הפארק הלאומי טורס דל פיינה

הפארק הלאומי טורס דל פיינה
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


בדרום הרחוק של ​דרום אמריקה, בשולי פטגוניה, בדרך אל "ארץ האש", קיים אזור מופלא ובו ריכוז מרשים של צוקים, אגמים וקרחונים. רובו בארגנטינה וחלקו בצ'ילה. את החלק המרהיב של האזור הצ'ילאני תופס הפארק הלאומי טורס דל פיינה. הביקור בפארק הינו גולת הכותרת של הטיול בצ'ילה ואחד משיאי הטיול בדרום אמריקה. הפארק קיבל את שמו ממגדלי הסלע הפראיים (Torres) ומצבעם הירוק-כחול של המים, שהילידים נתנו לו את השם "פיינה".


במפגש הראשון עם הפיינה, כיניתי את המקום, במכתב נרגש הביתה, "מלך מלכי המלכים". מלכם הבלתי נשכח של הפארקים הלאומיים בדרום אמריקה ואולי בעולם כולו!
 
1 / 9
2 / 9
3 / 9
4 / 9
5 / 9
6 / 9
7 / 9
8 / 9
9 / 9

תצפית אל הקורדיירה דל פיינה המדהימה (צילום: DoraDalton)
הקוורנוס – הקרניים, נצבעים בצבעי הזריחה (צילום: Kamchatka)
זוג גואנקו על רקע הטורס – המגדלים המרשימים (צילום: DmitryPichugin)
אגם פהואה השוכן מדרום לרכס (צילום: jimfeng)
קרחון גריי ואגם גריי (צילום: SCStock)
תצפית אל הרכס. לצד הקוורנוס נישא הר האדמירל נייטו (צילום: Pam Jenks)
המצוקים האדירים נישאים לגובה של מעל 3,000 מ' (צילום: Paul Vowles)
הטיול לעמק הצרפתי מעניק מבט בלתי אמצעי אל הקוורנוס העוצמתיים (צילום: Matthew Fuentes)
באזור הפארק אינספור אגמים, לגונות ונחלים (צילום: F3al2)

היופי של כל עונה 

הטיול אל טורס דל פיינה (Torres del Paine) הוא אחד הזיכרונות העזים ביותר המושכים אותי שוב ושוב לדרום אמריקה. לאחר חצי יובל של מסעות חוזרים ונשנים אל המקום, עדיין קשה, בכל פעם מחדש, להתנתק מהצוקים האנכיים, מהאור הבהיר, מהרוח הזועפת וממרבדי הפרחים. הפיינה נראה אחרת עם שלל צבעי הלבן והצהוב של פרחי דצמבר, עם צבעי השלכת האדמדמים של האשורים בחודש אפריל, בימים שטופי שמש ובימי סערה.

מעטים המקומות, אם קיימים מבכלל, היכולים להשתוות לו ביופי, בעוצמה ובפראות. באלו, הפיינה אינו דומה למקום אחר בעולם. יש בפיינה שילוב בין עצמה לבין נגיעה רכה של הטבע. מחד נשמע רעם של מפולת שלג, התרסקות של קרחון אל אגם ושצף קצף של נהר, ששריקות הרוח מוסיפות לכול נופך דרמטי. מאידך, נשמע ברקע גם קולה של ציפור שיר, יללת שועל, או געייה עמומה.

כתבה על טרק בפארק הלאומי טורס דל פיינה
 

שמורת טורס דל פיינה (A) ויעדים נוספים המוזכרים בכתבה
 

דרום אמריקה



היכן נמצאת שמורת טורס דל פיינה

הפארק נמצא 400 ק"מ צפונה לבירת הפרובינציה פונטה ארנס (Punta Arenas), ו-160 ק"מ מעיירת המחוז הקרובה פוארטו נטאלס (Puerto Natales) – בקיצור, בקצה העולם. חלקו המערבי של הרכס ממשיך מזרחה, אל משטח הקרח הגדול של ארגנטינה, המכונה גם "אנטארקטיקה הקטנה". תיאורטית, ניתן לצעוד מהפיינה, עד לקרחונים הגדולים של פארק הקרחונים המפורסם שבארגנטינה, שבמרכזו העיר קלפטה (El Calafate). הפארק הזה הוא תמציתה של החוויה הפטגונית. המטייל הנוסע ברכבו מפוארטו נטאלס, נוסע צפונה בישימון צהבהב, פה ושם נגלית לעיניו אְסְטָנְסְיָה (חווה גדולה), שעדיין מגדלים בה כבשים, אחרת שהפכה לאכסניה, או ננטשה. פה ושם הוא מאתר בעיניו ארנבון או מארָה (יונק הדומה לארנבת ענקית), אך רוב הזמן, רק מישור מדברי חדגוני.
לינה בעיר פונטה ארנס | לינה בעיירה פוארטו נטאלס
 
לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, הוא ניצב מול אגם סרמיינטו (Saramiento) שצבעו כחול עז וברקע צוקי ענק מרשימים, המזדקרים בתלילות מעל השטח. כאן, לחוף האגם הכחול עמוק הזה, צולם הסרט של "נשיונל ג'אוגרפיק" על הפומה, אריה ההרים האמריקאי. הרבה פומות חיות כאן בפארק. כדי לראות אותן יש צורך במזל, או כפי שהוכיחו צלמי המגזין, גם הרבה אורך רוח.
 
זוהי שמורת טבע שהיא עולם ומלואו. יש בה שילוב מסחרר של צוקים פראיים המזדקרים בתלילות מעל למישורים הצחיחים של המדבר הפטגוני; צוקי גרניט המשורגים כקרני איל קדמון; לגונות בשלל צבעי כחול ואגמים בהם צפים גושי קרח. יש בה, לשונות קרח בוהקות בלבן, מערות כחולות בתוך הקרחונים, חריצים בצבע כחלחל שצבעם הולך ומתחזק ככל שמביטים לעומקם פנימה, עושר של בעלי חיים ותצפיות משגעות.
 
יש בה הכול, חוץ מבני אדם. פעם היו. חיו כאן ילידים אָמֶרינידים (המכונים בטעות "אינדיאנים"), שהגיעו לאזור הפרוע הזה לפני כ-10,000 שנה. רובם פסעו ברגליהם במסע ארוך שהתחיל במונגוליה, 18,000 שנה קודם לכן, חצה את מצרי בֶּרינג שהיו חרבים בתקופת הקרח ונדד לאיטו דרומה, בעקבות המזון או מפני לחצים של שבטים חזקים יותר. ייתכן שהגיעו לכאן גם מהגרים פולינזים, שהתמזגו עם הבאים ממונגוליה. היו אלו ציידים-מלקטים, משבטי הטהואלצ'ה (Tehuelche) והאוניקנק (Aonikenk), שחיו בסוכות שבנו מענפים ומעורות של בעלי חיים שהשכילו לצוד. אחד מהם היה המילוֹדוֹן, יונק פרימיטיבי ממשפחת הדלשינאים, שהגיע לגודל של פר וקרובו האָרְמָדילְיוֹ עדיין משוטט בין השיחים הגדלים במישור הצחיח.

גופם החסון של הילידים עמד בגבורה כנגד הקור והשלג. הם שוטטו כאן ברגלים יחפות בקיץ ומחותלות בפרוות בחורף, שטו בפיורדים ובאגמים ושלו צדפות מן הים. אולם תכונות אלו לא עמדו להם בפני חמדנותו של האדם הלבן שבא לכאן בעקבות האדמות וציד חיות הבר ולא בפני החיידקים הקטלניים שהביא עימו. הם מתו בהמוניהם והותירו אחריהם רק מספר ביטויים ושמות של מקומות בשפתם. הפיינה הוא אחד מהם.
כתבה על פטגוניה והקרטרה אוסטרל
 
טורס דל פיינה, פטגוניה, צ'ילה
הנוף הפראי של הפארק הלאומי טורס דל פיינה (צילום: pawopa3336)
 

העוצמות של הטבע

ייחודו של המקום טמון ביופיו, בריחוקו ובתחושה שאין בו דבר, למעט הטבע לבדו. כבר הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בּוֹרְחֶס כתב בשבחו של הכלום. בעקבותיו נסע לכאן ברוס צָ'טווין, שהתבשם מהנוף, ספג את אוויר ההרים, נשם את המרחבים ואת מרבית הסיפורים האנושיים שליקט, קיבץ בספרו "בפטגוניה". הם לא היו היחידים, כמובן, שנכבשו בקסמו של המקום. כבר ב- 1877 הגיעה לכאן משלחת מחקר, בראשותו של הקצין תומס רוג'רס, שאספה דוגמאות של סלעים וצמחים ועקבה אחר בעלי החיים. בעקבותיה הגיעו משלחות מחקר נוספות, ביניהן הנורווגי אוטו נורדנסקיולד (Otto Nordenskjöld), שמיפה את האזור בדרכו לקוטב הדרומי. על שמו נקרא אגם מאורך, בעל צבע חלבי, המתנחשל למרגלות קרני הפיינה.
 
בסוף המאה ה- 19 כבר הגיעו לכאן מתיישבים, שגידלו צאן ושרפו יערות, כדי להגדיל את שטחי המרעה. העשן העולה מעצי הנוֹטָפָגוֹס הגיע עד סנטיאגו דה צ'ילה ואנשים רבים הבינו שיש לעשות מעשה, כדי להציל את המערכת האקולוגית הייחודית הזאת. הראשון שבהם היה כנראה פרופסור בשם וורנר גרומש (Werner Gromash), שהציע כבר ב- 1925 לשמר את הנוף הטבעי למטרות תיירות עתידית. הרעיון יצא מן הכוח אל הפועל ב- 1959, עת הוכרז על שטח של 43,320 קמ"ר, כפארק לאומי.

באותם ימים הייתה זו חדשה מרעישה עבור החוואים המקומיים. לפתע התברר להם שהם מנועים מלצוד שועלים לשימוש בפרוותיהם ואפילו לא את הפומות שטרפו את עדריהם. השמורה הלכה וגדלה, גְוָוסוֹס – בוקרים מקומיים – הוצאו מכאן ושטח השמורה גדל בהדרגה ל- 2.5 מליון דונמים. ב- 1978 הוכנס הפארק לרשימת האתרים השמורים של ארגון אונסק"ו ומאז הוא מושך מבקרים, בכמות הולכת וגדלה. הצורך להלין את המבקרים גרר הקמת בתי מלון באיכויות שונות, על הנזקים הסביבתיים הכרוכים בכך. פשרה אקולוגית לא פשוטה בין הרצון לשמר את הטבע לבין הרצון להתחלק בו עם עוד אנשים ואגב כך גם להתפרנס ממנו.
 
אגם נורדנסקיולד, טורס דל פיינה, צ'ילה
אגם נורדנסקיולד על שמו של החוקר הנורווגי שמיפה את האזור בדרכו לקוטב הדרומי (צילום: jimfeng)
 

מצוקי גרניט נישאים 

הפיינה הינו גוש הררי המכונה בפי הגאולוגים "בָּתוֹליט", היינו מסיב של סלעים גרניטיים, שפרץ דרך שכבות סלעי משקע צעירות יותר. האירוע הזה התרחש מאוחר מאוד במושגים גאולוגים, לפני 12 מיליון שנים. מאוחר בהרבה להתרוממות של הרי האנדים, שאף הם רכס צעיר למדי, שגילו 50 מיליון שנים בלבד. סלעי המשקע, הרכים יחסית, נשטפו במהלך השנים ורק שרידיהם נראים, בדמות "כובעים", שגונם חום כהה, המונחים על ראשיהם של כמה מהצוקים. במהלך השנים פרץ חומר מגמתי דרך סדקים ויצר מחדרים (דָיֶיקים) כהים בסלעי הגרניט האפורים.

הגאולוגיה איננה משחקת כאן לבדה, גם לגאו-מורפולוגיה, היינו לכוחות הבליה, יש מה לומר. הקרחונים, שבעידן הקרח כיסו את הפארק, יצרו בגלישתם "קרקסים", היינו שקעים שנוצרו על ידי הקרחון ובו זמנית יצרו אותו. קרקסים אלו העשירו את קווי המתאר המזוותים של הסלעים בחמוקים עגלגלים ורכים. במסיב מונים ארבע קבוצות הרים עיקריות: הטורס (
Torres) – המגדלים, הקוורנוס (Cuernos) – הקרניים, האדמירל נייטו (Almirante Nieto) והפיינה גרנדה (Paine Grande), המתנשאים לגובה של למעלה מ-3,000 מ' מעל פני הים. ביניהם רוכן גוש סלע מאורך ומחודד, שבעלי דמיון מפותח העניקו לו את השם "זנב הכריש". ה"מגדלים", ה"קרניים", ה"זנב" וההרים נראים כמסך של צוקי גרניט, היורד בתלילות אל אגמים בגוונים שונים של טורקיז. כמו אצבעות גרומות המתריסות אל על מתוך כף יד החופנת שלג.
 
הצוקים הללו הם קריאת תיגר עבור מטפסי הרים מנוסים, הנוהרים לכאן מרחבי העולם כולו, כדי להיענות לאתגר שצופנים בחובם, השיפועים האנכיים, כמו מזג האוויר הקשה וההפכפך, שיוצרים ביחד משוואה כמעט בלתי אפשרית. היו שיכלו להם, להרים. הראשונים שבהם היו שני גרמנים, סטפן צוק (Zuck) והאנס טאופול (Teuful), שטיפסו בשנת 1937 לפסגת מצוק הנקרא פיינה צ'יקו. האיטלקי פיירו פסיון, טיפס ראשון אל המגדל הצפוני. שמו נישא בהערצה בפי מטפסים מרחבי תבל. רבים מהם ממשיכים לבוא ולנסות. משלחות שלמות מגיעות לכאן, ממתינות שהרוחות ישככו מעט. חלקן חוזרות כלעומת שבאו. היו שלא חזרו כלל. ב-1954 נקברו שני מטפסים ארגנטינאים תחת מפולת שלג, בניסיונם לטפס אל הפיינה גרנדה. רק ב- 1957 הצליחו שני איטלקים להעפיל אל הנקודה הגבוהה בפארק, פסגת הפיינה גרנדה, המתנשאת לגובה של 3,050 מטר.
 
הרבה מים יש בפארק הזה. אגמים בצבעי כחול עמוק, ירוק, תכלת, "אפור ו"חלבי" וגם צבעים אלו משתנים מעונה לעונה, מיום ליום, משעה לשעה. יש משהו מרגיע בכחול. פחות רומנטי מהאדום, פחות מסעיר מהסגול, אבל נוגע. יש בפארק גם מפלי מים מרשימים, שהגדול מביניהם הוא סלטו גראנדה (Salto Grande), שנראה כמו לוע ענק של... אולי של השטן עצמו. זרימת המים של המפל היא כה עזה, עד שב- 1983 הוא שטף את הגשר שנבנה בקרבתו, למגינת לבם של המטיילים. בצידו המערבי של הפארק בולטים שני קרחונים גדולים, שניהם נקראים על שם חוקרים: גריי (Grey) ודיקסון (Dikson) הנמצאים בצידו המערבי של הפארק. מראה הקרחונים, הבוהקים בלבן, למרגלות הסלעים הכהים, מרשים במיוחד. הפסים הכחלחלים, החורצים את שדות הקרח, מעניקים למקום משנה קסם.
 
טורס דל פיינה, פטגוניה, צ'ילה
מגדלי הסלע העוצמתיים שהעניקו לפארק את שמו (צילום: Alejandro Ahumada)
 
סלטו פיינה, טורס דל פיינה, פטגוניה, צ'ילה
המפל המרשים סלטו גראנדה (צילום: Andrey Khrobostov)



חי וצומח בטורס דל פיינה

כמות הצמחייה ואופייה משתנה ככל שמתקדמים מערבה, אל האזור הגשום יותר. צידו המזרחי של הפיינה צחיח. מערבה משם, במקומות בהן יורדים 400 מ"מ גשם בשנה, צומחים יערות של לנגה (Lenga) – עץ ממשפחת האשוריים (Notofagus pumillo) שקרוביהם גדלים באלסקה, במרחק של 15,000 ק"מ מכאן. באזורים שגובהם מעל 400 מ' וכמות המשקעים שיורדת בהם עולה על 800 מ"מ, גדלים עצי הקויווה (Coigue) אף הם בני משפחת הנוטפגוסים. בפיינה חיים כמאה מיני עופות, לא כולם עפים. רבים הם חסרי קָרין, העצם אליה מתחברים שרירי התעופה. מפורסם מכולם הניינדו (Ňandu) הדומה להפליא ליען, רק קטן ממנו בהרבה. הדמיון הזה איננו תוצאה של קרבה גנטית, אלא של אבולוציה קונוורגנטית, היינו, התפתחות מתכנסת. הדמיון הפיסי הוא תולדה של מקום החיות הדומה: המישורים העצומים, כמו הרוחות העזות, גרמו ליען האפריקאי, לניינדו הפטגוני ולאֶמוּ האוסטרלי, לפתח מורפולוגיה דומה.
 
ניתן לראות כאן אווזי קָלְקֶן בצבעו שחור ולבן המהווים, עבור המקומיים, את סמלו של החופש. ניתן לראות אותם צועדים לאיטם, זוגות זוגות, ומנקרים בקרקע לחופי אגמי אמרגה (Amarga), פהואה (Pehue) ו-ורדה (Verde) יש כאן גם ברבורי קוֹסקוֹרוֹבָה אדומי מקור, טינָאמוּ חומי נוצה, הפורצים בריצה מבוהלת; פלמינגו צ'ילאני, השובה את העין בצבעו הוורוד; נקרים אדומי ראש, מגלנים בעלי מקור כפוף כמגל, ברווזים ואגמיות. עם הרבה מזל, ניתן לצפות כאן בברווז הזרמים, המקפיד לשחות בנהר, דווקא נגד הזרם. מעל, במעוף מלכותי, על רקע השלג, מצטייר כתם שחור וחד על הארץ. צלו המאיים משהו של הקונדור, הממתין למותו של יצור כזה או אחר.
 
בחלקו המזרחי, הנמוך יותר והיבש יותר של הפיינה, ניתן לחזות בעדרי גואנקו (Guanaco), הבולט מבין 23 מיני יונקים החיים כאן. זהו יונק ממשפחת הגמליים, קרוב של הלמה והאלפקה המוכרות מפרו ובוליביה, אלא שלהבדיל מהן הוא מסתדר מצוין בגובה טופוגרפי נמוך ובניגוד לקרוביו הפרואנים, הוא לא בוית. הגואנקו מעדיפים לרעות בסמוך ללהקות הניינדו, כאשר הם מהראייה המשובחת של שלהם ואילו הניינדו נהנים מחוש הריח המצוין של הגואנקו, בדומה לשיתוף הפעולה הקיים בסוונה של אפריקה, בין אנטילופות לבין יענים.
 
צ'ארלס דרווין שהגיע לאזור בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, צפה בעדרי גואנקו בני מאות פרטים. עם הזמן התדלדל מספר הגואנקו בשל הציד המאסיבי. בשנות ה- 50 של המאה העשרים קשה היה לראות עדר בן יותר מעשרים פרטים וכיום נראים עדרים המונים למעלה ממאה. אין צורך במנה גדולה של מזל כדי לחזות בהמלטה או בגור בן שעה, שעדיין לא התייבש ועוד רגע ירוץ בעקבות אמו. מראה של גואנקו ערמוני, המותח את צווארו אל על, כשברקע צוקי הפיינה הוא קלישאה פטגונית, אבל קלישאה יפהפייה. ניתן לראות בפיינה גם שועלים אדמונים וארנבות. בעלי מזל גדול נתקלים בפומה. לעומת זאת, באייל הפטגוני, ההוּמוּל, אפילו פקחי השמורה כמעט ולא נתקלים.
 
חיות בר בטורס דל פיינה, צ'ילה
גואנקו וסוסים על רקע הנופים של טורס דל פיינה (צילומים: DmitryPichugin, kavram)
 

טרקים בפארק טורס דל פיינה

אפשר לטייל בפיינה ברכב וברגל. יש בו מסלולי הליכה באורך של שעה, יום או שבוע. הטיול האולטימטיבי הוא El Cirquito, סיבוב, המקיף את המסיב כולו, בתוספת כמה גיחות פנימה, למרגלות הטורס ואל העמק הצרפתי (Valle del Francés) שלרגלי הקוורנוס. סך הכול תשעה ימי הליכה, מבלי להביא בחשבון ימי סערה, המאלצים את המטייל להמתין במחסה, עד יעבור זעם. הטיול לטורס עובר בשביל יפה המתפתל בין גבעות מיוערות עד לנחל שוצף. המשעול עבר בתפר גאולוגי מעניין, בין שכבות צבעוניות של אפר וולקני מצדו האחד והרי ענק של גרניט מצדו השני.

הטיפוס לא קל, אך אפשר להתנחם בעזרת גרגירי קָלָפָטֶה (גרגירי יער סגולים קטנטנים בטעם מתוק-מר). שביל זה "תופר" עליות וירידות עד לעיקול שאחריו מתגלית לפתע לגונה קטנטנה, צבעה ירוק "חלבי", ומאחוריה מתנשאים מגדלי הטורס דל פיינה, שאחד מהם דומה להפליא לבניין ה"אמפייר סטייט" שבניו יורק. הם מגלמים במראם עצמה אדירה של טבע ויופי שקשה לתאר אותו. עמודי סלע המזדקרים לגובה של 2,620 מ' מעל פני הים. מרשים יותר הוא הגובה היחסי: כמעט אלפיים מטרים מעל סביבתם, זהו מראה מהפנט: עמודים חומים אדמדמים, הפורצים השמימה מתוך סלע כביר, ועליהם גוש קרח ענק שממנו ניגרים מפלי מים קטנים, המלבישים את הסלע בבגד פסים של מים. כמעט כל מטייל שעמד שם, לחוף הלגונה האפרפרה והתבונן במגדלים המשתקפים במים האפרפרים, חש לרגע קטן, זעיר ממש, מול העצמה הזאת.
 
הטיול לעמק הצרפתי מעניק למטייל מבט בלתי אמצעי, נורא בהודו, אל הקוורנוס. אלו צוקים מדהימים בעוצמה, גודל ויופי. צורתם אינה כשל עמודים מזדקרים כמו ב"טורס", אלא של קרניים, ומכאן שמם. הם רחבים בבסיסם, צרים בקודקודם, ודומה שמעוקלים משהו במרכזם. גופם חום בהיר ופסגותיהם שחורות ומושלגות, שלוב נהדר של צבעים, גובה מרשים ושלג עולמים. קרניים של שוורים מיתולוגיים, פראיים למראה, המשורגות זו בזו. דומה שעוצבו בידי פסל אומן. אפשר לעקוף את הקרחון הצרפתי, שנקרא כך על שם מטפסים שחצו אותו בדרכם אל הקרניים, לעבור את קוו העצים ולהגיע אל קמפמנטו בוטניקו Campamento Botanico)), שם שהעניקו המטיילים לעמק קטן, החבוי בין הצוקים, למרגלות זנב הכריש. שם המטייל יכול לחוש את עצמו מוקף בעולם הפנימי של הפיינה, מתקשה להכיל את כל היופי.
כתבה על טרק בפארק הלאומי טורס דל פיינה

העמק הצרפתי, טורס דל פיינה, פטגוניה, צ'ילה
העמק הצרפתי, טורס דל פיינה (צילום: Andres Rambaldi)
 




 
לגונה אמרגה (Amarga) מאפשרת לעתים תצפיות נפלאות אל הצוקים, שהעננים מקשטים אותם כהינומה. בימים בהירים נטולי רוח, הופכת הלגונה למראה וניתן לחזות בבואתם של הצוקים המשתקפים במים. לאגו אָסוּל הוא גוף מים שצבעו כחול עמוק. לאגו פיינה הוא קסם של נוף. אגם כחול נהדר, עטור כתר של הרים מושלגים. המישורים הירוקים, המדרונות החומים והפסגות הלבנות משתקפים בבירור במים הצלולים ויוצרים סימטריה נפלאה של נוף. השתקפות מושלמת המופרעת לעיתים על ידי משחה של ברווז או עוף מים אחר. כבר חלפו 25 שנים, דור ממש, מאז שהגעתי לכאן, בהליכה רגלית נעימה, מלאגו פיינה.
 
הקפנו את האגם כשאנו מוקסמים מן הנוף השלו שמסביב ומן השקט ההדור של הטבע, נפעמים מצלילות האגם, מגובה ההרים ומצחות השלג. אגם דיקסון הוא גוף מים ירוק, מתפתל בין הרי גרניט שחורים ובקצהו קרחון ענק. שלוב נהדר של ירוק, לבן ושחור. אגם גריי (Lago Grey) מרשים בצבעי כחול-ירוק, שדומה ומישהו הגיר לקרבו חביות ענק של חלב. הקרחון איננו מסתיים ב"קול דממה דקה", אלא דווקא מתרומם בזרבובית תלולה מעל לאגם ומסביב לו מפוזרים שברים רבים של קרח, שניתקו ממנו ברעש גדול. זהו מפרץ אדיר של קרח, מעין ים לבן. מן ההרים יורדים נחשולים של קרח, שדומה ומעלים עימם קצף לבן. הגלים הלבנים ניגרים לתוך המפרץ ויוצרים בו מערבולות של קרח. קשה לתאר איזו עוצמה של יופי גלומה בגוש הקרח המחורץ הזה ובפסים החומים הדקים של חומר הבלית ששחק מהסלעים בדרכו האיטית והנחושה אל האגם.

מי שמטפס מאגם דיקסון אל מעבר ההרים, ה"פאס" מטיל המורא, זוכה למראה מרהיב על הקרחון, ממעוף הציפור ממש. מן הקרחון יורדות אל אגם גריי שתי שלוחות: הקרובה – כלשון גדולה הבנויה גלים, והרחוקה – עמודים זקופים, תלולים, מחודדים ומשוננים – הכול של קרח בצבעי תכלת-לבן. יופי נשגב ממש. בעבר היה ניתן להגיע לכאן רק ברגל, אולם כבר לפני כעשרים שנה החלה קונא"ף (
Conaf) – רשות שמורות היער של צ'ילה – להפעיל ספינה המשיטה לכאן את המטיילים ללא מאמץ פיזי, אך היופי הנקנה בייסורי הרגליים עז יותר. במפגש הראשון שלי עם הפיינה, הגעתי לכאן בירידה תלולה מה"פאס" ולנו באוהל לשפת האגם. המלון היפהפה הצופה באגם לא היה קיים אז. ביום המחרת יצאנו לכיוון סדק גדול בקרחון, הסגור כמעט על ידי מסך של נטיפים תכולים של קרח. במקום אחר קרוע שקע זוהר בצבעי טורקיז. לאחר חיפוש, מצאנו מערה, ממנה מגיר הקרחון את מימיו. זחלנו תחת הקרח ונכנסו לאולם גדול, עגול, זוהר וכחול. המערה הענקית שבקרחון מעניקה תחושה של בית זכוכית יפהפה, המקרין קור והדר. היכל טבעי של קרח, שהאור החודר אליו בעוצמות שונות, מאיר אותו בגוונים שונים של כחול.
 
מאגם גריי מוביל שביל יפה ונוח אל אגם פהואה Pehoe), בתרגום מילולי: האגם הנסתר) הנמוך והכחול יותר. לאורך הדרך עוברים על פני אגמים קטנים וגדולים, לגונות יפהפיות ובריכות טבעיות, מטריפות חושים. אגם פהואה, נמצא במרכז הפארק וניתן לצאת ממנו לסיורים קצרים לכיוון הצוקים או למפלים הגדולים. על אי קטן בפארק נבנה פנסיון, שחדריו באיכות בינונית, אך המראה הנשקף מחדר האכילה שלו, שווה הכול. שביל המטפס בתלילות על צוק מול הפנסיון, מזכה את המטפסים החרוצים והמתנשפים במבט פנוראמי רחב ידיים על האגם ועל הצוקים שסביבו.
 
קרחון גריי, טורס דל פיינה, פטגוניה, צ'ילה
אגם גריי מקבל את מימיו מקרחון גריי העצום (צילום: poppycocks)
 

לטייל בין קרחונים ואגמים

הסיבוב הרגלי שהחל בלאגו אמרגה, הסתיים באגם הנסתר, אך זה כמובן לא הכול. אפשר לצאת מכאן מזרחה ללאגו ורדה, שנחשב כמקום אידיאלי לצפייה בבעלי חיים. לדעתי עדיף ללכת מערבה, לכיוון לאגו גריי, אך במקום לרדת לחופו, לצאת משם לטיול רגלי אל אגם פינגו (Pingo(, שהוא אחד המסלולים הפחות מוכרים והיותר יפים שבפארק. זהו אגם קטן יחסית, שקרחון Zapata מתרסק אליו וממלא אותו בגושי קרח. ניתן להסתפק בכך, אם כי המטיילים הקשוחים יותר, ממשיכים מכאן רגלית עד קרחון העמק של טינדל (Tindal), סערת יצרים נוספת של צוקים, מים וקרח.
 
במקום לשוב אל פוארטו נטאלס באותה דרך בה הגענו, ניתן להפליג בסירות גומי ממונעות (זודיאק) בנהר סראנו (Serrano), לעבור על פני קרחוני טינדל וגייקה (Geike), לעצור ליד קרחון סראנו לטיול רגלי מרהיב אל מול הקרחון. השייט ממשיך אל מול קרחון בלמסדה, התלוי על ההר ממעל ונמצא כבר בפארק הלאומי ברנרדו או'היגניס (Bernardo O'higins), שגם בו קיימות אפשרויות רבות לטיול. במזג אוויר בהיר ניתן להיכנס בשייט פנימה, אל לאגו אסול שבלבו של הפארק, שמראה ההרים המושלגים המקיפים אותו, ממש עוצר נשימה.

במעגן בלמסדה נפרדים מהזודיאקים וממשיכים בספינה קטנה לפיורד אולטימה-אספרנסה (Última Esperanza), היינו, "התקווה האחרונה". את השם הזה העניקו לפיורד, שני ספנים ספרדים – סרמיינטו דה גמבואה (Gamboa) וחואן לדריירוס (Ladrilleros), שנכנסו לכאן באמצע המאה ה- 16, בחיפושיהם אחר קיצור דרך אל מצרי מגלן. אולם רק בשנת 1900 החלו לחקור ברצינות את המקום. היו אלו משלחות המחקר של רב החובל הגרמני הרמן אברהארד (Eberhard) ושל הנורווגי אוטו נורדסקיולד, שגם מיפה את האזור וזיהה את הפוטנציאל הכלכלי שלו כמקום לגידול כבשים.

חוזר לפיורד, עולה על ספינה גדולה יותר וממשיך ארבע שעות משם, חזרה לפוארטו נטאלס.

כתבה על טרק צלב הימים מצפון למצרי מגלן
 
קרחון סראנו, צ'ילה
קרחון סראנו בפארק הלאומי ברנרדו או'היגניס (צילום: SL_Photography)
 

התמודדות עם איתני הטבע

הטיול בפיינה כרוך לעתים בהתמודדות עם קשיים. חלקם קשורים בתלאות הדרך ועיקרם במזג האוויר. בפעם הראשונה שהגעתי לפיינה בקיץ של 1980, קידמה את פני הרוח המקפיאה המפורסמת של פטגוניה, כמו זרם מים מזרנוק של כבאים. מזג האוויר העוין, האופייני לקו הרוחב 51ºS, מגיע היישר מאנטארקטיקה. הרוחות המנשבות ממערב עזות עוד יותר ומגיעות לעתים לעצמה של 100 קשר. הרוח טפחה על פניי וצרבה אותם כמו נייר זכוכית ומנעה ממני להתקדם. עמדתי כפוף, ראשי מוטה קדימה ודימיתי שבעוד רגע תעיף אותי השמימה. לאחר שוויתרתי ונדחקתי קפוא מקור לבקתה קטנה, שאלתי את עצמי מדוע הגעתי בכלל לחור הזה, בקצה הדרומי של העולם. הפשרתי סביב האח ואחר כך התכרבלתי בשק השינה, מטיל ספק בכלל שיגיעו ימים טובים יותר.

כשהאיר הבוקר התעוררתי ליום קיץ דרומי משובח, יצאתי מהבקתה והתבוננתי נפעם בנופו של האגם ולא ידעתי את נפשי מרוב יופי. כמה ימים מאוחר יותר, כשקדרו השמיים שוב ומשב פתאומי של רוח הפך את הנוף הבהיר של הבוקר ליריעה ערפילית מטושטשת, התעטפתי במעילי והלכתי קודר ומכודר, תוך מאבק בסופה וברסיסי הברד. המגדלים עטופי העננים נראו לפתע שחוחים כמו פועלי מכרות בוליביאנים וכמה קונדורי אנדים שרטטו נתיבים עקלקלים בשמי העופרת. באותם רגעי מצוקה הבליחה במוחי מחשבה, שאיתני הטבע הללו אינם רק המחיר שעלינו לשלם כדי ליהנות מזיו המקום, אלא שההתמודדות עימם היא מה שהופכת את שמורת הפיינה מאגדה למציאות.


המלצה על מלון בשמורת טורס דל פיינה

מלון לאגו גריי (Hotel Lago Grey) ממוקם לחופי אגם גריי, במיקום מרכזי בתחומי שמורת טורס דל פיינה, החלונות הגדולים בשטחים הציבוריים ובחדרים פונים לאגם או להרים, והנוף שווה את ההשקעה. ניתן לצאת דרך המלון לפעילויות שונות בשמורה.

מלון מומלץ בטורס דל פיינה
לישון ולאכול מול הקרחונים האדירים של טורס דל פיינה, מלון לאגו גריי ליד אגם גריי
 

המלצה על מלון באל קלפטה

בשנים האחרונות נפתחו מספר בתי מלון חדשים באל קלפטה, אולם נדמה לי שהמלון הטוב בעיר, משילוב נתוני המיקום, האיכות והמחיר, הוא מלון פוסאדה לוס אלמוס (Hotel Posada Los Alamos)  מלון בוטיק מדהים, עם בריכה וספא מפנק.
 
המלצה על מלון באל קלאפטה, ליד טורס דל פיינה
מלון פוסאדה לוס אלמוס – מלון בוטיק במיקום מצוין בעיירה אל קלפטה

המלצה על מלון בעיירה פוארטו נטאלס

מלון אקא פטגוניה (AKA Patagonia), הממוקם בפרבר של העיירה, הוא מקום מקסים, המורכב ממספר בקתות עץ מודרניות, בלב הנוף הקסום. לכל אחד מהחדרים מרפסת קטנה, ולחלקם גם ג'קוזי במרפסת. בבקתה הראשית תמצאו דלפק קבלה, בו ישמחו ליעץ ולהזמין סיורים באזור, ארוחת בוקר, מקרר, אפשרות להכנת שתיה חמה.

מלון מומלץ בפוארטו נטאלס, טורס דל פיינה, צ'ילה
מלון אקא פטגוניה - בקתות עץ מקסימות בפרבר של העיירה פוארטו נטאלס


מידע נוסף

השכרת רכב בצ'ילה
בתי מלון בפטגוניה
מתי לטייל בצ'ילה ובמרכז ודרום אמריקה?

כתבות נוספות על צ'ילה

מאזור האגמים אל הקרטרה אוסטרל
הקטע הדרומי של הקרטרה אוסטרל
פטגוניה - טיול לסוף העולם

כתבות נוספות על טרקים בצ'ילה

טרק בפארק הלאומי טורס דל פיינה
טיפוס על הר הגעש וייאריקה
טרק השיניים של נווארינו
טרק צלב הימים


גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין,  PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 






סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר