רשמי מסע חוצה בוסניה והרצגובינה
מאת: יותם יעקבסון
אחד מלילות קיץ 2003. בתחנת האוטובוס המרכזית של בלגרד, בירת סרביה, השתרך טור ארוך לפני הקופות, אך בסופו הצלחנו לרכוש כרטיסים לאוטובוס לילה לסרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה השכנה. נבויישה, שותפי הסרבי לטיול, היה נרגש ואף נפחד מעט. מעולם לא היה בסרייבו. עצם המחשבה על המקום עוררה בו חששות כבדים, אך בסופו של דבר גם סקרנות ולכן החליט להצטרף אליי, למורת רוחם הרבה של כל בני משפחתו.

גברים חבושי כיפות גדולות וקריאת המואזין בלב אירופה (צילום: יותם יעקבסון)
יעדים בבוסניה והרצגובינה המוזכרים בכתבה (A-C) והעיר דוברובניק שבקרואטיה (D),
ומקומות לינה מומלצים:
מלון מפאס במרכז מוסטר | מלון פסטיבל בעיר סרייבו |
המדים שונים, הממדים דומים
אוטובוס מיושן המתין ברציף ואליו נדחקו נוסעים רבים, עמוסים צרורות קשורים ותיקים מתפקעים. באישון לילה עצרנו במסוף הגבול. חיילים עצומי ממדים שנראה היה שהם נדחקים אך בקושי במעבר האוטובוס, חלפו בין הנוסעים שרובם שקעו בינתיים בתנומה. החיילים האירו את פרצופיהם הממצמצים בפנס ובדקו דרכונים ותעודות זהות. כמה מהנוסעים נתבקשו לקום ממושבם ולרדת מהאוטובוס לבדיקה קפדנית יותר שלהם ושל מטענם. הטקס הממושך חזר על עצמו גם בצד הבוסני של הגבול, שם פקדו את האוטובוס חיילים במדים שונים, אך בממדים דומים. באופן מפתיע הדרכונים לא הוחתמו והאוטובוס המשיך בדרכו בכביש המתפתל.
בדמדומי בוקר חלף האוטובוס בשולי מדרון. למרגלותיו, משני עברי גיא צר השתרעה עיר. במבט מלמעלה היא נראתה יפיפייה, גיבוב של גגות רעפים אדומים ושפעת ירק. "הגענו?" שאלתי את נבויישה שנעור מניעורי והביט בחלון. "אין סיכוי, עדיין לא", אמר ושב לנמנם. מראה העיר נפתח מערבה אל אזור שבו התנשאו מגדלים מודרניים רבי קומות. הגענו לסרייבו (Sarajevo) , ידעתי. מראה בתי קברות צפופים שמצבותיהם הלבנות הבהיקו בתאורת הבוקר הסגרירית טרדו את דעתי. נראה היה שהאוטובוס חולף על פני העיר מבלי להיכנס לתוכה ולעצור. נבויישה התעורר בינתיים, הביט בסקרנות מהחלון ונעשה טרוד אף הוא. "אל תדאג", השיב בגיחוך אחד הנוסעים לשאלתו. "האוטובוס עוצר רק בשכונה הסרבית".

מראות המלחמה בסרייבו
האוטובוס עצר בפרבר דרום מערבי של סרייבו . בתים רבי קומות, בנויים בטון חשוף, הקיפו אותי מכל עבר. רובם היו מנוקבים לחלוטין מפגזים שקרעו בהם חורים עגולים, קירות מפויחים מצולקים מרסיסים. לתדהמתי, חיו בהם אנשים. מחלונות ומרפסות נמתחו חבלי כביסה ומהם נתלו בגדים צבעוניים. גם בגדי ילדים ותינוקות. על חלק מאדני החלונות ניצבו קופסאות שימורים ובהן עציצים פורחים. מבט בוחן יותר גילה שרבים מנקבי הפגזים נסתמו בצורה מרושלת במלט שנדחס לתוכם. על חלונות רבים שהיו חסרי זכוכית נמתחו יריעות ניילון. את מראות המלחמה שנשקפו מבעד לחלונות הללו לפני פחות מעשור יכולתי רק לדמיין.
כיוון שנאמר לנו שעדיף לא להשמיע "סרבית" בבוסניה ובקרואטיה, סוכם מראש בין נבויישה לביני שגם חרף קשיי תקשורת שייקרו בדרכנו, אהיה אני זה שמנהל את התקשור ת – באנגלית. הגם שבכל המדינות הפוסט-יוגוסלביות מדברים אותה שפה, הרי שכל עם מכנה אותה שפתו. הסרבים, לדידם, מדברים סרבית, הבוסנים – בוסנית, והקרואטים – קרואטית. הגם שהשפה אחידה, לכל עם מבטא משלו. הבקיא מבחין על נקלה במוצאו של אדם על פי אופן דיבורו.
מכיוון שנמצאנו ברובע הסרבי חשנו בטוחים לשאול בשפת המקום כיצד להגיע אל העיר העתיקה. "קחו אוטובוס", המליצו לנו. התחנה נמצאה כמה רחובות משם. מדרכות זרועות מכתשי פגזים הובילו אליה. בשל השעה המוקדמת נאלצנו לחכות עד להגעתו של האוטובוס הראשון. בינתיים היה לנו זמן לחשוב היכן וכיצד קונים כרטיסים, הרי כסף מקומי אין לנו. עוברים ושבים הודיעונו שאת הכרטיסים קונים מראש ולא, אין שום בנק או חלפן כספים בסביבה.
את מראות המלחמה שנשקפו מבעד לחלונות הללו לפני פחות מעשור יכולתי רק לדמיין (צילום: יותם יעקבסון)
לבוש מערבי לצד לבוש מסורתי
לאור הנסיבות החלטנו לעלות על האוטובוס ללא כרטיס, מעשה שעליו התחרטנו מייד כשפנה אלינו אדם שהציג עצמו ככרטיסן, הגם שהיה ברור שאיננו כזה. מייד הטה את נושא השיחה ופנה אל נבויישה: "אתה סרבי?". "נכון", הגאווה הלאומית לא אפשרה לו לשתוק והוא ענה בחיוב. מיד נדחפנו אל מחוץ לאוטובוס וה"כרטיסן" נותר לצדנו כדי לזמן משטרה. המצב נראה מסובך למדי, אך אסרטיביות מצדי, בצירוף שליפת תעודת עיתונאי אפשרה לנו להמשיך בדרכנו ולהימנע מהתשלום הגבוה שהאיש תבע בדולרים. הפעם המשכנו ברגל, מרחק כמה קילומטרים, מה שבטוח בטוח.
העיר העתיקה, אותו אזור שחלפנו על פניו בשעות הבוקר המוקדמות, נראתה מטופחת הרבה יותר מהפרבר הסרבי. סימני שיקום ניכרו בכל עבר – גינון, בנייה מחדש, חנויות רבות שהחלו להיפתח ושלטי חוצות. אולם המדרכות, בניגוד לכבישים, נותרו מחוררות מפגזים וכך הילכנו לנו בין שקערוריות מכתשי הפגזים. מעל חזיתות בתים ניאו-קולוניאליות התנשאו צריחי מסגדים מחודדים. התושבים החלו לצאת מבתיהם ולהיחפז לעמל יומם. נשים לבושות בלבוש מערבי לחלוטין, ולצדן נשים לבושות שמלות ארוכות שראשן נתון במטפחת. היכן אנחנו נמצאים – באירופה? באסיה? והיכן נניח את התיקים לפני שנצא לשוטט קלילים יותר?

צריחי מסגדים מחודדים מעל בתי סרייבו (צילום: CC Bob van Hesse)
מורשת טורקית חיה ונושמת
איכשהו הגענו אל לשכת תיירות קטנה. התקבלנו בסבר פנים יפות והופנינו אל בית משפחה, ברומה של העיר. נער נקרא כדי להוביל אותנו. הטיפוס היה מאמץ אך כדאי – מראות יפים נשקפו על גגותיה של העיר ואפשרו גם להבין את המיקום בו בחרו העות'מאנים להקים באמצע המאה ה- 15 את בירת האזור (אז הוקם בה סראייה, בית מושל, שהוא מקור שמה של העיר).
הדבר המדהים מכל היה ריבוי המצבות הפזורות בין הבתים. רבים ממה שהיו בעבר חצרות בתים וגנים ציבוריים הוסבו לבתי קברות צפופים. במהלך המצור הסרבי על העיר, שנמשך עד שנת 1995, לא יכלו המקומיים לקבור את מתיהם מחוץ לעיר ובהפוגות שהיו מיהרו להטמין את הגופות בתחומי העיר כדי למנוע התפשטות מחלות.
בעלת בית גוצה וחשדנית פתחה את הדלת ונחפזה להראות לנו את החדר. מדרגות חיצוניות מטפסות אל עליית הגג. שני מזרונים על הרצפה, כיור. שירותים ומקלחת בחוץ. "זה מה שיש", היא אומרת נמרצות. "זה בסדר גמור", אנחנו עונים והיא מתרככת. "מאיפה אתם?", היא שואלת באנגלית רצוצה, ומזהירה אותנו לא לצאת אל היערות סביב העיר: "הם עדיין ממוקשים. כל פעם נפגע שם ילד", סופקת כפיה. גם אל מגרש הכדורגל היא ממליצה לא ללכת, מאותן סיבות ומדגישה שחשוב שנראה את המנהרה שדרכה הוברחה אספקה לעיר, זו שרבים זוקפים לזכותה את עמידתה של סרייבו במצור הממושך.
האישה נחפזה לדירתה וחזרה כשבידיה מגש עם קומקום קטן ושני ספלים קטנים. קפה שחור שהוכן במיוחד עבורנו. אותה מורשת טורקית, שנכחדה בתחומי טורקיה בעקבות מהפכת אתא טורכ, כאן עודנה חיה ונושמת. כולם שותים קפה.
המורשת הטורקית חיה ונושמת (צילום: יותם יעקבסון)
מלון מומלץ במרכז סרייבו
מלון פסטיבל (Hotel Festival) ברמת 4 כוכבים, ממוקם במרכז ההיסטורי של סרייבו, במרחק הליכה מבית הכנסת האשכנזי, הנהר והגשרים היפים החוצים אותו, חנויות, מסעדות ובתי קפה. עיצוב המלון, עם שלל צבעים עזים, בהחלט משרה אווירת פסטיבל. החדרים גדולים ומרווחים, ממוזגים ומציעים אמצעים להכנת שתיה חמה. למגיעים עם רכב, החניה המקורה של המלון היא ברכה.
לזכר מלחמות המאה העשרים
מוזר להתעורר עם קריאת המואזין לתפילה. מוזר לראות את גברים עטורי זקן לבן, חבושי כיפות גדולות, ישובים בפתח מסגד, נשענים על מקלות הליכה. מוזר להתהלך בפיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶבִּיל [1] עץ עות'מאני. לצידה שוק מקורה, שסביבו בתים הבנויים בסגנון אירופאי אקלטקי, שנבנו בעקבות הכיבוש האוסטרו-הונגרי ב- 1878. עירוב מיוחד שהוא ככל הנראה תמציתו התרבותית של הבלקן.
בתוך כל הבליל הזה, ברחוב המוביל אל גשר מעל הנהר החוצה את העיר, קבוע שלט אבן בדופן מבנה: המקום בו נרצחו ב- 28 ביוני 1914, הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו. האירוע שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. באירוניה גדולה גיליתי שהמזכרות הנפוצות ביותר בעיר הן עט עשוי כדור רובה שנקדח, עליו נחרט שם העיר, או מאפרה עשויה תחתית של פגז.
מסרייבו לוקח אותנו אוטובוס מערבה, במורד הנהר, אל העיר מוסטר ( Mostar ) . הוא עוקף את המרכז שבו הולכים ומוקמים מבנים רבי קומות וחולף על פני פרבריה האפורים של העיר. נבויישה מזכיר לי את משחקי החורף האולימפיים שנערכו בימיה הטובים של העיר, בהם צפה בילדותו. מפעלי ענק שוממים ניצבים בשולי הדרך, חלקם פגועים מהפגזות, אנדרטאות דוממות לזכר הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עת שהפכה סרייבו למרכז התעשייתי העיקרי ביוגוסלביה.
[1] סֶבִּיל (טורקית Sebil ), המוכר גם בשם רהט, הוא מבנה בו מצוי מתקן מים ציבורי. בעבר מוקם הסביל בצומת דרכים ובמקומות בהם היו עוצרים עוברי אורח ונזקקים למי שתייה. הסביל ממוקם גם בקירות חיצוניים של מסגדים או בחצר לשם שתייה והיטהרות טקסית לפני התפילה.

סרייבו, פיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶבִּיל עץ עות'מאני (צילום: CC Jocelyn Erskine-Kellie)
אילו הגשר יכול היה לדבר
בליבה של מוסטר עובר נהר הנרטבה (Neretva ) השקט, שגון מימיו טורקיז ירקרק מיוחד עד מאוד. מהמצוקים שתוחמים את אפיקו משתלשלים קיסוסים שענפיהם נושקים למים. רחובות האזור העתיק, המרוצפים לוחות אבן, מתנקזים כולם אל המבנה שהיה לסמלה של העיר, אלא שבעת ביקורי ניצב עדיין בחורבנו – הגשר המפורסם של מוסטר. קשת האבן הענקית, שכמו גמעה את המרחק בין שתי גדות הנהר בדילוג מרשים אחד, פוצצה בשנת 1992 על ידי הקרואטים, כדי למנוע פלישת מוסלמים מאזורם, הממוקם בגדה הדרומית, אל האזור הנוצרי על הגדה שמנגד.
בעת ביקורי במוסטר היו עבודות הבניה מחדש, במימון בינלאומי, בעיצומן. פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן. שנה מאוחר יותר, לאחר שש שנות בנייה, נחנך הגשר וממשיך לשאת בגאון את השם "הגשר הישן" ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית. עם זאת, בעת ביקורי במקום, בניסיוני להיכנס לתחומי כל מבנה חרב כדי לספק סקרנותי, יכולתי להיעזר בדמיוני וגם בהיכרותי גשרים עות'מאניים אחרים, כדי לשחזר בעיני רוחי את מראהו של הגשר שנחשב בשעתו הגדול מסוגו. כאן חלפו תושבים וסוחרים, כפופים למרותם של החיילים שומרי הגשר, שפסעו בשוליו בחום הקיץ ובוקר החורף, מקללים את יומם. מנהיגים וצבאות פסעו עליו, זקני העיר בוודאי נשענו על מעקות האבן שלו, לוגמים קפה ולועסים כעך – צופים בהתרחשות, מביטים באדישות בכרוזים וצווים שנטלו עליו.
אלו רק יכול היה הגשר עצמו לדבר, חשבתי, ולא יכולתי שלא להיזכר במקום שבו זה כמעט קורה – בספר "הגשר על הדרינה" מאת הסופר היוגוסלבי הלאומי – איוו אנדריץ'. הספר אומנם מתייחס אל גשר אחר, הנמצא בעיר וישגראד (Višegrad ) שבצפון-מזרח המדינה, אך הרעיונות המרכזיים שבו לבטח דומים.
כתבה אודות הגשר על הדרינה

פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן של מוסטר בזמן השיפוץ (צילום: CC Nats Grant Logan)
הגשר הישן של מוסטר לאחר השיפוץ (צילום: CC David Jones)
כוחה של מסורת
עתה, מששב הגשר ונמתח מעל הנהר, שבים ומשחזרים את תחרויות הקפיצה המסורתיות ממנו, המוכרות מאז המאה ה- 17, שלבשו צורה רשמית בשנת 1968. צעירי המקום לא צריכים עוד להסתפק בקפיצה מהפיגומים ומטפסים אל רומו של המעקה התוחם את הגשר.
במקביל לבניית הגשר שוקמו במוסטר מבנים קדומים רבים שנחרבו אף הם. בביקורי בשנת 2003 סימני ההרס עוד היו רבים, אך בבתי המלאכה הזעירים של חרשי המתכת כמו עמד הזמן מלכת. גם המלחמה לא מנעה מהם להמשיך ולעמול על כלי המתכת שאותם הם מייצרים מזה מאות שנים: קומקומי וכלי הנחושת המרוקעים למופת ומצופים בכסף, הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור.

כלי הנחושת המרוקעים במוסטר הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור (צילום: יותם יעקבסון)
מלון מומלץ במרכז מוסטר
מלון מפאס (Hotel Mepas) ברמת 5 כוכבים, ממוקם במרכז מוסטר, מעל הקניון המקומי, ומציע בריכה מקורה, מרכז ספא (2 סוגי סאונה וג'קוזי), חדר כושר, מסעדה וחניה מקורה. החדרים ענקיים, כולם עם פינת ישיבה, הסוויטות מפנקות במיוחד, והכל במחיר מאד נוח ועם שירות אדיב ויעיל.
פגישה עם הבתולה מריה
לא הרחק ממוסטר, 25 קילומטרים דרומה, נמצאת העיירה מדז'וגורייה (Međugorje ). כאן, כך על פי המסורת הקתולית, התגלתה באמצע שנות ה- 80 של המאה ה- 20 הבתולה מריה לפני כמה בני נוער שרעו צאן במקום. היא פנתה אליהם בדברים ומאז הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לעולם הקתולי. זמן קצר לאחר המלחמה, שבו המטוסים והחלו להוביל רבבות בני אדם מכל רחבי העולם הקתולי, שביקשו למצוא אפיק תקשורת ישיר עם האם הקדושה, הנחשבת כמתווכת בין המאמינים לעולמות העליונים.
ניגשנו אל תחנת האוטובוס, שם ביררתי לגבי האוטובוס שנוסע למקום. הקופאי השיב בתנועה גסה שלא היה ברור אם פירושה 'תסתלקו' או 'שבו ותחכו'. חיכינו וחיכינו. שאלנו אנשים נוספים, אך הם התעלמו מאיתנו בבוז. גבר כבן חמישים חג סביבנו במעגלים מוזרים, בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש. לבסוף, אזר אומץ והתיישב לידינו. "לאן אתם רוצים לנסוע?", לחש באוזני מבלי שהבנתי. לבסוף ענה לו נבויישה בסרבית – למדז'וגורייה. האיש פקח עיניו בתימהון ולחש על אוזנו: "ומה אתם עושים כאן? זה הצד המוסלמי! זה מסוכן, תברחו מכאן. האוטובוס נמצא בצד השני, הנוצרי". למה שנאמין לו? הקשיתי. אם הוא נוצרי, מה הוא עושה פה? שאלתי את נבויישה שברר ותרגם תשובתו של האיש. "אני גר מעל התחנה. משעמם כאן מאוד ולכן אני מעביר כאן את הזמן – מסתכל באנשים ומשוחח איתם".
העמסנו את התרמילים על גבנו, חצינו את הנהר והפלא ופלא – כולם ידעו להצביע לנו על המקום ממנו יוצאים האוטובוסים למדז'וגורייה. מבנים הרוסים וקירות מכוסי גרפיטי צבעוניים ומלאי חמה וזעם התוו את דרכנו. אל מדז'וגורייה הגענו כעבור כמה שעות, בערבו של חג עלית מריה השמיימה, ה- 15 לאוגוסט. גשם עז החלט לרדת פתע והפך את הליל לאפל עוד יותר. את האתר ראינו רק למחרת. חלפנו על פני שורות ארוכות של אכסניות עולי רגל ודוכנים לממכר מזכרות קדושות, שכללו ציורים ופסלים של מריה ותמונות של אותם בני נוער שזכו לראות את זיו פניה.
כמה מוזר להימצא באתר קתולי בלב מדינה שבה הרוב מוסלמי, זמן קצר לאחר שיצאתי מסרביה שהיא כל כולה נוצרית אורתודוכסית. בלב גן מטופח, שבו פזורים פסלים של מריה וישו, ניצבה כנסייה גדולה וחדשה שבה הסתלסלה שירת המאמינים ועלתה השמיימה. רבים מהמבקרים היו אחוזי התרגשות רבה, שבה היה לי קשה להידבק. תדירים היו המראות של מבקרים מתמוטטים בכנסייה, או נוכח הפסלים שבחצר, ופורצים בבכי חרישי או קורע לב, בפיהם תחינה לעזרה ובקשות מחילה על חטאים שעשו. חלקם, כך יכלו להישבע, ראו בעצמם את מריה, או שמעו את קולה הרך פונה אליהם. באשר ליופיו של המקום – גם בו לא נדבקתי, אך האזור ההררי החקלאי שסביבו קסום.

בדרך ההררית לדוברובניק
דרך הררית מתפתלת מובילה ממוסטר, אל מעבר להרי הקרסט, בואך חוף הים האדריאטי. בדרך תחנת גבול נוספת – בין בוסניה והרצגובינה לקרואטיה. מעל המחסום מתנשאת על מצוק עצום טירה חרבה. מידות החיילים שומרי הגבול דומות למידותיהם של החיילים במעבר הגבול הקודם. הפעם מחתימים דרכונים בחופזה וממשיכים בנסיעה. נופי שיני הסלע הגירניות, העשויות חרירים וסדקים תוצרי הבלייה הקרסטית, הטובלות באלונים מסוקסי גזע, משתנים באחת כשחוצים את קו פרשת המים של הרכס ומתחילים לגלוש לעבר החוף.
הים כחול וצלול במיוחד והעיר הקרואטית דוברובניק ( Dubrovnik) חושפת מכמניה – חצי אי מוקף חומת אבן עבה, צריחי כנסיות ומגדלים וסירות לבנות הרוחשות במים סביב. קסם קדום ונינוחות מציף אותנו מייד. הים קורא לנו לטבול במימיו.
בניגוד לכל המקומות האחרים בהם הייתי, רחובותיה של העיר רוחשים תיירים זרים. המסעדות הומות ובתי ההארחה מלאים כולם. "אני זוכר את ההפגזות על העיר, כל היום וכל הלילה", מספר לי בחור מקומי שמתלווה אלי עת אני צועד על החומות. לפי גילו הוא היה נער בזמן המלחמה היום משפחתו מחזיקה בית הארחה ומסעדה משגשגת. הבחור הפנה מבטו אל ההרים. "היערות מעל היו מכוסים עצים, הכול נשרף. ועכשיו משפצים הכול", הצביע על שרידי הרס אחרונים שכמעט ואינם ניכרים.

הים כחול וצלול במיוחד, העיר הקרואטית דוברובניק חושפת מכמניה (צילום: CC flicksmores)
מלון מומלץ בדוברובניק
מלון רויאל נפטון ( Royal Neptun Hotel ) הוא מלון 4 כוכבים מפנק, הממוקם בחצי האי לאפאד ( Lapad ), אזור נופש של דוברובניק. למלון חוף ים פרטי, בריכות שחייה (למבוגרים וילדים) הממוקמות בראש צוק מדהים, ומרכז בריאות וספא המציע עיסויים. החדרים כולם ממוזגים, עם שולחן, פינת ישיבה, קומקום, פינת קפה ומרפסת, הפונה לים או לנוף. למלון מספר מסעדות על טרסה המשקיפה לים, וארוחת בוקר עשירה. המלון נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מהעיר העתיקה, עם אוטובוס היוצא כל מספר דקות ותחנה שלו נמצאת ליד המלון (למגיעים ברכב יש גם חניה).
מידע נוסף
כתבות נוספות


לבוש מערבי לצד לבוש מסורתי
לאור הנסיבות החלטנו לעלות על האוטובוס ללא כרטיס, מעשה שעליו התחרטנו מייד כשפנה אלינו אדם שהציג עצמו ככרטיסן, הגם שהיה ברור שאיננו כזה. מייד הטה את נושא השיחה ופנה אל נבויישה: "אתה סרבי?". "נכון", הגאווה הלאומית לא אפשרה לו לשתוק והוא ענה בחיוב. מיד נדחפנו אל מחוץ לאוטובוס וה"כרטיסן" נותר לצדנו כדי לזמן משטרה. המצב נראה מסובך למדי, אך אסרטיביות מצדי, בצירוף שליפת תעודת עיתונאי אפשרה לנו להמשיך בדרכנו ולהימנע מהתשלום הגבוה שהאיש תבע בדולרים. הפעם המשכנו ברגל, מרחק כמה קילומטרים, מה שבטוח בטוח.
העיר העתיקה, אותו אזור שחלפנו על פניו בשעות הבוקר המוקדמות, נראתה מטופחת הרבה יותר מהפרבר הסרבי. סימני שיקום ניכרו בכל עבר – גינון, בנייה מחדש, חנויות רבות שהחלו להיפתח ושלטי חוצות. אולם המדרכות, בניגוד לכבישים, נותרו מחוררות מפגזים וכך הילכנו לנו בין שקערוריות מכתשי הפגזים. מעל חזיתות בתים ניאו-קולוניאליות התנשאו צריחי מסגדים מחודדים. התושבים החלו לצאת מבתיהם ולהיחפז לעמל יומם. נשים לבושות בלבוש מערבי לחלוטין, ולצדן נשים לבושות שמלות ארוכות שראשן נתון במטפחת. היכן אנחנו נמצאים – באירופה? באסיה? והיכן נניח את התיקים לפני שנצא לשוטט קלילים יותר?

צריחי מסגדים מחודדים מעל בתי סרייבו (צילום: CC Bob van Hesse)
מורשת טורקית חיה ונושמת
איכשהו הגענו אל לשכת תיירות קטנה. התקבלנו בסבר פנים יפות והופנינו אל בית משפחה, ברומה של העיר. נער נקרא כדי להוביל אותנו. הטיפוס היה מאמץ אך כדאי – מראות יפים נשקפו על גגותיה של העיר ואפשרו גם להבין את המיקום בו בחרו העות'מאנים להקים באמצע המאה ה- 15 את בירת האזור (אז הוקם בה סראייה, בית מושל, שהוא מקור שמה של העיר).
הדבר המדהים מכל היה ריבוי המצבות הפזורות בין הבתים. רבים ממה שהיו בעבר חצרות בתים וגנים ציבוריים הוסבו לבתי קברות צפופים. במהלך המצור הסרבי על העיר, שנמשך עד שנת 1995, לא יכלו המקומיים לקבור את מתיהם מחוץ לעיר ובהפוגות שהיו מיהרו להטמין את הגופות בתחומי העיר כדי למנוע התפשטות מחלות.
בעלת בית גוצה וחשדנית פתחה את הדלת ונחפזה להראות לנו את החדר. מדרגות חיצוניות מטפסות אל עליית הגג. שני מזרונים על הרצפה, כיור. שירותים ומקלחת בחוץ. "זה מה שיש", היא אומרת נמרצות. "זה בסדר גמור", אנחנו עונים והיא מתרככת. "מאיפה אתם?", היא שואלת באנגלית רצוצה, ומזהירה אותנו לא לצאת אל היערות סביב העיר: "הם עדיין ממוקשים. כל פעם נפגע שם ילד", סופקת כפיה. גם אל מגרש הכדורגל היא ממליצה לא ללכת, מאותן סיבות ומדגישה שחשוב שנראה את המנהרה שדרכה הוברחה אספקה לעיר, זו שרבים זוקפים לזכותה את עמידתה של סרייבו במצור הממושך.
האישה נחפזה לדירתה וחזרה כשבידיה מגש עם קומקום קטן ושני ספלים קטנים. קפה שחור שהוכן במיוחד עבורנו. אותה מורשת טורקית, שנכחדה בתחומי טורקיה בעקבות מהפכת אתא טורכ, כאן עודנה חיה ונושמת. כולם שותים קפה.
המורשת הטורקית חיה ונושמת (צילום: יותם יעקבסון)
מלון מומלץ במרכז סרייבו
מלון פסטיבל (Hotel Festival) ברמת 4 כוכבים, ממוקם במרכז ההיסטורי של סרייבו, במרחק הליכה מבית הכנסת האשכנזי, הנהר והגשרים היפים החוצים אותו, חנויות, מסעדות ובתי קפה. עיצוב המלון, עם שלל צבעים עזים, בהחלט משרה אווירת פסטיבל. החדרים גדולים ומרווחים, ממוזגים ומציעים אמצעים להכנת שתיה חמה. למגיעים עם רכב, החניה המקורה של המלון היא ברכה.
לזכר מלחמות המאה העשרים
מוזר להתעורר עם קריאת המואזין לתפילה. מוזר לראות את גברים עטורי זקן לבן, חבושי כיפות גדולות, ישובים בפתח מסגד, נשענים על מקלות הליכה. מוזר להתהלך בפיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶבִּיל [1] עץ עות'מאני. לצידה שוק מקורה, שסביבו בתים הבנויים בסגנון אירופאי אקלטקי, שנבנו בעקבות הכיבוש האוסטרו-הונגרי ב- 1878. עירוב מיוחד שהוא ככל הנראה תמציתו התרבותית של הבלקן.
בתוך כל הבליל הזה, ברחוב המוביל אל גשר מעל הנהר החוצה את העיר, קבוע שלט אבן בדופן מבנה: המקום בו נרצחו ב- 28 ביוני 1914, הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו. האירוע שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. באירוניה גדולה גיליתי שהמזכרות הנפוצות ביותר בעיר הן עט עשוי כדור רובה שנקדח, עליו נחרט שם העיר, או מאפרה עשויה תחתית של פגז.
מסרייבו לוקח אותנו אוטובוס מערבה, במורד הנהר, אל העיר מוסטר ( Mostar ) . הוא עוקף את המרכז שבו הולכים ומוקמים מבנים רבי קומות וחולף על פני פרבריה האפורים של העיר. נבויישה מזכיר לי את משחקי החורף האולימפיים שנערכו בימיה הטובים של העיר, בהם צפה בילדותו. מפעלי ענק שוממים ניצבים בשולי הדרך, חלקם פגועים מהפגזות, אנדרטאות דוממות לזכר הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עת שהפכה סרייבו למרכז התעשייתי העיקרי ביוגוסלביה.
[1] סֶבִּיל (טורקית Sebil ), המוכר גם בשם רהט, הוא מבנה בו מצוי מתקן מים ציבורי. בעבר מוקם הסביל בצומת דרכים ובמקומות בהם היו עוצרים עוברי אורח ונזקקים למי שתייה. הסביל ממוקם גם בקירות חיצוניים של מסגדים או בחצר לשם שתייה והיטהרות טקסית לפני התפילה.

סרייבו, פיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶבִּיל עץ עות'מאני (צילום: CC Jocelyn Erskine-Kellie)
אילו הגשר יכול היה לדבר
בליבה של מוסטר עובר נהר הנרטבה (Neretva ) השקט, שגון מימיו טורקיז ירקרק מיוחד עד מאוד. מהמצוקים שתוחמים את אפיקו משתלשלים קיסוסים שענפיהם נושקים למים. רחובות האזור העתיק, המרוצפים לוחות אבן, מתנקזים כולם אל המבנה שהיה לסמלה של העיר, אלא שבעת ביקורי ניצב עדיין בחורבנו – הגשר המפורסם של מוסטר. קשת האבן הענקית, שכמו גמעה את המרחק בין שתי גדות הנהר בדילוג מרשים אחד, פוצצה בשנת 1992 על ידי הקרואטים, כדי למנוע פלישת מוסלמים מאזורם, הממוקם בגדה הדרומית, אל האזור הנוצרי על הגדה שמנגד.
בעת ביקורי במוסטר היו עבודות הבניה מחדש, במימון בינלאומי, בעיצומן. פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן. שנה מאוחר יותר, לאחר שש שנות בנייה, נחנך הגשר וממשיך לשאת בגאון את השם "הגשר הישן" ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית. עם זאת, בעת ביקורי במקום, בניסיוני להיכנס לתחומי כל מבנה חרב כדי לספק סקרנותי, יכולתי להיעזר בדמיוני וגם בהיכרותי גשרים עות'מאניים אחרים, כדי לשחזר בעיני רוחי את מראהו של הגשר שנחשב בשעתו הגדול מסוגו. כאן חלפו תושבים וסוחרים, כפופים למרותם של החיילים שומרי הגשר, שפסעו בשוליו בחום הקיץ ובוקר החורף, מקללים את יומם. מנהיגים וצבאות פסעו עליו, זקני העיר בוודאי נשענו על מעקות האבן שלו, לוגמים קפה ולועסים כעך – צופים בהתרחשות, מביטים באדישות בכרוזים וצווים שנטלו עליו.
אלו רק יכול היה הגשר עצמו לדבר, חשבתי, ולא יכולתי שלא להיזכר במקום שבו זה כמעט קורה – בספר "הגשר על הדרינה" מאת הסופר היוגוסלבי הלאומי – איוו אנדריץ'. הספר אומנם מתייחס אל גשר אחר, הנמצא בעיר וישגראד (Višegrad ) שבצפון-מזרח המדינה, אך הרעיונות המרכזיים שבו לבטח דומים.
כתבה אודות הגשר על הדרינה

פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן של מוסטר בזמן השיפוץ (צילום: CC Nats Grant Logan)
הגשר הישן של מוסטר לאחר השיפוץ (צילום: CC David Jones)
כוחה של מסורת
עתה, מששב הגשר ונמתח מעל הנהר, שבים ומשחזרים את תחרויות הקפיצה המסורתיות ממנו, המוכרות מאז המאה ה- 17, שלבשו צורה רשמית בשנת 1968. צעירי המקום לא צריכים עוד להסתפק בקפיצה מהפיגומים ומטפסים אל רומו של המעקה התוחם את הגשר.
במקביל לבניית הגשר שוקמו במוסטר מבנים קדומים רבים שנחרבו אף הם. בביקורי בשנת 2003 סימני ההרס עוד היו רבים, אך בבתי המלאכה הזעירים של חרשי המתכת כמו עמד הזמן מלכת. גם המלחמה לא מנעה מהם להמשיך ולעמול על כלי המתכת שאותם הם מייצרים מזה מאות שנים: קומקומי וכלי הנחושת המרוקעים למופת ומצופים בכסף, הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור.

כלי הנחושת המרוקעים במוסטר הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור (צילום: יותם יעקבסון)
מלון מומלץ במרכז מוסטר
מלון מפאס (Hotel Mepas) ברמת 5 כוכבים, ממוקם במרכז מוסטר, מעל הקניון המקומי, ומציע בריכה מקורה, מרכז ספא (2 סוגי סאונה וג'קוזי), חדר כושר, מסעדה וחניה מקורה. החדרים ענקיים, כולם עם פינת ישיבה, הסוויטות מפנקות במיוחד, והכל במחיר מאד נוח ועם שירות אדיב ויעיל.
פגישה עם הבתולה מריה
לא הרחק ממוסטר, 25 קילומטרים דרומה, נמצאת העיירה מדז'וגורייה (Međugorje ). כאן, כך על פי המסורת הקתולית, התגלתה באמצע שנות ה- 80 של המאה ה- 20 הבתולה מריה לפני כמה בני נוער שרעו צאן במקום. היא פנתה אליהם בדברים ומאז הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לעולם הקתולי. זמן קצר לאחר המלחמה, שבו המטוסים והחלו להוביל רבבות בני אדם מכל רחבי העולם הקתולי, שביקשו למצוא אפיק תקשורת ישיר עם האם הקדושה, הנחשבת כמתווכת בין המאמינים לעולמות העליונים.
ניגשנו אל תחנת האוטובוס, שם ביררתי לגבי האוטובוס שנוסע למקום. הקופאי השיב בתנועה גסה שלא היה ברור אם פירושה 'תסתלקו' או 'שבו ותחכו'. חיכינו וחיכינו. שאלנו אנשים נוספים, אך הם התעלמו מאיתנו בבוז. גבר כבן חמישים חג סביבנו במעגלים מוזרים, בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש. לבסוף, אזר אומץ והתיישב לידינו. "לאן אתם רוצים לנסוע?", לחש באוזני מבלי שהבנתי. לבסוף ענה לו נבויישה בסרבית – למדז'וגורייה. האיש פקח עיניו בתימהון ולחש על אוזנו: "ומה אתם עושים כאן? זה הצד המוסלמי! זה מסוכן, תברחו מכאן. האוטובוס נמצא בצד השני, הנוצרי". למה שנאמין לו? הקשיתי. אם הוא נוצרי, מה הוא עושה פה? שאלתי את נבויישה שברר ותרגם תשובתו של האיש. "אני גר מעל התחנה. משעמם כאן מאוד ולכן אני מעביר כאן את הזמן – מסתכל באנשים ומשוחח איתם".
העמסנו את התרמילים על גבנו, חצינו את הנהר והפלא ופלא – כולם ידעו להצביע לנו על המקום ממנו יוצאים האוטובוסים למדז'וגורייה. מבנים הרוסים וקירות מכוסי גרפיטי צבעוניים ומלאי חמה וזעם התוו את דרכנו. אל מדז'וגורייה הגענו כעבור כמה שעות, בערבו של חג עלית מריה השמיימה, ה- 15 לאוגוסט. גשם עז החלט לרדת פתע והפך את הליל לאפל עוד יותר. את האתר ראינו רק למחרת. חלפנו על פני שורות ארוכות של אכסניות עולי רגל ודוכנים לממכר מזכרות קדושות, שכללו ציורים ופסלים של מריה ותמונות של אותם בני נוער שזכו לראות את זיו פניה.
כמה מוזר להימצא באתר קתולי בלב מדינה שבה הרוב מוסלמי, זמן קצר לאחר שיצאתי מסרביה שהיא כל כולה נוצרית אורתודוכסית. בלב גן מטופח, שבו פזורים פסלים של מריה וישו, ניצבה כנסייה גדולה וחדשה שבה הסתלסלה שירת המאמינים ועלתה השמיימה. רבים מהמבקרים היו אחוזי התרגשות רבה, שבה היה לי קשה להידבק. תדירים היו המראות של מבקרים מתמוטטים בכנסייה, או נוכח הפסלים שבחצר, ופורצים בבכי חרישי או קורע לב, בפיהם תחינה לעזרה ובקשות מחילה על חטאים שעשו. חלקם, כך יכלו להישבע, ראו בעצמם את מריה, או שמעו את קולה הרך פונה אליהם. באשר ליופיו של המקום – גם בו לא נדבקתי, אך האזור ההררי החקלאי שסביבו קסום.

בדרך ההררית לדוברובניק
דרך הררית מתפתלת מובילה ממוסטר, אל מעבר להרי הקרסט, בואך חוף הים האדריאטי. בדרך תחנת גבול נוספת – בין בוסניה והרצגובינה לקרואטיה. מעל המחסום מתנשאת על מצוק עצום טירה חרבה. מידות החיילים שומרי הגבול דומות למידותיהם של החיילים במעבר הגבול הקודם. הפעם מחתימים דרכונים בחופזה וממשיכים בנסיעה. נופי שיני הסלע הגירניות, העשויות חרירים וסדקים תוצרי הבלייה הקרסטית, הטובלות באלונים מסוקסי גזע, משתנים באחת כשחוצים את קו פרשת המים של הרכס ומתחילים לגלוש לעבר החוף.
הים כחול וצלול במיוחד והעיר הקרואטית דוברובניק ( Dubrovnik) חושפת מכמניה – חצי אי מוקף חומת אבן עבה, צריחי כנסיות ומגדלים וסירות לבנות הרוחשות במים סביב. קסם קדום ונינוחות מציף אותנו מייד. הים קורא לנו לטבול במימיו.
בניגוד לכל המקומות האחרים בהם הייתי, רחובותיה של העיר רוחשים תיירים זרים. המסעדות הומות ובתי ההארחה מלאים כולם. "אני זוכר את ההפגזות על העיר, כל היום וכל הלילה", מספר לי בחור מקומי שמתלווה אלי עת אני צועד על החומות. לפי גילו הוא היה נער בזמן המלחמה היום משפחתו מחזיקה בית הארחה ומסעדה משגשגת. הבחור הפנה מבטו אל ההרים. "היערות מעל היו מכוסים עצים, הכול נשרף. ועכשיו משפצים הכול", הצביע על שרידי הרס אחרונים שכמעט ואינם ניכרים.

הים כחול וצלול במיוחד, העיר הקרואטית דוברובניק חושפת מכמניה (צילום: CC flicksmores)
מלון מומלץ בדוברובניק
מלון רויאל נפטון ( Royal Neptun Hotel ) הוא מלון 4 כוכבים מפנק, הממוקם בחצי האי לאפאד ( Lapad ), אזור נופש של דוברובניק. למלון חוף ים פרטי, בריכות שחייה (למבוגרים וילדים) הממוקמות בראש צוק מדהים, ומרכז בריאות וספא המציע עיסויים. החדרים כולם ממוזגים, עם שולחן, פינת ישיבה, קומקום, פינת קפה ומרפסת, הפונה לים או לנוף. למלון מספר מסעדות על טרסה המשקיפה לים, וארוחת בוקר עשירה. המלון נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מהעיר העתיקה, עם אוטובוס היוצא כל מספר דקות ותחנה שלו נמצאת ליד המלון (למגיעים ברכב יש גם חניה).
מידע נוסף
כתבות נוספות


מלון מומלץ במרכז סרייבו
מלון פסטיבל (Hotel Festival) ברמת 4 כוכבים, ממוקם במרכז ההיסטורי של סרייבו, במרחק הליכה מבית הכנסת האשכנזי, הנהר והגשרים היפים החוצים אותו, חנויות, מסעדות ובתי קפה. עיצוב המלון, עם שלל צבעים עזים, בהחלט משרה אווירת פסטיבל. החדרים גדולים ומרווחים, ממוזגים ומציעים אמצעים להכנת שתיה חמה. למגיעים עם רכב, החניה המקורה של המלון היא ברכה.
לזכר מלחמות המאה העשרים
מוזר להתעורר עם קריאת המואזין לתפילה. מוזר לראות את גברים עטורי זקן לבן, חבושי כיפות גדולות, ישובים בפתח מסגד, נשענים על מקלות הליכה. מוזר להתהלך בפיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶבִּיל [1] עץ עות'מאני. לצידה שוק מקורה, שסביבו בתים הבנויים בסגנון אירופאי אקלטקי, שנבנו בעקבות הכיבוש האוסטרו-הונגרי ב- 1878. עירוב מיוחד שהוא ככל הנראה תמציתו התרבותית של הבלקן.
בתוך כל הבליל הזה, ברחוב המוביל אל גשר מעל הנהר החוצה את העיר, קבוע שלט אבן בדופן מבנה: המקום בו נרצחו ב- 28 ביוני 1914, הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו. האירוע שהוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. באירוניה גדולה גיליתי שהמזכרות הנפוצות ביותר בעיר הן עט עשוי כדור רובה שנקדח, עליו נחרט שם העיר, או מאפרה עשויה תחתית של פגז.
מסרייבו לוקח אותנו אוטובוס מערבה, במורד הנהר, אל העיר מוסטר ( Mostar ) . הוא עוקף את המרכז שבו הולכים ומוקמים מבנים רבי קומות וחולף על פני פרבריה האפורים של העיר. נבויישה מזכיר לי את משחקי החורף האולימפיים שנערכו בימיה הטובים של העיר, בהם צפה בילדותו. מפעלי ענק שוממים ניצבים בשולי הדרך, חלקם פגועים מהפגזות, אנדרטאות דוממות לזכר הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עת שהפכה סרייבו למרכז התעשייתי העיקרי ביוגוסלביה.
[1] סֶבִּיל (טורקית Sebil ), המוכר גם בשם רהט, הוא מבנה בו מצוי מתקן מים ציבורי. בעבר מוקם הסביל בצומת דרכים ובמקומות בהם היו עוצרים עוברי אורח ונזקקים למי שתייה. הסביל ממוקם גם בקירות חיצוניים של מסגדים או בחצר לשם שתייה והיטהרות טקסית לפני התפילה.

סרייבו, פיאצה אירופאית שבמרכזה ניצב סֶבִּיל עץ עות'מאני (צילום: CC Jocelyn Erskine-Kellie)
אילו הגשר יכול היה לדבר
בליבה של מוסטר עובר נהר הנרטבה (Neretva ) השקט, שגון מימיו טורקיז ירקרק מיוחד עד מאוד. מהמצוקים שתוחמים את אפיקו משתלשלים קיסוסים שענפיהם נושקים למים. רחובות האזור העתיק, המרוצפים לוחות אבן, מתנקזים כולם אל המבנה שהיה לסמלה של העיר, אלא שבעת ביקורי ניצב עדיין בחורבנו – הגשר המפורסם של מוסטר. קשת האבן הענקית, שכמו גמעה את המרחק בין שתי גדות הנהר בדילוג מרשים אחד, פוצצה בשנת 1992 על ידי הקרואטים, כדי למנוע פלישת מוסלמים מאזורם, הממוקם בגדה הדרומית, אל האזור הנוצרי על הגדה שמנגד.
בעת ביקורי במוסטר היו עבודות הבניה מחדש, במימון בינלאומי, בעיצומן. פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן. שנה מאוחר יותר, לאחר שש שנות בנייה, נחנך הגשר וממשיך לשאת בגאון את השם "הגשר הישן" ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית. עם זאת, בעת ביקורי במקום, בניסיוני להיכנס לתחומי כל מבנה חרב כדי לספק סקרנותי, יכולתי להיעזר בדמיוני וגם בהיכרותי גשרים עות'מאניים אחרים, כדי לשחזר בעיני רוחי את מראהו של הגשר שנחשב בשעתו הגדול מסוגו. כאן חלפו תושבים וסוחרים, כפופים למרותם של החיילים שומרי הגשר, שפסעו בשוליו בחום הקיץ ובוקר החורף, מקללים את יומם. מנהיגים וצבאות פסעו עליו, זקני העיר בוודאי נשענו על מעקות האבן שלו, לוגמים קפה ולועסים כעך – צופים בהתרחשות, מביטים באדישות בכרוזים וצווים שנטלו עליו.
אלו רק יכול היה הגשר עצמו לדבר, חשבתי, ולא יכולתי שלא להיזכר במקום שבו זה כמעט קורה – בספר "הגשר על הדרינה" מאת הסופר היוגוסלבי הלאומי – איוו אנדריץ'. הספר אומנם מתייחס אל גשר אחר, הנמצא בעיר וישגראד (Višegrad ) שבצפון-מזרח המדינה, אך הרעיונות המרכזיים שבו לבטח דומים.
כתבה אודות הגשר על הדרינה

פיגומי מתכת גדולים קשרו את הגדות ועליהם הונחו מחדש אבני הגשר הישן של מוסטר בזמן השיפוץ (צילום: CC Nats Grant Logan)
הגשר הישן של מוסטר לאחר השיפוץ (צילום: CC David Jones)
כוחה של מסורת
עתה, מששב הגשר ונמתח מעל הנהר, שבים ומשחזרים את תחרויות הקפיצה המסורתיות ממנו, המוכרות מאז המאה ה- 17, שלבשו צורה רשמית בשנת 1968. צעירי המקום לא צריכים עוד להסתפק בקפיצה מהפיגומים ומטפסים אל רומו של המעקה התוחם את הגשר.
במקביל לבניית הגשר שוקמו במוסטר מבנים קדומים רבים שנחרבו אף הם. בביקורי בשנת 2003 סימני ההרס עוד היו רבים, אך בבתי המלאכה הזעירים של חרשי המתכת כמו עמד הזמן מלכת. גם המלחמה לא מנעה מהם להמשיך ולעמול על כלי המתכת שאותם הם מייצרים מזה מאות שנים: קומקומי וכלי הנחושת המרוקעים למופת ומצופים בכסף, הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור.

כלי הנחושת המרוקעים במוסטר הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור (צילום: יותם יעקבסון)
מלון מומלץ במרכז מוסטר
מלון מפאס (Hotel Mepas) ברמת 5 כוכבים, ממוקם במרכז מוסטר, מעל הקניון המקומי, ומציע בריכה מקורה, מרכז ספא (2 סוגי סאונה וג'קוזי), חדר כושר, מסעדה וחניה מקורה. החדרים ענקיים, כולם עם פינת ישיבה, הסוויטות מפנקות במיוחד, והכל במחיר מאד נוח ועם שירות אדיב ויעיל.
פגישה עם הבתולה מריה
לא הרחק ממוסטר, 25 קילומטרים דרומה, נמצאת העיירה מדז'וגורייה (Međugorje ). כאן, כך על פי המסורת הקתולית, התגלתה באמצע שנות ה- 80 של המאה ה- 20 הבתולה מריה לפני כמה בני נוער שרעו צאן במקום. היא פנתה אליהם בדברים ומאז הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לעולם הקתולי. זמן קצר לאחר המלחמה, שבו המטוסים והחלו להוביל רבבות בני אדם מכל רחבי העולם הקתולי, שביקשו למצוא אפיק תקשורת ישיר עם האם הקדושה, הנחשבת כמתווכת בין המאמינים לעולמות העליונים.
ניגשנו אל תחנת האוטובוס, שם ביררתי לגבי האוטובוס שנוסע למקום. הקופאי השיב בתנועה גסה שלא היה ברור אם פירושה 'תסתלקו' או 'שבו ותחכו'. חיכינו וחיכינו. שאלנו אנשים נוספים, אך הם התעלמו מאיתנו בבוז. גבר כבן חמישים חג סביבנו במעגלים מוזרים, בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש. לבסוף, אזר אומץ והתיישב לידינו. "לאן אתם רוצים לנסוע?", לחש באוזני מבלי שהבנתי. לבסוף ענה לו נבויישה בסרבית – למדז'וגורייה. האיש פקח עיניו בתימהון ולחש על אוזנו: "ומה אתם עושים כאן? זה הצד המוסלמי! זה מסוכן, תברחו מכאן. האוטובוס נמצא בצד השני, הנוצרי". למה שנאמין לו? הקשיתי. אם הוא נוצרי, מה הוא עושה פה? שאלתי את נבויישה שברר ותרגם תשובתו של האיש. "אני גר מעל התחנה. משעמם כאן מאוד ולכן אני מעביר כאן את הזמן – מסתכל באנשים ומשוחח איתם".
העמסנו את התרמילים על גבנו, חצינו את הנהר והפלא ופלא – כולם ידעו להצביע לנו על המקום ממנו יוצאים האוטובוסים למדז'וגורייה. מבנים הרוסים וקירות מכוסי גרפיטי צבעוניים ומלאי חמה וזעם התוו את דרכנו. אל מדז'וגורייה הגענו כעבור כמה שעות, בערבו של חג עלית מריה השמיימה, ה- 15 לאוגוסט. גשם עז החלט לרדת פתע והפך את הליל לאפל עוד יותר. את האתר ראינו רק למחרת. חלפנו על פני שורות ארוכות של אכסניות עולי רגל ודוכנים לממכר מזכרות קדושות, שכללו ציורים ופסלים של מריה ותמונות של אותם בני נוער שזכו לראות את זיו פניה.
כמה מוזר להימצא באתר קתולי בלב מדינה שבה הרוב מוסלמי, זמן קצר לאחר שיצאתי מסרביה שהיא כל כולה נוצרית אורתודוכסית. בלב גן מטופח, שבו פזורים פסלים של מריה וישו, ניצבה כנסייה גדולה וחדשה שבה הסתלסלה שירת המאמינים ועלתה השמיימה. רבים מהמבקרים היו אחוזי התרגשות רבה, שבה היה לי קשה להידבק. תדירים היו המראות של מבקרים מתמוטטים בכנסייה, או נוכח הפסלים שבחצר, ופורצים בבכי חרישי או קורע לב, בפיהם תחינה לעזרה ובקשות מחילה על חטאים שעשו. חלקם, כך יכלו להישבע, ראו בעצמם את מריה, או שמעו את קולה הרך פונה אליהם. באשר ליופיו של המקום – גם בו לא נדבקתי, אך האזור ההררי החקלאי שסביבו קסום.

בדרך ההררית לדוברובניק
דרך הררית מתפתלת מובילה ממוסטר, אל מעבר להרי הקרסט, בואך חוף הים האדריאטי. בדרך תחנת גבול נוספת – בין בוסניה והרצגובינה לקרואטיה. מעל המחסום מתנשאת על מצוק עצום טירה חרבה. מידות החיילים שומרי הגבול דומות למידותיהם של החיילים במעבר הגבול הקודם. הפעם מחתימים דרכונים בחופזה וממשיכים בנסיעה. נופי שיני הסלע הגירניות, העשויות חרירים וסדקים תוצרי הבלייה הקרסטית, הטובלות באלונים מסוקסי גזע, משתנים באחת כשחוצים את קו פרשת המים של הרכס ומתחילים לגלוש לעבר החוף.
הים כחול וצלול במיוחד והעיר הקרואטית דוברובניק ( Dubrovnik) חושפת מכמניה – חצי אי מוקף חומת אבן עבה, צריחי כנסיות ומגדלים וסירות לבנות הרוחשות במים סביב. קסם קדום ונינוחות מציף אותנו מייד. הים קורא לנו לטבול במימיו.
בניגוד לכל המקומות האחרים בהם הייתי, רחובותיה של העיר רוחשים תיירים זרים. המסעדות הומות ובתי ההארחה מלאים כולם. "אני זוכר את ההפגזות על העיר, כל היום וכל הלילה", מספר לי בחור מקומי שמתלווה אלי עת אני צועד על החומות. לפי גילו הוא היה נער בזמן המלחמה היום משפחתו מחזיקה בית הארחה ומסעדה משגשגת. הבחור הפנה מבטו אל ההרים. "היערות מעל היו מכוסים עצים, הכול נשרף. ועכשיו משפצים הכול", הצביע על שרידי הרס אחרונים שכמעט ואינם ניכרים.

הים כחול וצלול במיוחד, העיר הקרואטית דוברובניק חושפת מכמניה (צילום: CC flicksmores)
מלון מומלץ בדוברובניק
מלון רויאל נפטון ( Royal Neptun Hotel ) הוא מלון 4 כוכבים מפנק, הממוקם בחצי האי לאפאד ( Lapad ), אזור נופש של דוברובניק. למלון חוף ים פרטי, בריכות שחייה (למבוגרים וילדים) הממוקמות בראש צוק מדהים, ומרכז בריאות וספא המציע עיסויים. החדרים כולם ממוזגים, עם שולחן, פינת ישיבה, קומקום, פינת קפה ומרפסת, הפונה לים או לנוף. למלון מספר מסעדות על טרסה המשקיפה לים, וארוחת בוקר עשירה. המלון נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מהעיר העתיקה, עם אוטובוס היוצא כל מספר דקות ותחנה שלו נמצאת ליד המלון (למגיעים ברכב יש גם חניה).
מידע נוסף
כתבות נוספות

כתבה אודות הגשר על הדרינה


הגשר הישן של מוסטר לאחר השיפוץ (צילום: CC David Jones)
כוחה של מסורת
עתה, מששב הגשר ונמתח מעל הנהר, שבים ומשחזרים את תחרויות הקפיצה המסורתיות ממנו, המוכרות מאז המאה ה- 17, שלבשו צורה רשמית בשנת 1968. צעירי המקום לא צריכים עוד להסתפק בקפיצה מהפיגומים ומטפסים אל רומו של המעקה התוחם את הגשר.
במקביל לבניית הגשר שוקמו במוסטר מבנים קדומים רבים שנחרבו אף הם. בביקורי בשנת 2003 סימני ההרס עוד היו רבים, אך בבתי המלאכה הזעירים של חרשי המתכת כמו עמד הזמן מלכת. גם המלחמה לא מנעה מהם להמשיך ולעמול על כלי המתכת שאותם הם מייצרים מזה מאות שנים: קומקומי וכלי הנחושת המרוקעים למופת ומצופים בכסף, הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור.

כלי הנחושת המרוקעים במוסטר הם עד היום כלי הקפה הנחשבים ביותר באזור (צילום: יותם יעקבסון)
מלון מומלץ במרכז מוסטר
מלון מפאס (Hotel Mepas) ברמת 5 כוכבים, ממוקם במרכז מוסטר, מעל הקניון המקומי, ומציע בריכה מקורה, מרכז ספא (2 סוגי סאונה וג'קוזי), חדר כושר, מסעדה וחניה מקורה. החדרים ענקיים, כולם עם פינת ישיבה, הסוויטות מפנקות במיוחד, והכל במחיר מאד נוח ועם שירות אדיב ויעיל.
פגישה עם הבתולה מריה
לא הרחק ממוסטר, 25 קילומטרים דרומה, נמצאת העיירה מדז'וגורייה (Međugorje ). כאן, כך על פי המסורת הקתולית, התגלתה באמצע שנות ה- 80 של המאה ה- 20 הבתולה מריה לפני כמה בני נוער שרעו צאן במקום. היא פנתה אליהם בדברים ומאז הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לעולם הקתולי. זמן קצר לאחר המלחמה, שבו המטוסים והחלו להוביל רבבות בני אדם מכל רחבי העולם הקתולי, שביקשו למצוא אפיק תקשורת ישיר עם האם הקדושה, הנחשבת כמתווכת בין המאמינים לעולמות העליונים.
ניגשנו אל תחנת האוטובוס, שם ביררתי לגבי האוטובוס שנוסע למקום. הקופאי השיב בתנועה גסה שלא היה ברור אם פירושה 'תסתלקו' או 'שבו ותחכו'. חיכינו וחיכינו. שאלנו אנשים נוספים, אך הם התעלמו מאיתנו בבוז. גבר כבן חמישים חג סביבנו במעגלים מוזרים, בוחן אותנו מכף רגל ועד ראש. לבסוף, אזר אומץ והתיישב לידינו. "לאן אתם רוצים לנסוע?", לחש באוזני מבלי שהבנתי. לבסוף ענה לו נבויישה בסרבית – למדז'וגורייה. האיש פקח עיניו בתימהון ולחש על אוזנו: "ומה אתם עושים כאן? זה הצד המוסלמי! זה מסוכן, תברחו מכאן. האוטובוס נמצא בצד השני, הנוצרי". למה שנאמין לו? הקשיתי. אם הוא נוצרי, מה הוא עושה פה? שאלתי את נבויישה שברר ותרגם תשובתו של האיש. "אני גר מעל התחנה. משעמם כאן מאוד ולכן אני מעביר כאן את הזמן – מסתכל באנשים ומשוחח איתם".
העמסנו את התרמילים על גבנו, חצינו את הנהר והפלא ופלא – כולם ידעו להצביע לנו על המקום ממנו יוצאים האוטובוסים למדז'וגורייה. מבנים הרוסים וקירות מכוסי גרפיטי צבעוניים ומלאי חמה וזעם התוו את דרכנו. אל מדז'וגורייה הגענו כעבור כמה שעות, בערבו של חג עלית מריה השמיימה, ה- 15 לאוגוסט. גשם עז החלט לרדת פתע והפך את הליל לאפל עוד יותר. את האתר ראינו רק למחרת. חלפנו על פני שורות ארוכות של אכסניות עולי רגל ודוכנים לממכר מזכרות קדושות, שכללו ציורים ופסלים של מריה ותמונות של אותם בני נוער שזכו לראות את זיו פניה.
כמה מוזר להימצא באתר קתולי בלב מדינה שבה הרוב מוסלמי, זמן קצר לאחר שיצאתי מסרביה שהיא כל כולה נוצרית אורתודוכסית. בלב גן מטופח, שבו פזורים פסלים של מריה וישו, ניצבה כנסייה גדולה וחדשה שבה הסתלסלה שירת המאמינים ועלתה השמיימה. רבים מהמבקרים היו אחוזי התרגשות רבה, שבה היה לי קשה להידבק. תדירים היו המראות של מבקרים מתמוטטים בכנסייה, או נוכח הפסלים שבחצר, ופורצים בבכי חרישי או קורע לב, בפיהם תחינה לעזרה ובקשות מחילה על חטאים שעשו. חלקם, כך יכלו להישבע, ראו בעצמם את מריה, או שמעו את קולה הרך פונה אליהם. באשר ליופיו של המקום – גם בו לא נדבקתי, אך האזור ההררי החקלאי שסביבו קסום.

בדרך ההררית לדוברובניק
דרך הררית מתפתלת מובילה ממוסטר, אל מעבר להרי הקרסט, בואך חוף הים האדריאטי. בדרך תחנת גבול נוספת – בין בוסניה והרצגובינה לקרואטיה. מעל המחסום מתנשאת על מצוק עצום טירה חרבה. מידות החיילים שומרי הגבול דומות למידותיהם של החיילים במעבר הגבול הקודם. הפעם מחתימים דרכונים בחופזה וממשיכים בנסיעה. נופי שיני הסלע הגירניות, העשויות חרירים וסדקים תוצרי הבלייה הקרסטית, הטובלות באלונים מסוקסי גזע, משתנים באחת כשחוצים את קו פרשת המים של הרכס ומתחילים לגלוש לעבר החוף.
הים כחול וצלול במיוחד והעיר הקרואטית דוברובניק ( Dubrovnik) חושפת מכמניה – חצי אי מוקף חומת אבן עבה, צריחי כנסיות ומגדלים וסירות לבנות הרוחשות במים סביב. קסם קדום ונינוחות מציף אותנו מייד. הים קורא לנו לטבול במימיו.
בניגוד לכל המקומות האחרים בהם הייתי, רחובותיה של העיר רוחשים תיירים זרים. המסעדות הומות ובתי ההארחה מלאים כולם. "אני זוכר את ההפגזות על העיר, כל היום וכל הלילה", מספר לי בחור מקומי שמתלווה אלי עת אני צועד על החומות. לפי גילו הוא היה נער בזמן המלחמה היום משפחתו מחזיקה בית הארחה ומסעדה משגשגת. הבחור הפנה מבטו אל ההרים. "היערות מעל היו מכוסים עצים, הכול נשרף. ועכשיו משפצים הכול", הצביע על שרידי הרס אחרונים שכמעט ואינם ניכרים.

הים כחול וצלול במיוחד, העיר הקרואטית דוברובניק חושפת מכמניה (צילום: CC flicksmores)
מלון מומלץ בדוברובניק
מלון רויאל נפטון ( Royal Neptun Hotel ) הוא מלון 4 כוכבים מפנק, הממוקם בחצי האי לאפאד ( Lapad ), אזור נופש של דוברובניק. למלון חוף ים פרטי, בריכות שחייה (למבוגרים וילדים) הממוקמות בראש צוק מדהים, ומרכז בריאות וספא המציע עיסויים. החדרים כולם ממוזגים, עם שולחן, פינת ישיבה, קומקום, פינת קפה ומרפסת, הפונה לים או לנוף. למלון מספר מסעדות על טרסה המשקיפה לים, וארוחת בוקר עשירה. המלון נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מהעיר העתיקה, עם אוטובוס היוצא כל מספר דקות ותחנה שלו נמצאת ליד המלון (למגיעים ברכב יש גם חניה).
מידע נוסף
כתבות נוספות

מלון מומלץ במרכז מוסטר
מלון מפאס (Hotel Mepas) ברמת 5 כוכבים, ממוקם במרכז מוסטר, מעל הקניון המקומי, ומציע בריכה מקורה, מרכז ספא (2 סוגי סאונה וג'קוזי), חדר כושר, מסעדה וחניה מקורה. החדרים ענקיים, כולם עם פינת ישיבה, הסוויטות מפנקות במיוחד, והכל במחיר מאד נוח ועם שירות אדיב ויעיל.

בדרך ההררית לדוברובניק
דרך הררית מתפתלת מובילה ממוסטר, אל מעבר להרי הקרסט, בואך חוף הים האדריאטי. בדרך תחנת גבול נוספת – בין בוסניה והרצגובינה לקרואטיה. מעל המחסום מתנשאת על מצוק עצום טירה חרבה. מידות החיילים שומרי הגבול דומות למידותיהם של החיילים במעבר הגבול הקודם. הפעם מחתימים דרכונים בחופזה וממשיכים בנסיעה. נופי שיני הסלע הגירניות, העשויות חרירים וסדקים תוצרי הבלייה הקרסטית, הטובלות באלונים מסוקסי גזע, משתנים באחת כשחוצים את קו פרשת המים של הרכס ומתחילים לגלוש לעבר החוף.
הים כחול וצלול במיוחד והעיר הקרואטית דוברובניק ( Dubrovnik) חושפת מכמניה – חצי אי מוקף חומת אבן עבה, צריחי כנסיות ומגדלים וסירות לבנות הרוחשות במים סביב. קסם קדום ונינוחות מציף אותנו מייד. הים קורא לנו לטבול במימיו.
בניגוד לכל המקומות האחרים בהם הייתי, רחובותיה של העיר רוחשים תיירים זרים. המסעדות הומות ובתי ההארחה מלאים כולם. "אני זוכר את ההפגזות על העיר, כל היום וכל הלילה", מספר לי בחור מקומי שמתלווה אלי עת אני צועד על החומות. לפי גילו הוא היה נער בזמן המלחמה היום משפחתו מחזיקה בית הארחה ומסעדה משגשגת. הבחור הפנה מבטו אל ההרים. "היערות מעל היו מכוסים עצים, הכול נשרף. ועכשיו משפצים הכול", הצביע על שרידי הרס אחרונים שכמעט ואינם ניכרים.

הים כחול וצלול במיוחד, העיר הקרואטית דוברובניק חושפת מכמניה (צילום: CC flicksmores)
מלון מומלץ בדוברובניק
מלון רויאל נפטון ( Royal Neptun Hotel ) הוא מלון 4 כוכבים מפנק, הממוקם בחצי האי לאפאד ( Lapad ), אזור נופש של דוברובניק. למלון חוף ים פרטי, בריכות שחייה (למבוגרים וילדים) הממוקמות בראש צוק מדהים, ומרכז בריאות וספא המציע עיסויים. החדרים כולם ממוזגים, עם שולחן, פינת ישיבה, קומקום, פינת קפה ומרפסת, הפונה לים או לנוף. למלון מספר מסעדות על טרסה המשקיפה לים, וארוחת בוקר עשירה. המלון נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מהעיר העתיקה, עם אוטובוס היוצא כל מספר דקות ותחנה שלו נמצאת ליד המלון (למגיעים ברכב יש גם חניה).
מידע נוסף
כתבות נוספות
