ראג'סטאן – יעדי טיול ותרבות (חלק ב')
מאת: יובל נעמן
כתבה שנייה בסדרה בת שתי כתבות, הסוקרת את יעדי הטיול המרכזיים של ראג'סטאן, תרבותה הייחודית וההיסטוריה שלה. בכתבה הראשונה תוארה ההתאבדות ההמונית, שנערכה במבצר צ'יטור, וביקרנו בעיר ג'איפור.
מפת היעדים המוזכרים בסדרת הכתבות על ראג'סטאן, ומלון מומלץ בעיר
דרום ראג’סטאן – קומבלגר
אחרי אירוע הג'והאר , ההתאבדות ההמונית של שנת 1303, עמו פתחנו את הכתבה הראשונה בסדרה בת שתי כתבות, חזר טקס הג'והאר גם במצור שערך בהאדור-שאה בשנת 1535. מאוחר יותר, בפברואר 1568, הקריבו עצמם על מזבח הכבוד מספר עצום של 12,000 לוחמים ראג’פוטים ו- 18,000 נשים וילדים. הם שרפו את עצמם כדי לא להיכנע לשליט המוגולי הענק אכבר הגדול, שכבש את רוב הודו והקים את האימפריה הגדולה ביותר שידעה הודו מאודה.
אכבר, הקיסר השלישי בשושלת המוגולית, שבנה את המבצר האדום ( Lal Qila, לאל-קאלה) בעיר אגרה ( Agra ) , ואת העיר המפוארת פטהפור סיקרי ( Fatehpur Sikri), נכנס לחבל הארץ הזנוח של הראג’ות לצרף אותו להודו. בדרכו השמיד רבים שעמדו בדרכו.
על תקופת שלטונו של אכבר הגדול בכתבה על נשים וארמונות בהודו
מצודה לא פחות מרשימה ואולי אף יותר, המדגימה את כוחם וביצוריהם של הראג'ות של דרום ראג'סטאן, היא מצודת קומבלגר (Kumbhalgarh) . חומותיה באורך של 36 קילומטרים, מקיפות ארמון רב קומות שהוקם בידי ראנה קומבה (Maharana Kumbha) מלך מייוואר, במאה ה-15. יש האומרים שזו החומה השנייה באורכה בעולם (אחרי החומה הסינית), והארוכה ביותר בעולם שנותרה בשלמותה גם לאחר פגעי הזמן. זהו מבצר שפחות אגדות סופרו עליו אבל את כוחו ומעמדו אפשר לראות גם כיום.
המבצר הגבוה ביותר בראג'סטאן, בגובה של 1,100 מטר, שבתחום חומותיו 360 מקדשים, מרביתם ג'ייניים והשאר הינדים, וכ-700 עמדות תותחים, ארמונות וגנים פורחים. פרט לכיבוש אחד, הוא עצר במרבית ההיסטוריה את הכובשים הפוטנציאליים והבוזזים מהמדבר מלבוא בשעריו.
מצודת קומבלגר - מצודה לא פחות מרשימה ואולי אף יותר,
המדגימה את כוחם וביצוריהם של הראג'ות של דרום ראג'סטאן (צילום: f9photos)
אודאיפור – העיר החדשה
מהתאבדות הג'והאר של צ'יטור ב- 1535, הוברח יורש העצר הקטין אודאי סינג השני. ראשית לקומבלגר, ובשנת 1568 הקים את ממלכתו בעיר החדשה אודאיפור ( Udaipur), אותה קרא על שמו.
זוהי עיר מדבר רומנטית לחופי אגם פיצ'ולה (Lake Pichola), שכמו העיר פושקר וערים נוספות, היא בעלת קסם מופלא, ויש האומרים שהיא מהרומנטיות בעולם.
אודאיפור - עיר מדבר רומנטית לחופי אגם פיצ'ולה (צילום: Andrey Khrobostov)
אודאיפור היא עיר של ארמונות, שבראשם ארמון האגם מלא ההוד וההדר, שהפך למלון יוקרה מלון טאג' לייק פאלאס אודאיפור ( Taj Lake Palace Udaipur) . מתחם הארמונות שלחוף האגם, חלקו מוזיאון וחלקו האחר גם הוא מלון – והרי צריך להתפרנס, ופרנסת ראג’סטאן מתיירות היא.
מלון טאג' לייק פאלאס אודאיפור - מלון 5 כוכבים, השוכן בארמון שנבנה בשנת 1746 בלב אגם פיצ'ולה,
בנוי משיש ומתאפיין באדריכלות מלכותית (צילום: Taj Lake Palace Udaipur )
להעלות מים מהבאר
שני החופרים מתיישבים להם על כף המנוף, תלויים מעל הבאר בכבל פלדה דק וישן, בטרם ישלשלו אותם לתחתית באר המים להמשיך ולחפור.
איש ממכון התקנים לא היה מאשר הורדת אנשים במנוף פרימיטיבי זה. המנוף המאולתר לקוח מאחת ממחצבות השיש הרבות הפזורות בראג’סטאן, מופעל במנוע פועם, גלגל תנופה ורצועות רחבות של חיכוך.
בעוד המנוף משלשל את החופרים מטה, ממשיכים בסמוך שני שוורים עטורי קרניים להעלות גרה ולהסתובב במעגל, כשהם מניעים בתמסורת רצועות כדים דולפים, המעלים מים לשוקת שעל פני השטח.
שאיבת מים מהבאר בדרך המסורתית (צילום: hadynyah)
בבאר הסמוכה מניעות את פעולת השאיבה נערות יחפות שחורות רגליים, הממלאות כדי נחושת בטרם יצעדו על כביש האספלט הלוהט חזרה לכפרן, שמעבר לאופק בלתי-נראה. הכדים הכבדים על ראשיהן, כמו שצועדות גם הנשים הבוגרות, עם ערמות ענק של שיחים וחומרי בערה או עלווה למטרה כלשהי. שיירות הגמלים, המלוות את הכביש עד לאופק הרחוק, מובילות עצי בערה.
מים ואנרגיה, בסיס החיים גם במדבר. את השאר יכולים לספק צאן, מקנה ובקר, שיהפכו צומח לבשר, חלב, צמר ועור. אגב כך הם ימשיכו לייצר עוגות גללים, שיאספו ויהפכו ביד אומן, הלשה ויוצרת ומעצבת את העוגות החומות, המהבילות, לעוגיות 'בראוניס' שטוחות, שלאחר ייבוש בשמש המדבר היוקדת ישובו למטבח כמקור אנרגיה לבישול.
הנשים הן שואבות המים וחוטבות העצים של מדבר תאר (צילום: יובל נעמן)
המקדשים של דרום ראג'סטאן
שורה ארוכה של אנשים ערומים, צעדיהם מדודים ומתואמים. זה דורך בעקבות רגלי חברו הצועד לפניו, והראשון שבהם מטאטא את המשעול לפני רגליו. גם אם בשוגג יידרכו על נמלה, לא יידרכו על חברותיה - בעצם גם הנמלים הולכות כך בשורה עורפית זו בדרכה של חברתה...
אלו הם בני הדת הג'יינית, אנשי "הגיבור הגדול" מאהאווירה (Mahāvīra). דרום ראג’סטאן זרועה בפאר יצירותיהם, בהן הפאר, כמו באדם עצמו, מופגן כלפי פנים, מגולף בפרטי פרטים בשיש לבן בוהק. אנשי הדת הג'יינית הרגועים והשלווים של מדינת גוג'ראט (Gujarat), שככל הנראה עיצבו את דרך השתיקה הרועמת והמרד הפסיבי של "הנשמה הגדולה" מוהנדס גנדי (Mahatma Gandhi), מצאו דרכם גם לחלקה הדרומי של ראג’סטאן.
המקדשים של הר-אבו (Mount Abu) ושל רנקפור (Ranakpur) שבדרום ראג'סטאן, הם דוגמאות נפלאות למתן חשיבות לפרטים הזעירים בעבודת האדם והאלים ומיצירות המופת ההודיות בכלל.
גילופי השיש בחזית מקדש ג'ייני ( Jain temple) ברנקפור (צילום: Terry Lawrence)
מתן חשיבות לפרטים הזעירים בעבודת האדם והאלים, רנקפור (צילום: Andrey Khrobostov)
מרכז ראג'סטאן – במרכז העלילה
כשהאל הבורא בראהמה סיים את תפקיד הבריאה, היה צריך לסיים את המאורע בפוג'ה (טקס דתי) בעל כללים נוקשים. לשם כך נתן וישנו את פרח הלוטוס הקדוש, שצמח מטבורו, ובמעופו ברקיע נשמט מידיו במקום שלאחר מכן נוצר אגם.
במהלך הפוג'ה היה על בראהמה לטבול באגם, בטרם תשקע החמה, ורחצה רומנטית זו היה עליו לעשות בלוויית אשתו. שלח האל את בנו לקרוא לסארסוואטי אשתו, אבל הבן שפוחז היה, התמהמה, וסארסוואטי, אלת החכמה, בוששה להגיע. בעודו מחפש מוצא, ראה מבטו של האל את בת האיכר החי בסמוך לאגם, ומייד אירגן טקס חתונה מזורז עימה, כדי שיעמוד בנדרולרחצה עם אשתו. כשהגיעה סארסוואטי וראתה זאת, ברוב זעמה קיללה את בעלה וציוותה שלא יבנו לו מקדשים, פרט לזה שיוקם ליד האגם.
בהודו ישנם מקדשים בודדים לכבודו של האל בראהמה, אבל זה של פושקר הוא מהמקדשים הפעילים היחידים והחשוב שבהם.
עולי רגל טובלים באגם של פושקר (צילום: sabirmallick)
פושקר – התרגעות וקדושה
העיירה פושקר ( Pushkar) של היום היא מקום קדוש לעולי הרגל ההינדים, לנוהרים הבודדים אחר בראהמה, קדוש אף לבני הדת הסיקית.
לאור שמש אחרונה של שקיעה, משפחות נגני וזמרי הרחוב עושים מאמצים לסחוט רופיות ממספר מתיירים מתרגעים, הבאים לחזות בסיומו של יום. הם "מנסרים" בקשת רפויה של שערות סוס, שבקצותיה פעמונים, על כלי המיתר הבודד ומיתרי ההרמוניה המתכתיים, תוך כדי שירה מונוטונית.
העיירה פושקר היא מקום קדוש לעולי הרגל ההינדים, לנוהרים הבודדים אחר בראהמה ולבני הדת הסיקית (צילום: nicolemoraira)
אג'מר – הדרך לאקסטזה
מוזיקת קוואלי נשמעת בעיר אג'מר ( Ajmer), מלווה בטאבלה קצבית, דולק דו-צדדי וארמוניום בעל צלילי העוגב הידני והרמוניות האקורדיון. היא מכניסה למוד אקסטאטי סביב קברו של ח'וואג'א-מוהין-אודין-צ'ישטי, הקדוש הסופי שהגיע מפרס להודו וקבור באג'מר. זו היא הדרך לאקסטזה רוחנית, המביאה את המאמין לשערי גן העדן ולפעמים לקימה וריקוד סיבובי סוחף, המזכיר את ריקוד הסופים הטורקיים של הדרווישים המחוללים. מוזיקה גם היא סם להמונים ככל הנראה.
הסופיזם (צופיזם) היא המיסטיקה האיסלמית. יש המשווים אותה לחסידות ויהיה מי שיאמר שזו הקבלה היהודית. כל מי שכנוע לאלוהיו באהבה, הרואה את כל הברואים כחלק מהאלוהות, הרואה באלוהות יצירה של העולם, כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ופועל לשם כך בשירה ומוזיקה, אינו יכול להיות איש רע. עם אסלאם טהור ויפה כזה, עדיף היה שננהל דו-שיח ולא עם חלקיו הלוחמניים יותר.
עוד סוג של מוסיקה וריקוד... (צילום: Dezalb)
ג'ודפור – העיר הכחולה
ג'ודפור (Jodhpur) הכחולה היא עיר יפה. כחול על גווניו השונים: מתכול ועד טורקיז עז, בתוספת שמים כחולים וכוס גדולה של מקאיאנה-לאסי ביד. לאסי הזעפרן הסמיך-מתוק-מרווה וטעים, כמו שאין בשום מקום בהודו ובעולם כולו, במרקם קטיפתי מלטף וטעם פריחה מגן העדן.
מראה מהמבצר על העיר ג'ודפור, העיר הכחולה (צילום: savonia)
עיר של מבצר מדהים, ממנו נשקפים קירות העיר הכחולים וגגות העיר עליהם חיים ההודים. גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של מוריץ קורנליס אשר מופיעים משום מקום ומובילים רק לחלל.
אין סדר לעיר. בליל של מבנים בעלי צורות גיאומטריות מוזרות ופינות חדות. בלב בליל הבתים, השוק וכיכר השעון הצבעוניים, כמו שרק ראג'סטאן יודעת להיות – צובעים את הרחוב בצבעים חמים, בבגדי הנשים ועדייהן וערמת הקצפת הצבעונית שעל ראשי הגברים.
ג'ודפור - גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של אשר (צילום: יובל נעמן)
טבע חי ונושם
ראג’סטאן היא מדבר. מדבר מלא חיים, מאנטילופות ועד לציפורים, כמו שיש בעונות המתאימות בביצות שליד הכפר בהארטפור ( Bharatpur). הפארק הלאומי קאולדאו ( Keoladeo National Park), שהוצף בהוראת הראג’ה, כדי לשמש שדה קטל לעופות – אספקה שוטפת למטבחו, הפך לשמורה, בה מקננים עופות מים ובהן חסידות רבות, משמונה מינים לפחות. המרתקת בהן היא החסידה האסייתית פתוחת המקור ( Asian Openbill Stork ).
עקב הבצורת הקשה הפוקדת את ראג’סטאן, נאלצת החסידה למצוא מקלט במקורות המים שנשארו באזור. מספר העופות יורד בהדרגה, אבל עדיין מגיעות להקות גם לאזור שליד בהארטפור.
חסידת המקור הפתוח האסייתית – רואים מהיכן מגיע שמה (צילום: יובל נעמן)
הציפורים והעופות הקבועים שאינם נודדים, נמצאים בשמורה גם בתקופות הקשות. כך גם אוכלוסיית אנטילופות ותנים רבים שורדים משך כל השנה ברחבי השמורה, שעציה נכרתים בידי תושבי הכפרים שבסביבה, למטרות הסקה וסחר. האושר היחיד שנותר למבקר החורף בשמורה, הוא פגישה עם צמד העגורים הסיביריים, המגיעים לחרוף בה - הזוג האחרון שעדיין זוכר את הדרך לשמורה, לאחר שנים בהן היו מגיעות להקות גדולות של הציפור המלכותית הזאת.
זוג העגורים הסיביריים וצבי כחול, החיים יחדיו בשמורת בהארטפור (צילום: יובל נעמן)
מידע נוסף
כתבות נוספות
המדגימה את כוחם וביצוריהם של הראג'ות של דרום ראג'סטאן
זוהי עיר מדבר רומנטית לחופי אגם פיצ'ולה (Lake Pichola), שכמו העיר פושקר וערים נוספות, היא בעלת קסם מופלא, ויש האומרים שהיא מהרומנטיות בעולם.
להעלות מים מהבאר
שני החופרים מתיישבים להם על כף המנוף, תלויים מעל הבאר בכבל פלדה דק וישן, בטרם ישלשלו אותם לתחתית באר המים להמשיך ולחפור.
איש ממכון התקנים לא היה מאשר הורדת אנשים במנוף פרימיטיבי זה. המנוף המאולתר לקוח מאחת ממחצבות השיש הרבות הפזורות בראג’סטאן, מופעל במנוע פועם, גלגל תנופה ורצועות רחבות של חיכוך.
בעוד המנוף משלשל את החופרים מטה, ממשיכים בסמוך שני שוורים עטורי קרניים להעלות גרה ולהסתובב במעגל, כשהם מניעים בתמסורת רצועות כדים דולפים, המעלים מים לשוקת שעל פני השטח.
שאיבת מים מהבאר בדרך המסורתית (צילום: hadynyah)
בבאר הסמוכה מניעות את פעולת השאיבה נערות יחפות שחורות רגליים, הממלאות כדי נחושת בטרם יצעדו על כביש האספלט הלוהט חזרה לכפרן, שמעבר לאופק בלתי-נראה. הכדים הכבדים על ראשיהן, כמו שצועדות גם הנשים הבוגרות, עם ערמות ענק של שיחים וחומרי בערה או עלווה למטרה כלשהי. שיירות הגמלים, המלוות את הכביש עד לאופק הרחוק, מובילות עצי בערה.
מים ואנרגיה, בסיס החיים גם במדבר. את השאר יכולים לספק צאן, מקנה ובקר, שיהפכו צומח לבשר, חלב, צמר ועור. אגב כך הם ימשיכו לייצר עוגות גללים, שיאספו ויהפכו ביד אומן, הלשה ויוצרת ומעצבת את העוגות החומות, המהבילות, לעוגיות 'בראוניס' שטוחות, שלאחר ייבוש בשמש המדבר היוקדת ישובו למטבח כמקור אנרגיה לבישול.
הנשים הן שואבות המים וחוטבות העצים של מדבר תאר (צילום: יובל נעמן)
המקדשים של דרום ראג'סטאן
שורה ארוכה של אנשים ערומים, צעדיהם מדודים ומתואמים. זה דורך בעקבות רגלי חברו הצועד לפניו, והראשון שבהם מטאטא את המשעול לפני רגליו. גם אם בשוגג יידרכו על נמלה, לא יידרכו על חברותיה - בעצם גם הנמלים הולכות כך בשורה עורפית זו בדרכה של חברתה...
אלו הם בני הדת הג'יינית, אנשי "הגיבור הגדול" מאהאווירה (Mahāvīra). דרום ראג’סטאן זרועה בפאר יצירותיהם, בהן הפאר, כמו באדם עצמו, מופגן כלפי פנים, מגולף בפרטי פרטים בשיש לבן בוהק. אנשי הדת הג'יינית הרגועים והשלווים של מדינת גוג'ראט (Gujarat), שככל הנראה עיצבו את דרך השתיקה הרועמת והמרד הפסיבי של "הנשמה הגדולה" מוהנדס גנדי (Mahatma Gandhi), מצאו דרכם גם לחלקה הדרומי של ראג’סטאן.
המקדשים של הר-אבו (Mount Abu) ושל רנקפור (Ranakpur) שבדרום ראג'סטאן, הם דוגמאות נפלאות למתן חשיבות לפרטים הזעירים בעבודת האדם והאלים ומיצירות המופת ההודיות בכלל.
גילופי השיש בחזית מקדש ג'ייני ( Jain temple) ברנקפור (צילום: Terry Lawrence)
מתן חשיבות לפרטים הזעירים בעבודת האדם והאלים, רנקפור (צילום: Andrey Khrobostov)
מרכז ראג'סטאן – במרכז העלילה
כשהאל הבורא בראהמה סיים את תפקיד הבריאה, היה צריך לסיים את המאורע בפוג'ה (טקס דתי) בעל כללים נוקשים. לשם כך נתן וישנו את פרח הלוטוס הקדוש, שצמח מטבורו, ובמעופו ברקיע נשמט מידיו במקום שלאחר מכן נוצר אגם.
במהלך הפוג'ה היה על בראהמה לטבול באגם, בטרם תשקע החמה, ורחצה רומנטית זו היה עליו לעשות בלוויית אשתו. שלח האל את בנו לקרוא לסארסוואטי אשתו, אבל הבן שפוחז היה, התמהמה, וסארסוואטי, אלת החכמה, בוששה להגיע. בעודו מחפש מוצא, ראה מבטו של האל את בת האיכר החי בסמוך לאגם, ומייד אירגן טקס חתונה מזורז עימה, כדי שיעמוד בנדרולרחצה עם אשתו. כשהגיעה סארסוואטי וראתה זאת, ברוב זעמה קיללה את בעלה וציוותה שלא יבנו לו מקדשים, פרט לזה שיוקם ליד האגם.
בהודו ישנם מקדשים בודדים לכבודו של האל בראהמה, אבל זה של פושקר הוא מהמקדשים הפעילים היחידים והחשוב שבהם.
עולי רגל טובלים באגם של פושקר (צילום: sabirmallick)
פושקר – התרגעות וקדושה
העיירה פושקר ( Pushkar) של היום היא מקום קדוש לעולי הרגל ההינדים, לנוהרים הבודדים אחר בראהמה, קדוש אף לבני הדת הסיקית.
לאור שמש אחרונה של שקיעה, משפחות נגני וזמרי הרחוב עושים מאמצים לסחוט רופיות ממספר מתיירים מתרגעים, הבאים לחזות בסיומו של יום. הם "מנסרים" בקשת רפויה של שערות סוס, שבקצותיה פעמונים, על כלי המיתר הבודד ומיתרי ההרמוניה המתכתיים, תוך כדי שירה מונוטונית.
העיירה פושקר היא מקום קדוש לעולי הרגל ההינדים, לנוהרים הבודדים אחר בראהמה ולבני הדת הסיקית (צילום: nicolemoraira)
אג'מר – הדרך לאקסטזה
מוזיקת קוואלי נשמעת בעיר אג'מר ( Ajmer), מלווה בטאבלה קצבית, דולק דו-צדדי וארמוניום בעל צלילי העוגב הידני והרמוניות האקורדיון. היא מכניסה למוד אקסטאטי סביב קברו של ח'וואג'א-מוהין-אודין-צ'ישטי, הקדוש הסופי שהגיע מפרס להודו וקבור באג'מר. זו היא הדרך לאקסטזה רוחנית, המביאה את המאמין לשערי גן העדן ולפעמים לקימה וריקוד סיבובי סוחף, המזכיר את ריקוד הסופים הטורקיים של הדרווישים המחוללים. מוזיקה גם היא סם להמונים ככל הנראה.
הסופיזם (צופיזם) היא המיסטיקה האיסלמית. יש המשווים אותה לחסידות ויהיה מי שיאמר שזו הקבלה היהודית. כל מי שכנוע לאלוהיו באהבה, הרואה את כל הברואים כחלק מהאלוהות, הרואה באלוהות יצירה של העולם, כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ופועל לשם כך בשירה ומוזיקה, אינו יכול להיות איש רע. עם אסלאם טהור ויפה כזה, עדיף היה שננהל דו-שיח ולא עם חלקיו הלוחמניים יותר.
עוד סוג של מוסיקה וריקוד... (צילום: Dezalb)
ג'ודפור – העיר הכחולה
ג'ודפור (Jodhpur) הכחולה היא עיר יפה. כחול על גווניו השונים: מתכול ועד טורקיז עז, בתוספת שמים כחולים וכוס גדולה של מקאיאנה-לאסי ביד. לאסי הזעפרן הסמיך-מתוק-מרווה וטעים, כמו שאין בשום מקום בהודו ובעולם כולו, במרקם קטיפתי מלטף וטעם פריחה מגן העדן.
מראה מהמבצר על העיר ג'ודפור, העיר הכחולה (צילום: savonia)
עיר של מבצר מדהים, ממנו נשקפים קירות העיר הכחולים וגגות העיר עליהם חיים ההודים. גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של מוריץ קורנליס אשר מופיעים משום מקום ומובילים רק לחלל.
אין סדר לעיר. בליל של מבנים בעלי צורות גיאומטריות מוזרות ופינות חדות. בלב בליל הבתים, השוק וכיכר השעון הצבעוניים, כמו שרק ראג'סטאן יודעת להיות – צובעים את הרחוב בצבעים חמים, בבגדי הנשים ועדייהן וערמת הקצפת הצבעונית שעל ראשי הגברים.
ג'ודפור - גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של אשר (צילום: יובל נעמן)
טבע חי ונושם
ראג’סטאן היא מדבר. מדבר מלא חיים, מאנטילופות ועד לציפורים, כמו שיש בעונות המתאימות בביצות שליד הכפר בהארטפור ( Bharatpur). הפארק הלאומי קאולדאו ( Keoladeo National Park), שהוצף בהוראת הראג’ה, כדי לשמש שדה קטל לעופות – אספקה שוטפת למטבחו, הפך לשמורה, בה מקננים עופות מים ובהן חסידות רבות, משמונה מינים לפחות. המרתקת בהן היא החסידה האסייתית פתוחת המקור ( Asian Openbill Stork ).
עקב הבצורת הקשה הפוקדת את ראג’סטאן, נאלצת החסידה למצוא מקלט במקורות המים שנשארו באזור. מספר העופות יורד בהדרגה, אבל עדיין מגיעות להקות גם לאזור שליד בהארטפור.
חסידת המקור הפתוח האסייתית – רואים מהיכן מגיע שמה (צילום: יובל נעמן)
הציפורים והעופות הקבועים שאינם נודדים, נמצאים בשמורה גם בתקופות הקשות. כך גם אוכלוסיית אנטילופות ותנים רבים שורדים משך כל השנה ברחבי השמורה, שעציה נכרתים בידי תושבי הכפרים שבסביבה, למטרות הסקה וסחר. האושר היחיד שנותר למבקר החורף בשמורה, הוא פגישה עם צמד העגורים הסיביריים, המגיעים לחרוף בה - הזוג האחרון שעדיין זוכר את הדרך לשמורה, לאחר שנים בהן היו מגיעות להקות גדולות של הציפור המלכותית הזאת.
זוג העגורים הסיביריים וצבי כחול, החיים יחדיו בשמורת בהארטפור (צילום: יובל נעמן)
מידע נוסף
כתבות נוספות
הנשים הן שואבות המים וחוטבות העצים של מדבר תאר
אלו הם בני הדת הג'יינית, אנשי "הגיבור הגדול" מאהאווירה (Mahāvīra). דרום ראג’סטאן זרועה בפאר יצירותיהם, בהן הפאר, כמו באדם עצמו, מופגן כלפי פנים, מגולף בפרטי פרטים בשיש לבן בוהק. אנשי הדת הג'יינית הרגועים והשלווים של מדינת גוג'ראט (Gujarat), שככל הנראה עיצבו את דרך השתיקה הרועמת והמרד הפסיבי של "הנשמה הגדולה" מוהנדס גנדי (Mahatma Gandhi), מצאו דרכם גם לחלקה הדרומי של ראג’סטאן.
המקדשים של הר-אבו (Mount Abu) ושל רנקפור (Ranakpur) שבדרום ראג'סטאן, הם דוגמאות נפלאות למתן חשיבות לפרטים הזעירים בעבודת האדם והאלים ומיצירות המופת ההודיות בכלל.
המקדשים של הר-אבו (Mount Abu) ושל רנקפור (Ranakpur) שבדרום ראג'סטאן, הם דוגמאות נפלאות למתן חשיבות לפרטים הזעירים בעבודת האדם והאלים ומיצירות המופת ההודיות בכלל.
מרכז ראג'סטאן – במרכז העלילה
כשהאל הבורא בראהמה סיים את תפקיד הבריאה, היה צריך לסיים את המאורע בפוג'ה (טקס דתי) בעל כללים נוקשים. לשם כך נתן וישנו את פרח הלוטוס הקדוש, שצמח מטבורו, ובמעופו ברקיע נשמט מידיו במקום שלאחר מכן נוצר אגם.
במהלך הפוג'ה היה על בראהמה לטבול באגם, בטרם תשקע החמה, ורחצה רומנטית זו היה עליו לעשות בלוויית אשתו. שלח האל את בנו לקרוא לסארסוואטי אשתו, אבל הבן שפוחז היה, התמהמה, וסארסוואטי, אלת החכמה, בוששה להגיע. בעודו מחפש מוצא, ראה מבטו של האל את בת האיכר החי בסמוך לאגם, ומייד אירגן טקס חתונה מזורז עימה, כדי שיעמוד בנדרולרחצה עם אשתו. כשהגיעה סארסוואטי וראתה זאת, ברוב זעמה קיללה את בעלה וציוותה שלא יבנו לו מקדשים, פרט לזה שיוקם ליד האגם.
בהודו ישנם מקדשים בודדים לכבודו של האל בראהמה, אבל זה של פושקר הוא מהמקדשים הפעילים היחידים והחשוב שבהם.
עולי רגל טובלים באגם של פושקר (צילום: sabirmallick)
פושקר – התרגעות וקדושה
העיירה פושקר ( Pushkar) של היום היא מקום קדוש לעולי הרגל ההינדים, לנוהרים הבודדים אחר בראהמה, קדוש אף לבני הדת הסיקית.
לאור שמש אחרונה של שקיעה, משפחות נגני וזמרי הרחוב עושים מאמצים לסחוט רופיות ממספר מתיירים מתרגעים, הבאים לחזות בסיומו של יום. הם "מנסרים" בקשת רפויה של שערות סוס, שבקצותיה פעמונים, על כלי המיתר הבודד ומיתרי ההרמוניה המתכתיים, תוך כדי שירה מונוטונית.
העיירה פושקר היא מקום קדוש לעולי הרגל ההינדים, לנוהרים הבודדים אחר בראהמה ולבני הדת הסיקית (צילום: nicolemoraira)
אג'מר – הדרך לאקסטזה
מוזיקת קוואלי נשמעת בעיר אג'מר ( Ajmer), מלווה בטאבלה קצבית, דולק דו-צדדי וארמוניום בעל צלילי העוגב הידני והרמוניות האקורדיון. היא מכניסה למוד אקסטאטי סביב קברו של ח'וואג'א-מוהין-אודין-צ'ישטי, הקדוש הסופי שהגיע מפרס להודו וקבור באג'מר. זו היא הדרך לאקסטזה רוחנית, המביאה את המאמין לשערי גן העדן ולפעמים לקימה וריקוד סיבובי סוחף, המזכיר את ריקוד הסופים הטורקיים של הדרווישים המחוללים. מוזיקה גם היא סם להמונים ככל הנראה.
הסופיזם (צופיזם) היא המיסטיקה האיסלמית. יש המשווים אותה לחסידות ויהיה מי שיאמר שזו הקבלה היהודית. כל מי שכנוע לאלוהיו באהבה, הרואה את כל הברואים כחלק מהאלוהות, הרואה באלוהות יצירה של העולם, כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ופועל לשם כך בשירה ומוזיקה, אינו יכול להיות איש רע. עם אסלאם טהור ויפה כזה, עדיף היה שננהל דו-שיח ולא עם חלקיו הלוחמניים יותר.
עוד סוג של מוסיקה וריקוד... (צילום: Dezalb)
ג'ודפור – העיר הכחולה
ג'ודפור (Jodhpur) הכחולה היא עיר יפה. כחול על גווניו השונים: מתכול ועד טורקיז עז, בתוספת שמים כחולים וכוס גדולה של מקאיאנה-לאסי ביד. לאסי הזעפרן הסמיך-מתוק-מרווה וטעים, כמו שאין בשום מקום בהודו ובעולם כולו, במרקם קטיפתי מלטף וטעם פריחה מגן העדן.
מראה מהמבצר על העיר ג'ודפור, העיר הכחולה (צילום: savonia)
עיר של מבצר מדהים, ממנו נשקפים קירות העיר הכחולים וגגות העיר עליהם חיים ההודים. גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של מוריץ קורנליס אשר מופיעים משום מקום ומובילים רק לחלל.
אין סדר לעיר. בליל של מבנים בעלי צורות גיאומטריות מוזרות ופינות חדות. בלב בליל הבתים, השוק וכיכר השעון הצבעוניים, כמו שרק ראג'סטאן יודעת להיות – צובעים את הרחוב בצבעים חמים, בבגדי הנשים ועדייהן וערמת הקצפת הצבעונית שעל ראשי הגברים.
ג'ודפור - גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של אשר (צילום: יובל נעמן)
טבע חי ונושם
ראג’סטאן היא מדבר. מדבר מלא חיים, מאנטילופות ועד לציפורים, כמו שיש בעונות המתאימות בביצות שליד הכפר בהארטפור ( Bharatpur). הפארק הלאומי קאולדאו ( Keoladeo National Park), שהוצף בהוראת הראג’ה, כדי לשמש שדה קטל לעופות – אספקה שוטפת למטבחו, הפך לשמורה, בה מקננים עופות מים ובהן חסידות רבות, משמונה מינים לפחות. המרתקת בהן היא החסידה האסייתית פתוחת המקור ( Asian Openbill Stork ).
עקב הבצורת הקשה הפוקדת את ראג’סטאן, נאלצת החסידה למצוא מקלט במקורות המים שנשארו באזור. מספר העופות יורד בהדרגה, אבל עדיין מגיעות להקות גם לאזור שליד בהארטפור.
חסידת המקור הפתוח האסייתית – רואים מהיכן מגיע שמה (צילום: יובל נעמן)
הציפורים והעופות הקבועים שאינם נודדים, נמצאים בשמורה גם בתקופות הקשות. כך גם אוכלוסיית אנטילופות ותנים רבים שורדים משך כל השנה ברחבי השמורה, שעציה נכרתים בידי תושבי הכפרים שבסביבה, למטרות הסקה וסחר. האושר היחיד שנותר למבקר החורף בשמורה, הוא פגישה עם צמד העגורים הסיביריים, המגיעים לחרוף בה - הזוג האחרון שעדיין זוכר את הדרך לשמורה, לאחר שנים בהן היו מגיעות להקות גדולות של הציפור המלכותית הזאת.
זוג העגורים הסיביריים וצבי כחול, החיים יחדיו בשמורת בהארטפור (צילום: יובל נעמן)
מידע נוסף
כתבות נוספות
בהודו ישנם מקדשים בודדים לכבודו של האל בראהמה, אבל זה של פושקר הוא מהמקדשים הפעילים היחידים והחשוב שבהם.
אג'מר – הדרך לאקסטזה
מוזיקת קוואלי נשמעת בעיר אג'מר ( Ajmer), מלווה בטאבלה קצבית, דולק דו-צדדי וארמוניום בעל צלילי העוגב הידני והרמוניות האקורדיון. היא מכניסה למוד אקסטאטי סביב קברו של ח'וואג'א-מוהין-אודין-צ'ישטי, הקדוש הסופי שהגיע מפרס להודו וקבור באג'מר. זו היא הדרך לאקסטזה רוחנית, המביאה את המאמין לשערי גן העדן ולפעמים לקימה וריקוד סיבובי סוחף, המזכיר את ריקוד הסופים הטורקיים של הדרווישים המחוללים. מוזיקה גם היא סם להמונים ככל הנראה.
הסופיזם (צופיזם) היא המיסטיקה האיסלמית. יש המשווים אותה לחסידות ויהיה מי שיאמר שזו הקבלה היהודית. כל מי שכנוע לאלוהיו באהבה, הרואה את כל הברואים כחלק מהאלוהות, הרואה באלוהות יצירה של העולם, כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ופועל לשם כך בשירה ומוזיקה, אינו יכול להיות איש רע. עם אסלאם טהור ויפה כזה, עדיף היה שננהל דו-שיח ולא עם חלקיו הלוחמניים יותר.
עוד סוג של מוסיקה וריקוד... (צילום: Dezalb)
ג'ודפור – העיר הכחולה
ג'ודפור (Jodhpur) הכחולה היא עיר יפה. כחול על גווניו השונים: מתכול ועד טורקיז עז, בתוספת שמים כחולים וכוס גדולה של מקאיאנה-לאסי ביד. לאסי הזעפרן הסמיך-מתוק-מרווה וטעים, כמו שאין בשום מקום בהודו ובעולם כולו, במרקם קטיפתי מלטף וטעם פריחה מגן העדן.
מראה מהמבצר על העיר ג'ודפור, העיר הכחולה (צילום: savonia)
עיר של מבצר מדהים, ממנו נשקפים קירות העיר הכחולים וגגות העיר עליהם חיים ההודים. גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של מוריץ קורנליס אשר מופיעים משום מקום ומובילים רק לחלל.
אין סדר לעיר. בליל של מבנים בעלי צורות גיאומטריות מוזרות ופינות חדות. בלב בליל הבתים, השוק וכיכר השעון הצבעוניים, כמו שרק ראג'סטאן יודעת להיות – צובעים את הרחוב בצבעים חמים, בבגדי הנשים ועדייהן וערמת הקצפת הצבעונית שעל ראשי הגברים.
ג'ודפור - גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של אשר (צילום: יובל נעמן)
טבע חי ונושם
ראג’סטאן היא מדבר. מדבר מלא חיים, מאנטילופות ועד לציפורים, כמו שיש בעונות המתאימות בביצות שליד הכפר בהארטפור ( Bharatpur). הפארק הלאומי קאולדאו ( Keoladeo National Park), שהוצף בהוראת הראג’ה, כדי לשמש שדה קטל לעופות – אספקה שוטפת למטבחו, הפך לשמורה, בה מקננים עופות מים ובהן חסידות רבות, משמונה מינים לפחות. המרתקת בהן היא החסידה האסייתית פתוחת המקור ( Asian Openbill Stork ).
עקב הבצורת הקשה הפוקדת את ראג’סטאן, נאלצת החסידה למצוא מקלט במקורות המים שנשארו באזור. מספר העופות יורד בהדרגה, אבל עדיין מגיעות להקות גם לאזור שליד בהארטפור.
חסידת המקור הפתוח האסייתית – רואים מהיכן מגיע שמה (צילום: יובל נעמן)
הציפורים והעופות הקבועים שאינם נודדים, נמצאים בשמורה גם בתקופות הקשות. כך גם אוכלוסיית אנטילופות ותנים רבים שורדים משך כל השנה ברחבי השמורה, שעציה נכרתים בידי תושבי הכפרים שבסביבה, למטרות הסקה וסחר. האושר היחיד שנותר למבקר החורף בשמורה, הוא פגישה עם צמד העגורים הסיביריים, המגיעים לחרוף בה - הזוג האחרון שעדיין זוכר את הדרך לשמורה, לאחר שנים בהן היו מגיעות להקות גדולות של הציפור המלכותית הזאת.
זוג העגורים הסיביריים וצבי כחול, החיים יחדיו בשמורת בהארטפור (צילום: יובל נעמן)
מידע נוסף
כתבות נוספות
ג'ודפור - גרמי מדרגות בסגנון ציוריו של אשר
טבע חי ונושם
ראג’סטאן היא מדבר. מדבר מלא חיים, מאנטילופות ועד לציפורים, כמו שיש בעונות המתאימות בביצות שליד הכפר בהארטפור ( Bharatpur). הפארק הלאומי קאולדאו ( Keoladeo National Park), שהוצף בהוראת הראג’ה, כדי לשמש שדה קטל לעופות – אספקה שוטפת למטבחו, הפך לשמורה, בה מקננים עופות מים ובהן חסידות רבות, משמונה מינים לפחות. המרתקת בהן היא החסידה האסייתית פתוחת המקור ( Asian Openbill Stork ).
עקב הבצורת הקשה הפוקדת את ראג’סטאן, נאלצת החסידה למצוא מקלט במקורות המים שנשארו באזור. מספר העופות יורד בהדרגה, אבל עדיין מגיעות להקות גם לאזור שליד בהארטפור.
חסידת המקור הפתוח האסייתית – רואים מהיכן מגיע שמה (צילום: יובל נעמן)
הציפורים והעופות הקבועים שאינם נודדים, נמצאים בשמורה גם בתקופות הקשות. כך גם אוכלוסיית אנטילופות ותנים רבים שורדים משך כל השנה ברחבי השמורה, שעציה נכרתים בידי תושבי הכפרים שבסביבה, למטרות הסקה וסחר. האושר היחיד שנותר למבקר החורף בשמורה, הוא פגישה עם צמד העגורים הסיביריים, המגיעים לחרוף בה - הזוג האחרון שעדיין זוכר את הדרך לשמורה, לאחר שנים בהן היו מגיעות להקות גדולות של הציפור המלכותית הזאת.
זוג העגורים הסיביריים וצבי כחול, החיים יחדיו בשמורת בהארטפור (צילום: יובל נעמן)
מידע נוסף
כתבות נוספות
חסידת המקור הפתוח האסייתית – רואים מהיכן מגיע שמה
זוג העגורים הסיביריים וצבי כחול, החיים יחדיו בשמורת בהארטפור