה עתיק. באתר גם שני מקדשים שקועים בהם מסותתים פנים רבות, אולי ייצוג השבטים שהיו תחת שלטון תרבות זו. בכניסה לאתר מוזיאון קטן ומצוין, בו תקבלו הסברים על השלבים השונים של התפתחות האזור והתרבות הבלתי מפוענחת שנקראה טיאוונאקו.
מחוז יונגאס, צמח הקוקה ודרך המוות
במורדות רכס האנדים, מצפון ללה פאס בואכה אגן האמזונס, נמצא אזור הביניים המכונה יונגאס ( Los Yungas). בגובה ממוצע של 1,800 מטר, עם חום, לחות וגשם יומיומי, מגדלים המקומיים קפה, בננות ופירות טרופיים שונים אותם הם מעלים לשווקים הרבים של העיר. ללא ספק, הצמח המעניין, השנוי במחלוקת והמבוקש ביותר לגידול באזור הוא צמח הקוקה. הצמח הקדוש לתושבי האנדים הקדומים שימש בכל טקס ופולחן לאלים השונים ואף לקריאת העתיד. השמאן מטיל אותם על האריג ועל פי סידורם בעת הנפילה הוא יכול לזהות ידע על תחומי החיים השונים. בני האנדים צירפו את עלי הקוקה לכל מנחה שהם נתנו לאלים ואף לעסו אותם ושתו יין צ'יצ'ה מותסס בעת החגיגות, כדי להגיע למצב תודעה אחר.
הספרדים שגילו כי בעזרת לעיסת העלים יכולים המקומיים לעבוד שעות רבות ללא רעב או עייפות, עודדו את השימוש בצמח ואף מכרו אותו למקומיים וכך הרוויחו פעמיים. מאוחר יותר למדו להפיק מהצמח את הקוקאין הידרו-כלוריד שיהפוך אותו לאותה אבקה לבנה שמחירה כזהב. החקלאים התמכרו לגידול הצמח בזכות המחיר הגבוה יחסית, הצרכנים התמכרו לאבקה למרות המחיר הגבוה, יחסית. בבוליביה מייצרים את חומר הבסיס, משחת הקוקאין, ושולחים אותה לקולומביה לזיקוק והפקת הסם. ממשלת בוליביה, בלחץ אמריקאי, נלחמת בתופעה על ידי שריפת שדות ומותירה חקלאים רבים חסרי כל. את הכסף הגדול עושים הקולומביאנים והסוחרים בניו יורק, המגדל המקומי עובד קשה, מקבל פרוטות וסובל את מסע הציד הממשלתי.
ליונגאס מגיעים בנסיעה של כארבע שעות בדרך יפהפייה המטפסת לשיא הרכס ויורדת בכביש מתפתל בג'ונגל שזכה לכינוי "דרך המוות". העיירה המרכזית באזור היא קורויקו (Coroico) ובה נמצאים מלונות נופש קטנים עם בריכה ונוף פסטורלי. בעיירה ברים ומסעדות רבות, וממנה אפשר לצאת לסיורים רגליים בכל האזור, או להמשיך בנסיעה למטה לכוון העיירה רורנבקה (Rurrenabaque) והג'ונגל הבוליביאני, כדי לבקר בנהרות בני (Beni) וטואיצ'י (Tuichi), שזכה לפרסום בארץ בספרו של יוסי גינסברג.
בתי מלון בעיירה קורויקו
"דרך המוות" באזור יונגאס, יש סיבה עצובה מדוע היא נקראת כך (צילום: CC Mariano Mantel)
רכיבת אופניים היא הדרך המקובלת לנסיעה על דרך האפר של דרך המוות (צילום: CC DavorLovincic)
טיפ:
כדאי לבקר במוזיאון כלי המוזיקה (El Museo de la Musica, Calle Jaen) של אמן הצ'רנגו ארנסטו קאבור (Ernesto Cabour ). קאבור, שמופיע ברחבי העולם עם גיטרת הצ'רנגו הקטנה ועושה עמה נפלאות, הקים אוסף של כלי נגינה מכל רחבי בוליביה. באוסף כלים עתיקים המתארים את התפתחות המוזיקה באנדים עד ימינו, ולצידם כלים מיוחדים שהמציא קאבור כמו חליל דו-צידי וצ'רנגו מחומש בעל חמש מערכות מיתרים. מול המוזיאון נמצאת הפנייה (Pena ) של קאבור, מעין טברנה אנדינית בה הוא מופיע כאשר הוא באזור, חוויה שאסור להחמיץ.
כתבות נוספות
בוליביה - יעדים ואתרים מרכזיים
מדבר הסלאר
טרקים בפרו בוליביה ואקוודור
בוליביה: קרנבל השטן של אורורו
מלון מומלץ במרכז לה פאס
מלון הבוטיק סטאנום (Stannum Boutique Hotel & Spa) רק 5 דקות מהמרכז ההיסטורי והפיננסי של לה פאס, הוא מלון 5 כוכבים, המציע מסעדת גורמה וספא מפנק. החדרים גדולים ויפים, חלקם צופים לעבר העיר, ובמחיר הזה כל מי שהוא קצת מעל גיל התרמילאות הקלאסי יכול להתפנק...
בתי מלון נוספים במרכז לה פאס
מייד בקצה העיר, במורד העמק אחרי שכונות העשירים וגן החיות המקומי נמצא ריו אבחו (Rio Abajo)
אל אלטו – העיר הגבוהה
האורבניזציה המואצת יצרה ערים עם מרכז היסטורי עתיק העטופות בשכונות מצוקה לרוב. בלי תשתית מים וחשמל, עם כבישי עפר ובוץ ותנאי מחייה מינימליים.
מעל לה פאס נמצאת העיר אל אלטו (El Alto) –"הגבוהה", צופה על עמק לה פאס הצפוף ועל ההרים המושלגים השומרים עליה מכל עבר. כ- 900 אלף איש גרים כיום באל אלטו, שהייתה בעבר פרבר של לה פאס והחלה כשכונת מהגרים עבור אלה שהגיעו מהכפרים המרוחקים לעבוד בעיר הגדולה. 4,000 מטר גובה ומישור סחוף רוחות, לא חן ולא הדר למפלצת שחולשת על העיר. בכל בוקר הם שועטים אל העיר למצוא פת לחם, מעט כבוד ואפשרות לקום לעוד בוקר של מציאות עגומה.
כתבה על הפאבלות של ריו
באל אלטו נמצא גם שדה התעופה הבינלאומי של העיר, ממנו טיסות לכל רחבי בוליביה כמו גם ל לימה (פרו), בואנוס איירס (ארגנטינה), סאו פאולו (ברזיל), סנטיאגו (צ'ילה) ו ארצות הברית. בגלל הגובה ומזג האוויר ההפכפך, מתאחרות או מתבטלות טיסות רבות.
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
אגם טיטיקקה והרכס המלכותי
מכאן ממשיך הכביש מזרחה לעבר אגם טיטיקקה (Titicaca), שהוא גם הגבול בין בוליביה לפרו. בגובה 3,850 מטר, הוא האגם הגבוה בעולם בו ישנה תחבורה ימית. באזור כה גבוה אין עצים לבניית סירות ובעזרת גומא (Totora) קל משקל, בונים בני האורו (Uros) המקומיים סירות ודוברות הצפות על המים, שטים על האגם ודגים דגים.
בדרך אל האגם, מצפון, מתנשאות הפסגות המחודדות והמושלגות של הרכס המלכותי (La Cordillera Real). ההר הקרוב ביותר הוא צ'קלטאיה (Chacaltaya ) בגובה 5,300 מטר, המפורסם בעיקר בזכות אתר הסקי שפעל בפסגתו עד שנת 2009 והיה אתר הסקי הגבוה בעולם. משיא הגובה אפשר לראות את עמק לה פאס, את אגם טיטיקקה ואת פסגותיו המושלגות של ההר וואינה פוטוסי (Huayna Potosi ), בגובה של 6,088 מטר, שהוא אחד מהמקודשים שבהרי הרכס המלכותי. באזור נמצאת לגונה מייוני (Laguna Milluni ) ושלל לגונות המחליפות צבעים בהתאם לצבע השמיים.
בהמשך הרכס המלכותי, מתנשא לגובה 6,368 מטר ההר אייאמפו ( Illampu ). למרגלותיו, בתוך עמק חקלאי פורה בגובה 2,690 מטר יושבת העיירה השלווה סוראטה, גן עדן לחובבי הליכה וטיפוס, וגם אפשרות להינפש מעט מהגובה והקור. במקום זה, המהווה מוקד משיכה למטיילים מכל העולם, הוקמו ברים ומלונות קטנים ומשרדים המשכירים ציוד טיפוס ומחנאות. מכאן אפשר להקיף את האייאמפו בשבעה ימים או לבקר באגם הקדוש לגונה צ'יאטה ( Laguna Chillata ), אליה עולים המקומיים להניח מנחות לרוחות האלים.
בני האורו משתמשים בצמח הגומא לבניית איים צפים, בתים וסירות באגם טיטיקקה (צילום: CC paula soler-moya)
חגים וטקסים עתיקים באגם טיטיקקה
על שפת אגם טיטיקקה יושבת העיירה קופקבנה (Copacabana), ממנה ניתן להפליג ל אי השמש ( Isla del Sol) ואי הירח (Isla de la Luna), איים מקודשים בהם אתרי פולחן רבים. בקופקבנה היה המקדש החשוב בו עבדו את אלת האדמה, הפצ'אממה (Pachamama), שהיא גם אלת השפע והפריון. עם הגעת הספרדים, תפסה הבתולה מקופקבנה את מקומה של הפצ'אממה. בני האלטיפלאנו רואים בבתולה התגלמות של אלת האדמה ומעין צורה של המשך הפולחן לפצ'אממה בדמות הבתולה. בתחילת אוגוסט, זמן החריש והכנת האדמה לזריעה, הם חוגגים לבתולה את חגה הגדול. כמיליון איש מכל רחבי האלטיפלאנו מגיעים למתחם הכנסייה ומביאים עמם מנחות לבתולה. מהכנסייה הם מטפסים אל הגבעה המתנשאת מעל אגם טיטיקקה ומגישים מנחה לפצ'אממה, זו שהייתה כאן מאז ומתמיד, זו שמביטה אליהם דרך האגם, עין האדמה.
על האיים ועל שפת האגם מגדלים המקומיים פול וסוגים רבים של תפוחי אדמה. בפברואר חוגגים על אי השמש את יבול תפוחי האדמה הראשון בטקס צבעוני, הקרבת מנחות לאלים, מוזיקה והמון שתייה. הנשים מניחות את יבול הביכורים על אריגים צבעוניים והגברים מגיעים, כורעים ברך, נושקים ליבול ומברכים את אלת האדמה ורוחות ההרים על טוב ליבם. הם לועסים עלי קוקה ומבקשים שכך יהיה גם בשנה הבאה, שלא יהיו בצורות או שיטפונות ושהיבול יספיק לקיום בכבוד עד סוף העונה, לא הרבה יותר מכך. לאחר הברכות ושריפת המנחה על ידי השמאן, פוצחים הגברים בנגינה ושירה והנשים רוקדות בשדה עם הלאמות ודגלים לבנים. החגיגה נמשכת עמוק לתוך הלילה בשתייה וריקודים עד דלא ידע, כפי שמקובל בהרי האנדים.
מדרום לאגם נמצא המקדש העתיק של תרבות טיאוונאקו (Tiwanaku), התרבות ששלטה עד המאה ה- 12 באנדים ובירתה הייתה בעיר בשם זה. התרבות נעלמה ככל הנראה עקב בצורות ממושכות ונסיגת האגם, וממשיכיה הם בני האינקה שנדדו לעמק קוסקו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. באתר מונולית בדמותו של האל ויראקוצ'ה, דמות מיתית אנדינית וגם האל הבורא ומייסד הכול. שער אבן גדול מכונה שער השמש ועליו מסותתים כוהנים ושליחים אותם מנסים החוקרים לאפיין כלוח שנה עתיק. באתר גם שני מקדשים שקועים בהם מסותתים פנים רבות, אולי ייצוג השבטים שהיו תחת שלטון תרבות זו. בכניסה לאתר מוזיאון קטן ומצוין, בו תקבלו הסברים על השלבים השונים של התפתחות האזור והתרבות הבלתי מפוענחת שנקראה טיאוונאקו.
מחוז יונגאס, צמח הקוקה ודרך המוות
במורדות רכס האנדים, מצפון ללה פאס בואכה אגן האמזונס, נמצא אזור הביניים המכונה יונגאס ( Los Yungas). בגובה ממוצע של 1,800 מטר, עם חום, לחות וגשם יומיומי, מגדלים המקומיים קפה, בננות ופירות טרופיים שונים אותם הם מעלים לשווקים הרבים של העיר. ללא ספק, הצמח המעניין, השנוי במחלוקת והמבוקש ביותר לגידול באזור הוא צמח הקוקה. הצמח הקדוש לתושבי האנדים הקדומים שימש בכל טקס ופולחן לאלים השונים ואף לקריאת העתיד. השמאן מטיל אותם על האריג ועל פי סידורם בעת הנפילה הוא יכול לזהות ידע על תחומי החיים השונים. בני האנדים צירפו את עלי הקוקה לכל מנחה שהם נתנו לאלים ואף לעסו אותם ושתו יין צ'יצ'ה מותסס בעת החגיגות, כדי להגיע למצב תודעה אחר.
הספרדים שגילו כי בעזרת לעיסת העלים יכולים המקומיים לעבוד שעות רבות ללא רעב או עייפות, עודדו את השימוש בצמח ואף מכרו אותו למקומיים וכך הרוויחו פעמיים. מאוחר יותר למדו להפיק מהצמח את הקוקאין הידרו-כלוריד שיהפוך אותו לאותה אבקה לבנה שמחירה כזהב. החקלאים התמכרו לגידול הצמח בזכות המחיר הגבוה יחסית, הצרכנים התמכרו לאבקה למרות המחיר הגבוה, יחסית. בבוליביה מייצרים את חומר הבסיס, משחת הקוקאין, ושולחים אותה לקולומביה לזיקוק והפקת הסם. ממשלת בוליביה, בלחץ אמריקאי, נלחמת בתופעה על ידי שריפת שדות ומותירה חקלאים רבים חסרי כל. את הכסף הגדול עושים הקולומביאנים והסוחרים בניו יורק, המגדל המקומי עובד קשה, מקבל פרוטות וסובל את מסע הציד הממשלתי.
ליונגאס מגיעים בנסיעה של כארבע שעות בדרך יפהפייה המטפסת לשיא הרכס ויורדת בכביש מתפתל בג'ונגל שזכה לכינוי "דרך המוות". העיירה המרכזית באזור היא קורויקו (Coroico) ובה נמצאים מלונות נופש קטנים עם בריכה ונוף פסטורלי. בעיירה ברים ומסעדות רבות, וממנה אפשר לצאת לסיורים רגליים בכל האזור, או להמשיך בנסיעה למטה לכוון העיירה רורנבקה (Rurrenabaque) והג'ונגל הבוליביאני, כדי לבקר בנהרות בני (Beni) וטואיצ'י (Tuichi), שזכה לפרסום בארץ בספרו של יוסי גינסברג.
בתי מלון בעיירה קורויקו
"דרך המוות" באזור יונגאס, יש סיבה עצובה מדוע היא נקראת כך (צילום: CC Mariano Mantel)
רכיבת אופניים היא הדרך המקובלת לנסיעה על דרך האפר של דרך המוות (צילום: CC DavorLovincic)
טיפ:
כדאי לבקר במוזיאון כלי המוזיקה (El Museo de la Musica, Calle Jaen) של אמן הצ'רנגו ארנסטו קאבור (Ernesto Cabour ). קאבור, שמופיע ברחבי העולם עם גיטרת הצ'רנגו הקטנה ועושה עמה נפלאות, הקים אוסף של כלי נגינה מכל רחבי בוליביה. באוסף כלים עתיקים המתארים את התפתחות המוזיקה באנדים עד ימינו, ולצידם כלים מיוחדים שהמציא קאבור כמו חליל דו-צידי וצ'רנגו מחומש בעל חמש מערכות מיתרים. מול המוזיאון נמצאת הפנייה (Pena ) של קאבור, מעין טברנה אנדינית בה הוא מופיע כאשר הוא באזור, חוויה שאסור להחמיץ.
כתבות נוספות
בוליביה - יעדים ואתרים מרכזיים
מדבר הסלאר
טרקים בפרו בוליביה ואקוודור
בוליביה: קרנבל השטן של אורורו
מעל לה פאס נמצאת העיר אל אלטו (El Alto)
כתבה על הפאבלות של ריו
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »בני האורו משתמשים בצמח הגומא לבניית איים צפים, בתים וסירות באגם טיטיקקה (צילום:
חגים וטקסים עתיקים באגם טיטיקקה
על שפת אגם טיטיקקה יושבת העיירה קופקבנה (Copacabana), ממנה ניתן להפליג ל אי השמש ( Isla del Sol) ואי הירח (Isla de la Luna), איים מקודשים בהם אתרי פולחן רבים. בקופקבנה היה המקדש החשוב בו עבדו את אלת האדמה, הפצ'אממה (Pachamama), שהיא גם אלת השפע והפריון. עם הגעת הספרדים, תפסה הבתולה מקופקבנה את מקומה של הפצ'אממה. בני האלטיפלאנו רואים בבתולה התגלמות של אלת האדמה ומעין צורה של המשך הפולחן לפצ'אממה בדמות הבתולה. בתחילת אוגוסט, זמן החריש והכנת האדמה לזריעה, הם חוגגים לבתולה את חגה הגדול. כמיליון איש מכל רחבי האלטיפלאנו מגיעים למתחם הכנסייה ומביאים עמם מנחות לבתולה. מהכנסייה הם מטפסים אל הגבעה המתנשאת מעל אגם טיטיקקה ומגישים מנחה לפצ'אממה, זו שהייתה כאן מאז ומתמיד, זו שמביטה אליהם דרך האגם, עין האדמה.
על האיים ועל שפת האגם מגדלים המקומיים פול וסוגים רבים של תפוחי אדמה. בפברואר חוגגים על אי השמש את יבול תפוחי האדמה הראשון בטקס צבעוני, הקרבת מנחות לאלים, מוזיקה והמון שתייה. הנשים מניחות את יבול הביכורים על אריגים צבעוניים והגברים מגיעים, כורעים ברך, נושקים ליבול ומברכים את אלת האדמה ורוחות ההרים על טוב ליבם. הם לועסים עלי קוקה ומבקשים שכך יהיה גם בשנה הבאה, שלא יהיו בצורות או שיטפונות ושהיבול יספיק לקיום בכבוד עד סוף העונה, לא הרבה יותר מכך. לאחר הברכות ושריפת המנחה על ידי השמאן, פוצחים הגברים בנגינה ושירה והנשים רוקדות בשדה עם הלאמות ודגלים לבנים. החגיגה נמשכת עמוק לתוך הלילה בשתייה וריקודים עד דלא ידע, כפי שמקובל בהרי האנדים.
מחוז יונגאס, צמח הקוקה ודרך המוות
במורדות רכס האנדים, מצפון ללה פאס בואכה אגן האמזונס, נמצא אזור הביניים המכונה יונגאס ( Los Yungas). בגובה ממוצע של 1,800 מטר, עם חום, לחות וגשם יומיומי, מגדלים המקומיים קפה, בננות ופירות טרופיים שונים אותם הם מעלים לשווקים הרבים של העיר. ללא ספק, הצמח המעניין, השנוי במחלוקת והמבוקש ביותר לגידול באזור הוא צמח הקוקה. הצמח הקדוש לתושבי האנדים הקדומים שימש בכל טקס ופולחן לאלים השונים ואף לקריאת העתיד. השמאן מטיל אותם על האריג ועל פי סידורם בעת הנפילה הוא יכול לזהות ידע על תחומי החיים השונים. בני האנדים צירפו את עלי הקוקה לכל מנחה שהם נתנו לאלים ואף לעסו אותם ושתו יין צ'יצ'ה מותסס בעת החגיגות, כדי להגיע למצב תודעה אחר.
הספרדים שגילו כי בעזרת לעיסת העלים יכולים המקומיים לעבוד שעות רבות ללא רעב או עייפות, עודדו את השימוש בצמח ואף מכרו אותו למקומיים וכך הרוויחו פעמיים. מאוחר יותר למדו להפיק מהצמח את הקוקאין הידרו-כלוריד שיהפוך אותו לאותה אבקה לבנה שמחירה כזהב. החקלאים התמכרו לגידול הצמח בזכות המחיר הגבוה יחסית, הצרכנים התמכרו לאבקה למרות המחיר הגבוה, יחסית. בבוליביה מייצרים את חומר הבסיס, משחת הקוקאין, ושולחים אותה לקולומביה לזיקוק והפקת הסם. ממשלת בוליביה, בלחץ אמריקאי, נלחמת בתופעה על ידי שריפת שדות ומותירה חקלאים רבים חסרי כל. את הכסף הגדול עושים הקולומביאנים והסוחרים בניו יורק, המגדל המקומי עובד קשה, מקבל פרוטות וסובל את מסע הציד הממשלתי.
ליונגאס מגיעים בנסיעה של כארבע שעות בדרך יפהפייה המטפסת לשיא הרכס ויורדת בכביש מתפתל בג'ונגל שזכה לכינוי "דרך המוות". העיירה המרכזית באזור היא קורויקו (Coroico) ובה נמצאים מלונות נופש קטנים עם בריכה ונוף פסטורלי. בעיירה ברים ומסעדות רבות, וממנה אפשר לצאת לסיורים רגליים בכל האזור, או להמשיך בנסיעה למטה לכוון העיירה רורנבקה (Rurrenabaque) והג'ונגל הבוליביאני, כדי לבקר בנהרות בני (Beni) וטואיצ'י (Tuichi), שזכה לפרסום בארץ בספרו של יוסי גינסברג.
בתי מלון בעיירה קורויקו
"דרך המוות" באזור יונגאס, יש סיבה עצובה מדוע היא נקראת כך (צילום: CC Mariano Mantel)
רכיבת אופניים היא הדרך המקובלת לנסיעה על דרך האפר של דרך המוות (צילום: CC DavorLovincic)
טיפ:
כדאי לבקר במוזיאון כלי המוזיקה (El Museo de la Musica, Calle Jaen) של אמן הצ'רנגו ארנסטו קאבור (Ernesto Cabour ). קאבור, שמופיע ברחבי העולם עם גיטרת הצ'רנגו הקטנה ועושה עמה נפלאות, הקים אוסף של כלי נגינה מכל רחבי בוליביה. באוסף כלים עתיקים המתארים את התפתחות המוזיקה באנדים עד ימינו, ולצידם כלים מיוחדים שהמציא קאבור כמו חליל דו-צידי וצ'רנגו מחומש בעל חמש מערכות מיתרים. מול המוזיאון נמצאת הפנייה (Pena ) של קאבור, מעין טברנה אנדינית בה הוא מופיע כאשר הוא באזור, חוויה שאסור להחמיץ.
כתבות נוספות
בוליביה - יעדים ואתרים מרכזיים
מדבר הסלאר
טרקים בפרו בוליביה ואקוודור
בוליביה: קרנבל השטן של אורורו
הספרדים שגילו כי בעזרת לעיסת העלים יכולים המקומיים לעבוד שעות רבות ללא רעב או עייפות, עודדו את השימוש בצמח ואף מכרו אותו למקומיים וכך הרוויחו פעמיים. מאוחר יותר למדו להפיק מהצמח את הקוקאין הידרו-כלוריד שיהפוך אותו לאותה אבקה לבנה שמחירה כזהב. החקלאים התמכרו לגידול הצמח בזכות המחיר הגבוה יחסית, הצרכנים התמכרו לאבקה למרות המחיר הגבוה, יחסית. בבוליביה מייצרים את חומר הבסיס, משחת הקוקאין, ושולחים אותה לקולומביה לזיקוק והפקת הסם. ממשלת בוליביה, בלחץ אמריקאי, נלחמת בתופעה על ידי שריפת שדות ומותירה חקלאים רבים חסרי כל. את הכסף הגדול עושים הקולומביאנים והסוחרים בניו יורק, המגדל המקומי עובד קשה, מקבל פרוטות וסובל את מסע הציד הממשלתי.
ליונגאס מגיעים בנסיעה של כארבע שעות בדרך יפהפייה המטפסת לשיא הרכס ויורדת בכביש מתפתל בג'ונגל שזכה לכינוי "דרך המוות". העיירה המרכזית באזור היא קורויקו
בתי מלון בעיירה קורויקו
"דרך המוות" באזור יונגאס, יש סיבה עצובה מדוע היא נקראת כך (צילום:
רכיבת אופניים היא הדרך המקובלת לנסיעה על דרך האפר של דרך המוות (צילום:
כתבות נוספות
בוליביה - יעדים ואתרים מרכזיים
מדבר הסלאר
טרקים בפרו בוליביה ואקוודור
בוליביה: קרנבל השטן של אורורו
 |
אודות הכותב
ברק אפיק, הקים את חברת 'ברק אפיק טיולים', שהתמזגה עם החברה הגיאוגרפית. מלמד באוניברסיטה העברית דתות וטקסים של האינדיאנים באמריקה. כותב דוקטורט על פולחנים דתיים אינדיאניים ואת הספר "בני השמש", אודות תרבות האינקה בפרו.
|
