יאנגון - במעלה נהר האיראוואדי

במעלה נהר האיראוואדי:
העיר יאנגון - הבירה והעיר הגדולה במיאנמר
מאת: גיא גלבגיסר


מיאנמר, היא אחת מהמדינות המופלאות בדרום מזרח אסיה, שטרם זכתה לפופולריות רבה בשוק התיירות, וזאת למרות שיש לה את כל מה שצריך כדי להפוך לאטרקציה תיירותית: מורדות ההימאליה בצפון, המתנשאים עד לרום של 5,881 מטר, טרקים יפהפיים, מונומנטים ארכיטקטוניים מרשימים, אגם שהפך מיושב בבתי כלונסאות, חופים מוזהבים, אך בעיקר תרבות עשירה ונוף אנושי מגוון וקסום מאין כמוהו.


שוואדגון פגודה בעיר יאנגון, בירת מיאנמר
פגודת שוודגון בעיר יאנגון 
– סמלה של הארץ המוזהבת (צילום: xavierarnau)
 

יעדי טיול בעיר יאנגון המתוארים בכתבה זו ובכתבה נוספת על העיר יאנגון,
מלון מומלץ במרכז יאנגון: מלון ווינדהאם גרנד יאנגון

 
מיאנמר, שממוקמת בין שתי הענקיות הודו וסין (ויש בה סינתזה מעניינת מאוד של שתיהן), אינה קטנה כפי שנוטים לחשוב; היא משתרעת על שטח הגדול יותר מכל מדינה באירופה, אוכלוסייתה מונה כ- 55 מיליון איש, ומבחינה אתנית, היא מהמדינות המגוונות ביותר באסיה: כ- 111 קבוצות אתניות שונות.

אחת הסיבות לכך שמיאנמר לא הפכה ליעד תיירותי מקובל, טמונה בעובדה שבמשך 34 שנה, מאז המהפכה של 1962 ועד שנת 1996, הביקור בה היה מוגבל. ניתן היה לבקר בה, במקומות אחדים ולשבוע בלבד. גם כיום, המשטר הצבאי השנוי במחלוקת, מותיר את מיאנמר די מנותקת מן העולם החיצון ומקדמת המערב. מאידך גיסא, בזכות אותו ניתוק, מתאפשרת כיום הצצה לעולם אחר, "עולם של פעם", עולם של תמימות, פשטות ונכשלות טכנולוגית.
 
כתיירים, אחד ממקורות המשיכה העיקריים של המזרח הרחוק, הן האטרקציות התרבותיות, ואילו במיאנמר, אתה התייר, מהווה את האטרקציה. כל עצירה באחד מן הכפרים לאורך הכביש או הנהר, הופכת להתרגשות גדולה, עבור עשרות אנשים הבאים לצפות בפלא - האדם הלבן. בנוסף לכך, אחד הרשמים המשמעותיים ביותר שיהיו לתייר במיאנמר, היא טוב ליבם של האנשים. המגע הכל-כך ישיר הזה עם התושבים, כל כך חם ומיוחד, שממיס את לבבותיהם של הציניקנים ביותר. המסע למיאנמר מותיר את החוזר ממנו עם הרבה תהיות וחומר למחשבה, לגבי החיים שלנו, המערביים.
 נהר אירוודי
תוואי נהר האיראוואדי ואגן הניקוז שלו  (מקור: Wikimedia)
 

המזרח הרחוק



האיראוואדי – עורק חיי מיאנמר

ממש כמו תרבויות רבות אחרות סביב העולם, אשר צמחו לאורכם של נהרות: הנילוס במצרים, הנהר הצהוב בסין, עמק הנהרות בעירק והגנגס בהודו, כך גם התרבות הבורמנית, צמחה לאורך נהר האיראוואדי (Irrawaddy). פירוש השם איראוואדי, הוא נהר הפיל Airāvatī) בסנסקריט), וכשמו כן הוא.
 
האיראוואדי זורם לאורך של 2,170 קילומטר, מתוכם 1,700 קילומטר מתאימים לשייט, דבר שהפך את הנהר משחר ההיסטוריה ועד היום, לציר התחבורה המרכזי של מיאנמר. הדלתא של הנהר, משתרעת על שטח עצום של 411,000 קמ"ר והיא מהפוריות בעולם. אזור הדלתא זכה, כבר בעבר הרחוק, לשם סווורנה-בומי [1] (Suvarnabhumi) שפירושו "הארץ המוזהבת" זאת בעיקר על שום פוריותה של הדלתא.

בתקופת השלטון הבריטי ועד הכיבוש היפני (1852-1942), פעלה בנהר חברה בריטית בשם "צי האיראוואדי", שהייתה מפעל השייט היבשתי הגדול בעולם באותה תקופה. "צי האיראוואדי" השיטה על הנהר כ- 9 מיליון נוסעים בשנה והעבירה סחורות במשקל של יותר ממיליון ורבע טון בשנה. עד היום הדרך הנוחה ביותר להעביר סחורות במיאנמר היא על הנהר. תוצר הגלם המפורסם ביותר שעושה את דרכו על הנהר הוא עץ הטיק הבורמזי  המפורסם. מיאנמר היא יצואנית הטיק מספר אחד בעולם והטיק הבורמזי  ידוע באיכותו הגבוהה.
 
הנהר כמובן מהווה גם מקור מים חשוב. בתקופת גשמי המונסון, עולה הנהר על גדותיו ומתרחב מאוד. בעונה היבשה לעומת זאת, הוא נעשה צר בכמאה מטרים ואף יותר, ואז הגדות היבשות הופכות לקרקע פורייה לגידולים חקלאיים. לאורך מאות קילומטרים, ממורדות ההימלאיה ועד למפרץ אנדמן, משמשות גדות הנהר כמקום מרחץ, לקיום טקסים דתיים, מקום משחק לילדים, והחשוב מכל - מקור למי שתייה. בשנים האחרונות קמו כמה חברות שמקיימות "שיט תענוגות" במעלה הנהר ובמורדו, במהלכו מבקרים הנוסעים בערים החשובות שקמו במהלך ההיסטוריה לאורך הנהר: מאנדליי, אמרפורה, סאגיינג, באגאן, באגו, תאטון יאנגון ועוד.
 
בשנת 1755 כבש המלך אלונגפאיה (Alaungpaya), המייסד של שושלת המלכים הבורמזית  האחרונה, את דרום בורמה, בדרכו לתאילנד. על שרידי עיר קטנה בשם דגון (Dagon), הוא הקים עיר גדולה ונתן לה את השם "יאנגון" (Yangon), שפירושה "סוף המריבה/סכסוך". ב- 1882, כאשר נכבשה בורמה כולה ע"י הבריטים, הפכה יאנגון להיות הבירה החדשה. לבריטים היה קשה לבטא את המילה "יאנגון" וכך הפכה העיר ל"ראנגון". ב-1989 כאשר משטר החירום הבורמזי  העולה, רצה להחזיר "עטרה ליושנה", שונה שוב שמה של העיר ליאנגון. ממש אז, בין שאר השינויים, גם שונה שמה של המדינה מבורמה למיאנמרבשנת 2005 הועבר תואר הבירה מיאנגון לנאי פיי דו ("הבירה המלכותית" , Nay Pyi Daw).
כתבה על העיר מאנדליי  |  כתבה על העיר באגאן  |  כתבה על העיר באגו
_____________________
[1] השם סווורנה-בומי )
Suvarnabhumi), שפירושו "הארץ המוזהבת", מופיע בכתבים ההינדים העתיקים, כשכוונתו לאזורי המישורים הנמוכים של בורמה, תאילנד, חצי האי המלאי ואף סומטרה. לשם זה זכה שדה התעופה החדש של בנגקוק. במכתבי שליחי המלך אשוקה הכוונה היתה בעיקר למישורי ההצפה של האיראוואדי הפוריים.
 
העיר יאנגון, בירת מיאנמר
בתי העיר יאנגון וברקע צריחי הפגודה המוזהבת (צילום: Sean Pavone)
 

העיר יאנגון

העיר יאנגון (Yangon), על 5.5 מיליוני תושביה, איננה בירה אסייתית טיפוסית. היא יושבת בתוך יער טרופי, ומלבד אזור מרכז העיר, היא מרווחת מאוד ופרוסה על פני שטחים ירוקים נרחבים. מיקומה על גדות עיקול רחב של נהר היאנגון (שהוא אחת הזרועות של דלתת האיראוואדי), וקרבתה לים אנדמן, הפכו אותה גם לעיר נמל.
 
מרכז העיר נבנה על ידי הבריטים בשנות השלושים של המאה- 20 ולא השתנה רבות מאז. הוא בנוי רחובות ישרים, ארוגים בשתי וערב, ומהווה את האזור התוסס ביותר בעיר (במונחים בורמזים). כבר בגיחה הראשונה לרחוב ביאנגון, נבין עד כמה מיאנמר עדיין שרויה בתקופה אחרת; מייד נגלה שמרבית התושבים, גברים ונשים כאחד, מתהלכים ברחובות, לבושים חצאיות ארוכות הקשורות למותניהם בצורה מוזרה. זהו הלונג'י (longyi) או הפאסו (Phaso), הלונג'י הגברי, שהוא אחד המאפיינים הבורמזיים ביותר.

הלונג'י הוא פריט בעל שימושים רבים להפליא: הוא מאוד מתאים לאקלים החם של מיאנמר. באסיה לא נהוג ללכת עם מכנס קצר, ולכן הלונג'י הוא פיתרון אוורירי, קל ונוח. הוא
one size, מתייבש בקלות וניתן אפילו להתרחץ איתו. הבורמזים מאוד גאים בלונג'י שלהם; כאשר ראש ממשלת בורמה, או-נו (U Nu), ביקר בארץ בשנות ה-50 והביא לנו בתקופת הצנע את "אורז בורמה", גם אז הוא לא זנח את הלבוש המסורתי והתהלך ברחובות תל אביב, לצדו של בן גוריון, כשלונג'י למותניו. בעת ביקורו של בן-גוריון בבורמה לעומת זאת, מצולמים שניהם לבושים בלונג'י.
 
רחובות מרכז העיר עמוסים לעייפה בכלי רכב שונים ומשונים, מתקופות שונות, הדבר המוזר ביותר הוא שהנהיגה היא בצד ימין (כמו בארץ), אולם ההגה ממוקם גם הוא בצד ימין, כלומר, ההגה "בצד הלא נכון". הסיבה לכך תמוהה לא פחות מהתופעה; במיאנמר נהגו לנסוע בצד שמאל (מורשת בריטית). המנהיג של בורמה בשנים (1958-1988), ניה ווין (Ne Win), היה מאמין גדול באסטרולוגיה ובנומרולוגיה. באחת מהתייעצויות של ניה-ווין עם אסטרולוגים, הגיעו אלו למסקנה, שהנסיעה בצד שמאל היא בניגוד לרצון הכוכבים. וכך בוקר בהיר אחד השתנו סדרי התנועה במדינה ומאז כך מתנהלת התנועה.
בתי מלון בעיר יאנגון
 
יאנגון, בירת מיאנמר
מרכז העיר יאנגון נבנה על ידי הבריטים בשנות השלושים של המאה- 20 ולא השתנה רבות מאז (צילום: Wilfried Strang)
 

פגודת שוודגון – הפלא הקורץ

גולת הכותרת של הביקור ביאנגון ואולי במיאנמר כולה, היא הביקור בפגודת שוודגון (Shwedagon Pagoda), פגודת הענק המרשימה, המתנשאת לגבוה של 98 מטר על גבעה במרכזה של העיר. ג'וזף רודיארד קיפלינג, מחבר ספר הג'ונגל,  קרא לה "הפלא הקורץ". 
בדרך כלל, פגודות במיאנמר הן בנות 4 כניסות מארבעת הכיוונים. הסיבה לכך, מלבד האלמנט הפרקטי, הוא המוטיב הרוחני. על פי תורתו של הבודהה (הדהאמה), אפשר להתחיל ללכת מכיוונים שונים, בסופו של דבר, כשאשר מטפסים על הר, מגיעים לאותו מקום, לאותה פסגה, לאותה האמת, להארה. הדבר נכון גם לגבי השוודגון; מהיכן שמסתכלים, מכל כיוון שמגיעים, השוודגון ניצב שם במלוא הדרו ויופיו.

האגדה מספרת על שני סוחרים בורמזיים, שהיו הראשונים שפגשו את הבודהה, לאחר שהוא זכה בהארה. הם אלו שנתנו לו את ארוחתו הראשונה, דבש ואורז מ"ארץ הזהב", בורמה של אז. בודהה העניק להם 8 משערות ראשו. כשחזרו עם השערות הביתה, לבורמה, קברו אותן במקום בו נמצא היום השוודגון, ומיד החלו להתחולל נסים במקום. מאז ועד היום נבנה ונהרס השוודגון פעמים רבות, וגם כיום הוא מצוי בהליך מתמיד של תוספות ושיפורים. המבנה הנוכחי נבנה בשנת 1769.
 
המילה שוודגון, מורכבת מן המלים שווה (shwe) שפירושה זהב, ודגון, שהוא שמה העתיק של העיר. ואכן, השוודגון עשיר בזהב ומכיל כ- 8,000 מטילים. חלקו העליון משובץ באבנים יקרות. עולי הרגל אשר מגיעים בהמוניהם מדי יום, נוהגים לקנות עלי זהב דקיקים, ולהדביקם על הפגודה. הם מאמינים שבאמצעות מעשה חיובי זה, וההתכוונות של נתינה ותרומה, הם זורעים זרעים לעתיד טוב יותר, בחיים אלו ובחיים הבאים.

שעות בין הערביים בשוודגון קסומות במיוחד; מלבד הצבעים הזהובים של הפגודה באור שקיעה, אחד המראות המופלאים ביותר הוא של עשרות נשים, מתנדבות, המגיעות למקום, מקבלות מטאטאים, ובשורה ארוכה יוצאות לטאטא את הרחבה הענקית סביב לפגודה. שוב, גם מעשה זה, נובע מן הרצון לעשות מעשה טוב, הצובר סגולות להווה ולעתיד.
 
בכל שעה משעות היום השוודגון וששים וארבעת המקדשים המקיפים אותו, נראים אחרת. מי שיגיע מוקדם בבוקר, ייחזה בהשתנות הצבעים עם הזריחה ובבאים לשבת למדיטציה. אחר הצהרים ובערב יוכל לצפות במשפחות המגיעות להן סתם להליכה נעימה, לתת מנחה או לבצע טקס כזה או אחר. זהו גם מקום מפגש לזוגות צעירים, הבאים לשוחח ביחידות. עם רדת הערב, מודלקים עשרות הפנסים, אשר מאירים את הפגודה באור נגוהות יפהפה, ומוסיפים עוד יותר לאווירה הכל כך מיוחדת של המקום.

כמעט בכל ליל ירח מלא מתקיים בשוודגון פסטיבל דתי מסוים והמקום הומה אדם, וגם אז, למרות ההמון והשמחה, אווירת השלווה והנינוחות לא נפגמים ולו במעט. אין כמו לתפוס פינה שקטה בשוודגון ופשוט לשבת ולהתבונן בנעשה. להתבשם מן השלווה, לחוש את האווירה, להתבונן בבאים והולכים, בטקסים המגוונים, בנזירים, בילדים, בפרצופים של בני עממים שונים, בקדושה, בהתרגשות. עטופים בריחות הקטורת והנרות, בצלילי הפעמונים התלויים בראש הפגודה, מוקפים בבליל של חווית חושים כללית.
 
שוודגון פגודה, עיר יאנגון, בירת מיאנמר
גולת הכותרת של הביקור ביאנגון ואולי במיאנמר כולה, היא הביקור בפגודת שוודגון  (צילום: scottiebumich)
 



יהודים בעיר יאנגון

מלבד השוודגון, ישנן עוד אין ספור פגודות ביאנגון ומלבדן גם כנסיות, מסגדים ואפילו בית כנסת אחד. בלב הרובע המוסלמי, שוכן לו באופן מפתיע בית הכנסת משמיע ישועה (Musmeah Yeshua Synagogue) של הקהילה היהודית ההודית ביאנגון. במאה ה-19, כאשר הבריטים סיפחו את בורמה לכתר הבריטי, מהגרים יהודים רבים עברו להתגורר בבורמה, בעיקר ביאנגון, ביניהם גם יהודים בני הקהילה הבגדדית. אנשי הקהילה עסקו בעיקר במסחר והיו בעלי עסקים בכל רחבי היבשת. דוד ששון לדוגמא, בן הקהילה, היה ידוע בתור "רוטשילד של המזרח" ומהאימפריה שהקים במומבאי הגיעו שלוחות גם ליאנגון.
 
בתקופת השיא שלה מנתה הקהילה היהודית 3,000 איש וזכתה לשגשוג כלכלי וחברתי. עם הכיבוש היפני ב-1942 ברחו מרבית היהודים להודו, ומעטים חזרו בתום המלחמה. ב-1948 לאחר עזיבת הבריטים, עזבו חלק מהיהודים את המדינה ובשנת 1961, עם עליית המשטר הסוציאליסטי, כאשר הרכוש בבורמה הולאם, עזבו מרביתם, חלקם לארץ והרוב להודו. כיום חיים במיאנמר רק יהודים בודדים. אחד מהם, מוזס (בן לאב יהודי ואמא בורמזית) אחראי לתפעול בית הכנסת, אשר במקור היה בנוי מעץ ושופץ בשנת 1993. בסמוך לבית כנסת יש היום מחסן קטן, שהיה בעבר המקווה של העירייה, בו ישן שומר הלילה של בית הכנסת.
 
הקשרים בין מיאנמר לישראל היו תמיד קשרי ידידות. או-נו היה ראש הממשלה הזר הראשון שהגיע לביקור בארץ ולאחר מכן אף שלח את בנו ללמוד באולפן בישראל. בן-גוריון גמל לו בביקור בן 20 יום, במהלכו אף שהה מספר ימים במרכז מדיטציה ביאנגון. ראש עיריית יאנגון הנוכחי, נשלח לארץ כחלק מתוכנית, בה כל חייל מדרגת סרן ומעלה בצבא הבורמזי, נשלח להשתלם בישראל. עד היום הוא גאה בכנפי הצניחה שקיבל בארץ. כביש האספלט הראשון במיאנמר נבנה על-ידי "סולל בונה", וקיימים עוד קשרים נוספים.
 
בודהיזם בעיר יאנגון, בירת מיאנמר
מקדש בודהיסטי בעיר יאנגון, מיאנמר היא המדינה הבודהיסטית ביותר באסיה  (צילום: maungnelynnaung)
 

העיר יאנגון כיום

כמו בכל עיר גדולה במזרח, גם ביאנגון ישנו רובע סיני. הצ'יינהטאון המקומי הוא ססגוני במיוחד, עשיר בשווקים, במקדשים סיניים ובחנויות לממכר זהב ואבנים טובות. מיאנמר אגב, מפורסמת באבני רובי (אודם), באיכות הגבוהה ביותר בעולם וכיום היא היצואנית מספר 1 בעולם של אבן זו. ביאנגון נמצא המוזיאון לאבני החן. על גדת הנהר, בדרום העיר, נמצא הנמל, בו מעניין לשוטט ולצפות בשיטות העמסת ופריקת הסחורה. מאז 1989, השנה בה פתח המשטר את המדינה לכלכלה חופשית יותר ולמשקיעים זרים, יאנגון הייתה הראשונה בה החל השינוי.
 
בתוך יאנגון עצמה, בנוסף לשדרות הרחבות הירוקות, ישנם גם שני אגמים לא קטנים ופארקים שמוסיפים לאווירה הכפרית של העיר. יאנגון של ימינו היא עיר המשתנה בקצב מהיר; יותר ויותר מכשירי טלוויזיה בבתים, לצד פוסטרים של בודהא, מוכרים בדוכנים גם את אלו של דיוויד בקהאם ובריטני ספירס. לצד הלונג'י מתחילים לראות את צעירי העיר יוצאים לבלות בג'ינס. לצד בתי הקאראוקי הרבים והנאיביים, צצים פה ושם מועדוני לילה מודרניים, מספר אינטרנט קפה. למרות שהכניסה לאתרי אינטרנט רבים, חסומה על ידי המשטר (חברת "טלרד" הייתה מעורבת בפרויקט תקשורת גדול במיאנמר), התהליכים שהפכו את העולם המערבי לכפר גלובלי, מתחילים לחלחל אט אט גם לבירתה המסוגרת של מיאנמר.
 
רחובות מרכז העיר מלאים בחנויות, דוכנים, שווקים, מסעדות והרבה בתי קפה בורמזים טיפוסים. ה'עיצוב' תמיד חוזר על עצמו: כסאות פלסטיק בגובה של 15 סנטימטר, שולחן עץ קטן במרכז ועגלה, שהיא מעין מטבח קטן. הבורמזים, בעיקר הגברים, שמתגלים כעצלנים הרבה יותר מהנשים, מבלים הרבה בבתי הקפה האלו, שותים תה עם חלב מרוכז וממותק, מעשנים סיגרים בורמזים (שׁרוט), אותם מדליקים באמצעות מצית שתלויה על חוט לשימוש הקהל הרחב (מצית אישית היא מוצר מותרות). בתי הקפה מתמלאים בעיקר בשעות הערב המוקדמות. המוזיקה המושמעת היא מקומית, או להיטים מערביים משנות ה-70 מתורגמים לבורמזית (שירים של להקת "ABBA" למשל הם מאוד פופולרים). באחד מביקוריי בשוק בוג'יוק אנג-סאנג, שהוא השוק המקורה הגדול ביותר ביאנגון, ומיועד לאוכלוסייה העמידה יותר ולתיירים, שמעתי מאחד מבתי הקפה שיר מוכר. שהתקרבתי, גיליתי שזהו שירה של דנה אינטרנשיונל – "דיווה" בשפה הבורמזית...
 
אם מזדמן לכם לשבת באחד מבתי הקפה המקומיים יותר, אל תופתעו אם תראו מדי פעם את הלקוחות מוחאים כפיים, או מפריחים נשיקה קולנית באוויר לעבר המלצר. זוהי הדרך הבורמזית לקרוא למלצר. חלק מבתי קפה ניידים; בעל הבית מקפל הכל למעין אסל גדול, אותו נושא על כתפיו ועובר ממקום למקום.
 
שוודגון פגודה, עיר יאנגון, בירת מיאנמר
בכל שעה משעות היום השוודגון וששים וארבעת המקדשים המקיפים אותו נראים אחרת  (צילום: phitchaphat)
 

מדיטציה במיאנמר

אחת הסיבות לביקורי הראשון במיאנמר ב-1996 היתה לתרגל מדיטציית ויפאסנה, אותה אני מתרגל כבר מספר שנים. בדרך כלל, אשרת הכניסה למדינה היא ל- 28 יום. מכיוון שהייתי בקשר עם מרכז מדיטציה ביאנגון, קיבלתי לשמחתי "ויזת מדיטציה" (כן, יש דבר כזה במיאנמר), שאפשרה לי לשהות במדינה ארבעה חודשים ואף יותר.
 
מיאנמר היא המדינה הבודהיסטית ביותר באסיה. הבודהיזם, כאן הוא מזרם הטרוואדה, והוא נחשב כדת המדינה (90% מן האוכלוסייה הנם בודהיסטיים). אורח החיים, בדומה ליתר הארצות הבודהיסטיות, רצוף בטקסים, פולחנים ואמונות. אולם, הבודהיזם במקורו כלל אינו דת, אלא דרך חיים, חכמת חיים אוניברסאלית, שתכליתה היא לאפשר לכל אדם ואדם באשר הוא, לחיות חיים מאושרים ושלווים יותר. במקומות רבים במיאנמר, עדיין ניתן ללמוד את הפן הבסיסי הזה של תורתו של הבודהא, כלומר, חכמת חיים ותרגול מדיטציה.
 
פירוש המילה בודהא היא אדם אשר הגיע להארה מלאה, לשחרור מכל סבל, ואחת המדיטציות הידועות, אותן לימד בודהא, היא ויפאסנה. ויפאסנה, שפירושה "התבוננות בדברים כפי שהם, בטבעם האמיתי", היא טכניקת מדיטציה אשר במשך 2,500 שנה נשתמרה באופן בלעדי במיאנמר. היא הועברה מדור לדור על ידי הנזירים, ולפני כ-35 שנה החלה להתפשט בעולם המזרחי והמערבי כאחד, על ידי מורים שאינם נזירים. מסורת הויפאסנה הידועה ביותר בעולם וגם בארץ, היא זו שמלמד ס.נ. גואנקה, לשעבר איש עסקים הודי, שחי במיאנמר. קורסים אלו שאורכם עשרה ימים, מתקיימים במרכז מדיטציה ביאנגון, כמו גם במקומות שונים ברחבי מיאנמר, והם פתוחים לקהל הרחב. 
 

מלון מומלץ בעיר יאנגון

מלון ווינדהאם גרנד יאנגון (Wyndham Grand Yangon) ברמת 5 כוכבים הוא המלון הטוב ביותר ביאנגון. עם בריכת שחיה המשקיפה לעבר העיר, חדר כושר, מרכז בריאות וספא, ומסעדה המציעה ארוחת בוקר עשירה וארוחות נוספות עם מאכלים מקומיים ובינלאומיים. החדרים ענקיים, ממוזגים ומפנקים מאד, והסוויטות כוללות חדר שינה נפרד. הצוות נעים, עדין ושירותי, כדרכם של הבורמזים.

מלון מומלץ בעיר יאנגון, בירת מיאנמר
מלון ווינדהאם גרנד יאנגון - המלון המפנק ביותר בעיר יאנגון
 

מידע נוסף

כתבות נוספות


גיא גלבגיסר
 
אודות הכותב
גיא גלבגיסר, טייל וחוקר, אשר שהה ברחבי המזרח הרחוק תקופות ארוכות. בעל ניסיון הדרכה עשיר בארצות אסיה, מצלם ומרצה על המזרח הרחוק. מדריך בחברה הגיאוגרפית - ברק אפיק.







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר