אנשי לב הזהב של מיאנמר
מאת: אלי עמר

רוב התיירים המגיעים למיאנמר, המכונה גם "הארץ המוזהבת", על שם עשרות אלפי המקדשים המוזהבים שלה, מגיעים לביקור באתריה ההיסטוריים המרכזיים, מנזרי מנדאליי, מקדשי באגאן ואגם אינלה. ברחבי המדינה עשרות אלפי מקדשים מוזהבים, אך בשל גודלה רוב המבקרים בה מדלגים מאתר לאתר בטיסות פנים, וכך מפסידים את ההיכרות עם העם ואורח חייו.

אני בחרתי לנסוע לאורכה ולרוחבה של הארץ המוזהבת, באותם חלקים שהממשלה מרשה לראות, ואביא כאן מעט מרשמיי והמלצותיי.

נערה עם חיוך מבויש וקרם המרוח על פניה למזל (צילום: Pawinee Suwannaphoom)

  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד  לחצו לרשימת ההצעות »

לאורך כבישי מיאנמר

הנסיעה מיאנגון למנדאליי עוברת לאורך כביש אינסופי, משובש והומה כפרים. כביש זה מהווה את עורק החיים המרכזי במיאנמר. הנסיעה בכבישים מספקת מבט מקרוב על אורחות החיים במדינה, על דפוסי התנהגות וסגנונות חיים רב גוונים. התשתית מחוץ לערים הגדולות היא פרימיטיבית, ללא חשמל, מים זורמים או תשתית תקשורת, בחלקים גדולים של המדינה לא ניתן לקלוט אף שידורי רדיו.

לצידי הכביש רואים את הכפריים מתעוררים עם בוקר, עטופים בשמיכות ומתחממים לאורה הראשון של החמה, נזירים הצועדים בסך, בשולי הכביש, לאסוף מזון לסעודת הבוקר-צהריים. רואים את הפועלות השותלות את שתילי האורז בשדות המוצפים, את עגלות העץ הרתומות לשוורים, החורקות בעצלתיים, וערב רב של מכונות מתנייעות ורכבים משנות הארבעים, שרק כאן ניתן לראותם נוסעים עדיין.

לא אחת, כאשר נוסעים בדרכים הצדדיות של מיאנמר, רואים מראה סוריאליסטי בצד הדרך, של קבוצת אנשים העומדים ומקפיצים מטבעות בתוך סיר גדול, שרים ורוקדים. אלו הם מתנדבים, המתרימים את העוברים בדרך לטובת הקמת מקדש חדש, או שיפוץ המקדש הקיים. במקומות הכי נידחים, העוברים בדרך מטילים מטבע או שטר בלוי. זוהי אחת מהתופעות האנושיות המיוחדות במיאנמר: הנדיבות. אותם אנשים דלים וחסרי-כול, מסוגלים לתרום את השטר האחרון לטובת המקדש החדש.
כתבה על העיר יאנגון | כתבה על העיר מנדאליי | כל הכתבות על מיאנמר

פגודת שוודגון בעיר יאנגון, מהאטרקציות שאף מבקר במיאנמר לא יפספס (צילום: f11photo)

מיאנמר – ארץ של נזירים

בכל עיר, עיירה וכפר נבנה מנזר, שהמקומיים לוקחים על עצמם לספק את צרכי הנזירים בו: במזון, כביסה ואף ניקיון ותיקונים. הנזירים הם בדרך כלל בני המקום ומוכרים על ידי הקהילה. במדינה דתית בודהיסטית שבה השאיפה היא להגיע לנירוונה, מרגוע של הנשמה וסיום גלגול הנשמות, חיי נזירות הכוללים פרישות, התגברות על תשוקות וויתור על רכוש, הם הדרך הבטוחה להגיע לנירוונה.

הנזירים אוכלים שתי ארוחות ביום: האחת בהנץ החמה והשנייה לפני צהרי היום. לקראת השעה תשע, לאחר התפילה והלימוד, הנזירים פוסעים בטור לאסוף את תרומות המזון. הם הולכים יחפים בדרכי העפר, עם סיר שחור גדול, לאסוף את האורז והקארי (מעל מכסה הסיר יש בית קיבול ל"קארי", הרוטב לאורז). הנזיר המוביל לפנים מכריז באמצעות צליל הפעמון על בואם, וכל הכפריות עומדות בחזית הבית עם התקרובת, ממתינות לתורן לתת את תרומתן. הנזירים פוסעים בשולי הדרך יחפים, בשל האיסור על נעילת סנדלים מחוץ למנזר. היציאה מחוץ למנזר נועדה ל"זכות את הרבים" ולקרב בין העם לדת. במנזרים הענקיים במנדאלי, האורחים מביאים את התרומה למנזר. אלו מנזרים המאוכלסים במאות ואלפי נזירים, שמחנכים את קאדר הנזירים שישרת לאחר מכן בכפרים.

לקראת השעה תשע, לאחר התפילה והלימוד, הנזירים פוסעים בטור לאסוף את תרומות המזון.
הם הולכים יחפים בדרכי העפר, עם סיר שחור גדול, לאסוף את האורז והקארי (צילום: jue)

שכר ועונש בעיני הבודהא

בכל מקדש נוכחים ברקע סיפורי הבודהא, בצורה גראפית או ציורית, ציורים המביעים את השכר: הטוב לצדיקים והעונש לחוטאים. החטאים כוללים את האיסור לשפוך דם או לקחת משהו שלא קיבלת (תפיסה רחבה יותר מהאיסור לא לגנוב). העונשים אינם עונשים המוכרים לנו מהעולם המערבי, הם עשויים להיות: העדר מנוחת הנפש, גלגול נשמות ללידה מחודשת כבעל חיים נחות ועוד. בצד אחד של הציורים מתוארים החטאים ועונשם, ובצדם השני מתוארת דרך הישר. במנזרים רבים ניתן לראות את הרשעים לבושים מדים ואילו הטובים הם החקלאים.

* עוד על האידיאליזציה של עבודת האדמה בציור, בכתבה: ציורי המורלים במקסיקו.

רוב הבורמזים הינם בודהיסטים מזרם הטראוואדה, המאמינים ומיישמים את מצוות הדת. עובדה זו מסבירה את התופעה של מיעוט פשע או גניבות, בהיקפים המוכרים במדינות המערב. אלימות ופשע מכל סוג (למעט מעשי הממשלה), זניחים, וכמעט ולא קיימים באזורים מסוימים, על כן כאשר שומעים בימים אלו על ביזת חנויות על ידי התושבים, צריך להבין שיש משבר ואסון כלכלי, שגורם לאנשים אלה לשכוח את החובות המוסריות שלהם לצרכי הקיום.

הנזירים פוסעים בשולי הדרך יחפים, בשעת איסוף תרומות המזון (צילום: MahamevnawaMahaviharaya)

פגישותיי עם אנשי מיאנמר

המפגש עם התושבים המקומיים היה עבורי חוויה מעצימה, בכל מקום האנשים היו מאירי פנים ושמחים לקראת הזר. אפילו במקומות הנידחים ביותר, אנשים התעקשו להזמין אותי לביתם, להציע לי תה, בכל מפגש ביקשו להגיש לי תקרובת או פרי מהגינה. במסיבת השנה החדשה, החוגגים ברחובות התעקשו לצרף אותי למשקה וצילום משותף. אנשים שמחו לשוחח ולשאול המון שאלות על החיים בארץ אחרת, אליה לא יגיעו לעולם. תופעות מסוימות לא נשמעו להם הגיוניות, כמו למשל, שניתן לקנות דברים בטלפון, באמצעות כרטיס אשראי, ולקבל אותם ישירות הביתה. כלב המתגורר בתוך הבית, וטרינר המטפל בחיות, כל זה נשמע להם אבסורד, לאור העובדה שהם לא מקבלים טיפול רפואי, למעט מקרה חירום וזאת בעיר הראשית. הם רצו להצטלם וביקשו לראות את התמונה על המסך. פלא!

בכל פעם שנזקקתי לסיוע או להתייעצות, הם הקדישו לי את כל הזמן שבעולם. הם הובילו אותי אישית, וכשניסיתי להסביר שאני לא רוצה שיטרחו, הם כעסו באומרם שזה ממילא בדרכם. כאשר עצרנו בכפרים הקטנים, כל הילדים והמבוגרים יצאו מבתיהם. הצעתי בלונים וסוכריות על מקל לילדים, וגם למבוגרים ששמחו לכך. הם הציעו לי בתמורה סיגרים מקומיים, שצריך ריאות ברזל כדי לעשן אותם. תה חזק, מקטרת או סיגרים, היו תפאורה לשיחות ארוכות: התושבים המבוגרים שכבר נולדו לשלטון הצבאי, מקבלים את הגורל שלהם כ"קארמה" ^[1], לא צריך להלחם במזל. הצעירים היו רוצים לגרום לשינוי, אבל הם לא רואים את הסיכוי להתגבשות ציבור גדול, בשל הנתק הפיזי והעדר תשתית תקשורת. כששאלתי אם הם לא הם לא חוששים ממלשינים, הם השיבו שלא, כי הם יודעים מי משרת את הממשלה – אלה שהבית שלהם המפואר ביותר...

______________

^[1]קארמה הוא מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם. הקארמה היא משלימתה של הדאהרמה, החוק האחד, התכלית, הכיוון, המטרה, הראשית והסיום לקיום. אמת, צדק ויושר, המציאות המוחלטת של החיים, טבע התופעות, הסדר הקוסמי, אך גם חובה חברתית, מוסרית או דתית.

דייגים על אגם אינלה מכבדים זה את זה בתה חם (צילום: 1001nights)

השליטה על התקשורת במיאנמר

תושבי מיאנמר הם אנשים נדיבים. לאחרונה מדווחים על יותר ויותר פעולות של תושבים מצפון המדינה לטובת אחיהם בדרום, הן בהתגייסות פיזית והן בגיוס תרומות ומזון והובלתם לדרום המדינה. הבעיות שהתושבים מתמודדים עימן הן עצומות:

חוסר מידע זמין ואמין: הממשלה מסננת את היכולת שלהם לקלוט מידע חופשי – בכל המדינה ישנם שני ערוצי טלוויזיה תעמולתיים: ערוץ הממשלה וערוץ צבאי. זה נראה ונשמע כמו "שידורי הניסיון" מלפני ארבעים שנה בארצנו. כתבות בשטח מלוות בקולות מהאולפן בלבד, על מנת לסנן כל מסר מסוכן.

תעמולה: הממשלה לוקחת לעצמה תרומות של מדינות אחרות, היא בונה עיר אוהלים לדוגמה – ומציגה לעולם כאילו כך נראים כל אזורי הסיוע.

היעדר מודעות למצב ולדרך ההתמודדות עימו: הממשלה משדרת סרטוני הסברה מהמדף – סרטים לא רלוונטיים, על יבוש מאגרי מים בסביבת הבית, על מנת למגר את היתושים. לאחר ניתוק שרתי אינטרנט רבים, לא ניתן לגלוש לאתרי אינטרנט על מנת לקבל מידע. אין הסבר על הצורך להיזהר ממקורות מים מזוהמים, גם אם הם נראים נקיים. אין הסבר מהו הטיפול בכולרה ואיך למנוע הידבקות המונית ועוד.

המראות במדיה העולמית המציגה את התושבים במיאנמר, קורעים את הלב. אנשי מיאנמר אינם אנשים היודעים לדרוש את המגיע להם ולהלחם עליו.

מקדשים בעיר העתיקה של באגאן שחרבה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו (צילום: vinatourist83)

יחסי ישראל ומיאנמר

לישראל מעמד מיוחד במיאנמר לאורך השנים, אולי אף ברמה של המדינות הסובבות את מיאנמר: סין, הודו ותאילנד. אני לא מאשים את משרד החוץ, שהעומד בראשו עסוק תמידית בהישרדות פוליטית, אבל פעולה שקטה של משרד החוץ, יכולה להביא לתוצאות גדולות יותר. בשונה מהקו התקיף של האמריקאים, ישראל יכולה להציע ערוצי הדברות מוצנעים, שאולי יכולים להביא לשינוי, כי כמעט כל גישה אחרת לא הצליחה.

כשתיסעו לבקר במיאנמר, קחו עמכם מגזינים אחרונים, את החוברות הישנות ללימוד אנגלית של הילדים שלכם, ספרים קלים באנגלית ותשורות קטנות לילדים. אם אתם מגיעים למנדאלי בקרו את "האחים מוסטאש" לא בגלל שהמופע שלהם מוצלח, אלא כתמיכה באנשים אמיצים שלא חוששים להביע עמדה נגד הממשלה ולשלם מחיר אישי כבד. אם אתם מגיעים לעיר באגאן, קנו את עבודות הלכה המרהיבות, ובכך גם תתמכו בפרנסה היחידה שיש לאנשים באזור. אל תחשבו במטבע מקומי, קנו ושלמו את המחיר המבוקש, היו נדיבים, כי לעם הזה מגיע יותר. ותמיד תזכרו שאתם האורות שהבליחו בשמיהם הקודרים, ויכולים להאיר במעט את חייהם.

* עוד על האחים מוסטאש בכתבה: מדריך למיאנמר – מנדאליי.
כתבה על העיר באגאן