www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



הבהלה לזהב בברזיל
מאת: עמיר ראש


כשירד המולאטי המשרת בצוותו של אנטוניו רודריגז ארז'או, להרוות את צימאונו, לאחר יום רכיבה נוסף, נצנצו גושים בקרקעית הנהר. הוא התקרב אל הגדה ושלח את ידו אל המים הקרים. שנים לאחר שהבחין המולאטי בגוש המתכת שבידו וחיוך ממזרי נמרח על פניו, יגלה מחדש את המקום אנטוניו דיאס דה אוליברה, שיהיה משוכנע כי מצא את הרמז לממלכת "אל דורדו". המלך הפורטוגלי דום ג'ואן החמישי יכריז על התגלית כרכושו הפרטי. הרפתקנים יאספו את כל רכושם וינדדו אלפי קילומטרים כדי לנסות את מזלם, ובטנה של האדמה תתהפך עד שתקיא את העושר הגלום בה.
 
כך, בראשית המאה ה-17 התחיל פרק חדש וסוער בהיסטוריה של הקולוניה הפורטוגלית בברזיל והוא מכונה ברקורד שלה, הבהלה לזהב!
מי לא מצא עצמו מתעורר מאוכזב מתוך חלום, בו הוא עולה במעלה נהר כלשהו, באיזה "חור" בעולם, חבוש כובע קש רחב, בידו עת חפירה והוא מפשפש באדמה. והנה כשגוש זהב קורץ לו לפתע מקרקעית הנהר הוא נאלץ לוותר עליו ולחזור אל המציאות.
במסעי למדינת מינאס-ז'ראיס (Minas Gerais, "מכרות כלליים"), בקשתי ללכת אחר החלום ולדעת כיצד קמו לתחייה האגדות על מחפשי זהב.
כתבות נוספות על ברזיל

ארכיטקטורה פורטוגזית קתולית, מינס-ז'ראיס, ברזיל
ארכיטקטורה פורטוגזית קתולית - שארית הקולוניאליזם במינס-ז'ראיס (צילום: Alexandre Machado)


אמריקה הלטינית




 
אל לב הרמה הפנימית
נפרדנו מחופיה של ריו דה ז'נירו ועלינו למרחביה הפנימיים של ברזיל. לאחר חצי שעה נסיעה מהאזור האורבאני והצפוף טיפס האוטובוס על המדרונות הירוקים של ה"סיירה" (רכס).
חלקה העיקרי של ברזיל היא רמה, המשתרעת מהחוף האטלנטי ועד לאגני הניקוז של נהרות לה פלטה והאמזונס, בגובה של 400-900 מטר. היא נופלת אל האוקיאנוס במדרונות תלולים ולפעמים אף בצוקים חדים, המהווים מעין חומה טבעית המקשה את המעבר לפנים הארץ. הרמה נקראת סיירה דו-מר ובתרגום קלוקל, "רכס החוף". רק בשני מקומות פורצים נהרות את ה "חומה" הזו וזורמים אל האוקיאנוס. נהר הסאו-פרנסיסקו לדוגמא, זורם צפונה לאורך 2,600 קילומטר במקביל לחוף, ללא יכולת לרדת אליו, עד שמוצא את הפרצה וגולש אל האוקיאנוס.
כתבה על ריו דה ז'נירו
 
העיר הגדולה ריו נעלמה מאחור ואת מקומה תפסו כעת כפרים קטנים בעלי אופי קולוניאלי, שהיו טבולים בצמחייה הטרופית.
אחרי כ- 60 קילומטר עברנו את העיירה פטרופוליס אשר אליה נהגו לברוח במאה ה- 19 בני משפחת המלוכה מריו החמה ובה הקימו את ארמון הקיץ שלהם. כשהגענו לרום 900 מטר, נראו הכיפות הקרחות של ה"סיירה" כשהן נוגעות בעננים.
דיאמנטינה (Diamantina) היתה האחרונה בשורה ארוכה של עיירות שעברנו בזו אחר זו. הרחובות המרוצפים באבנים, גגות הרעפים, הקירות הצבעוניים הדהויים שהזמן נתן בהם אותותיו, לא התחברו לשום דבר אחר שכבר ראיתי ביבשת הזו. הייתי כבתוך חלום.
 
מפת מדינת מינס-ז'ראיס, ברזיל 
מדינת מינס-ז'ראיס בלב ברזיל (Raphael Lorenzeto de Abreu)
 
בעיירת היהלומים דיאמנטינה
דיאמנטינה נמצאת בליבה של המדינה מינאס-ז'ראיס, על סיירה אספיניאקו (Serra do Espinhaço) וסלעיה הם מהקדומים ביותר בברזיל. כמו יתר העיירות צמחה דיאמנטינה בתקופת הבהלה לזהב. הסיירה מחלקת את מינאס-ז'ראיס לשני אגני ניקוז: האחד דרך נהר סאו-פרנסיסקו (Rio São Francisco) הענק מערבה, והשני דרך נהר דוסה (Rio Doce) למזרח.
זהו אזור בו שולטים בנוף גבעות ועמקים עמוקים. כמויות הגשם הגדולות השפיעו על צמיחת יערות בעבר, אך אלה נעלמו תוך כדי פתיחת מכרות ובירוא לטובת חקלאות. מכאן צפונה, משתנה הנוף בהדרגה והופך לאזורים יבשים מאוכלסים בדלילות המכונים סרטאו.
בימים ההם קמו לאורכה ולרוחבה של מינאס, עשרות עיירות, בהם התרכזו מחפשי הזהב ההרפתקנים. מכולן ידועה דיאמנטינה ביופייה, בשקט שלה ובבידודה. אולי מכאן ניתן להבין כיצד נשתמרו בתיה בצורה טובה כל כך. דיאמנטינה היתה ברת מזל, שכן כעולה משמה, נמצאו בה מרבצי יהלומים בנוסף למרבצי הזהב.
 
דיאמנטה, עיר היהלומים, ברזיל
ברחובות עיר היהלומים - דיאמנטה  (צילום: Claus Bunk)
 
חיפוש זהב בנחלי מינאס-ז'ראיס
הלילה ירד על העיירה ואני נכנסתי לברזניו (בר קטן) דחוס והתקרבתי אל הדלפק. פניתי למולאטי צעיר ושדוף, חבוש כובע מרופט, שהספיק לתת שלוק של סרווזה (בירה) לפני שבירך אותי בפורטוגזית שוטפת והזמין אותי לחלוק איתו את שארית הבקבוק. שמו היה ג'רונימו והוא בדיוק האיש שחיפשתי.
למחרת הופיע ג'רונימו מחויך. בגדיו שלא ראו כביסה זמן רב איבדו כבר את הצבע הלבן המקורי שלהם. הוא משך את פרדתו וסימן לי ללכת אחריו. ירדנו ב"דרך העבדים" מדיאמנטינה אל הנוף הקסום. בתיה של העיירה נבלעו מעבר לרכס הגרניט. רכסים נוספים הקיפו את העיירה מכל עבריה. מלמעלה נראה הנהר מתפתל בצבעו האדום. ירדנו אל הגדה והלכנו כברת דרך לאורכה. על הפרדה התנדנד מצד לצד צרור כלים, המהווים את ציודו המקצועי של "מחפש זהב". היתה שם את חפירה, מכוש, מין מגרפת עץ רחבה, קערית עשויה מקוקוס וצלחת עץ שטוחה בעלת צורת קונוס, הנקראת בפי המקומיים באטייה (Bateia). ג'רונימו הסביר לי שמקור הצבע האדום במים הוא בכמויות הסחף הגדולות שהנהר מכיל וזה בדיוק מה שהוא מחפש. לאורכו של הנהר היו מחפשי זהב הנקראים שם "גריפרוס", עסוקים בקדחתנות בניסיונות לגלות בבאטייה כמה גרגרי זהב. במרכז הנהר נראו סכרים קטנים שניבנו כדי לנתב את הזרם אל המקום בו יחלש וכך יוכלו לשקוע בו חומרי הסחף דקי הגרגר. איים וגלי אבנים צצו מתוך המים החומים ורמזו על הניסיונות לסלק את ה"פסולת" כדי לסנן את הגרגרים הזהובים.
 
ג'רונימו התקרב לגדה וניגש לפרוק את הכלים. בסנדליו הבלויות נכנס למים והחל לגרוף את האבנים שבקרקעית. כשהתמלאה התעלה בסחף, העלה חופן חול אל המסננת וניפה את האבנים הגסות. את השארית סילק אל הבאטייה, יצק מים והחל לסובב אותה בתנועות מעגליות רחבות. סיבובי הבאטייה אפשרו לגרגירים הדקים להיפלט עם המים החוצה ורק גרגירי הקוורץ הגסים שקעו במרכז הכלי. מידי פעם קירב אליו ג'רונימו את הבאטייה כדי לבדוק בדקדקנות את תכולתה. אחרי שהוסיף בה מים בעזרת קערת הקוקוס, המשיך בעקשנות לסובב שוב ושוב.
לאט הופיעו מתוך החומר הטפל גרגירים נוצצים, שהתרכזו לכתם ברור במרכזה של הבאטייה. ככל שגדל הכתם כך הלכו וזרחו פניו. ג'רונימו סימן עם בהונו הזקופה מעל אגרופו הקמוץ את שביעות רצונו. Todo Bienהוסיף. הכל בסדר!! הוא אסף בעדינות את הגרגירים לתוך קופסה קטנה ואטם אותה היטב.
ג'רונימו חי הרבה מתחת לקו העוני, אם יש בכלל דבר כזה בברזיל. עבור כמות קטנה כזו של זהב יקבל ג'רונימו כמה ריאל (המטבע המקומי של ברזיל) שאולי יאפשרו לו להאכיל היום את בני משפחתו.
 
במהלך היום ניסה ג'רונימו את מזלו במקומות נוספים לאורך הנהר. גריפרוס אחרים שכמותו הילכו בין תקווה לייאוש. היו כאלה שלא הצליחו לעלות על הבאטייה שלהם אפילו את כיכר הלחם לילדיהם והם דשדשו במים הרדודים עד רדת החשכה מחכים שישפר מזלם. לעומתם היו גריפרוס שהצליחו ואימצו שיטות מתוחכמות ויקרות יותר. לפחות במקום אחד עברתי על יד מנוע רועש של משאבה שהגדילה את תפוקת הסחף לסינון ובעליה החזיק קבוצת פועלים שעשו את העבודה הקשה במקומו. בנהרות אחרים באזור ראיתי גריפרוס שיצקו את הסחף שאספו מהנהר לתוך תבניות נחושת גדולות וערבבו את החומר עם כספית. תוך כדי טלטול התבניות באים במגע חלקיקי הזהב המפוזרים בחומר הסחף עם הכספית החופשית. החלקיקים מתמוססים ומתרכזים בסגסוגת חדשה שנוצרת ונקראת אמלגם  ,(Amálgama)המוכרת לכל לקוח של רופאי השיניים. את הסגסוגת יחממו אחר כך הגריפרוס כדי להפריד את הזהב ולמחזר את הכספית. שיטה זו גורמת עד היום לזיהום משמעותי מאד בנהרות ומסכנת את החי לצידו.
בערב חזרנו לדיאמנטינה וג'רונימו חזר לביתו מחויך.
 
חיפוש זהב, ברזיל 
חיפוש יהלומים בסמוך לדיאמנטינה  (צילום: Claus Bunk)
 




 
תעשיית הסוכר - הזהב הירוק
איש מההרפתקנים שהתיישבו בחופיה של ברזיל בימיה הראשונים של הקולוניה, לא שיער שבמערבה טמונים אוצרות זהב ויהלומים. עד שנודע עושרו של המערב הצליח צמח אחד לחולל מפנה משמעותי מאד בהיסטוריה ההתיישבותית של ברזיל. היה זה קנה הסוכר שיובא מהאיים האזורים.
התנאים האקלימיים המיוחדים להם זקוקים גידולים אלה, הפכו את צפון-מזרח המדינה (נורדשטה) לאזור בו הוריקו שדות רחבי ידיים וקמו בזו אחר זו אחוזות, בהן סחטו את מיץ המתוק ויצקו אותו לגבישי סוכר.
במהלך המאה ה- 16 גדלו היקפם של השדות ותעשיית הסוכר הובילה את ברזיל לעידן חדש, במהלכו קמה שכבת ברונים. הביקוש לסוכר הצריך שטחים גדולים ויותר ידיים עובדות, כתוצאה מהביקוש לכוח עבודה החל ייבוא עבדים מאפריקה ליבשת אמריקה ובעיקר לברזיל. ממחנות שהוקמו לאורך חופיה המערביים של אפריקה, נדחסו העבדים לבטן האוניה והועברו במשך 40 יום ואף יותר, לצידו השני של האוקיאנוס. מי ששרד את הסיוט הנורא של השיט, את המחנק, הצחנה והדיזנטריה, מצא את עצמו עומד למכירה מול אדוני החוות. כך התחיל הסיוט המתמשך האמיתי, בו "מצדיק" העבד את קנייתו על ידי אדונו בעבודות פרך.
תעשיית הסוכר שהאיצה את תהליך ההתיישבות של ברזיל, סבלה לקראת סוף המאה ה- 16 מתחרות קשה עם מדינות אירופאיות אחרות שסיפקו סוכר מהאיים הקאריבים. מאוחר יותר הפכה קובה ליצרנית סוכר משמעותית. הקש ששבר את גב הגמל היה כשאירופה החלה לגדל ולהפיק סוכר מסלק סוכר שגידלה בעצמה.
הנורדשטה שהיה ספק הסוכר העיקרי לאירופה, החל אז את דעיכתו וכשתגיע המאה ה- 19 יהפוך האזור לסמל העוני של ברזיל. דימוי שהנורדשטה לא נפתר ממנו עד היום.
 
אל הזהב השחור
עזבתי את העיירה דיאמנטינה ותפסתי את האוטובוס הראשון לעיירה אורו-פרטו (Ouro Preto). שמה, "זהב שחור" מחבר אותנו לתקופת הבהלה לזהב, אז הפכה להיות עיירת הכורים החשובה ביותר בברזיל כולה.
האוטובוס עצר מעל העיירה. מרחוק, על קצהו של הרכס המוריק, בלט כמו אצבע ענקית המצוק של איטהקולומי (Itacolomi). הבליטה המוזרה הזו נמצאת בגובה 600 מטר מעל העיירה, ברום 1,722 מטר מעל גובה פני הים וכ- 18 קילומטר מחוץ לעיירה. הסיפורים מרמזים על תפקידה כנקודת ציון למחפשי הזהב באזור. בעיירה אורו פרטו החלו האגדות על אנשים שהתעשרו ביום אחד ועל אחרים שמתו כשבשקיהם גושי זהב כבדים.
 
בתוך העמק נראו בתיה של אחת מהעיירות היפות שראיתי בברזיל. הרחובות התלולים הובילו אל תחתיתה. לאורכם בלטו בתים קולוניאליים שהסתיימו בגגות רעפים אדומים. בתוך הצפיפות הזו נפתחו כיכרות מסוגננות ואנשים מילאו אותם בשפה המתנגנת כל כך, פורטוגזית. ירדתי ברגל אל מרכזה על כביש מרוצף אבנים. הכביש התפתל לצידן של כנסיות ברוקיות ומתחת לבלקונים וחלונות שבלטו אל הרחוב בשלל צבעים. חציתי דרך קשתות לחצרות אחוריים שנפתחו לרווחה. חלקה הגדול של העיר נראה כמו מוזיאון המשמר את התקופה בה התגלגל הזהב בנהרות ושמה היה אז ווילה-ריקה - "המקום העשיר".
 
 אורו פורטו, ברזיל
מבט על העיר אורו-פרטו  (צילום: Adriano3000)
 
גילוי הזהב
באותה תקופה בה צומחת בצפון תשתיתה הכלכלית של ברזיל לתפארה, מקים המרטים הפורטוגלי אלפונסו דה-סוזה את העיר הראשונה בברזיל. הוא בחר את החוף הקרוב לסאנטוס של היום וקורא לה, סאו-וויסנטה. העיר סאו-פאולו שנמצאת מול סאנטוס על הרמה, נוסדה שנים מעטות לאחר מכן. למעשה היה זה כפר שהקימו מיסיונרים שביקשו להכניס את האינדיאנים בני שבטי הטופי-גווארני לחיק הנצרות. תושביה של סאו-פאולו היו בני תערובת של פורטוגלים ואינדיאנים. צאצאים אלה, שחלקם היו פרי איסורים מייחסי אישות נסתרים, כונו ממלוקוס (Mamelucos). הם נחשבו לאוכלוסיית שוליים, שחיה חיים שלוחי רסן, ודיברו את שפת הטופי-גווארני. מיקומה הטופוגרפי של סאו-פאולו וניתוקה מייתר הישובים, לא אפשרה לשלטון לחזק את שליטתו שם. תושביה נמשכו אל מרחביה של ברזיל. סקרנותם הובילה להתארגנויות של חבורות, שהצטיידו בנשק וחדרו הרחק הרחק אל מערבה של הארץ הבלתי מיושבת. חבורות אלו נקראו בנדראנטס (Bandeirantes). תוך כדי מסעותיהם אל תוך ברזיל, הם נהגו לצוד את האינדיאנים ולמוכרם כעבדים לחוות הסוכר אשר בחוף. הם היו הראשונים להכיר את מרחביה הפנימיים של ברזיל והם שפתחו את הצירים אל חבל ארץ זה, אך תקוותם הגדולה היתה למצוא זהב!
 
באמצע המאה ה- 17 זכתה חבורה מאנשי סאו-פאולו להגשים את החלום וגילתה את המתכת הנכספת. בליבה של הרמה הברזילאית נתגלה ריכוז של עופרות זהב וזאת היתה רק ההתחלה. כמה שנים אחרי גילוי הזהב נתגלו באזור יהלומים ומאוחר יותר יגלו כאן את המצבור הגדול בעולם של עפרות ברזל בנוסף לניקל, מנגן ונחושת.
השמועה התפשטה בברזיל כאש בשדה קוצים והחלה נדידה היסטרית לאזור מכל רחבי המדינה. כשהגיעה הידיעה לאירופה, עלו הרפתקנים על אוניות וקיוו להגיע לחופי ברזיל בהקדם האפשרי, כדי להיות בין חולמי החלומות ומגשימם.
כמות הזהב שהופקה ב- 50 שנות הפריחה ראשונות של האזור היתה שווה לכמות שהופקה אז בעולם כולו. למזלם של הכורים, לא נדרשה עבודה מאומצת שכן המרבצים נתגלו קרובים יחסית לפני הקרקע. כשהלכו ורבו המכרות וברי המזל צברו הון, החל השימוש בעבדים. הוטל עליהם חלק גדול מתהליך הכרייה, הפקת המתכות ועבודות פיזיות שונות.
 
פסל הבנדרטס מחפשי הזהב, סאו פאולו, ברזיל 
פסל של הבנדרנטס היוצאים לצוד עבדים ולחפש זהב – ניצב בסאו-פאולו  (צילום: Fausto Ivan)
 
פריחתה של מינאס-ז'ראיס
כשסוף סוף הגיעה הידיעה למלך הפורטוגלי על עושרה הרב של הרמה הפנימית של ארצו, הכריז המלך על המכרות והבצרים כעל רכושו הפרטי. הוא הטיל על הישובים מערכת מיסים כבדה ומי שקיבל זכויות לכרייה, היה צריך להפריש חלק מכובד מהתפוקה לטובת המלוכה. כדי להגן על עושרו, הקים המלך מצודות וחייליו פטרלו מסביבן באדיקות כדי למנוע הברחות. פקחים הגיעו לכל מכרה כדי לגבות את המס המלכותי. הבהלה לזהב הפכה לפאניקה. שליחיו של המלך התיכו את הזהב ויצקו אותו למטילים. לאחר שהזהב נשקל ונירשם, הוא הועמס על אוניות בנמלה הקטן של ריו, שהפכה כעת למקום מושבו של נציג המלך במקומה של סלבדור.
 
בתקופה זו, הפכה אורו-פרטו לאחת הערים העשירות בעולם. אמני ברוק הובאו לכאן כדי לבנות בה בתי החלומות ומבני הציבור. המתיישבים העשירים תרמו מכספם לבניית כנסיות מפוארות שקושטו בעלי זהב וכסף. בשיא תקופת הבהלה לזהב היו בה למעלה מ- 100,000 איש (כפול מניו-יורק באותה תקופה), רובם כמובן עבדים ומשרתים. ברוני הזהב רכשו מכל טוב: עצי ארז לבניה, סיגריות, אלכוהול ומיטב האופנה האירופאית מאנגליה. העושר שפע בעיר. מספרים שאפילו לכורים הפשוטים היה ממון רב.
 
מסביב לאורו פרטו מתפקדים עדיין מכרות זהב, שתחילתם כמכרות מלכותיים בימים ההם. גם באזור זה, כמו במקומות נוספים בעולם, מצוי הזהב כמתכת נקייה בסלעי יסוד, שבהם היו חדירות מגמתיות עשירות בקוורץ. כמות ניכרת של זהב מופקת מסלעים בהם התרכז קוורץ לאחר תהליך התכה והתקררות מחדש. מרבצי זהב משניים מתקבלים לאחר שהסלע שהכיל זהב עבר תהליך בלייה ופירוק. תוך כדי הסעתם של הגבישים בנהר, שוקעים בצרים אלה באפיקו. את אלה מחפשים הגריפרוס בהווה.
 
 גבישי זהב, חיפוש זהב, ברזיל
גבישי זהב (צילום: Aram Dulyan)
 
העבדים במכרות הזהב
ככל שהתדלדלו הבצרים בנהרות, נאלצו הכורים לרדוף אחר הזהב לתוך בטן האדמה ולרדת לעומקה. להבדיל מחיפוש הזהב בנהרות, היתה הכרייה במכרות מקצועית יותר והצריכה השקעות גדולות יותר. מוסד העבדות פרח מחדש במינאס-ז'ראיס בקנה מידה גדול. כל עבודות הכרייה ותהליכי ההפקה נעשו אז בידי עבדים, שהועסקו לפקודת אדונם בעבודות פרך, שעות רבות מתחת לפני האדמה, ורבים מהם מצאו שם את מותם. העבדים השחורים עסקו לא רק בהפקת המתכות היקרות, אלה כל סוגי העבודות שהצריכו כוח פיזי או מיומנות מקצועית. תהליך הפקתו של הזהב החל מיד לאחר כרייתו מהסלע בבטן האדמה. הכרייה בעומק האדמה ללא אור וללא אוויר, תבעה עשרות אלפי קורבנות עד שחרור העבדים. רובם מתו כתוצאה מהעבודה המאומצת ומהתמוטטויות, בעקבות פיצוצי הדינמיט. לאחר שהעבדים היו מעלים את הקרוניות העמוסות בעופרה הכבדה אל מתקני ההפקה, החל תהליך ארוך בו הפרידו את החומר הטפל מהזהב.
 
כשביקרתי במכרות של העיירה מרינה שנמצאת סמוך לאורו-פרטו, שמעתי על סיפורים חצי מיתולוגיים, בהם הצליחו עבדים, כמו גלאנגה, המכונה צ'יקו ריי (Chico Rei), לפדות את חירותם מידי אדונם בתקופת הבהלה לזהב.
צ'יקו ריי, היה מנהיג של שבט אפריקאי בקונגו לפני שהובא ב- 1740 לברזיל והפך לעבד. כשהחל לעבוד ביקש צ'יקו מאדונו לעבוד בימי החופש שלו כדי לקנות את חירות ומספרים שמייד לאחר שיצא צ'יקו לחופשי, הוא קנה מכרה קטן וברווחיו הצליח לשחרר את השבט כולו. סיפורים אחרים מתארים כיצד הצליחו עבדים להבריח זהב מהמכרות בהם עבדו, בחורי השיניים שלהם או בשערות ראשם. בכמויות זהב אלו קישטו העבדים את כנסיותיהם.

כתבות נוספות על ברזיל

עונת הקרנבלים בריו דה-ז'ניירו
קרנבל בברזיל: לא רק ריו
סלבדור דה באהיה
איגאסו - ארץ המים האדירים 





אמיר ראש
 
אודות הכותב
עמיר ראש, טייל בנשמתו, בוגר לימודי ארץ ישראל, מוותיקי ובכירי המדריכים לאמריקה הלטינית, בעל רקע אקדמי בתחומים שונים הנוגעים ליבשת אמריקה. כותב ומרצה על נושאים מגוונים המאפיינים את היבשת. עמיר מדריך טיולים בחברת אקו - טיולי שטח.

לקריאת כתבות נוספות של אמיר








מספר צפיות: 5663
1953