www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

המונגולים וכוחן של הערבות


שיר העשב לא נדם: המונגולים וכוחן של הערבות
מאת: יותם יעקבסון


סוסים שועטים התקבצו מכל עברי המישור המוריק. תחילה נראו כנקודות כהות על פני מישורי העשב הנמוך, למרגלות ההרים הצחיחים, משונני הסלעים, ובהדרגה לבשו צורה - רעמה מתנפנפת, דהרה וצללית של רוכב. מונגולים מכל רחבי אזור באיאן-בולג  עשו את דרכם אל עבר העיירה המרכזית, מותירים את מאהלי ה-גר נטושים כמעט, צולחים פלגי מים שזרמו בעצלתיים תחת שמיים אינסופיים.


האוטונומיה המונגולית מהווה כחמישית משטחו של מחוז ש'ינג'יאנג, שהוא המחוז הגדול ביותר בסין, ובה תעסוק כתבה זו.
 
נופי שקיעה מונגולית פסטורלית (צילום: יובל נעמן)
 

המזרח הרחוק




 
המישורים הגדולים של מחוז ש'ינג'יאנג
העיירה המרכזית אליה נהרו כולם לא הייתה אלא שני רחובות בוציים, צולבים, שלאורכם בתי בטון כעורים להפליא, כמה בלוקים למגורים, חנויות ובתי הארחה. שמה של העיירה באיאן-בולג, הזהה לשם המרחב כולו, משקף את סגולותיו המיוחדות של האזור. באיאן-בולג במונגולית הוא "שפע מי מעין". שפע זה, שמקורו בשלגים הכבדים העוטפים את הרכסים מדי חורף, הוא המאפשר באביב את צמיחת העשב, מקור החיים של יושבי הערבות. לא רחוק מהעיירה זורם כנחש עקלתון עצל נהר גדול, המתפתל אל עבר האופק. בדרכו נמזגים אליו עוד ועוד נחלים שכמו סוחפים איתם, במחזוריות, את עונות השנה. בחודש מאי, עם ראשית הפשרת השלגים, מקננים במקום אלפי ברבורים לבנים שנראים כנימור לבן ומרצד על פני הירוק המתעורר. קולותיהם הרמים מהדהדים מאופק עד אופק.
 
המישורים הגדולים של באיאן-בולג  משתרעים בלב ליבם של הרי הטיאן שאן (ההרים השמימיים), הרכס התוחם את המדבר החולי של אגן טרים מצפון, בלב מחוז ש'ינג'יאנג, אי שם במערב סין. כמה דרכים מובילות לכאן, אולם הנסיעה בכל אחת מהן מחייבת חצייה של רכסים גבוהים, שבחלקם קרחוני עד, ואורכת יום נסיעה. הישוב הסמוך ביותר שניתן לכנותו עיירה נמצא כ- 12 שעות נסיעה מתישות מבאיאן-בולג.
 
נופי האוטונומיה המונגולית  (צילום: יובל נעמן)
 
חלקו המונגולי של ש'ינג'יאנג
כאילו לא די בקשיים – האזור אינו מותר בתנועה חופשית לזרים, ולפרקים גם לסינים, וכדי להיכנס אליו יש לקבל אישורי כניסה מיוחדים. התמורה, עם זאת, מתגלה כבר במהלך הנסיעה – הנופים המתגלים לעין, המשתנים כל העת. במעברי ההרים הגבוהים ילדי הרועים מציעים לעוברים בדרך לרכוש מהם את אותו פרח ענק, הנקרא "לוטוס קרחונים", סגולה להצלחת הדרך. ממראות מדבר צחיחים, אל מורדות מיוערים, מעברי הרים טרשיים ולבסוף – כמו אנחת רווחה – ערבת העשב הפנימית שמתגלה בהדרגה.
 
האוטונומיה המונגולית מהווה כחמישית משטחו של מחוז ש'ינג'יאנג, שהוא המחוז הגדול ביותר בסין, והיא משתרעת על פני שטח שגודלו 320 אלף קמ"ר. לא ברור לחלוטין מתי הגיעו המונגולים לאזור. ככל הנראה הם התיישבו פה בראשית המאה ה- 13 לסה"נ, עם התפשטות הכיבושים מערבה בימי צ'ינגיס חאן. העיירה עצמה הוקמה רק בשנת 1954, בעידן סין הקומוניסטית, כמרכז אדמיניסטרטיבי אזורי ומכאן המראה הדלוח שלה. כיום חיים בה כ- 3,000 תושבים.
לינה ואירוח באזור מונגוליה - הזמנות והשוואת מחירים
 

חיוך של ילדה מונגולית  (צילום: יובל נעמן)
 
פסטיבל נאדאם
עם הגעתם לעיירה חברו הרוכבים אל חבריהם שכבר נמצאו במקום. המון אדם התקבץ סביב זירת עפר מוקפת מעקה ברזל וציפה לטקס הפותח את פסטיבל הנאדאם. מיד לאחר טקס הפתיחה. בו צעדו נשים לבושות בתלבושת משי מסורתית, שנשאו לפני בכירי הקהילה המונגולית צעיפי קטאק לבנים המעידים על טוהר כוונות ואמונה, מיהרו הכל אל זירת מרוצי הסוסים, הנמצאת במרחק של כקילומטר משם. תלמידי בית הספר האזורי, לבושים אף הם בתלבושות חג, נושאים דגלים צבעוניים ומציגים ריקודים עממיים.

קודם לכן, באותו בוקר העפילו רבים ועימם אני, אל הגבעה המתנשאת מעל העיירה, זו שברומה מקדש קטן. כאן ניהלו מספר נזירים בודהיסטיים טקס שנפתח בתרועת חצוצרות עמומה שהתגלגלה על פני המרחב ודרבנה את הסוסים הקרבים להחיש דהירתם. מנחות של בקבוקי שתייה, חפיסות חמאה וביסקוויטים נערמו בפתח המקדש המאכסן בתוכו אסטלת אבן גדולה מהמאה ה- 18 לסה"נ. עשן קטורת הסתלסל ועשה את דרכו בעד מחרוזות דגלי התפילה הצבעוניים שנתלו במקום. "תתלה דגל", החישו בי כמה נשים, "זה יום טוב לתלות בו דגלים".
 
רוכבת על סוסה  (צילום: יובל נעמן)
 





בנדידה מתמדת
תנאי החיים הקשים בערבות הגדולות של מרכז אסיה, גוזרות על החיים בהן נדודים תמידיים. בהקבלה לעננים המשייטים ברקיע הרחב, הסוכך על המרחבים, כשהם חוצים אותו מקצה אל קצה, כך גם האנשים החיים בהם, נמצאים בתנועה מתמדת. בניגוד לעננים, הנעים עם הרוח, הנוודים, כמו חיות הבר, עוקרים ממקומם וממשיכים הלאה בעקבות העשב הצומח.

בהעדר השפעתו הממזגת והממתנת של הים, האקלים בערבות מרכז אסיה, המקום הרחוק ביותר מכל אוקיינוס ומכל ים בעולם, הוא קיצוני ביותר. משרע הטמפרטורות בין החורף לקיץ עצום. בעוד הקיץ לוהט - החורף מקפיא. אולם גם בקיץ וגם בחורף פרושה מעליהם כיפת השמיים ובלילה חופה אינסופית של זהרורי כוכבים. לא בכדי הפך הרקיע, 'טינגרי' במונגולית, לאלוהיהם הקדום של יושבי הערבות.
 
התנועה אחר העשב היא צורך קיומי בסיסי ביותר. מהעשב ניזונות הבהמות ומהבהמות ניזונים בני האדם. בהעדר עשב, הבהמות לא יכולות להתקיים וכשאין בשר, המרכיב העיקרי של התפריט המרכז-אסייתי, נכחדת גם החברה האנושית. מעט מאד לחם ניתן להוציא, אם בכלל, מאדמת הערבות החרבה והקפואה. את החיטה, הדוחן או האורז, תמיד השיגו הנוודים מאזורים חקלאיים מרוחקים בדרך של סחר חליפין או גזל. לא הרבה יכלו אנשי הערבה להציע לאנשי ארץ המזרע, החיים על גידוליהם. בתמורה לדגן הם יכלו לתת עורות, צמר, בשר ומוצרי חלב, אולם כל אלו נמצאו, גם אם לא באותן כמויות, אף אצל יושבי הקבע.
את הקיץ, העונה שבה מפשירים השלגים בנקודות הגבוהות יותר, עושים הנוודים בעמקים הגבוהים – על מנת לנצל את העשב הרענן שצץ תחת מעטה הקרח המפשיר. את החורפים הם עושים במקומות נמוכים יחסית, בהם יכולים בעלי החיים לבטוש ברגליהם בשכבת שלג דקה יחסית ולמצוא מתחתיו עשב קמל מצהיב.
 
בשיירה מונעת כוח מונגולי ושני יאקים  (צילום: יובל נעמן)
 
החזרה מזרחה
במאה ה- 17 החליט תאגיד השבטים המונגולי טורגוטי (Torguts, הנקרא לעתים גם קלמוקי Kalmucks),  מאזור מערב מונגוליה, להגר צפון-מערבה אל אזור נהר הוולגה, כדי למצוא שטחי מרעה טובים יותר. בהגעתם מערבה הפכו רבים מהגברים בתאגיד השבטים לחיילים בצבאותיו של הצאר הרוסי. אולם כעבור מאה שנה החליטו השבטים, מסיבות שאינן לחלוטין ברורות, על חזרה המונית מזרחה. בערבות אין ואקום התיישבותי ובהיעדרם שטחיהם נתפשו במהירה על ידי שבטים אחרים.
 
בדרכם מזרחה הותקפו הטורגוטים על-ידי קוזאקים ושבטים נוודים אחרים ונפגעו קשה. כשהגיעו אל הגבול מנו רק 70 אלף נפש, פחות ממחצית ממספר האנשים שיצאו מערבה. הקיסר צ'יאן לונג (Qianlong), ששלט אז בסין (בין השנים 1736-1796), קיבל אותם בברכה, העניק להם את כרי המרעה באזור ואף מסר להם סוסים, כבשים, ביגוד, יורטות (הקרויות בשפתם "גר") ותה. לאור סיפורם של הטורגוטים, אין זה מפליא שאחד מבתי ההארחה בבאיאן-בולג  נקרא Dong way, בסינית "החזרה מזרחה".
 
האסטלה הגדולה, הניצבת בכניסה למקדש הקטן שבראש הגבעה, נושאת את הבטחתו החקוקה באבן של קיסר סין, לדאוג לבני השבטים שנמצאו מעתה תחת חסותו. בתמורה לכך הבטיחו לו את אמונם כמגני אזור הספר.
"אנחנו אחים", מסביר לי אחד המונגולים שנדחקים סביבי כדי לצפות טוב יותר בתהלוכה החולפת. הוא מצביע על הסינים שעל הבמה ועליו וכורך יחד את אצבעותיו. "שטויות", מבטל חברי בן המיעוט האויגורי המוסלמי את דבריו. "עם אחים כאלה עדיף שלא תהיה משפחה".
 
 
יש זמן...  (צילום: יובל נעמן)
 
חג העשב המוריק
על חשיבותו של העשב עבור יושבי הערבות ניתן לעמוד גם כיום. כשהערבות הנרחבות אך נפרדות מקיפאון החורף ושבות לעטות דוק של ירק, יוצאים בני הערבות לחגוג את החג הגדול מכל; את חג העשב המונגולי הנקרא "נאדאם". המרחבים העצומים שכמו מותחים אבריהם לאחר שהסירו מעליהם שמיכה לבנה, שזורים פסי עקלתון תכולים של מי קרח מפשירים. עבור דרי הערבות, התחדשות העשב מסמלת את תחייתם. זקיפת הגבעולים נותנת אות לפתיחתה של עונת ההמלטות ונראה כי בעליצות רבה הם מתירים לראשיהם הזקופים להיכסס עד דק, בשיני האימהות הרעבות, כדי שיועשר החלב בו הן מניקות את צאצאיהן.
 
החגיגות נערכות בראשית הקיץ, בחודש יולי. בהמשך הקיץ מעפילים חלק מהנוודים אל הרמות הגבוהות ומנצלים את עונת הירק הקצרה ואז אינם יכולים להתפנות כדי להשתתף בחגיגות הנערכות בעמקים הנמוכים. החגיגות בבאיאן-בולג נמשכות יומיים לפחות וכוללות תוכנית המורכבת מתפילות ציבוריות, הצעת מנחות לישויות בודהיסטיות רמות (מאז המאה ה-13 אמונתם ודתם של המונגולים היא בודהיזם טיבטי), תהלוכה במלבושי משי חגיגיים ובשלל תלבושות מסורתיות, שלעיתים נראות מצועצעות עד מאד, וריקודים מסורתיים. עיקרה של החגיגה היא הפגנת כוחם של המונגולים והצגת הכישורים, שבעזרתם הפכו בעבר לאימת העולם.
כתבות על טיבט
 
 
במסדר לצילום  (צילום: יובל נעמן)
 
מונגולי על סוסו
במסגרת החגיגה נערכים מרוצי סוסים, תחרויות היאבקות ועוד. כאשר ניצבים בשולי מסלול המרוצים וצופים בילדים קטנים, רוכבים על גבם החשוף של סוסים שועטים, שפיהם מקציף, מרעידים את הקרקע ומתיזים רגבי עפר מאחוריהם, אפשר לחוש במשהו את עוצמתו של הנחשול המונגולי שפרץ מהערבות לפני כ- 800 שנה וזרע הרס בכל אשר פנה. עוצמה זו מתבטאת באופן סמלי בתחפושותיהם של חלק מהמשתתפים, הלבושים כחיילים מונגוליים מימים עברו. קהל רב עומד בשולי זירת המרוצים ועוקב בדריכות אחר המתחרים. רבים בקהל צופים בתחרות ממרומי גב הסוס ועתידים, בתורם שלהם, להפגין כישוריהם.
 
לאור הכרת הטובה לקיסר צ'יאן-לונג, לא מפתיע שגם כיום נוכחים בטקס נציגי השלטון הסיני, הנושאים דברים בשם הממשלה בבייג'ינג והתושבים חולקים להם כבוד גדול. מונגולים רכובים על סוסים ויאקים חולפים תחת במת הכבוד, שהוקמה במיוחד בסמוך לזירת המרוצים, ומניפים את דגלי סין לפני הנציגים הבכירים. לצד מרוצי הסוסי,ם שהמקצים בהם נמשכים שעות רבות ולעיתים אף גולשים אל יום המחרת, נערכות תחרויות ההיאבקות. כמו במרוצים, גם בתחרויות אלו ההתפלגות נעשית לפי גיל. המטרה היא להפיל את היריב על הקרקע וכולם להוטים להפגין את יכולותיהם. מעניין במיוחד לצפות בתחרויות ההיאבקות של הילדים הקטנים, הלבושים במכנסיים כהים, באפודה פתוחה חסרת שרוולים, החושפת בטן וזרועות שריריות, וסרט אדום סביב מצחם. בקרבות שביניהם יש משהו רב חשיבות ומאופק. במהלך התחרות הם מתנהגים כמו גברים לכל דבר; מקבלים בהכנעה תבוסה ונמנעים מצרחות ניצחון עם זכייתם. "בוא להיאבק", הם מזמינים אותי בתנועות רחבות ומצביעים על הנערים הבוגרים יותר, שיכולים להיות לי מתחרים. אני מצביע על המצלמה והם דוחים את התירוץ בבוז.
 
 
האדמה הקשה  (צילום: יובל נעמן)
 
תחרויות נשים
בזמן שהגברים והנערים התגוששו ביניהם, הנשים התרכזו במתחם נפרד ועסקו בתחרויות משלהן. רבות מהן היו לבושות בהידור רב; תלבושת המשי המסורתית בהקה למרחוק ומצחיק היה לראות שאחדות מהן נעלו נעלי עקב גבוהות (שלעיתים שקעו בקרקע הבוצית) ונשאו על זרוען תיק מצועצע, שמתוכו נשלף בחינניות טלפון סלולרי. על התחרויות פיקח נזיר בודהיסטי, שלפניו הונחה קערת מנחה גדולה, שתכולתה איברים פנימיים וגולגולת כבש מבושלת בשלמותה. חשבתי על אידיאל הצמחונות הבודהיסטי שנגוז וזכרתי את דלות המזון בערבות. כאן הצמחונות היא אכן פריבילגיה של ממש. התחרויות כללו חליבת פרה וסוסה, אריגה, התרת קשרים מסובכים ועוד. המחזה שבו קבוצת נשים לבושה בגדי משי מהודרים, רוכנת למרגלות פרות ומנסות למלא במהירות האפשרית דליי פלסטיק ורודים, הוא סוריאליסטי לחלוטין, במיוחד אם מרימים לרגע את הראש וסוקרים את המרחבים סביב. למרות קיומו של המנעד העדין בין חיי מסורת לקדמה, כמעט מפתה לחפש בין הנשים המתחרות את רוקמת הדרקונים, עליה מספר ג'ינגיס אייטמטוב בספרו "והיום אינו כלה". היכן היא אותה אשת ערבות יפה, שבליבה פועמת האהבה הרחבה כמו הערבה כולה?
 
בערב, לאור תאורה קלושה ומדורות, נערכים ריקודים לקול שירה והשמחה רבה. "עכשיו זה לא קרב, תרקוד!" מסמנים לי כמה מהנערים בהם צפיתי מתגוששים בבוקר. גם עתה תלויה על צווארי המצלמה, אבל אני נעתר להזמנה ומתאים את צעדי הגמלוניים ליתר המכרכרים במעגל.
 
עבור רבים מהמונגולים הנאדאם הוא הזדמנות חד שנתית להתרועע עם מספר כה רב של אנשים, שאת רבים מהם הם כלל לא פוגשים משך השנה כולה. בשאר ימות השנה הם עסוקים בדאגה אינטנסיבית למחייה שוטפת ומשך שבועות רבים במהלך החורף הם עשויים להימצא בבידוד רב. על מצע העשב ותחת חופת הכוכבים האינסופית נפרשות שמיכות ומתנהלות שיחות ערות וקולניות אל תוך הלילה. הנאדאם הוא הזדמנות נהדרת להחליף חדשות ולהתעדכן בכל הנעשה ברחבי הערבה. נערים ונערות שהגיעו לפרקם פחות מתעניינים באקטואליה. הם מתנהלים בליבות מפעמים ומנסים לראות ולהיראות בעיני בני גילם ואולי גם לזכות בכמה רגעים נדירים של הסתודדות, שכן לא אחת במקביל לצמיחת העשב בנאדאם גם ניצני אהבה פורחים ועולים. בניגוד לקרוביהם במונגוליה עצמה, עבור בני באיאן-בולג  חג הנאדאם אינו רק חג העשב, אלא גם חג החזרה מזרחה, אל חיקן של הערבות, שעבורם – קשות ודלות ככל שתהיינה, הן ביתם.
 
 
הדשא של השכן ירוק יותר, אבל השמיים של כולם כחולים כחולים...  (צילום: יובל נעמן)
 




 
הדשא של השכן ירוק יותר
הערבות הולידו מקרבן אנשים חזקים ומחושלים, היכולים להתמודד עם תנאים פיזיים קשים במיוחד. הדבר ניכר גם כיום בעור פניהם של הנוודים – הצרוב מקרינת השמש, מרוחות עזות ומיובש. החוק הנכון גם לכל מקום אחר, תקף באופן קיצוני במיוחד בערבות: מי שאינו יכול להתמודד עם תנאי המחייה - לא שורד. הקושי המהותי ביותר של יושבי הערבות הנודדים הוא העדר מחסני מזון. מדהים לגלות שקושי זה השפיע על כלל ההיסטוריה של העולם הקדום והיה גורם מעצב מרכזי שלה. בניגוד לחברה חקלאית, היושבת קבע על אדמתה, מייצרת את מזונה בעצמה ומחזיקה מחסנים היכולים לשמש אותה בעתות משבר ובמהלך שנות בצורת, הנוודים חסרים מאגרי מזון (בעולם הקדום היה מקובל כי מחסני עיר השמורים היטב, יכולים לכלכל את תושביה בצמצום, לתקופה של עד שבע שנים. הדבר בא לידי ביטוי בחלומותיו של פרעה המבוארים על ידי יוסף בדמות שבע הפרות והשיבולים הרזות). תנאי החיים שלהם לא מאפשרים אגירת מזון. בהעדר תוצרת חקלאית אין מה לאגור. בשר קשה ביותר לשמר, וממילא – הנדודים התכופים ממקום למקום מחייבים אותם לקחת איתם רק את ההכרחי לקיומם.
 
מאגרי המזון היחידים של הנוודים הם העדרים עצמם ואם חלילה נפגעות הבהמות במגפה קשה או במהלכה של שנת בצורת - העדרים הולכים ומתדלדלים ובבת אחת נקלעים יושבי הערבות לרעב בלתי נסבל. בצוק העתים, חוק הערבות הוא פשוט – כשהבטן מקרקרת יוצאים לתקוף את יושבי ארץ המזרע הסמוכה וחומסים בה מכל הבא ליד. הפשיטות בדרך כלל לא נועדו לכבוש שטחים ולהתיישב בהם, אלא כדי לשבור רעב ולחזור אל הערבה על בטן מלאה.
אורח החיים של יושב הקבע נחשב בזוי בעיני הנווד (עמדת הנחיתות ההיסטורית של הנוודים ביחס ליושבי הקבע גרמה להם ליצור אתוסים שבהם מתקיים היפוך תפקידים לפיהם, הנוודים לעד נעלים מהחקלאים. רעיון זה רווח גם בקרב הבדואים בנגב, המתייחסים אל הפלאח, עובד האדמה, כאל הדבר הנחות והשפל ביותר).
 
 
עם כובע מסורתי  (צילום: יובל נעמן)
 
נוודים בכיבושיהם
כשפשטו גלי הנוודים הרעבים פעם אחר פעם ממרכז אסיה, שום כוח שבעולם לא יכול היה לעמוד כנגדם. אפילו הצבא הסיני הגדול, שכמו כל צבא אחר גם הוא "צעד על קיבתו", לא יכול היה להתמודד עם הלוחמים המונגולים, שרצונם להשביע את רעבונם מילא אותם תעוזה. לאיכרים הסיניים לא היה משנה אם שילמו מעשרות לקיסר או לכובשים מצפון ולכן בדרך כלל העדיפו שלא להילחם בתוקפים כלל.
גם ארצנו הקטנה, השוכנת בשולי המדבר, נפגעה משך כל ההיסטוריה על ידי עמים נוודים שעלו לחמוס את תנובתה: המדיינים, אותם גירש גדעון השופט, העמלקים שהובסו על ידי המלך דוד, זרח הכושי ואנשיו שניגפו על ידי אסא מלך יהודה ורבים אחרים. בדרך כלל נשאו הפלישות המרכז אסייתיות אופי של מתקפות שבטיות נפרדות, ללא ארגון כולל, אולם במקרים מסוימים התאגדו המסגרות השבטיות של הנוודים תחת מנהיג חזק וכריזמטי שריכז תחתיו צבאות ענק. במקרים אלו הייתה מטרתם לכבוש על מנת להקים אימפריה, אך ההיסטוריה מלמדת שגם משקמו אימפריות אלו, הן לא האריכו ימים ובדרך כלל קרסו עם מותו של המנהיג (למשל אטילה ההוני), בעקבות סכסוכים פנימיים ומאבקי שליטה בין הטוענים לכס והשבטים השונים.
 
בסין המסורתית הייתה אימה תמידית מפני פלישות עמי הערבות הצפוניות, שנחשבו ברברים. במאה השנייה לפנה"ס שב ותקף את סין עם המכונה ש'יונג-נו (Xiongnu), שבניסיון להביסו נפרצה לראשונה הדרך מסין מערבה – אל עבר עמק פרגנה - אותה דרך שלימים תכונה "דרך המשי", במאות 5-4 לסה"נ היו אלו ההונים, שבמקביל להטלת חיתתם על בני אירופה גרמו גם לקיסרי סין לרעוד. חוקרים רבים סבורים כי החומה הסינית, המפעל האדריכלי הגדול בתבל, הוקמה כדי למנוע מהנוודים לפלוש אל סין וכדי להרחיק אותם ממקורות המים שאפשרו את קיומם.
 
במאה העשירית לסה"נ פשטו מערבות מרכז אסיה הסלג'וקים, נוודים טורקים שהתאסלמו בעקבות קשריהם האדוקים עם ממלכת בית עבאס בבגדאד. כשפרצו מהערבות הייתה מטרתם להקים ממלכה משלהם. חיש מהרה השתלטו על בגדאד ובית המלוכה העבאסי וכבשו את כל המרחב שבינה לבין מיצרי הבוספורוס והדרדנלים במערב אסיה. למעשה, הם אלו שהפכו את אסיה הקטנה לטורקית. הבא בתור לפשוט מהערבות דרומה ומערבה, היה הגדול מכולם - צ'ינגיס חאן, שהנהיג חידושים יוצאי דופן, שאפשרו לו לאחד את כל השבטים תחת מטהו והנהיג מדיניות כיבושים ושלטון יעילה להחריד, שאפשרה לו להחזיק לזמן מה באימפריה הגדולה ביותר של ימי קדם.
 
בבאיאן-בולג המראות הם כה נוראי הוד ותחושת החסד כה רבה, עד כי נדמה שענן קטן מלווה כל אדם באשר הוא הולך, כפי שלפי הסיפורים ליווה ענן כזה את ג'ינגיס חאן במסעו מערבה.
 
החומה הסינית - ברשימת פלאי תבל





יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם








מספר צפיות: 6164
1238