www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

בוסניה: רשמי מסע       


רשמי מסע חוצה בוסניה והרצגובינה
כתב וצילם: יותם יעקבסון


אחד מלילות קיץ 2003. בתחנת האוטובוס המרכזית של בלגרד, בירת סרביה, השתרך טור ארוך לפני הקופות, אך בסופו הצלחנו לרכוש כרטיסים לאוטובוס לילה לסרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה השכנה. נבויישה, שותפי הסרבי לטיול, היה נרגש ואף נפחד מעט. מעולם לא היה בסרייבו. עצם המחשבה על המקום עוררה בו חששות כבדים, אך בסופו של דבר גם סקרנות ולכן החליט להצטרף אלי, למורת רוחם הרבה של כל בני משפחתו.


 האנשים בבוסניה והרצגובינה
גברים חבושי כיפות גדולות וקריאת המואזין בלב אירופה
 
המדים שונים, הממדים דומים
אוטובוס מיושן המתין ברציף ואליו נדחקו נוסעים רבים, עמוסים צרורות קשורים ותיקים מתפקעים. באישון לילה עצרנו במסוף הגבול. חיילים עצומי ממדים שנראה היה שהם נדחקים אך בקושי במעבר האוטובוס, חלפו בין הנוסעים שרובם שקעו בינתיים בתנומה. החיילים האירו את פרצופיהם הממצמצים בפנס ובדקו דרכונים ותעודות זהות. כמה מהנוסעים נתבקשו לקום ממושבם ולרדת מהאוטובוס לבדיקה קפדנית יותר שלהם ושל מטענם. הטקס הממושך חזר על עצמו גם בצד הבוסני של הגבול, שם פקדו את האוטובוס חיילים במדים שונים, אך בממדים דומים. באופן מפתיע הדרכונים לא הוחתמו והאוטובוס המשיך בדרכו בכביש המתפתל.
 
בדמדומי בוקר חלף האוטובוס בשולי מדרון. למרגלותיו, משני עברי גיא צר השתרעה עיר. במבט מלמעלה היא נראתה יפיפייה, גיבוב של גגות רעפים אדומים ושפעת ירק. "הגענו?" שאלתי את נבויישה שנעור מניעורי והביט בחלון. "אין סיכוי, עדיין לא", אמר ושב לנמנם. מראה העיר נפתח מערבה אל אזור שבו התנשאו מגדלים מודרניים רבי קומות. הגענו לסרייבו, ידעתי. מראה בתי קברות צפופים שמצבותיהם הלבנות הבהיקו בתאורת הבוקר הסגרירית טרדו את דעתי. נראה היה שהאוטובוס חולף על פני העיר מבלי להיכנס לתוכה ולעצור. נבויישה התעורר בינתיים, הביט בסקרנות מהחלון ונעשה טרוד אף הוא. "אל תדאג", השיב בגיחוך אחד הנוסעים לשאלתו. "האוטובוס עוצר רק בשכונה הסרבית".
 
 סרייבו – גגות רעפים ובתי קברות צפופים
סרייבו – גגות רעפים, שפעת ירק ובתי קברות צפופים עם מצבותיהם הלבנות

אירופה: בלקן




 
מראות המלחמה בסרייבו
האוטובוס עצר בפרבר דרום מערבי של סרייבו (Sarajevo). בתים רבי קומות, בנויים בטון חשוף, הקיפו אותי מכל עבר. רובם היו מנוקבים לחלוטין מפגזים שקרעו בהם חורים עגולים, קירות מפויחים מצולקים מרסיסים. לתדהמתי, חיו בהם אנשים. מחלונות ומרפסות נמתחו חבלי כביסה ומהם נתלו בגדים צבעוניים. גם בגדי ילדים ותינוקות. על חלק מאדני החלונות ניצבו קופסאות שימורים ובהן עציצים פורחים. מבט בוחן יותר גילה שרבים מנקבי הפגזים נסתמו בצורה מרושלת במלט שנדחס לתוכם. על חלונות רבים שהיו חסרי זכוכית נמתחו יריעות ניילון. את מראות המלחמה שנשקפו מבעד לחלונות הללו לפני פחות מעשור יכולתי רק לדמיין.
 
כיוון שנאמר לנו שעדיף לא להשמיע "סרבית" בבוסניה ובקרואטיה, סוכם מראש בין נבויישה לביני שגם חרף קשיי תקשורת שייקרו בדרכנו, אהיה אני זה שמנהל את התקשורת - באנגלית. הגם שבכל המדינות הפוסט-יוגוסלביות מדברים אותה שפה, הרי שכל עם מכנה אותה שפתו. הסרבים, לדידם, מדברים סרבית, הבוסנים – בוסנית והקרואטים – קרואטית. הגם שהשפה אחידה, לכל עם מבטא משלו. הבקיא מבחין על נקלה במוצאו של אדם על פי אופן דיבורו.
 
מכיוון שנמצאנו ברובע הסרבי חשנו בטוחים לשאול בשפת המקום כיצד להגיע אל העיר העתיקה. "קחו אוטובוס", המליצו לנו. התחנה נמצאה כמה רחובות משם. מדרכות זרועות מכתשי פגזים הובילו אליה. בשל השעה המוקדמת נאלצנו לחכות עד להגעתו של האוטובוס הראשון. בינתיים היה לנו זמן לחשוב היכן וכיצד קונים כרטיסים, הרי כסף מקומי אין לנו. עוברים ושבים הודיעונו שאת הכרטיסים קונים מראש ולא, אין שום בנק או חלפן כספים בסביבה.
לינה בסרייבו - מחירים והזמנות
כתבה על סרייבו
 
מראות המלחמה נשקפים מבעד החלונות, בוסניה והרצגובינה­
את מראות המלחמה שנשקפו מבעד לחלונות הללו לפני פחות מעשור יכולתי רק לדמיין
 
לבוש מערבי לצד לבוש מסורתי
לאור הנסיבות החלטנו לעלות על האוטובוס ללא כרטיס, מעשה שעליו התחרטנו מיד כשפנה אלינו אדם שהציג עצמו ככרטיסן, הגם שהיה ברור שאיננו כזה. מיד הטה את נושא השיחה ופנה אל נבויישה. "אתה סרבי?". "נכון", הגאווה הלאומית לא אפשרה לו לשתוק והוא ענה בחיוב. מיד נדחפנו אל מחוץ לאוטובוס וה"כרטיסן" נותר לצדנו כדי לזמן משטרה. המצב נראה מסובך למדי, אך אסרטיביות מצדי, בצירוף שליפת תעודת עיתונאי אפשרה לנו להמשיך בדרכנו ולהימנע מהתשלום הגבוה שהאיש תבע בדולרים. הפעם המשכנו ברגל, מרחק כמה קילומטרים, מה שבטוח בטוח.
 
העיר העתיקה, אותו אזור שחלפנו על פניו בשעות הבוקר המוקדמות, נראתה מטופחת הרבה יותר מהפרבר הסרבי. סימני שיקום ניכרו בכל עבר – גינון, בנייה מחדש, חנויות רבות שהחלו להיפתח ושלטי חוצות. אולם המדרכות, בניגוד לכבישים, נותרו מחוררות מפגזים וכך הילכנו לנו בין שקערוריות מכתשי הפגזים. מעל חזיתות בתים ניאו-קולוניאליות התנשאו צריחי מסגדים מחודדים. התושבים החלו לצאת מבתיהם ולהיחפז לעמל יומם. נשים לבושות בלבוש מערבי לחלוטין, ולצדן נשים לבושות שמלות ארוכות שראשן נתון במטפחת. היכן אנחנו נמצאים - באירופה? באסיה? והיכן נניח את התיקים לפני שנצא לשוטט קלילים יותר?
 
צריחי מסגדים מחודדים מעל בתי סרייבו
צריחי מסגדים מחודדים מעל בתי סרייבו
 
מורשת טורקית חיה ונושמת
איכשהו הגענו אל לשכת תיירות קטנה. התקבלנו בסבר פנים יפה והופנינו אל בית משפחה, ברומה של העיר. נער נקרא כדי להוביל אותנו. הטיפוס היה מאמץ אך כדאי – מראות יפים נשקפו על גגותיה של העיר ואפשרו גם להבין את המיקום בו בחרו העות'מאנים להקים באמצע המאה ה- 15 את בירת האזור (אז הוקם בה סראייה, בית מושל, שהוא מקור שמה של העיר).
 
הדבר המדהים מכל היה ריבוי המצבות הפזורות בין הבתים. רבים ממה שהיו בעבר חצרות בתים וגנים ציבוריים הוסבו לבתי קברות צפופים. במהלך המצור הסרבי על העיר, שנמשך עד שנת 1995, לא יכלו המקומיים לקבור את מתיהם מחוץ לעיר ובהפוגות שהיו מיהרו להטמין את הגופות בתחומי העיר כדי למנוע התפשטות מחלות.
 
בעלת בית גוצה וחשדנית פתחה את הדלת ונחפזה להראות לנו את החדר. מדרגות חיצוניות מטפסות אל עליית הגג. שני מזרונים על הרצפה, כיור. שירותים ומקלחת בחוץ. "זה מה שיש", היא אומרת נמרצות. "זה בסדר גמור", אנחנו עונים והיא מתרככת. "מאיפה אתם?", היא שואלת באנגלית רצוצה, ומזהירה אותנו לא לצאת אל היערות סביב העיר: "הם עדיין ממוקשים. כל פעם נפגע שם ילד", סופקת כפיה. גם אל מגרש הכדורגל היא ממליצה לא ללכת, מאותן סיבות ומדגישה שחשוב שנראה את המנהרה שדרכה הוברחה אספקה לעיר, זו שרבים זוקפים לזכותה את עמידתה של סרייבו במצור הממושך.
 
האישה נחפזה לדירתה וחזרה כשבידיה מגש עם קומקום קטן ושני ספלים קטנים. קפה שחור שהוכן במיוחד עבורנו. אותה מורשת טורקית, שנכחדה בתחומי טורקיה בעקבות מהפכת אתא טורכ, כאן עודנה חיה ונושמת. כולם שותים קפה.
 
המורשת הטורקית חיה ונושמת, בוסניה והרצגובינה 
המורשת הטורקית חיה ונושמת




 
לזכר מלחמות המאה העשרים
מוזר להתעורר עם קריאת המואזין לתפילה. מוזר לראות את גברים עטורי זקן לבן, חבושי כיפות גדולות, ישובים בפתח מסגד, נשענים על מקלות הליכה. מוזר להתהלך בפיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶ‏בִּיל [1] עץ עות'מאני. לצידה שוק מקורה, שסביבו בתים הבנויים בסגנון אירופאי אקלטקי, שנבנו בעקבות הכיבוש האוסטרו-הונגרי ב- 1878. עירוב מיוחד שהוא ככל הנראה תמציתו התרבותית של הבלקן.
 
בתוך כל הבליל הזה, ברחוב המוביל אל גשר מעל הנהר החוצה את העיר, קבוע שלט אבן בדופן מבנה: המקום בו נרצחו ב- 28 ביוני 1914, הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו. האירוע שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
 
באירוניה גדולה גיליתי שהמזכרות הנפוצות ביותר בעיר הן עט עשוי כדור רובה שנקדח, עליו נחרט שם העיר, או מאפרה עשויה תחתית של פגז.
 
מסרייבו לוקח אותנו אוטובוס מערבה, במורד הנהר, אל העיר מוסטר (Mostar). הוא עוקף את המרכז שבו הולכים ומוקמים מבנים רבי קומות וחולף על פני פרבריה האפורים של העיר. נבויישה מזכיר לי את משחקי החורף האולימפיים שנערכו בימיה הטובים של העיר, בהם צפה בילדותו. מפעלי ענק שוממים ניצבים בשולי הדרך, חלקם פגועים מהפגזות, אנדרטאות דוממות לזכר הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עת שהפכה סרייבו למרכז התעשייתי העיקרי ביוגוסלביה.
 
[1] סֶ‏בִּיל (טורקית Sebil), המוכר גם בשם רהט, הוא מבנה בו מצוי מתקן מים ציבורי. בעבר מוקם הסביל בצומת דרכים ובמקומות בהם היו עוצרים עוברי אורח ונזקקים למי שתייה. הסביל ממוקם גם בקירות חיצוניים של מסגדים או בחצר לשם שתייה והיטהרות טקסית לפני התפילה.
בתי מלון במוסטאר

כתבה על מוסטר
 
פיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶ‏בִּיל עות'מאני, סרייבו
סרייבו, פיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶ‏בִּיל עץ עות'מאני
 
אילו יכול היה הגשר לדבר
בליבה של מוסטר עובר נהר הנרטבה (Neretva) השקט, שגון מימיו טורקיז ירקרק מיוחד עד מאוד. מהמצוקים שתוחמים את אפיקו משתלשלים קיסוסים שענפיהם נושקים למים. רחובות האזור העתיק, המרוצפים לוחות אבן, מתנקזים כולם אל המבנה שהיה לסמלה של העיר, אלא שבעת ביקורי ניצב עדיין בחורבנו – הגשר המפורסם של מוסטר. קשת האבן הענקית, שכמו גמעה את המרחק בין שתי גדות הנהר בדילוג מרשים אחד, פוצצה בשנת 1992 על ידי הקרואטים, כדי למנוע פלישת מוסלמים מאזורם, הממוקם בגדה הדרומית, אל האזור הנוצרי על הגדה שמנגד.
 
בעת ביקורי במוסטר היו עבודות הבניה מחדש, במימון בינלאומי, בעיצומן. פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן. שנה מאוחר יותר, לאחר שש שנות בנייה, נחנך הגשר וממשיך לשאת בגאון את השם "הגשר הישן" ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית. עם זאת, בעת ביקורי במקום, בניסיוני להיכנס לתחומי כל מבנה חרב כדי לספק סקרנותי, יכולתי להיעזר בדמיוני וגם בהיכרותי גשרים עות'מאניים אחרים, כדי לשחזר בעיני רוחי את מראהו של הגשר שנחשב בשעתו הגדול מסוגו. כאן חלפו תושבים וסוחרים, כפופים למרותם של החיילים שומרי הגשר, שפסעו בשוליו בחום הקיץ ובוקר החורף, מקללים את יומם. מנהיגים וצבאות פסעו עליו, זקני העיר בוודאי נשענו על מעקות האבן שלו, לוגמים קפה ולועסים כעך – צופים בהתרחשות, מביטים באדישות בכרוזים וצווים שנטלו עליו.
 
אלו רק יכול היה הגשר עצמו לדבר, חשבתי, ולא יכולתי שלא להיזכר במקום שבו זה כמעט קורה - בספר גשר הדרינה מאת המשורר היוגוסלבי הלאומי – איוו אנדריץ'. הספר אומנם מתייחס אל גשר אחר, הנמצא בעיר וישגראד (Višegrad) שבצפון-מזרח המדינה, אך הרעיונות המרכזיים שבו לבטח דומים.
 
בניית הגשר הישן (המחודש) של מוסטר
פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן של מוסטר
 
כוחה של מסורת
עתה, מששב הגשר ונמתח מעל הנהר, שבים ומשחזרים את תחרויות הקפיצה המסורתיות ממנו, המוכרות מאז המאה ה- 17, שלבשו צורה רשמית בשנת 1968. צעירי המקום לא צריכים עוד להסתפק בקפיצה מהפיגומים ומטפסים אל רומו של המעקה התוחם את הגשר.
 
במקביל לבניית הגשר שוקמו במוסטר מבנים קדומים רבים שנחרבו אף הם. בביקורי בשנת 2003 סימני ההרס עוד היו רבים, אך בבתי המלאכה הזעירים של חרשי המתכת כמו עמד הזמן מלכת. גם המלחמה לא מנעה מהם להמשיך ולעמול על כלי המתכת שאותם הם מייצרים מזה מאות שנים: קומקומי וכלי הנחושת המרוקעים למופת ומצופים בכסף, הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור. 
 
כלי הנחושת המרוקעים במוסטר, בוסניה והרצגובינה
כלי הנחושת המרוקעים במוסטר הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור
 
פגישה עם הבתולה מריה
לא הרחק ממוסטר, 25 קילומטרים דרומה, נמצאת העיירה מדז'וגורייה (Međugorje). כאן, כך על פי המסורת הקתולית, התגלתה באמצע שנות ה- 80 של המאה ה- 20 הבתולה מריה לפני כמה בני נוער שרעו צאן במקום. היא פנתה אליהם בדברים ומאז הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לעולם הקתולי.
זמן קצר לאחר המלחמה שבו המטוסים והחלו להוביל רבבות בני אדם מכל רחבי העולם הקתולי, שביקשו למצוא אפיק תקשורת ישיר עם האם הקדושה, הנחשבת כמתווכת בין המאמינים לעולמות העליונים.
 
ניגשנו אל תחנת האוטובוס, שם ביררתי לגבי האוטובוס שנוסע למקום. הקופאי השיב בתנועה גסה שלא היה ברור אם פירושה 'תסתלקו' או 'שבו ותחכו'. חיכינו וחיכינו. שאלנו אנשים נוספים, אך הם התעלמו מאיתנו בבוז. גבר כבן חמישים חג סביבנו במעגלים מוזרים, בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש. לבסוף, אזר אומץ והתיישב לידינו. "לאן אתם רוצים לנסוע?", לחש באוזני מבלי שהבנתי. לבסוף ענה לו נבויישה בסרבית – למדז'וגורייה. האיש פקח עיניו בתימהון ולחש על אוזנו: "ומה אתם עושים כאן? זה הצד המוסלמי! זה מסוכן, תברחו מכאן. האוטובוס נמצא בצד השני, הנוצרי". למה שנאמין לו? הקשיתי. אם הוא נוצרי, מה הוא עושה פה? שאלתי את נבויישה שברר ותרגם תשובתו של האיש. "אני גר מעל התחנה. משעמם כאן מאד ולכן אני מעביר כאן את הזמן – מסתכל באנשים ומשוחח איתם".
 
עמסנו את התרמילים על גבנו, חיצינו את הנהר והפלא ופלא – כולם ידעו להצביע לנו על המקום ממנו יוצאים האוטובוסים למדז'וגורייה. מבנים הרוסים וקירות מכוסי גרפיטי צבעוניים ומלאי חמה וזעם התוו את דרכנו.
 
אל מדז'וגורייה (Međugorje) הגענו כעבור כמה שעות, בערבו של חג עלית מריה השמיימה, ה- 15 לאוגוסט. גשם עז החלט לרדת פתע והפך את הליל לאפל עוד יותר. את האתר ראינו רק למחרת. חלפנו על פני שורות ארוכות של אכסניות עולי רגל ודוכנים לממכר מזכרות קדושות, שכללו ציורים ופסלים של מריה ותמונות של אותם בני נוער שזכו לראות את זיו פניה.
 
כמה מוזר להימצא באתר קתולי בלב מדינה שבה הרוב מוסלמי, זמן קצר לאחר שיצאתי מסרביה שהיא כל כולה נוצרית אורתודוכסית. בלב גן מטופח, שבו פזורים פסלים של מריה וישו, ניצבה כנסייה גדולה וחדשה שבה הסתלסלה שירת המאמינים ועלתה השמיימה. רבים מהמבקרים היו אחוזי התרגשות רבה, שבה היה לי קשה להידבק. תדירים היו המראות של מבקרים מתמוטטים בכנסייה, או נוכח הפסלים שבחצר, ופורצים בבכי חרישי או קורע לב, בפיהם תחינה לעזרה ובקשות מחילה על חטאים שעשו. חלקם, כך יכלו להישבע, ראו בעצמם את מריה, או שמעו את קולה הרך פונה אליהם. באשר ליופיו של המקום – גם בו לא נדבקתי, אך האזור ההררי החקלאי שסביבו קסום.
 
מדז'וגורייה, אתר עלייה לרגל לעולם הקתולי
מדז'וגורייה, מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לעולם הקתולי (צילום: Tourism Association of BiH)
 
בדרך ההררית לדוברובניק
דרך הררית מתפתלת מובילה ממוסטר, אל מעבר להרי הקרסט, בואך חוף הים האדריאטי. בדרך תחנת גבול נוספת – בין בוסניה והרצגובינה לקרואטיה. מעל המחסום מתנשאת על מצוק עצום טירה חרבה. מידות החיילים שומרי הגבול דומות למידותיהם של החיילים במעבר הגבול הקודם. הפעם מחתימים דרכונים בחופזה וממשיכים בנסיעה. נופי שיני הסלע הגירניות, העשויות חרירים וסדקים תוצרי הבלייה הקרסטית, הטובלות באלונים מסוקסי גזע, משתנים באחת כשחוצים את קו פרשת המים של הרכס ומתחילים לגלוש לעבר החוף.
 
הים כחול וצלול במיוחד והעיר הקרואטית דוברובניק (Dubrovnik) חושפת מכמניה – חצי אי מוקף חומת אבן עבה, צריחי כנסיות ומגדלים וסירות לבנות הרוחשות במים סביב. קסם קדום ונינוחות מציף אותנו מיד. הים קורא לנו לטבול במימיו.
 
בניגוד לכל המקומות האחרים בהם הייתי, רחובותיה של העיר רוחשים תיירים זרים. המסעדות הומות ובתי ההארחה מלאים כולם. "אני זוכר את ההפגזות על העיר, כל היום וכל הלילה", מספר לי בחור מקומי שמתלווה אלי עת אני צועד על החומות. לפי גילו הוא היה נער בזמן המלחמה היום משפחתו מחזיקה בית הארחה ומסעדה משגשגת. הבחור הפנה מבטו אל ההרים. "היערות מעל היו מכוסים עצים, הכל נשרף. ועכשיו משפצים הכל", הצביע על שרידי הרס אחרונים שכמעט ואינם ניכרים.
בתי מלון בדוברובניק
 
הים כחול וצלול במיוחד בדוברובניק, קרואטיה
הים כחול וצלול במיוחד, העיר הקרואטית דוברובניק חושפת מכמניה





יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם








מספר צפיות: 6577
2120