www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

תרבות הפנאי ביפן       


תרבות הפנאי ביפן -
מהעולם המרחף לעולם המקפץ
מאת: ד"ר הלנה גרינשפון


בימים קיציים, כשיפן נשטפת בגלים של חום ובממטרי הקיץ, כשכל פרח מתבשם בניחוח רענן והעלים נצבעים בירוק עז, הלב היפני משתוקק למשהו שישמח את הגוף ויבדר את הנפש. במאמר זה נדון בנושא שיבהיר לנו במקצת את טבעה של השתוקקות זו –תרבות הבידור והפנאי ביפן.


  בילוי זמן חפשי – בחורות בפארק
 בילוי זמן חפשי – נשים בפארק (צילום: אילה דנון)



המזרח הרחוק




 

לך אל הנמלה עצל – ראה דרכיה ושב בצל

"מה? פנאי ביפן?" ירים מישהו גבה, "האם היפנים בכלל מבלים?" הרי כשחושבים על יפן אין מדמיינים בטלה וזמן חופשי. הדימוי העולה הוא של נמלים חרוצות: עובדי חברות עם חליפות שחורות, הנוהרים בהמוניהם לרכבת התחתית, איכרים חרוצים שותלים או קוצרים אורז בשדות, נזירי "זן" מגרפים בשקדנות את החצץ בגינות מקדשיהם. בעולם רווח הסטריאוטיפ של יפנים כעם שעובד מאוד קשה, ותכונות כגון התמדה וחריצות נחשבים למאפיינים מרכזיים של התרבות היפנית. בשפה היפנית אפילו קיים מונח שמתאר מצב של מוות מעודף עבודה, מה"סטרס" הכרוך בה – קארושי (Karōshi).

 

לכל מי שמכיר את יפן ואת היפנים, קשה להתווכח עם הסטריאוטיפ. אבל מה שמעטים יודעים, הוא שהמצב הזה הוא חדש יחסית. על פי עדויות של אנשי העסקים המערביים הראשונים שהגיעו ליפן בסוף המאה ה-19, היפנים היו "עם עצלן, חסר יכולת התמדה ונכונות לעבוד". גם מקורות יפניים מאותה התקופה מתארים בעיה דומה: בסקר של משרד התעסוקה שנערך בתחילת המאה הקודמת, נמצא כי יותר ממחציתם העובדים מגלים יחס של זלזול כלפי עבודתם, מחסירים בכל הזדמנות ואינם מנסים לחסוך את מה שהרוויחו.
 

אז מי הם היפנים? נמלים עובדות או בטלנים אוהבי בילויים? והתשובה היא: גם וגם! היפנים תמיד אהבו ואוהבים לבלות. הם עובדים קשה מאוד, בין היתר בכדי לבלות, ולעתים עובדים קשה גם תוך כדי הבילוי עצמו. בואו נתקדם ברצף ההיסטורי וננסה להציץ ביפנים ומנהגיהם הקשורים לפנאי.
כתבות על יעדי טיול ביפן
 

כמו קן של נמלים בתחנת שינגוואה טוקיו
כמו קן של נמלים בתחנת שינגוואה טוקיו  (צילום: אילה דנון)

 

חיבור לטבע - צפייה בפרחי הדובדבן

את המסע שלנו נתחיל בתקופה מרתקת שעיצבה את פניה של התרבות היפנית בכלל, ושל תרבות הפנאי בפרט - במאה התשעית. זוהי תקופה של שלום ושגשוג, של פריחה ספרותית, אומנותית ורוחנית. הקיסר יושב בעיר קיוטו היפהפייה יחד עם בני החצר המפוארת שלו; חיי האצולה סובבים סביב פעילויות מענגות רבות ומגוונות: חיזורים אחר נשות החצר, תחרויות שירה, נגינה וקליגרפיה, שיט באגמים ופיקניקים בחיק הטבע. כיוון שאסתטיקה הייתה לאחד המרכיבים העיקריים של הווי זה, פעילויות הקשורות ליופיו של טבע הפכו לפופולריות במיוחד.
כתבה על יעדי טיול בקיוטו

ביפן, כל עונה מתאפיינת בתופעה טבעית ייחודית, וכל תופעה כזו מזמינה התפעלות והערכה שהועלתה לרמה של טקס. באביב מתרחש ההאנאמי (Hanami) - צפייה בפרחי הדובדבן. בבוא הסתיו מתפעלים מהצבעים של השלכת. בקיץ נהנים מהירח הבוהק ומקולותיהן של הציקדות. בחורף – ממראה פסגות ההרים המושלגות. היפנים למדו להעריך את כל זה כבר בתקופה העתיקה: באביב היו מתיישבים תחת לעצי הדובדבן הפורח, שותים סאקה (Sake) ומחברים שירה על היופי החולף של האביב. בסתיו היו עורכים טיולים מתחת לעצי האדר היפני (Momiji), מתפעלים מצבעי העלים הנושרים וכמובן, מחברים שירים על היופי החולף של הסתיו.
כתבה על האביב ופריחת הדובדבן ביפן

 

 פריחת הדובדבן בהימאג'י-ג'
פריחת הדובדבן בטירת הימאג'י (צילום: יובל נעמן)

 

אסטטיקה - טקס התה וסידור פרחים

במאה ה-12 נוסף עוד אלמנט אסתטי חשוב למגוון מנהגי הפנאי, והוא טקס תה (chadō). התה הובא ליפן על ידי נזירי זן, אך במהרה אומץ בקרב המעמד הגבוה והפך לאמנות. טקס התה הינו אקט פשוט מאוד, אך מטרתו התעלות רוחנית. הטקס נערך בביתן קטן בחיק הטבע, בקרבת מעיין או באר, מהם שואבים את המים הצלולים לתה. הביתן בנוי בצורה פשוטה אך אלגנטית; החדר מקושט אך ורק בציור קליגרפיה או כמה פרחים. המארח מבצע את הטקס, כשהוא מרתיח את המים בכלי מיוחד, מקציף בהם את אבקת התה המרה ומגיש לכל אחד מהאורחים. האורחים מתרשמים מביצוע הטקס ומהכלים היפים, מנהלים שיחות ארוכות וטועמים ממאכלים מיוחדים המוגשים עם התה. בהשפעת טקס התה התפתחו מסורות ומנהגים נוספים, כמו סידור פרחים, שמהווה היום אחד התחביבים האהובים על היפנים.

 

מנהג נוסף של פנאי התפתח באותה תקופה מסביב לדת: עלייה לרגל למקומות קדושים. בהתחלה פעילות זו אפיינה בעיקר את בני המעמד הגבוה, שיכולים היו להרשות לעצמם מסעות ארוכי טווח, אך בהדרגה התפשט המנהג גם לשכבות הנמוכות, והפך לצורת הפנאי האהובה על העם הפשוט. לאורך הדרכים ומסביב למקדשים צצו פונדקים, בתי תה, חנויות, מרחצאות ואפילו בתי בושת. המקדשים עודדו תיירות כי זו הביאה הכנסה נוספת, ורבים מהם הפכו למרכזי בילוי לכל דבר.
 

 
 "האנמי" (יציאה לצפייה בפריחת הדובדבן) בפארק וואנו בטוקיו (צילום: אילה דנון)






 

חיי ההוללות - גיישות וקאבוקי בתקופת אדו

אנחנו מתקדמים לתקופה יותר מאוחרת שבין המאה ה-17 וה-19. לאורך כמה מאות שנים הייתה יפן סגורה מפני המערב, והתפתח בה שלטון ריכוזי ומבנה חברתי עם היררכיה נוקשה, בראשה עמדו הלוחמים – הסמוראים (Samurai). באותו זמן התגבשה בערים יפניות תרבות בילוי תוססת ועליזה. התחזק מעמד הסוחרים, שהיו לו אמצעים כלכליים אך לא הסטאטוס הסמוראי הגבוה. מה עושה אדם שיש לו כסף ורצון אך אין לו דרך להתקדם עם זה בחיים? מחפש בילויים והנאה! הדבר הביא להתפתחותה של תרבות שלמה של תענוגות ובילויים, היה שנקראה: "העולם המרחף" (Ukiyo). המרכיבים העיקריים של תרבות זו היו תיאטרון הקבוקי (Kabuki) העליז, תיאטרון בובות, הצגות יחיד הומוריסטיות ובילויים רבים אחרים, שיצרו תחושה שאין חיי אדם אלא ריחוף בלתי פוסק על פני הצרות והתענוגות כאחד. ברובעי השעשועים העירוניים, ובמיוחד ביושיווארה, התפתח המוסד של המארחות, הגיישות (Geisha). הגיישות נקנו מבית הוריהן בילדותן וקיבלו הכשרה ארוכה ומייגעת, בכדי שיוכלו לבדר את הלקוחות בשירה, נגינה, ריקוד ושיחה. הגיישות היו מארחות ברמה מאוד גבוהה וסיפקו לגברים האמידים את הרומנטיקה שהייתה חסרה להם בבית.

 

סוף המאה ה-19 הייתה נקודת מפנה היסטורית חשובה עבור יפן: המדינה נפתחה למערב, והדבר הביא לקליטה מואצת של תרבות, טכנולוגיה וסגנון חיים מערביים. במהרה המערב הפך למודל לחיקוי גם בצורות הבילוי שלו והפנאי המערבי הפך לסמל סטאטוס, כי היה מזוהה בעיני היפנים עם מודרניזציה וקידמה. כך נכנסו ליפן, לדוגמא, גולף ובייסבול. כל מי שמגיע היום ליפן, מופתע לגלות שטחים עצומים מחוץ לערים שמשמשים למגרשי בייסבול וגולף –וזאת למרות בעיית הצפיפות החמורה שיש במדינה!
 

 פריטה בקוטו – מאומנויות הגיישה
פריטה בקוטו – מאומנויות הגיישה (צילום: יובל נעמן)

כתבה על עולמן של הגיישות ביפן
 

רעש, רעש, רעש – פצ'ינקו וקראוקה

ומה קורה ביפן של ימינו? היום יפן היא מדינה מודרנית לכל דבר, חברה עשירה עם דרישה גבוהה לבילויים ופנאי. יש דרישה, יש אמצעים, אבל - אין זמן! היפני הממוצע קם מוקדם בבוקר, כאשר תוך זמן קצר הוא אמור להתייצב במקום עבודתו. לאחר שיום העבודה הרשמי נגמר, הוא בדרך כלל נשאר לעבוד שעות נוספות; הוא יכול לצאת לבלות רק בשעות הערב המאוחרות, לרוב עם עמיתיו לעבודה, כך שבילויים מהווים למעשה המשך של העבודה. ימי חופש וחגים הינם מעטים בהשוואה למדינות אחרות (פחות מעשרה ימים בשנה), כמו כן קיים לחץ חברתי חזק לא לנצל חופשות כדי לא להעמיס על העמיתים למקום העבודה. מי שיכול להקדיש זמן לפנאי הם הצעירים שטרם התחילו לעבוד, והם קהל היעד העיקרי של תעשיות הפנאי המודרניות.

 

אז מהן פעילויות הפנאי האהובות על היפנים היום?
אחד מסוגי הבילוי האהודים הם הפצ'ינקו (Pachinko), מרכזי משחקים המזכירים במקצת פינבול מערבי. אולמות ענקיים עם מכונות משחקים נוצצות, רעש בלתי פוסק של כדורים מתגלגלים, אוויר ספוג בעשן סיגריות, ובתוך כל זה יושבים אנשים כשעיניהם נעולות על הצגים – זוהי התפאורה הטיפוסית של הפצ'ינקו. הפופולריות שלהם החלה אחרי התבוסה של יפן במלה"ע השנייה, כשהתעורר צורך בצורת בילוי זולה, שתספק פורקן לתסכולים הרבים של אותה תקופה. היום ניתן למצוא אתרים אלו בכל מקום ברחבי יפן, מערים גדולות ועד כפרים נידחים, לאורך כבישים ובאזורי תעשיה. ישנם חוקרים שרואים בפצ'ינקו סוג של מדיטציה פוסט-מודרנית, דרך לריקון התודעה בדומה למדיטציות זן שהיו נהוגות בתקופות מוקדמות יותר.

 

עוד סגנון בילוי שאוחז בליבם של היפנים מזה כמה עשורים הוא הקראוקי (Karaoke), שזוהי למעשה שירה בציבור, אך במתכונת מיוחדת. מרכזי קראוקי מציעים ללקוחותיהם תאים צפופים מצוידים במיקרופונים, מערכות סטריאו ומסכים גדולים, אותם משכירים לקבוצות של אנשים לפי שעה. סוציולוגים סבורים כי הפופולריות של קראוקי ביפן נובעת מכך שמקומות אלו מספקים לאדם הזדמנות להיות, ולו לרגע קט, כוכב יחיד בחברה שמחשיבה יותר מכל ביצועים קבוצתיים. שירה היא בדרך כלל דבר כיפי וספונטאני, אך היפנים אינם בוחרים בדרכים קלות: רבים נוהגים להתאמן על הרפרטואר שלהם בזמנם החופשי, כדי לא לאבד פנים ברגע שהמיקרופון מגיע לידיהם בקראוקי.

 

 מועדון פצ'ינקו
מועדון פצ'ינקו   (צילום: יובל נעמן)

 

פורים כל השנה

כל מי שמגיע לערים הגדולות ביפן נחשף לפן נוסף של תרבות הבילויים – לתרבות הרחוב התוססת. קוספליי (kosupure/Kosplay) – כך מכנים את התופעה של צעירים שמתחפשים לדמויות של קומיקס ואנימציה ולכוכבי פופ ויוצאים אל רחבי העיר לראות ולהראות, לחבור למתחפשים אחרים, לקפץ לצלילי מוזיקת פופ ולהצטלם עם צופים סקרנים. אחד ההסברים לתופעה זו הוא כי ההתחפשות מהווה תגובת נגד לאחידות והקונפורמיות של החברה היפנית. האסיפות העליזות של הקוספליי מהוות הזדמנות לשחרור מהשגרה של היומיום ומאפשרות לצעירים להשתטות ולפרוק מתחים.

 

ישנן עוד הרבה צורות שונות ומפתיעות שגיבשו לעצמם היפנים כדי להוסיף טעם וצבע לחיי היומיום השוחקים. אך אחד הדברים המפתיעים והמופלאים ביותר הוא העובדה שיחד עם כל ההתפתחויות ההיסטוריות והאופנות החדשות, עדיין רווחים ביפן אותם מנהגים מסורתיים שהשתמרו מהזמנים הקדומים. אנשים עדיין יוצאים לדרכים כדי לבקר במקדשים רחוקים מפורסמים ביופיים, מחברים שירה על היופי החולף של העונות, וכמובן, מתפעלים מהמתנות של הטבע היפני הנדיב. פעמיים בשנה האומה נכנסת למצב של כוננות: בתקופת הפריחה של האביב ובשלכת של סתיו. תחזיות ותשדירי רדיו וטלוויזיה, אתרי אינטרנט ועיתונות – כל המדינה מתגייסת כדי לתפוס ולו לרגע את אותו היופי החולף שאותו האדירו האצילים בארמון הקיסר, הסמוראים במסעות המלחמה והסוחרים ברובעי התענוגות. היופי האמיתי של יפן הוא ביכולת העצומה שלה להכיל את הישן והחדש, את החולף והנצחי, את "העולם המרחף" ו"העולם המקפץ".

לקריאה משלימה של פן בילוי נוסף ביפן: אונסן - תרבות המעיינות החמים ביפן
 

ללכת עד הסוף במשחקי תפקידים – הארג'וקו של יום ראשו
ללכת עד הסוף במשחקי תפקידים – הארג'וקו של יום ראשון (צילום: יובל נעמן)

 

מידע נוסף

בתי מלון ביפן - השוואת מחירים והזמנות
 

כתבות נוספות 

עונת פסטיבלי הקיץ ביפן
דרך נקאסנדו באלפים היפנים
נגויה ומרכז הונשו
יעדי טיול בקיוטו וסביבתה
אוסקה וצפון קנסאי
הירושימה ומייאגימה






הלנה גרינשפון
 
אודות הכותבת
ד"ר הלנה גרינשפון, בוגרת אוניברסיטת קיוטו, מתמחה בחקר חברה ותרבות ביפן. הלנה מרצה באוניברסיטה העברית בחוג ללימודי מזרח אסיה ומדריכת טיולים מטעם 'יפן חוויה אחרת'. התגוררה ביפן יותר מחמש שנים ושולטת בשפה המדוברת והכתובה.

לקריאת כתבות נוספות של ד"ר הלנה








מספר צפיות: 4774
1957