טיול לפטגוניה – כל מה שרציתם לדעת
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין

כאשר טיילתי בדרום אמריקה, בטיול הגדול הראשון שלי, נשאלתי לא אחת על ידי המקומיים: "איזו ארץ אהובה עליך מכל ארצות אמריקה הדרומית"? לאחר כמה גמגומים ניסחתי תשובה שסיפקה את מרבית השואלים: "העתיקות המרשימות ביותר", כך אמרתי, "נמצאות בפרו; הילידים האותנטיים ביותר – בבוליביה; המוסיקה המרגשת ביותר – בברזיל; האנשים החמים ביותר – בצ'ילה; והנופים המלהיבים ביותר – בארגנטינה. ליתר דיוק בדרום ארגנטינה ודרום צ'ילה".

מאז, פטגוניה מהלכת עליי קסם ואני חוזר אליה שוב ושוב עם מטיילים. לא רק בשל היופי הנשגב של הצוקים, לא רק בשל ההוד הנורא של הקרחונים, אלא דווקא בשל קרבתה של ארץ הררי האלוהים הזאת אל המישורים החדגוניים של המדבר.

Laguna de los Tres, לגונה דה לוס טרס, פיץ רוי

הוד הקרחונים של פטגוניה – תצפית מלגונה דה לוס טרס אל פסגת אל צ'אלטן
הידועה גם כהר פיץ רוי, על הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה (צילום: Mandy2110)

מדבר שומם אך מלא חיים

פעם, לפני 50 מיליון שנים לערך, היו כאן יערות עבותים, אולם התרוממות האנדים יצרה מחסום אורוגרפי (Orographic) והתוצאה – מדבר קר ושומם, אך בכל זאת מלא חיים. אין עוד הרבה מקומות בעולם בהם מדבר צחיח, קרוע על ידי פסים כחולים של נהרות שוצפים. אין עוד הרבה מקומות בהם מופרע השקט של המדבר על ידי להקות של טינאמו או ניינדו, על ידי קפיצות של מארה, על ידי צלילה של נץ, על ידי צל של קונדור.

פטגוניה, אזור מדברי בדרום אמריקה, רובו נמצא בדרומה של ארגנטינה וחלקיו האחרים בדרום מזרח צ'ילה ובצפונה של ארץ האש (Tierra del Fuego). לרוחב משתרע המדבר בין הרי האנדים במערב לאוקיינוס האטלנטי במזרח.
כתבה על מסלול טיול בארגנטינה

קיץ בפטגוניה, בחודשי החורף שלנו (צילום: Kavram)

יעדים בפטגוניה המוזכרים בכתבה, מדרום לצפון,
מלון הספא המפואר ז'או ז'או בנאוול וואפי ליד העיירה ברילוצ'ה

  טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »

מקור השם פטגוניה

מקור השם "פטגוניה" נלקח מ"פטגונס" (patagóns), כפי שנקראו התושבים המקוריים על ידי המגלים הספרדיים במאה ה-16. נראה שפרדיננדס מגלן, הנווט הפורטוגזי (בשירות הספרדים), האירופאי הראשון שחקר את האזור, נתן את השם מפני שהילידים עם פרוותיהם העבות, שערם הסבוך ופניהם הצבועים הזכירו לו את ה"פטגון" – מפלצת בעלת ראש של כלב, מהעולם התרבותי של ספרד במאה ה-16 (מדובר ברומנסה הספרדית Amadis de Aaula). יתר על כן, "Pata" בלשונות האיבריות פירושו טלפיים, לשון נופל על לשון, ללמדך שהילידים אינם בני אדם של ממש.

לינה בפטגוניה (ארגנטינה) | לינה בפטגוניה (צ'ילה)

פטגוניה – רקע גאוגרפי

המדבר הפטגוני מכסה את החלק הגדול של אזור פטגוניה, כלומר, כמעט כל החלק הדרומי של ארגנטינה וחלקים מדרומה של צ'ילה. שטחו 673,000 קמ"ר והוא נחשב למדבר הגדול באמריקה והעשירי בגודלו בעולם. בעבר התייחס המושג "פטגוניה" למדבר בלבד. כיום כוללת פטגוניה את כל האזור שמדרום לנהר קולורדו, כולל האנדים וכולל הצד הצ'ילאני של היבשת.

לפיכך, את גבולותיה של פטגוניה תוחמים הרי האנדים במערב; נהר ריו קולורדו (Río Colorado‏) בצפון; האוקיינוס האטלנטי במזרח ונהר קואיג (Rio Coig) בדרום. מרבית הגאוגרפים כוללים בפטגוניה גם את הקצה הדרומי של היבשת, היינו ארץ האש, המחולקת בין ארגנטינה וצ'ילה.

כתבה על האינדיאנים במחוז נאוקן

סוף העולם דרומה. העיירה אושוואיה בדרומה של ארץ האש (צילום: OlgaCanals)

פטגוניה – מבנה גאוגרפי

פני הקרקע מתאפיינים ברמה מישורית בעלת שיפוע עדין. תחילת הרמה בהרי האנדים וסופה במצוקים תלולים לרגלי האוקיינוס האטלנטי; גובהה הממוצע כ- 1,550 מ'. צורות נוף אופייניות נוספות הן קרחוני ענק היורדים מהאנדים, הרי געש, אגמים ונהרות (חלקם יבשים רוב ימות השנה וחלקם נהרות-עד).

העמקים העמוקים והרחבים, נתחמים בצוקים גבוהים, אשר חותכים את הרמות ממערב למזרח, הם כולם מצע של נהרות קדומים, שזרמו מהאנדים לאוקיינוס האטלנטי, אך רק מעטים הם נחלי איתן, הנושאים זרמים קבועים של מים. לחלק גדול מהנחלים יש זרימה לא סדירה וחלקם יבשים לגמרי. נחלים אלו שינו את נתיבם על ידי כוחות הבליה עד שנותר בהם אך מעט מאותם נהרות שבעבר הגאולוגי הרחוק זרמו בהם מים.

את קו המגע בין הרמה הפטגונית והקימוט של האנדים, מציינת שרשרת אגמים, שהקצה העליון (המערבי) שלהם תחוב בקניונים הרריים והקצה התחתון (המזרחי) מאופיין במורנות קרחוניות. את הרכס האנדיני, הקורדיירה (Cordillera), חוצים האגמים הגדולים, החודרים מערבה, אל מעבר לגבול, לתוך צ'ילה. מאגם נאוול וואפי (Nahuel Huapi) צפונה, האגמים (להוציא אגם לאקאר – Lacar), עדיין מתנקזים לאוקיינוס האטלנטי. כל האגמים מדרום לאגם נאוול וואפי, פרט לאגמי ויידמה (Viedma) וארחנטינו (Argentino), מתנקזים לאוקיינוס השקט.

כאשר ארגנטינה וצ'ילה התמקחו על קביעת הגבול ביניהן, הוצע להן לקבל את קו פרשת המים כגבול טבעי. כלומר, כל השטח המתנקז לאטלנטי, יהיה בשליטת ארגנטינה וכל מה שמתנקז לאוקיינוס השקט, יהיה בתחומה של צ'ילה. למזלה הטוב של ארגנטינה, גאוגרף חרוץ בשם פריטו מורנו (Perito Moreno) הבחין בכך שבשל שביית נחלים, גם אזורים שמזרחה לאנדים, מתנקזים על ידי נהרות החוצים את הרכס ומובילים את מימיהם לאוקיינוס השקט. אלמלא ערנותו של מורנו, הייתה ארגנטינה נשארת עם המדבר לבדו וצ'ילה היתה זוכה בכמעט כל שטחי הקרחונים והאגמים.
כתבה על אזור האגמים של ארגנטינה

אגם נאוול וואפי ליד העיירה ברילוצ'ה, קו המגע בין הרמה הפטגונית והקימוט של האנדים (צילום: SAQ_R)

האגמים וההרים של פטגוניה

האגמים הגדולים, מצפון לדרום הם: אגם בואנוס איירס (Lago Buenos Aires) או בשמו הצ'יליאני אגם חנרל קאררה (Lago General Carrera), אגם סן מרטין (Lago San Martin), אגם ויידמה (Lago Viedma), אגם ארחנטינו (Lago Argentino), המנקזים את המים לאורך החוף האטלנטי. גדותיהם המערביים והמזרחיים שונים באופן מובהק: חופי האגם המערביים מתאפיינים בזרועות קרחוניות (Brazos), המסתעפות פנימה אל לב הרכס, ובמקומות מסוימים הם מלאים בקרח הגולש משדה הקרח. החופים המזרחיים הם רחבים מאוד ומתפרסים על פני המישור הפטגוני. חופים אלו מתונים ומתאפיינים במבנה גלציאלי (קרחוני) המדורג בטרסות ענקיות, בצורה דמוית תיאטרון.

ככל שמתקדמים מזרחה מהאגמים, פוגשים רכסים נמוכים מאוד, שהם למעשה שרידי קו-החוף של האגמים, שגדלם השתנה מספר פעמים במהלך עידן הפלייסטוקן (1-3 מיליון שנה, לפני זמננו). את התקופה הרביעית (והיבשה ביותר) מייצג קו החוף הנוכחי – גדתו המזרחית של האגם.

ככלל, קו פרשת המים היבשתי הועתק במשך השנים מזרחה ואינו חופף את קו הפסגות הגבוה ביותר בקורדיירה. המקומות היחידים שבהם קו פרשת המים מתאחד עם קו הפסגות הם באזור שדות הקרח שממערב לאגמים ויידמה וארגנטינה ובדרום ארץ האש, לאורך רכס דרווין. בכל יתר האזורים קו פרשת המים נמצא בערך, 80-160 ק"מ מזרחה לאנדים.

כתבה על אזור האגמים של ארגנטינה

מלון הספא המפואר ז'או ז'או (Llao Llao Resort) מוקף אגמים מכל עבר, באזור העיירה ברילוצ'ה
(צילום: Llao Llao Resort)

האקלים של פטגוניה

בפטגוניה מנשבות רוחות עזות ויבשות מאוד, המגיעות ממערב לאחר שהורידו את משקעיהן מעל האנדים. ממוצע הטמפרטורות בחלק הצפוני של המדבר עומד על 12-20ºC, אך לעיתים נמדדות טמפרטורות קיצוניות המגיעות ל- ºC45 בקיץ ו- ºC10- בחורף. כמות המשקעים השנתית נעה בין 90 ל-430 מ"מ בשנה. בחלק הדרומי של המדבר הטמפרטורות נמוכות הרבה יותר והממוצע עומד על 4-13ºC, אך נמדדו טמפרטורות קיצוניות מאלה (ºC-33 בחורף ו- ºC+34 בקיץ). בחורף יורד שלג כבד מלווה ברוחות עזות מדרום.

פטגוניה מושפעת על ידי זרם האוויר הדרום פסיפי. הרוחות מאבדות את הלחות שלהן, בנושבן בחוף המערבי של אמריקה הדרומית ומעל לאנדים, והן יבשות כשהן מגיעות למדבר פטגוניה. ההבדל העיקרי בין הקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה, קשת האיים המחברת אותה אל אנטארקטיקה וחלקה הצפוני של אנטארקטיקה (Palmer Peninsula), לבין חבלי ארץ דומים בקו רוחב דומה בחצי הכדור הצפוני (איסלנד וכו'), הוא בכך שבצפון עובר זרם הגולף החם, המאפשר טפרטורות סבירות להתיישבות אנושית. בדרום אמריקה לעומת זאת, עובר זרם הומבולדט (Humboldt Current) הקר, הגורם לכך שחבלי ארץ אלה, וכן אנטרקטיקה וקשת האיים האנטילים הדרומיים, יהיו מכוסים שלג וקרח ולא יצלחו לישוב כלל. (פינגווינים וחיות ארקטיות אחרות מגיעות עם זרם הומבולדט הקר עד לקו המשווה.)
הפלגות לאנטארקטיקה - כל האפשרויות

לאורך החוף האקלים קר ויבש, עם טמפרטורות גבוהות יותר מאשר בפנים הארץ, ועם רוחות מערביות חזקות. בחורף יורדים שלגים כבדים ואילו האביב והסתיו קצרים. כך שקיץ וחורף הן העונות המובהקות. העונה הנוחה ביותר לטיול בפטגוניה היא בחודשים דצמבר עד פברואר, אז נהנה המטייל מטמפרטורות חמות יחסית ומימים ארוכים. בתקופה זאת חלה חופשת הקיץ בארגנטינה, ולפיכך זהו שיא העונה התיירותית והדבר ניכר בעומס הרב על האתרים ובתי המלון. חודש נובמבר עלול להיות קר מעט, אך מתאים למי שרוצה ליהנות מהעולם החי של החוף האטלנטי (זהו חודש אידיאלי מבחינת הצפייה בבעלי החיים). חודשים מרץ-אפריל הינם קרים יותר והימים קצרים יותר, אך השקט היחסי וצבעי השלכת מפצים על הקור העז.

העונה הנוחה ביותר לטיול בפטגוניה היא הקיץ (דצמבר-פברואר), אך גם לסתיו קסם מיוחד.
הקרחון המתנפץ פריטו מורנו בשמורת לוס גלסיארס בארגנטינה (צילום: Andrey Khrobostov)

צמחיה ובעלי חיים בפטגוניה

ברצועת גבולה המערבי של פטגוניה, יש צמחיה דומה לזו הגדלה בקורדיירה (רכס ההרים) השכנה. באזור המדברי של פטגוניה, המכסה את החלקים הדרום-מערביים, הצמחייה קסרופילית (חובבת יובש) נמוכה ודלילה.

העופות אותם ניתן לראות בפטגוניה כוללים אנפות ועופות נודדים אחרים, קונדור, נץ, דרורים למיניהם, צ'ימנגו (אוכל חיפושיות) ונאנדו. בעל חיים על סף הכחדה הוא המרסיפיאל (חיית כיס). כמו כן נראים מינים של עטלפים, הכוללים גם בעלי אוזניים ארוכות, ארמדילים למיניהם, שועלים, נברנים, בואשים, חתולי הרים, ואפילו פומות. כמו כן אפשר למצוא את המארה – "הארנב" הפטגוני. וכן סוגים שונים של מכרסמים כגון הוויסקאצ'ה והטוקו-טוקו. מהיונקים הגדולים הבולט ביותר הוא הגואנקו, קרובם של הלמה והאלפקה. באזור יש מספר מינים של נחשים ארסיים וכן צבים ולטאות.

הגואנקו הוא קרוב של הלמה והאלפקה, שמורת טורס דל פיינה בצ'ילה (צילום: Dimitry Pitchugin)

הכלכלה של פטגוניה

עד לתקופה האחרונה התפרנסו רוב תושבי פטגוניה מגידול כבשים, בעיקר עבור תעשיות הצמר המקומיות. בשנים האחרונות התפתח באזור גם ענף גידול הבקר וכן גידולי שדה שונים, בשטחים הסמוכים לנהרות. לאחרונה התגלה באזור נפט, שהפך במהרה לענף כלכלי חשוב. בנוסף, קיימים באזור מרבצי פחם וברזל.

הספרדים מגיעים לפטגוניה

פרדיננד מגלן (Ferdinand Magellan) היה האירופי הראשון שחקר את החוף הפטגוני (1520). הוא כאמור העניק לאזור את שמו, "פטגוניה" ולאי שמדרומו את השם "ארץ האש". המצרים המפרידים בין החבלים, נקראים על שמו, מצר מגלן (Strait of Magellan). הספרדים הראשונים תארו את הפטגונים כשבט של נוודים, הצדים גואנקו ונאדו. לקראת סוף המאה ה-16, ניסו הספרדים ליישב את אזור החוף הפטגוני, כדי למנוע כניסה משודדי ים אנגלים. אך תנאי האקלים הקיצוניים והתנגדות המקומיים ריפו את ידיהם. היישוב הישועי שהוקם בפטגוניה, שנקרא גולפו סאן מאטיאס התפורר במהירה. במשך המאה ה-18 עבר האזור ניסיונות התיישבות של וולשים, שגררו ייסוד ערים ספרדיות כתגובה.

לאחר שארגנטינה קיבלה עצמאות, היא רצתה ליישב את פטגוניה, כדי להפוך את האזור לחלק מן היישות הלאומית, אך ההגירה לשם הייתה מועטה ואנשים שהיגרו לשם הגיעו מכמה טעמים: מרביתם, כדי לנצל את אוצרות הטבע; אחרים, דוגמת הוולשים, באו כדי לנצל חופש פוליטי ודתי. החל משנות ה-70 של המאה הנוכחית, רוב המהגרים היו צ'ילאנים, שחיפשו עבודות זמניות, יותר מאשר יישוב קבע. במסגרת המאמצים הצ'ילאנים והארגנטינאים להרחיב את תחום שלטונם דרומה, הסתיים למעשה אורח החיים הנוודי של שבטי הטהואלצ'ה והאונה. היגהנים והאלקלופים מתו ברובם ממחלות ומאלכוהול שהובאו על ידי ציידי לווייתנים ואריות ים. גורלם של אנשי האונָה היה טראגי במיוחד: רבים מהם פשוט נורו על ידי שכירי חרב שהועסקו על ידי הכורים והחוואים. ציידי אדם אלו קיבלו את שכרם בקבלנות, לפי מספר זוגות האוזניים שהציגו.

העיר פונטה ארנס לגדת מצר מגלן, הנקרא על שמו של האירופי הראשון שחקר את החוף הפטגוני (צילום: Jaspe)

משלחות מחקר רבות (החל מזו של צ'ארלס דרווין) ביקרו בפטגוניה, בעיקר בשל מיעוט ההשפעה האנושית ושימור צורתם הפראית של חיי הטבע בה. בסוף המאה ה-19, לאחר שהגנרל הארגנטיני חוליו א. רוקה (Roca) ניהל מלחמה בילידי המקום, החלו חוואים ארגנטינאים להתיישב באזור. בתחילת המאה ה-20 התגברה מעט תנועת המהגרים מארגנטינה, ונוספו מתיישבים חדשים מצ'ילה ואף מאירופה. עם זאת, למרות שפטגוניה מהווה כשליש משטחה של ארגנטינה, היא נשארה מבודדת למדי ואוכלוסייתה דלילה במיוחד, להוציא מספר ריכוזים גדולים בקומודורו ריבאדביה והערים שלאורך בקעת ריו נגרו.

אודות הכותב

ד"ר גלעד (גילי) חסקין, PhD מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין

לקריאת כתבות נוספות של גילי