אייבי נתן - מותה של אגדה
מאת: יובל נעמן
לילות לבנים רבים ישבתי עם אייבי נתן ביבשת השחורה, והוא סיפר לי את סיפור חייו השונה כל כך.
זוכר איך נאלצתי למשוך אותו מהכביש, כשמכוניות ניירובי המעשנות, חולפות ביעף, והוא בהרהוריו ברקיע אחר, לא שם ליבו לזוטות של עולמנו הגשמי וגם לעולם לא יידרס.
זוכר את מצעיו השחורים, בגדיו העליונים והפחות עליונים, והכל בשחור - עד שיגיע השלום אמר.
זוכר את שיחותינו על הנשים הרבות בחייו, ואת בנותיו אותן בקושי הכיר, ואת הילדים המאומצים שלו, אותם לא ממש הכיר, אבל מימן באהבה. מהוריו ניתק כליל כששלחו אותו לפנימייה בבית הספר הישועי במומביי.
כך לפחות סיפר לי.
למרות התגייסותו לחיל האוויר המלכותי, עוד לפני סיום מלחמת העולם, לא זכה ממש להטיס מטוסים מעל ה"האמפ", מלאדו באסאם שבהודו, אל קונמינג הסינית הנצורה, אלא רק להחליף אוכלוסייה בין הודו לפקיסטן. אבל כשחיפשו מתנדבים יהודיים למח"ל, היה הוא בין המתנדבים לעזור למדינה שבדרך, המדינה איתה לא היה לו דבר, כמו שהתנדב רבות מאוחר יותר בחייו. בן 22 היה, שמח להרפתקה, וכשהתאספו הטייסים בפריז, השתעשעו חבריו על חשבונו וסידרו לו נערה עובדת כדי שישתחרר מתומותו - שארית החינוך הישועי הנוקשה.
את מחלת המין שקיבל, מהיכרותו הראשונה עם עולם אהבת הנשים, לא שכח, אבל הספיק להשלים את חסכיו בשנות השישים העליזות של חגיגות האהבה החופשית, אהבה שהביאה לו נשים בשפע – לשלוש מהן קרא "אישתי", ומהן נפרד במהירות בה התחתן איתן.
אייבי עם ילדים סומליים במשבר ההומניטארי 1994 (צילום: יובל נעמן)
אהבת אדם ואהבת גלובלית
כשניאבס, המלצרית הספרדייה, אותה הגדיר "אהבת חייו", שעבדה אצלו במסעדת "קליפורניה", נסעה ונעלמה, ברח אייבי מהעולם למשך חודשים, אבל כשהגיעה יום אחד עם ילדה קטנה בת 4 אותה לא הכיר, לקח על עצמו לממנה, כמו שמימן את כל ילדיו: שרונה שלא גדלה איתו, והמאומצים שגם הם היו רק זרים בתמיכתו.
בכלל לא בטוח היה, שבתה של ניבאס היא בתו, וגם לא רצה לבדוק ולוודא זאת, ואולי היא של אחרים שחגג גם הם בערב הפרידה שלאחריה חזרה ניבאס לספרד?
כשהייתה בתה של ניבאס בת 16, עלמה בפריחתה, אמר לי אייבי: "אני רוצה לשלם את המזונות לשנתיים קדימה ולגמור עם זה. הרבה כסף עלתה לי, זה היה אולי הזיון היקר ביותר שעשיתי בחיי!"
זו הייתה צורת אהבתו המוזרה. אדם שנשלח בגיל גן לפנימייה סגורה, אין פלא שלא ירצה להכיר את הוריו, גם לאחר שעלו ארצה. גם עם אחיו ואחיותיו לא היה לו כל קשר, ולא ייפלא שגם עם נשותיו ובתו החוקית שרונה, לא היה לו קשר במשך שנים.
את שתי היתומות שאימץ בבית היתומים המצרי, לא הכיר גם כן. הוא ביקש לאמץ את שתי הילדות המכוערות ביותר - אלו שאף אחד לא ירצה, אבל גם אותן לא גידל.
הוא לא היה איש של משפחה פרטית. הוא היה איש של משפחת האדם.
מכאובו של האחר, המרוחק, הפריע לו ולא נתן לו מנוח, בעוד שאת הקרובים לו האכיל מרורים.
בביתו השונה כל כך, נוטף ניחוח הודי חריף, העביד את ראדה-קרישנה הנאמן בפרך.
האיש ההודי, הרגיש והעדין הזה, ששכניו היהודיים שכנעו אותו לעשות טיול בישראל, כמו התרמילאים הישראלים בהודו, לאחר האוניברסיטה ולפני חתונה והתבייתות. לאחר תקופת פריחה קצרה בארץ כמתנדב בקיבוץ, הגיע לאייבי, ומאז נקשרו חייהם, כשהוא כל פעם בורח להודו ומשוכנע לחזור ולעבוד את הבוס הקשה.
ובאיזו מסירות שירת אותו? כמו שרק הודי יכול!
לחיות ולעבוד כל היום אצל איש כזה, דורש אצילות וגדולת נפש אדירה וסבלנות ללא קץ, בעוד הוא לוקח את תפקיד משפחתו הקרובה, כשרת, טבח, עוזר, סועד וכותל הדמעות...
בעת בניית מחנה פליטים בקנייה אפריקה (צילום: יובל נעמן)
אייבי נתן - מאזן חיים
כשהירצה בארה"ב על תפקידו במלחמת העצמאות, ובספרו על הפצצת כפרי הגליל הערביים, נעמד מולו סטודנט ערבי וסיפר לו שהוא היה ילד בכפר וראה את המטוס המפציץ את ביתו. אייבי נשבע שהרג בחייו אנשים רבים מספור והגיע הזמן להחליף תפקיד ולהתמקד בהצלת מעט חיים כדי לכפר על כך.
אם הצלחה נמדדת רק בחייך האישיים, הרי אייבי הוא אולי הכישלון הגדול ביותר שקם.
הוא ניסה להיבחר לכנסת ונכשל. טס הפגנתית למצרים כדי למסור איגרת מסר של שלום ונכשל. הקים משפחות ונכשל בטיפוחן, שידר מוסיקה ומסרי שלום, נכשל כלכלית והטביע את ספינתו. הוא עשה שביתות רעב בהשראת מורו הנערץ המאהאטמה מוהאנדס גאנדי, שכתביו מילאו את ביתו, ולא הביא כמעט לכל שינוי, הקים מחנות פליטים שנגנבו לאחר עזיבתו את המדינה, על ידי השליטים הציניים שהזמינו אותו. ולבסוף, במשימת הסיוע הגדולה האחרונה בגבול זאיר ורואנדה, חטף מלריה, אושפז והתחרפן לחלוטין, כשמוסדות הסיוע העולמיים מנסים להיפטר ממנו בשל רצונו ממש לעזור לפליטים, ולא רק לנצל את הטרגדיה ולאסוף כסף כמותם.
גם המאבק לזכות בהכרת הציבור העולמי, בהצבתו ברשימת המועמדים לפרס נובל לשלום, נחל מפלה, בשל היות הסכסוך המזרח-תיכוני מחוץ לעניין העולמי בתחילת שנות התשעים והתמקדות העולם בזכויות האזרח, דבר שהעניק לבסוף את הפרס לסופרת הגואטמלית ריגוברטה מנצ'ו, שככל הנראה זייפה רבות והעמידה פנים בספרה "אני, ריגוברטה מנצ'ו, אישה אינדיאנית באמריקה" שזיכה אותה בפרס הנכסף לשנת 1992.
גם במאבקו לחיים כשל. מגיד עתידות הודי אמר לו שיחייה עד גיל 67, ובשנת 1994 אמר לי שלפי התחזית זוהי שנתו האחרונה. שלוש שנים לאחר מכן, בעת תחילת כתיבת זיכרונותיו בוושינגטון, לצד בתו איתה השלים לבסוף, קיבל שבץ מוחי, שהותיר את האיש הגאה הזה, למשך 11 שנה, נזקק לשירות מתמיד ועזרה בכל, כשהוא מתקשה אף לדבר.
אייבי היה אדם פשוט, ופשוט אדם. דרישותיו לעצמו היו מזעריות. הוא חי עבור אחרים בענווה, מוזן אידיאולוגיה ונושם רצון להעניק לזולת, שאצלו עניי עירך יכולים לחכות, עניי העולם קודמים.
הוא היה איש של מסרים ברורים פשוטים וקליטים, כמו הפרסומת האלמותית ששודרה ללא הרף בתחנת קול השלום: Drink cool refreshing water, there's nothing better for you we say, drink water today
הזיכרון האחרון שלי ממנו היה כשחגגנו לו מסיבת הפתעה, והוא הועלה לבמה בכיסא הגלגלים, מתקשה לדבר ומנגב תכופות את פיו מזיל הריר, כשדמעות גדולות זולגות מעיניו הכבויות כבר.
ובכל זאת אייבי היה והווה המנצח הגדול. איש גדול אף מהחיים עצמם. העולם שאחריו לא ישוב להיות העולם בו חי האיש הגדול הזה - איש נדיר, שיום יבוא וחזונו יתגשם, אמן!
כולנו וודאי נזכור אותו בדקת הדומיה הרוטינית אותה ביקש מאיתנו ברגע שקיעת השמש.
הנה אייבי נתן, על האוניה,
הוא מפליג, לתוך החשכה,
יא חביבי אייבי, בהצלחה לך,
יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה.
עוד יהיה, עוד יהיה,
עוד יבוא שלום עלינו,
עוד יהיה! עוד יהיה.
s america_120(2).jpg)
.jpg)
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
.jpg)
.jpg)
