www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



ציורי המוראלים במקסיקו
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


מוראל (Mural)  הוא ציור, המכסה שטח גדול: קיר, תקרה או כל משטח בר-קיימא. המדיה המוכרת ביותר של המוראל הוא הפרסקו ("טרי" ,Fresco) , בו הצבע נמרח על גבי טיח טרי בהופכם לישות אחת. מוראלים הם המדיה העתיקה ביותר של אמנות חברתית ופוליטית הידועה בעולם כולו: ציורי מערות נושאי מסרים, ציורי דת בהודו וסין, ציורים נוצריים של דה-ווינצ'י וציירי הרנסאנס באיטליה, ציורי מחאה באירלנד, ועד לגראפיטי הנפוץ בעולם כולו.


אבל הביטוי "מוראל" קיבל את פרסומו דווקא במקסיקו עם תחילת תנועת המוראליסטה באומנות, ועל כך בכתבה זו.
 

פרסקו פרה-קולומביאני ב 
פרסקו פרה-קולומביאני ב"בונמפק" (צילום: GNU) 


גיל הזהב





לתנועת ציורי הקיר
, המוראליסמוס (Muralista art movement), יש להקדיש מקום חשוב בטיול במקסיקו. זו התנועה החשובה ביותר באמנות המקסיקנית בת זמננו. הייתה זו אמנות שנוצרה על פי רוב באמצעי ביטוי אמנותי בעל ממדי ענק, שכמעט עבר מן העולם האירופי. ציורי קיר מונומנטאליים, נרתמו בעידודו הרשמי של הממסד, לשירותם של מצעים מהפכניים, פוליטיים וחברתיים, דבר שלא נראה עד אז בשום מדינה, להוציא את רוסיה. למסורת ציורי הקיר,שורשים עמוקים במקסיקו. היא הולכת ונמשכת מעיטורי הקיר של התרבות הפרה-קולומביאניות (בונמפק) ועד הגרסאות הקולוניאליות של סגנון הבארוק בכנסיות הקתוליות.
כתבות על מקסיקו לפי אזורים
 
האווירה שבה פרחו ציורי המוראלים
האמנויות המקומיות, המפוארות, שפרחו ושגשגו באמריקה התיכונה והדרומית, דוכאו ביד חזקה, עד שנכחדו ועברו מן העולם. המתיישבים הספרדים, החל מהמאה ה- 16, יצרו את המסגרת שהכירו בבית, ומשום כך הייתה האמנות הלטינו־אמריקאית, מעיין גרסא פרובינציאלית של הסגנונות שרווחו באירופה. האיכות לא הייתה גבוהה בדרך כלל. גם כאשר קמו אומנים ברוכי כשרון כגון מלצ'ור אולגין (Melchor Olgin) בבוליביה, הם לא נודעו מחוץ לגבולות ארצותיהם. במאה ה- 20 לעומת זאת, אנו מוצאים ציירים בני אמריקה הלטינית שהשפיעו על האמנות בת זמננו, אך הם העדיפו לשכן את יצירתם בפריז ולא בארצותיהם שמעבר לים. במקסיקו צמחה עם זאת, החל מההפיכה של 1910, אסכולת ציור פעילה, שעוררה תשומת לב, התפעלות, אך גם זעזוע בארה"ב ובאירופה
 
 
"עמק מקסיקו", ציורו של חוזה מריה ולסקו (צילום: Maurice Marcellin)
 
הציור המודרני במקסיקו
הציור במקסיקו מלא חיות (וויטליות), יותר מאשר בכל מקום אחר באמריקה הלטינית. העם ניחן בחוש אבחנה ויכולת אסתטית מעולים, היוצרים רקע טוב לפריחה אמנותית. אמני מקסיקו הכירו באמנות האינדיאנית ובאמנות הקריאולית (לטינו-אמריקנים ממוצא אירופי, Criollos). הכרה זו המריצה אותם לקרוא תיגר על הכניעה לאקדמיה הניאו-אירופית.
 
הציור העממי שפרח במקסיקו במאה ה- 19, זכה להצלחה רבה. הציור ניתק את עצמו מכללי האקדמיה של סן-קארלוס (Universidad de San Carlos /Guatemala), שהנהיגה רעיונות ניאו-קלאסיים נוקשים. האמנים של ראשית המאה ה- 19 נטלו חלק, או לפחות השתתפו רעיונית, במהפכה שהונהגה בארצם. רוב היצירות היו בלתי חתומות, והן חלק מהאוסף הגדול של הציור האנונימי מן המאה ה- 19. הביקורת בת ימנו גילתה את ערכם של ציורים אלה.
 
את עידן הציור המודרני מסמל חואן קורדרו (1824-1884), שלמד באיטליה, והחיה את ציורי-הקיר בקפלות של כנסיות סאן פרננדו וסנטה תרזה.
חוזה מריה ולסקו (José María Velasco Gómez 1840-1912) ידוע בציורי הנוף המקסיקני שלו, המצטיינים בראייה מקורית, בשילוב גוונים עדין, בקומפוזיציה ובמונומנטליות. בתמונתו "מקסיקו" הנחשבת לחשובה שביצירותיו, תמצת את ההיסטוריה של ארצו, בהשתמשו בסמלי הנשר, הקקטוס, והבתולה מגוודלופ כבסמלים חילוניים. בציורו "אל סיטלאלטפטל" תיאר את העבר הקדם ספרדי, את התקופה הקולוניאלית ואת בוא הקדמה לארצו, יחד עם מסילות הברזל. ולסקו הונחה על ידי שאיפות האקדמיה של סאן קארלוס.
 
חרארדו מוריליו, שאימץ לעצמו את השם ד"ר אטל, תיאר את נופיה ואופיה של מקסיקו בצורה מודרנית. לאחר מסע באירופה, חזר אטל מלא רוח מרד באקדמיה ובחוקיה ועודד את הציירים הצעירים ח. ק. אורוסקו, דייגו ריוורה, ד. סיקירוס, שזרע המרי כבר נבט בהם.
 
(ראשית המהפכה בקבלת העצמאות המקסיקנית ב- 1821. המהפכה האמיתית של מקסיקו התרחשה בסוף 1910, לאחר שלטון העריצות של פורפיריו דיאס. מטרת המהפכה הייתה שחרור המדוכאים והחזרת הארץ לבעליה הטבעיים. אין ספק כי האירועים ההיסטוריים השפיעו על היצירות. הציור המודרני מתחיל למעשה ב- 1910, עם נפילת משטרו של דיאס).
 
ציור קיר אופייני המאציל את עובד האדמה 
ציור קיר אופייני המאציל את עובד האדמה (צילום: כרמית וייס)
 
ציורי המוראלים במקסיקו
תחיית הטכניקות של ציורי הקיר והשימוש הנרחב שעשו בה, לא אירעו באקראי אלא במתכוון, כדי לענות על צרכי השעה הנובעים מן המציאות המהפכנית - הכורך להחדיר תחושת זהות לאומית וחברתית, באוכלוסייה אנאלפביתית ברובה. תכניותיה של אמנות ציורי הקיר היו דידקטיות ורבות-השראה, ובכך דמו למטרותיו של עיטור-הפנים בכנסיות של ימי-הבניים באירופה.
 
הגורמים שסייעו יותר מכל בהגשמת תכניות אלו, היו שלישיית אמני המוראל המפורסמת: ריברה, אורוסקו וסיקירוס. תחילת תנועת המוראליסמו, ב- 1922, עם שובם של דייגו ריברה מצרפת ושל סיקירוס מאיטליה, שם רכשו טכניקות של הציור האירופאי המודרני. ריברה עצמו קלט השפעות של הקוביזם הצרפתי ושל עבודת הפסיפסים האיטלקית. באותה שנה הוקם סינדיקאט הציירים והפסלים שמטרתו הייתה כפולה: חיובית ושלילית. שלילית - פרידה מהסגנון הניאו-קלאסי הישן. חיובית - יצירת אמנות חיונית, ששורשיה נעוצים במסורת ובחיים המקסיקניים.
 
אל השלישייה המפורסמת, הצטרפו אמנים נוספים שהיו חברים ב"סינדיקאט", כמו קרלוס מרינדה. הוא הגיע למקסיקו מגואטמלה, וציוריו התבססו על מוטיבים אינדיאניים. השלישייה פרסמה את ה"קול קורא" המפורסם שלהם, שנערך על ידי סיקירוס, וקרא לסוציאליזציה של האמנות ולהעמדה לדין את האינדווידואליזם הבורגני, להוקיע את הציור במכחול וליצור יצירות מונומנטליות למען הציבור כולו. באותה הזדמנות, קראו להחליף את סדר הדברים המנוון בסדר חדש, שיכוון לציבור ולא לטעמו האישי של אדם זה או אחר. האפשרויות ניתנו על ידי ממשלת המהפכה, שהזמינה את הציירים לקשט את קירות מבני הציבור. הייתה זו פעילות אמנותית שנמשכה כעשר שנים, נתנה ביטוי לרעיונות של המהפכה ויצרה תחייה של אמנות הפרסקו.
בכמה בניינים ציבוריים במקסיקו יש ציורי קיר, בדרך כלל על נושאים מהפכניים ובסגנון המוראליסמוס.
כתבות על גואטמלה
 
בין הדמויות המרכזיות במוראליסמו - דייגו ריברה
דייגו ריברה (Diego Rivera 1886-1957) הצטרף לתנועה המהפכנית מייד עם שובו מצרפת, ובמשך עשר שנים צייר ציורי קיר שהיו בעלי מגמה פוליטית-חברתית, אך גם תרמו לפיתוחה של אמנות מקסיקנית מקורית. עולם הדמויות והדימויים שלו, כמו גם הבשורה שבפיו, עלולים אולי להיראות גולמיים ובלתי מלוטשים עד חוסר טעם, אך כושרו הגדול הוא בבניית קומפוזיציות אדירות ממדים וארגונן לפי צרכיו והכוח האצור בהן. הצבעים השולטים ביצירותיו הם צבעי אדמה, דמויות של האדמה ויסודותיה, המסמנות את המהפכה במטרה להטיף לניצול הקרקע ולא לניצול האדם.
 
  






דמות מרכזית נוספת במוראליסמו - חוסה קלמנטה אורוסקו
חוסה קלמנטה אורוסקו (José Clemente Orozco 1883-1949) היה הגורם החשוב השני שעמד מאחורי הניסיון לארגן את האמנים, לאחר המהפכה, לגוף מלוכד ואידיאליסטי. לאחר המהפכה יצר סידרה של יצירות קריקטוראליות בוטות, וסידרת ציורי ענק, שצייר בגוודלחרה, בהן עצורה עוצמה אדירה, של אמן בעל חשיבות כלל עולמית. נראה כי ראייתו את המאבק המהפכני הייתה נרחבת ומעמיקה מזו של ריברה.
 
מורל של אורסקו בספריית בייקר, מקסיקו 
מוראל של אורסקו בספריית בייקר, בדארטמות' קולג' ניו-המפשייר (צילום: GNU)

גם צייר וגם פוליטיקאי - דוד סיקרוס
דוד סיקרוס (José David Alfaro Siqueiros 1896-1974) היה הפעיל מכולם בתחום המפלגתי. הוא אף זנח לכמה שנים את הציור, כדי להתמסר לפעילות פוליטית, דבר שעלה לו בכמה שנים של ישיבה בכלא. הוא נחשב לאמן המרהיב והמבריק ביותר. סיקרוס עשה שימוש רב באפקטים עממיים, סוריאליסטיים וסימבוליים ביצירתו הריאליסטית-חברתית.

כתבה על זוגתו לחיים של דייגו ריברה, וציירת ענקית בזכות עצמה - העולם על פי פרידה קאלו

ציור חלל של סיקרוס, סן-מיגל, מקסיקו
 ציור חלל של סיקרוס בביה"ס לאומנויות יפות במרכז התרבות של סן-מיגל (צילום: GNU)
 
הציור, כמעצב מיתוס הלאומיות
הספרדים בבואם למקסיקו, הזדעזעו בפוגשם חברה המקריבה קורבנות אדם בשם רעיונות דתיים, למרות שהם ותרבות המערב היו ועודם מקריבים אלפי בני אדם בשם מיתוס הלאומיות. הכיבוש הספרדי של מקסיקו התאפשר בין השאר גם כי לשתי הקבוצות היריבות שפגשו אלו את אלו, היו מושגים שונים של מלחמה. האצטקים נלחמו כדי לתפוס שבויים ולא כדי לטפח גאווה והישגים לאומיים.
 
ציירי המוראל במקסיקו, פעלו לעיצוב מיתוס הלאומיות, שהיה אז רעיון חדש בארצם. עיצוב מיתוס לאומי, הוא סוג אחד של עיצוב תודעה חברתית. בהתקוממות הלאומית המקסיקנית כנגד הדיקטטורה, שנמשכה תשע שנים, מתו מיליון איש מתוך 14 מיליון אזרחים. הייתה זו מציאות בה לא נלחם צבא מקסיקני מאוחד. היו אלו קבוצות מזוינות, כלומר מליציות, שהתארגנו סביב מנהיג Zapata והקבוצה נקראה על שמו. כל מנהיג וקבוצתו באו מאזור מסוים, ללמדך שלא הייתה אינטגרציה לאומית. הנאמנות במקסיקו היא נאמנות לוקאלית, נאמנות ל"פאטרייה צ'יקה", לחבר'ה מהאזור, "לוס פסיינוס". האינדיאנים היו משועבדים לבעלי האחוזות ומנותקים משאר האומה.

כאשר הסתיימה המהפכה, רצתה קבוצת מנהיגים והוגים, להביא ליציבות ולאינטגרציה לאומית, אך אחרי מהפכה כה ארוכה, בה צעקו "אדמה וחירות", היה צורך ביותר מדיקטטורה; היה צורך בהסכמה עממית. המיתוס הלאומי יצר כאן לאומיות שמעולם לא הייתה. הציור במקסיקו היווה את אחד האמצעים הבולטים ליצירת תודעה לאומית.
 
ציורי קיר במקסיקו GOTRAVEL
 

הציור בשירות מערכת החינוך 
מטרת הציור המקסיקני במאה ה- 20 , נועדה ליצור עולם קוגניטיבי מסוים. כאשר עיצבו מיתוס לאומי עיצבו עולם קונספטואלי חדש, שייצור זהות לאומית משותפת. במקסיקו הציור הוא הביטוי האמנותי החשוב ביותר. לא היה זה ציור שנמכר בגלריות, אלא ציור מונומנטלי על קירות, שממלא פונקציה פדגוגית ברחוב. זהו רצף של סמלים היוצרים אישיות קולקטיבית. מיתוס לאומי מביא היסטוריוסופיה מסוימת, עם ביטויים מנייריסטיים ברורים של טובים ורעים. זוהי פרשנות היסטורית היוצרת ישות לאומית. את המסורת עיצבו על סמך העמדות הסלקטיביות. כך למשל העלימו את העובדה שהיו אינדיאנים שלחמו זה בזה או אפילו סייעו לספרדים. יש לציין כי כל עם יוצר את המיתוס הלאומי שלו, על סמך עמדתו הקולקטיבית. ריברה מכניס לציוריו את מעשיו ועלילותיו במלחמה, למרות שהיה אז תלמידו של פיקסו בפריס. הוא מושפע אמנם מהסגנון הקוביסטי שרווח אז בפריס וניכרת בו השפעתו של פיקסו, אך הוא בחר בסגנון אישי בצורה מודעת כדי להעביר את מסריו לחברה המקסיקאית. הוא נקרא על ידי שר החינוך, שבקש להביא למקסיקו את התרבות הקלאסית.
 
שר החינוך דאז, חוזה וסקונסלוס (José Vasconcelos Calderón), כתב כמה ספרים, שהמרכזי שבהם הוא ספר ייסוד "הגזע הקוסמי" (1925 La raza cósmica). טענתו המרכזית היא שיוון ורומא הן שיא ההתפתחות האנושית, אך השיא הגדול מהן יהיה באמריקה הלטינית. לטענתו, האימפריאליזם והקולוניאליזם הביאו לאסון של מלחמת העולם הראשונה, כי הנוחיות והחומרנות, זוהו עם היחידות האתניות השונות. המקום היחיד לדבריו, שאין בו גזענות, הוא אמריקה הלטינית. באזור זה חיים יחדיו לבנים, אדומים ושחורים ושם צומח גזע קיסרי, לא במובן ביולוגי, אלא במובן של עירוב תרבותי. הוא טען שבאמריקה הלטינית לאדם יש ערך עליון ושם ניתן לשלב גם את תרבויות יוון ורומי. וסקונסלוס ביקש מריברה שיצייר את ציור "הבריאה" (La creación. 1922-3); ציור המעצב זהות מקסיקאית חדשה.

בציור שבפרפרטוריה (Escuala Nacional Preparatoria) מופיעות על הדמויות המצוירות הילה. כדי שההזדהות תהיה יותר קולקטיבית ומיידית, מכניסים סמלים הנותנים לאתוס הלאומי מעמד של קדושה. כך הדגל קדוש ונושאיו קדושים. הקדושה היא חלק מהעולם הדתי. אין לה קשר לתבונה או מוסר (אברהם אבינו, עמד מעל הכול במבחן האמונה, הוא לא נבחן בתבונה או במוסר). מערכת הסמלים המקודשים מקורם במגע האלוהי. לחוזה וסקונסלוס היה חשוב להשיג את הכבוד האינדיאני האבוד, תוך שילובם בקדושה הזאת ולכן ההילה. אדם שיוצא מהמכרות לובש לבן של קדושה.
 
הבריאה על פי דייגו ריברה, מקסיקו GOTRAVEL
הבריאה (La creación ) על פי דייגו ריברה 1922-3 






גאווה לאומית ותרבות עתיקה כפי שמתבטאת בציורי המוראלים
ריברה לא היה דתי, אך ניצל את יסודות הקדושים כדי לעצב את הזהות הלאומית. לעתים מופיעה גלימה אדומה, רמז לזהות הקומוניסטית של ריברה ווסיקיירוס. דייגו ריברה יוצר את הגיבור החדש. הוא האדיר בציוריו את האינדיאנים, עליהם הביטו קודם בבוז. הוא הפך לסוכן של ההיסטוריה האינדיאנית. בציוריו הוא שילב אלמנטים מחיי האיכרים הקשורים לאמונות אינדיאניות מקוריות - אשה מחזיקה בידה תירס - כך קדושה עוברת לאדם הפשוט. בציוריו רואים איכר מתחבק עם פועל וברקע העיר.

הפועל והאיכר הם גיבורי התרבות המקסיקאית. הם הופכים למקודשים, והצופים בהם למיוחדים. מעיין ווריאציה מקסיקאית ל"כמה טוב העם הזה". בציורים שבארמון הנשיאות של מקסיקו (Palacio Nacional), במקסיקו-סיטי מתוארת התרבות האצטקית כתקופה אידיאלית וחייהם מתוארים כשלווים ואידיאלים. הכובש הספרדי מתואר כחובש קסדת פלדה; טכנולוגיה מול אינדיאנים פשוטים.

בהמשך מתוארות מלחמת השחרור, מלחמות נגד צרפתים, מהפכה וחזרה לאוטופיה על פי קרל מרקס. הכלכלה על פי מרקס היא הבסיס לכל. זוהי גם השקפתו של ריברה, שמציג את טנוצ'טיטלן, כחברה שלווה על בסיס איתן של פסי ייצור. הדמויות העובדות מופיעות באופן מעורר כבוד. ההזדהות היא בלתי נמנעת. אנשים ראו בדמויות המצוירות את חזותם הם.
כתבה על מקסיקו סיטי
 
ציורי קיר במקסיקו GOTRAVEL 
אידיאליזציה של הפועל ועובד האדמה, כקורבן טהור, תוך דמוניזציה של הכובש (צילום: GNU)
 
עובדות לא נוחות משמיטים, כך למשל לא מוזכרת האכזריות האצטקית. יש שלב שבו המיתוס ההיסטורי הופך למשהו אחר. בו ההיסטוריה של בני אדם מועברת למימד אונתולוגי (תורת ההוויה). זאת אומרת שהספרדים לעולם לא יהיו כמו האינדיאנים. בשלב מסוים של יצירת מיתוס, עוברים מהשלב ההיסטורי לאונתולוגי.

יש דברים פרמננטים, נצחיים, שאינם משתנים. כך מתוארים הכובש הרנאן קורטס (Hernán Cortés) ואם בנו האינדיאנית הבוגדת מלינצ'ה (Malinche), כעירומים, כדי להראות את שפלות הבוגדים. הספרדים מתוארים כנושאי נשק, כאילו שאילצו את המקסיקנים להילחם. זהו מסר של "אנחנו תמיד נאלצנו להילחם בהם". קודם בספרדים ואחר כך באימפריאליזם האמריקאי (1835-1850). כל זר מופיע בדמות קורטס, ועבור המקסיקאי כל זר הוא כזה. הרנאן קורטס מתואר כרוצח. קורטס איננו מתבונן בקורבן. יש פה דה-הומאניזציה של הקורבנות, דבר שהוא תנאי לרציחתם בשם אידיאלים.

המקסיקנים טוענים "אנחנו בני אדם". אנשים עם ייחודיות. רוצים להיות כמו כולם במובן של כולם שונים. כך מוצגת לאומיות הומאנית, בניגוד לשוביניזם. הכומר הידלגו הוא חלק מהסמלים האונתולוגים. איש החירות מופיע ברקע התמונות, ומסביבו אנשים לבושי סרבלי פועלים. זוהי תמונה שמעבר לזמן. "אנחנו כאלו. אנחנו פועלים ואיכרים. אנחנו פשוטים". זוהי אונתולוגיה. לא מצויר כמעט אדם מודרני, הנתפס בצד של הרעים.
 
ציורי קיר במקסיקו GOTRAVEL
 
 
לקריאה נוספת
  • Britannica multimedia 99, CD-ROM, Rivera, Diego , Britannica , 1999
מידע וטיפים למטייל במקסיקו





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי.








מספר צפיות: 14792
1995