www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



במעלה האירוואדי: בגאן וסביבתה
מאת: גיא גלבגיסר


המבקרים במיאנמר שוהים לרוב ביאנגון הבירה, אך כדאי מאוד לתור אזורים נוספים במדינה.


בכתבה זו, נשוט לאורך נהר האירוואדי אל בגאן, הממלכה הבורמזית הראשונה, נטעם את המיץ המתוק של דקל הסוכר, נצפה על אלפי הפגודות המוארות בשמש בעת השקיעה, נפגוש את הנאטים המקודשים ותושבים ידידותיים (וגם קופים ידידותיים במיוחד).


 

קו הרקיע המשונן באלפי ראשי פגודות
(צילום: גיא גלבגיסר)
 
המבקר במיאנמר לא יכול שלא להתרשם מגודלו של נהר האירוואדי, גוף המים העיקרי העובר במדינה, ומחשיבותו העצומה למרקם החיים בה. הנהר, שאורכו הכולל הוא 2,170 ק"מ, נראה כאוטוסטראדה ימית רחבת ידיים ומהווה עורק חיים ראשי שהכל זורם בו; כלי שיט מגוונים בגדלים שונים, סירות קיטור, סירות מנוע, רפסודות וסירות משוטים, אשר חלקן נראות כלקוחות ממוזיאון לכלי שיט עתיקים. חלק מכלי השיט עמוסים בעץ טיק בורמזי המובל במורד הזרם לאורך מאות קילומטרים מהרי הצפון, וסירות זעירות חוצות את הנהר ומעבירות את התושבים המקומיים מגדה אחת לשנייה. ואז, כמו משום מקום, מופיעה לה ספינת תיירים מפוארת וחדישה, ומשווה לכל מראה סוריאליסטי. כן, ישנם גם תיירים המעדיפים לראות את מיאנמר דרך הנהר, בשיט תענוגות מפנק, תוך עצירה בערים החשובות אשר לאורך הנהר.
 

נופי נהר האירוואדי הפסטורליים  
 (צילום: גיא גלבגיסר)
 
 

asiatica



 
עיר אלפי הפגודות
נהר אירוואדי מקשר בין יאנגון, בירתה של מיאנמר כיום, לבין העיר ההיסטורית בגאן, השוכנת במרחק של כ-500 ק"מ במעלה הנהר. בגאן, המפורסמת באלפי המקדשים שלה, החלה להיבנות בשנת 849 על ידי הבורמזים, שהגיעו ממזרח הרי הימלאיה. יחד עם העיר אנגקור שבקמבודיה היוותה בגאן את אחת משתי הערים הגדולות ביותר בדרום מזרח אסיה במאות 13-11, ונודעה בעושרה הארכיטקטוני-הדתי.
באמצע המאה ה-11 עלה לשלטון המלך אנווארטה (Anawrahta), שאיחד את המחוזות השונים באזור ויצר ממלכה. עד אז הייתה אמונתם של הבורמזים שילוב של בודהיזם-מהאיאני, שמאניזם, טנטרה ואנימיזם. המלך אנווארטה הוקסם מהבודהיזם מזרם הטרוואדה, שהיה נפוץ בקרב בני מון, עם ממוצא קמרי ששלט בדרום מיאנמר של היום, וחפץ לאמצו לטובת בני ממלכתו. כאשר מלך מון סירב לתת לו את טיפיטקא, הכתבים הבודהיסטיים (אוסף של שלושה "סלים", המהווים את עיקרי המחשבה בזרם הטרוואדה הבודהיסטי), כבש אנאוורטה ב-1057 את תאטון (Thaton), שהייתה בירתם של בני מון, והביא את הכתבים בתהלוכת ניצחון מפוארת לבגאן. זהו השלב שבו החל תור הזהב של העיר, שהפכה למעשה לממלכה הבורמזית הראשונה, וכל מה שנחשב היום לבורמזי, הוא למעשה שילוב היסטורי של בני מון והבורמזים מתקופת בגאן.
 
מה שהניע את אנאוורטה לבנות כל כך הרבה מקדשים, וממשיך להניע את בנייתן של פגודות חדשות במיאנמר גם כיום, היא האמונה שהקמת מבנים, המשמשים לפעולות שמטרתן שחרור רוחני (תפילה, מדיטציה וקיום פולחנים), היא מעשה הצובר סגולות, המקנות "נקודות זכות" בחיים האלה ובחיים הבאים. אנווארטה האמין בכל ליבו, שבניית עיר פגודות מרשימה ועשירה כל כך, תביא אלפי אנשים להתוודע אל תורתו של בודהא, דבר שיאפשר להם להשתחרר מסבלם.

המלך אנווארטה עצמו לא האריך ימים, ומת בשנת 1077. יורשיו לא היו בעלי חזון כמוהו: הבנייה אמנם נמשכה, אבל לא באותה ההתלהבות ובאותו הקצב. העיר בגאן המשיכה להתקיים עד 1287, השנה בה כבש אותה טימור, נכדו של קיסר סין המונגולי קובלאי חאן. מאז, לפי הגרסה הרווחת בין ההיסטוריונים המודרניים, ירדה קרנה של בגאן, כשהיא הולכת וננטשת. ממלכת בגאן המשיכה להתקיים בחסות המונגולים עד 1369, כשמולכים בה עוד שלושה מלכים, ואז התפוררה הממלכה ובגאן והפכה לעיר רפאים, אשר שימשה כמשכן לשודדי דרכים, עד לתקופתם של הבריטים. 
 

אלפי פגודות מטיט שרוף במישור ירוק לצד נהר האירוואדי  
 (צילום: גיא גלבגיסר)
 
 
שקיעה בגווני נחושת ושני
כששטים בנהר אירוואדיו מתקרבים לבגאן, מתגלה מחזה מרהיב ביופיו ובעוצמתו. בשטח מישורי של כ-42 קמ"ר מצוי אוסף עצום של שרידי פגודות, מקדשים ומנזרים, בגדלים ובסגנונות שונים, היוצרים מחזה בעל עוצמה דתית בלתי רגילה.

מרבית המבנים ושרידי המבנים, נבנו בתקופת הפריחה של העיר, לפני כ- 1,000 שנה. אוכלוסייתה של בגאן מנתה אז עשרות אלפים והפגודות היו מעוטרות בזהב ובאבנים טובות. בתקופת השיא של בגאן היו בה כ- 13,000 מבנים דתיים ואילו כיום, לאחר רעידות האדמה ונגיסת שיני הזמן, נותרו "רק" כ- 2,240.

בגאן של היום הוא אתר ארכיאולוגי, שהיה אתר שימור מורשת עולמית בחסות אונסק"ו עד להסרת החסות בשל אי הסכמה עם החונטה הצבאית השלטת. יש בה פגודות מפורסמות ומרשימות ולצידן פגודות קטנות, אשר בקושי מושכות את תשומת הלב. אולם הדבר המרשים ביותר בבגאן הוא למעשה המכלול, בשלמותו: מישור רחב הידיים, המשובץ כולו בפגודות הבנויות מאבן חומה, בודדות כוסו מחדש בזהב או בטיח לבן.
 
כדי להתנייד בין המקדשים, ניתן לשכור אופניים, עגלה עם סוס או מונית, או פשוט לטייל ברגל בין המקדשים, לטפס לראשי הפגודות עליהן מותרת העלייה ופשוט להתבונן מסביב ולשקוע אל תוך הזמן, אל ההיסטוריה. כמעט תמיד מצולמת בגאן בתמונות בשעת השקיעה, ולא בכדי. שעת השקיעה קסומה ומפסגתה של פגודה זו או אחרת נשקף המראה המהפנט של המישור, הנצבע כולו בגווני שני ונחושת. מרקו פולו, ה"תרמילאי" הראשון באסיה, בביקורו בבגאן במאה ה- 13, תיאר את המחזה: "עיר זהובה וחיה, בה מצלצלים הפעמונים ונשמעת אוושת חלוקי הנזירים בתנועתם". ישנן מספר פגודות הנודעות במראה השקיעה היפה הנשקף מהן, אך הן בדרך כלל עמוסות במטיילים. כדי "להתחבר" למקום באמת, אין כמו לטפס על אחת ממאות הפגודות הפחות מפורסמות, ולמרות שהמראה "נחשב" קצת פחות, השקט מאפשר להתעטף במראה ובאווירה ולצלול אל תוך המחזה הנדיר.
 

מקדשי בגאן - להשקיף מכדור פורח  
 (צילום: גיא גלבגיסר)
 
 


 
יום בחיי משפחה בורמזית
על מנת להימנע מ"מנת יתר" של פגודות, המשכתי בדרכי לעבר הר פופה (Pòʊpá Tàʊn), הידוע בכינויו "האולימפוס הבורמזי", השוכן במרחק כשעת נסיעה מבגאן.
הדרך מעניינת לא פחות מההר עצמו, והנוף, כמו במרבית שטחה של מיאנמר, שזור בבקתות איכרים, שהתמחותם בגידולים שונים, בעיקר של שומשום, בוטנים ודקל סוכר. עצירה בחוות החקלאיות מאפשרת הצצה על אורח החיים האמיתי של הבורמזים הכפריים. כל חווה שייכת בדרך כלל למשפחה והאב אחראי בדרך כלל על דקל הסוכר, מין של דקל שגובהו כ- 25 מטרים ופריו מפריש נוזל מתוק מאוד. האב, בתפקיד ה"קוף", מטפס לצמרת העץ, פוצע את הפרי וקושר מתחתיו כלי קיבול לאצירת הנוזל המתקתק. אם המשפחה מרתיחה אט אט את הנוזל, שמתאדה והופך לגושי סוכר, המכונים ג'אגרי. מן הג'אגרי מייצרים מעין סוכריות, החביבות מאוד על תושבי מיאנמר, וחלקו של הנוזל משמש לייצור של משקה אלכוהולי מקומי.
 
לפני שעות הלימודים או אחריהן (במיאנמר לומדים בשתי משמרות), מצטרפים גם ילדי המשפחה לעבודה. לא אחת ניתן לצפות בילד כבן עשר, יושב על שור, הרתום באסל לאבן רחיים, "ומשכנע" את הבהמה, בעזרת מכות מקל, להמשיך ולהסתובב. זהו, אם כן, "מפעל" לייצור שמן שומשום. אבן הריחיים מועכת את גרגירי השומשום שנאספו בשדה הסמוך, וכך מתבצעת הפקת השמן. הילדים הקטנים יותר, בני השש והשבע, אינם משחקים בפוקימונים או במשחקי מחשב, אלא עסוקים בעיקר בשזירה של כפות הדקל, מהם הם יוצרים במיומנות מדהימה סלסילות בגדלים שונים, שבהן יסודרו בהמשך סוכריות הג'אגרי המיועדות למכירה. בשעות אחר הצהרים ירתמו את השור לעגלה וירכבו לאורך מספר קילומטרים, בדרכם חזרה אל ביתם באחד הכפרים. זהו יום טיפוסי בחיי משפחה בורמזית כפרית.
 

הר פופה - הפקק הגעשי המשקיף על מישורי בגאן  
 (צילום: גיא גלבגיסר)
 
 
פשטות החיים בצל הר-הפרח
באחת הפעמים בהן נסעתי לכיוון הר פופה, מלווה בקבוצה, נתקלנו בתהלוכה; מספר עגלות סוסים מקושטות, עליהן ישבו ילדים, לבושים בבגדי מלכות. המבוגרים לעומתם, הלכו ברגל, לבושים בגדי ים יום. כאשר עצרנו בכדי לצלם את התהלוכה ולשאול לפשרה, נאמר לנו שזהו טקס שינביו, טקס מעבר, שמטרתו לסמל את דרכו של הבודהא מארמון המלוכה אל הנזירות. הילדים, לבושים כנסיכים, מובלים על גבי העגלות לאחד המנזרים, ובנוכחותם של הוריהם הגאים והנרגשים, מקבלים על עצמם את עול הנזירות. הבנות עוברות במעמד זה טקס, בו מנקבים חור לעגיל באוזניהן, כסמל לבגרות.
 
במהלך המסע נכנסה התהלוכה לכפר ללא חשמל, כביש, טלפון או מים זורמים. על רקע הדלות החומרית בלטו שמחת חיים וטוב הלב של התושבים. משהו בפשטות החיים הזו מושך ומסקרן גם את אחרון הציניקנים שבתיירים, ומפגשים מן הסוג הזה, שמתרחשים פעמים רבות במהלך הטיול במיאנמר, לפעמים משאירים רושם עמוק יותר מאשר כל חוויה תיירותית אחרת.
בהמשך הדרך, ככל שמתקרבים להר פופה, "פרח" בשפה הפאלית (Pali), בולטת צורתו המוזרה יותר ויותר. זהו פקק געשי, המזדקר למרגלות הר געש כבוי. צורתו יוצאת הדופן הקנתה לו, לאורך כל הדורות, משמעויות מיסטיות בעיני המקומיים, עד שהפך למקום הקדוש ביותר למאמיני דת שכינויה נאט. האמונה הרווחת בקרב בני דת זו היא שההר הוא מקום משכנם של 37 הנאטים (הרוחות) החשובים ביותר.
 
נאט (בשפה הפאלית "אדון" או "שומר") היא דת אנימיסטית (דוגלת באמונה שלכל דבר בטבע יש נפש) אשר רווחת במיאנמר עוד מן התקופה שלפני השתרשות הבודהיזם. המלך אנווארטה ניסה לאסור את פולחן הנאטים, אולם משנכשל במשימתו, החליט להטמיע את הדת באמונה הבודהיסטית. גם כיום שמור בקהילות רבות במיאנמר מקום חשוב ביותר לאמונה זו. בבתים רבים, בכפרים ובמנזרים ישנם מקדשים לנאטים, הדורשים "טיפול" יומיומי. האמונה הרווחת היא, שההליכה בדרכו של הבודהא משרתת בעיקר את החיים הבאים, ואילו האמונה בנאטים והפולחן הכרוך בה מביאים תועלת, בעיקר בריאותית וחומרית, בחיים הנוכחיים. 
 

הר פופה ומקדשי הנאטים שלראשו  
 (צילום: גיא גלבגיסר)
 
ביתם המקודש של הנאטים
המיתולוגיה המקומית מספרת שבמאה השמינית, בממלכה הצפונית לבגאן, חי מלך אשר לאוזניו הגיעה שמועה על איש חזק, חכם וטוב לב החי בממלכתו, ובעקבות זאת חש איום על כיסאו. ניסיונות ההתנקשות של המלך בחייו של האיש כשלו כולם, ולכן החליט לרקום מזימה ונישא לאחותו של האיש. לאחר זמן מה שכנע המלך את אשתו, אחותו של האיש, שאין לו עוד שום כוונות רעות ושהוא מעוניין באיש כיועץ. האישה שוכנעה וכשהגיע אחיה, הוא נכפת לעץ שהוכן מבעוד מועד על ידי עוזריו של המלך. העץ הוצת והאיש נשרף למוות והאחות, שלא יכלה לעמוד במחזה ולשאת את רגשות האשם, קפצה לאש ונשרפה אף היא. אולם, הפלא ופלא, גם לאחר מספר שעות האש לא דעכה וכל אדם שהתקרב אליה נכווה ומת. איכשהו הצליחו העוזרים לכרות את העץ העולה בלהבות והשליכו אותו למימי נהר אירוואדי. באותו הלילה חלם מלך בגאן על גזע העץ ועל הרוחות שבו, המבקשות ממנו בית. למחרת בבוקר ירד לנהר, מצא את הגזע והציב אותו בהר פופה. מאז, כך מספרת האגדה, משמש ההר כמשכן רוחותיהן של האח והאחות, שהם החשובים ביותר מבין הנאטים. במהלך השנים הצטרפו אליהם נאטים נוספים, רוחותיהם של גיבורים מיתולוגיים נוספים, שמתו מוות הרואי כזה או אחר.
 
הר פופה משמש כמוקד דתי לעליה לרגל ומתקיימים בו שני פסטיבלים שנתיים גדולים; האחד בליל הירח המלא שבין החודשים מאי ליוני, והשני בליל הירח המלא שבין נובמבר לדצמבר. החגיגות נערכות כל הלילה ומלוות במופעים ובשתייה, אך על אף האווירה ההוללת של ימי הפסטיבלים, נשמרת במקום, ביתר ימות השנה, אווירה דתית מאופקת. בטפסם על ההר הקדוש, לא ילבשו עולי הרגל בגדים בצבעי אדום או שחור, לא יקללו ולא יאכלו בשר חזיר. בעבר כלל פולחן הדת הקרבת קורבנות, אולם בעקבות ההשפעה הבודהיסטית החזקה, פסקו מנהגים אלה לחלוטין.
 
על פסגתו של הר פופה, בגובה של כ- 300 מטרים, בנויים מספר מנזרים, כמו תלויים בשמיים, והמקום כולו נראה כמו נלקח מתוך סרט של "דיסני". האזור כולו הוא שמורת טבע והנוף הנשקף מן הפסגה הוא יפהפה, בעיקר בחודש אוקטובר, לאחר גשמי המונסון. הגישה לפסגת הר פופה היא באמצעות כ- 800(!) מדרגות ובעת הטיפוס ניתן לפגוש עולי רגל, המגיעים ממחוזות מרוחקים ואינם רגילים לראות תיירים. פגישה שכזו מרגשת את שני הצדדים ומלווה במבטי הפליאה של המקומיים לנוכח התלבושת, המראה וצבע העור שלנו, דבר שיכול להביך לפעמים. "שותפים" נוספים לטיפוס הם עשרות הקופים, המלווים את עולי הרגל (תרתי משמע), בתקווה לקבל או לגנוב אוכל או חפצים אחרים.
 
החזרה לבגאן ולגדות נהר אירוואדי מציתה תמיד את הדמיון במחשבות על הימים הרחוקים ההם, ימי תור הזהב של המלך אנווארטה, ועל חייהם של התושבים לפני 1,000 שנה בעיר המפוארת והעוצמתית הזו. 
 





גיא גלבגיסר
 
אודות הכותב
גיא גלבגיסר, טייל וחוקר, אשר שהה ברחבי המזרח הרחוק תקופות ארוכות. בעל ניסיון הדרכה עשיר בארצות אסיה, מצלם ומרצה על המזרח הרחוק. מדריך בחברה הגיאוגרפית - ברק אפיק.

לקריאת כתבות נוספות של גיא








מספר צפיות: 6232
1597