.jpg)
.jpg)
אגם אינלה – ונציה האסייתית
מאת:
כאשר אנו נוסעים לטייל במזרח הרחוק, אנחנו בדרך כלל מחפשים משהו שונה, איזושהי חוויה "אותנטית", חוויה שתיגע בנו עמוק בפנים ושתגרום לנו לחוש משהו אמיתי. חוויה שמלבד נוף, תרבות וקניות, תשאיר אותנו עם מטען ריגשי מסויים שיגרום לנו להרהר או אולי לפקפק במובן מאליו.
כתבות על יעדי טיול נוספים במיאנמר
הנחגג באגם אינלה בחודשים ספטמבר-אוקטובר
אגם אינלה (1), העיירה ניונג שווא (2),
מלון KMA אינלה לייק - מלון מומלץ על גדות האגם
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מיאנמר - ארץ מהאגדות
למיאנמר הגעתי לראשונה באוקטובר 1996. תכננתי להישאר עשרה ימים בלבד, אך מצאתי את עצמי שוהה במדינה המופלאה הזו ארבעה חודשים, וגם אז, עוזב אותה בקושי רב, בידיעה שמה שחוויתי שם, יישאר עימי לכל ימי חיי. תושביה הנפלאים של המדינה הם ששבו את ליבי יותר מכול: טוב לב, נתינה ללא גבולות ותמימות, שקשה להאמין שעדיין קיימת בעולמנו.
השם הרישמי של המדינה מאז 1989 הוא, "האיחוד של מיאנמר" (מבטאים בלי ה-ר' בסוף), הסיבה לשינוי נעוצה בעובדה שהעם הבורמי מהווה אמנם רוב באוכלוסייה, כ- 70%, אך במדינה קיימות עוד 111 קבוצות אתניות שונות (המדינה ההטרוגנית ביותר באסיה). השם בורמה ניתן למדינה ע"י הבריטים, אולם המשטר החליט להחזיר את השם מיאנמר, שהיה שמה של המדינה לפני הכיבוש הבריטי.
1996, השנה בה אני ביקרתי בה לראשונה, היא גם השנה בה מיאנמר נפתחה רישמית לתיירות, לאחר שנים רבות של ניתוק מהעולם. זו גם הסיבה לכך, שטיול במיאנמר הוא גם מסע במנהרת זמן, למקום נדיר, שקידמת המערב טרם נגעה בו. חוויה הנוטעת במבקר תחושה של מסע לארץ פלאות אגדתית.
מיאנמר שוכנת בדרום-מזרח אסיה. מיקומה הגאוגרפי בין הודו לסין, מהווה שילוב מרתק של השפעותיהן של שתי התרבויות הגדולות והחשובות ביותר באסיה. יחד עם זאת, קיימת במדינה תרבות ייחודית שמשמרת עד היום סממני תרבות אסייתית עתיקה, סממנים שנכחדו זה מכבר במדינות הללו.
כבר בשדה התעופה ניתן לחוש שמיאנמר היא משהו שונה לגמרי. במשרד ההגירה, בעת בידוק הדרכונים, כבר אפשר לשים לב שהגברים כולם לבושים חולצה מכופרת בקפידה, ו... "חצאית". במיאנמר, גברים ונשים כאחד לבושים כמעט ללא יוצא מהכלל בלונג'י. הלונג'י הוא מעין חצאית, שנקשרת לגוף בצורה מיוחדת ויש לו שימושים רבים: ראשית, הוא אורירי ומקל על החום (במיאנמר לא נהוג ללבוש מכנס קצר), הוא " one size ”, הוא מתכבס בקלות, יכול לשמש כמגבת או כסמרטוט וניתן לעשות ממנו מכנס קצר כאשר עובדים בשדות האורז. בעיר ובכפר הבורמי עדיין שולט הלונג'י ללא עוררין, הוכחה ניצחת שהג'ינס עדיין לא הגיע לכל מקום...
כתבות על הודו | כתבות על סין
בנייה על עמודים גבוהים בכפרי אגם אינלה (צילום: Matthew Venker)
ונציה האסייתית על אגם אינלה
האיחוד של מיאנמר, כשמו כן הוא, מחולק לשבע מדינות ושבעה מחוזות. בצפון מזרח, צמוד לגבול עם לאוס, תאילנד וסין, נמצאת . משולש גבולות זה, זכה לכינוי משולש הזהב, על שום הסחר וגידול האופיום שהתנהל באזור זה ונאמד במילארדי הדולרים. במשך שנים היה נתון האזור במלחמות בין ברוני הסמים לשלטונות וכיום שורר בו שקט יחסי.
במדינת שאן קיימות 66 קבוצות אתניות שונות מתוך ה-111 הקיימות במיינמאר, מה שעושה את האזור מרתק מבחינה אנתרופולגית. אולם 'הפנינה' האמיתית של המחוז, הוא אחד האתרים המעניינים והקסומים ביותר באסיה- אגם אינלה, שזכה לכינוי "ונציה האסייתית". האגם שוכן בליבה של רמה הררית בגובה של 875 מטר מעל פני הים, אורכו 22 קילומטר ורוחבו 11 ק"מ. האגם הוא אגן היקוות המנקז את ההרים הסובבים אותו והוא ברובו רדוד יחסית. באזורים רבים גובה המים נע בין מטר אחד לשניים. האזור, כאמור, הררי ברובו, ואין בו די שטח לגידולים חקלאיים, מה שהביא להתפתחותה של חקלאות על פני האגם עצמו.
אנשים חיו במקום תמיד, אך בני שבט אינתה ( Intha "בני האגם"), שהגיעו לכאן במאה ה- 14 מאיזור החוף אשר בדרום מיאנמר, היו הראשונים שחזו את הפוטנציאל שיש באגם. הם החלו להתגורר בתחילה בצידי האגם ולאחר שלא קיבלו אדמות בצידי האגם, נאלצו לבנות בתיהם על האגם עצמו. כיום חיים על האגם וסביבו כ- 130,000 איש ב- 17 כפרים.
כתבה על מדינת שאן | לינה באזור אגם אינלה
לאחר שלא קיבלו אדמות בצידי האגם, נאלצו לבנות בתיהם על האגם עצמו (צילום: swissmediavision)
החותרים של אגם אינלה
הבתים על האגם, הינם מבני עץ, הבנויים על גבי כלונסאות. הכפרים מסודרים כמו בשדרות ארוכות: הרחוב הוא תעלת מים ותנועת הסירות זורמת ללא הפסקה. מתחת לבית נמצאת ה"חניה'". נסו לדמיין לעצמכם יום שיגרתי בו עליכם "לקפוץ" לשכנים, או לחנות, לקחת את הילדים לבית הספר, ושתי הדרכים היחידות לעזוב את הבית הן בסירה או בשחיה. ואמנם, לכל משפחה יש ב"חניה'', מספר סירות קנו קטנות ובדרך כלל גם סירת מנוע אחת, כי זו הדרך היחידה לנוע ממקום למקום.
כאשר אנו מטיילים במחוזות רחוקים ושונים כל כך, יצר הסקרנות שלנו גובר ואנו מתבוננים בנעשה מסביבנו ובאוכלוסייה המקומית בעניין רב. במינמאר בכלל ובאינלה בפרט, התחושה היא, שהעניין שהמקומיים מגלים בנו, גדול אף יותר מהעניין שלנו בהם. פעמים רבות בעודי שט בכפרים אלו, אני מרגיש כמו האפיפיור, מכל בית מציצים ילדים קטנים, מנופפים אלי לשלום וצועקים, בקול חמוד ובחיוך שובה לב, את המילה האנגלית היחידה שהם יודעים: " Hello “. בהתחלה זה מאוד נחמד, אך לאחר כשעה, אני מרגיש עצמי כנציג ה'נחמדות' של כלל התרבות המערבית ואני מנופף בחזרה רק כדי לא לשבור את ליבם של הזאטוטים.
אחד הדברים שמייחדים את בני האינתה היא החתירה בסירות בעזרת הרגל. בעוד אנחנו התיירים מתקשים לשמור על שיווי משקל, אפילו בישיבה בתוך סירות הקנו המקומיות, עומדים להם בני האינתה על רגל אחת, בחלקה האחורי של הסירה הקטנה, בעוד רגלם השנייה אוחזת במשוט גדול וחותרת. לצורת חתירה ייחודית זו, מספר סיבות: ראשית, שרירי הרגל חזקים יותר משרירי היד, דבר המקל על החתירה למרחקים ארוכים,. שנית, הידיים פנויות לעסוק בעבודות שונות המתבצעות מעל גבי הסירה. בנוסף, כאשר החתירה מתבצעת בעמידה, ניתן להשקיף ולראות למרחק רב יותר את הנעשה מבעד לסבך, דבר זה חיוני ביותר לעוסקים בדייג למשל.
אחד הדברים שמייחדים את בני האינתה היא החתירה בסירות בעזרת הרגל (צילום: ugurhan)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הגנים הצפים באגם אינלה
התופעה המעניינת ביותר באגם היא החקלאות. האקלים באזור האגם, הוא אקלים ממוזג, קריר ויבש יותר מהאקלים הטרופי השורר ברוב חלקי מיאנמר. עם זאת, עונת הגשמים היא בקיץ בלבד, בזמן המונסון, כך שבמרבית עונות השנה, קיים חוסר במי השקיה. בעיה חקלאית נוספת שעמדה בפני תושבי האזור, היא מחסור בשטחי גידול מישוריים (האזור כאמור, הררי ברובו).
מכלול הנסיבות הללו, הביא את בני האינתה לפתח שיטת גידול בגנים צפים. הם מנסרים פיסות אדמה ארוכות וצרות משולי האגם ומכינים מהן ערוגות. לאחר מכן הם משיטים את הערוגות למרכז האגם, בסמוך לכפר בו הם מתגוררים ואז מעגנים את הערוגות לקרקעית בעזרת מוטות במבוק ארוכים. תהליך הכנתה של כל ערוגה אורך מספר שנים! לאחר שהערוגה מוכנה וממוקמת, מתחיל תהליך הזריעה, אשר בסופו מתבצע הדישון. לצורך הדישון משתמשים בכמות גדולה של אצות, שנישלו מן האגם, ועל גבי האצות שופכים בוץ שנאסף מקרקעית האגם. בוץ זה הוא למעשה אדמת סחף עשירה במינרלים. חשוב להדגיש שכל העבודות הכרוכות בגידולים על פני האגם, מתבצעות מהסירות עצמן, משום שלא ניתן לעמוד על ערוגות אלו. היבול הוא איכותי ופורה עד מאוד, בזכות השפע במים והדישון האפקטיבי. התוצרת החקלאית מאגם אינלה משווקת לערים הגדולות ולכל רחבי מיאנמר בכל עונות השנה. עגבניות דלועים, מלפפונים, ענבים, מלונים, אבוקדו, פפאיה, כרוב, חצילים, פרחים, הם רק חלק מן הגידולים המקומיים.
גידולים חקלאיים הם אמנם הענף העיקרי ממנו מתפרנסים תושבי האגם, אך לא הענף היחיד. רבים מתושבי האגם הם דייגים וגם שיטת הדיג ייחודית למקום. עקב ריבוי הצמחיה במים, לא ניתן לפרוש רשתות ולכן, פיתחו המקומיים שיטת דיג מקורית: הם משתמשים במעין מלכודת מכוסה ברשת שצורתה קונוס. כאשר הדייג מזהה אזור בו יש דגים, הוא משליך את המלכודת במאונך ומצמיד את החלק הרחב שלה לקרקעית. אז הוא משחרר את הרשת באמצעות וו שנמצא בחלקו העליון של הקונוס והדגים נכלאים במכפלת שנוצרת על ידי הרשת. מראה הסירות היוצאות לדיג בשעות בין הערביים, הוא מחזה שכל צלם חולם עליו.
הדייגים משתמשים במעין מלכודת מכוסה ברשת שצורתה קונוס (צילום: ugurhan)
מפעל סיגרים מלאכת יד
ענף נוסף המשגשג באגם, הוא ייצור סיגרים בורמים, הנקראים שָרוּט (פירוש המילה: עגול). השרוט הוא סיגר מלאכת יד, עשוי עלים וגבעולים של טבק, שהוטבל בבלילה של תמרהינדי (Tamarind, Tamarindus indica) וסוכר חום, מוץ של תירס ומעט נייר עיתון בקליפה. העלים בהם נעטפים הסיגרים גדלים במדינת שאן, ולכן ייצור הסיגרים נעשה באזור זה. בדרך כלל זהו עסק משפחתי, המתבצע על ידי הנשים. הן יושבות במעגל, ולכל אחת התפקיד שלה: האחת גוזרת את העלים, השנייה מגלגלת את הסיגר, השלישית מדביקה וכך הלאה. כל משפחה כזו מייצרת כ- 1,000 סיגרים ביום.
באגם מתפרנסים גם מייצור אטריות ומוצרי סויה. ישנם כפרים המתמחים בקדרות, אחרים בייצור מטריות מנייר, תווית בדים ועוד. התיירות שהחלה זורמת למקום בשנים האחרונות, מתחילה אט אט לשנות את המרקם הכלכלי העדין השורר באזור. לאחרונה קמו מספר בתי מלון על האגם, שלמרות שאינם ברמה תיירותית גבוהה ביותר, החוויה של לינת לילה בבית כלונסאות על פני האגם והיכולת לחוש מקרוב, ולו במעט, את אורח החיים המקומי, היא חוויה בלתי רגילה.
השווקים הם מאפיין נוסף של החיים באגם ולצדו. ישנו שוק צף שהפך לשוק תיירותי מאוד, אך אם תצליחו לקבל מידע מקומי מהימן, תוכלו לבקר בשוק הנודד, המתקיים בכל יום בשבוע באחד מן הכפרים שמסביב לאגם או באגם עצמו. בכל יום בשבוע יש גם שוק מקומי, על אחד מחופי האגם. המרכולת הנמכרת בשווקים אלו, המוכרים, הקונים, ההווי והאווירה, הריחות והצבעים, הם חוויה בלתי נשכחת.
מסמלי אגם אינלה – חתירה רגלית של בוצית הנושאת מלכודת פעמון (צילום: R.M. Nunes)
החיים בלי טלוויזיה
המפגש עם האוכלוסייה המקומית הוא אומנם המרתק ביותר. באחת הפעמים בהן ביקרתי באגם, הוזמנתי לארוחת ערב בביתם של ידידים מקומיים. הבית היה בית פשוט ומינימליסטי ועם זאת נקי ומטופח להפליא. במהלך כל הארוחה נכנסו ויצאו אנשים, בני משפחה ושכנים, מהם היו שהחלו לנגן בכלי נגינה מקומיים ולרקוד כשהם לבושים בתחפושות. שאלתי האם כל ההמולה והחגיגה הן לכבודי, או שחל היום איזשהו חג ולהפתעתי נעניתי בשלילה, כך הם מבלים כמעט כל ערב. בהיעדר אמצעי בידור אחרים, כמו טלויזיה ורדיו, החיים החברתיים פעילים וענפים יותר. בהעדר משהו שישעשע אותך, החיים הופכים אקטיביים יותר.
בפעם אחרת, נזדמן לי לבקר במנזר הקרוי מנזר היער ( forset monestery ), שנמצא מעל הגדה המזרחית של האגם. למנזר מגיעים ילדים המתנסים בחיי נזירות לתקופות שונות. גם כאן, חיי החברה היו מעוררי השראה. משהו בתפיסת החים הפשוטה של אנשים האלו מפיח סוג מסויים של אושר, אשר נפשנו המערבית, הכל כך מתוחכמת, כבר לא יכולה ליהנות ממנו. נזדמן לי לצפות בסרט ארכיון בריטי משנות ה- 30, ומדהים היה לראות איך המקום ואורח החיים כמעט ולא השתנו מאז, זאת למרות חדירתם של אלמנטים מערביים לאזור. רק כמדד להשוואה, חישבו למשל על תל אביב של שנות ה- 30...
החיים הפשוטים על אגם אינלה (צילום: Nick Fox)
סטופות ופסלים שאיש לא גילה
בביקורי האחרון, גיליתי אתר קסום ומסתורי נוסף, בצידו המערבי של האגם, כחמישה קילומטר במעלה אחד הנחלים. המקום הינו אסופת שרידים של מאות סטופות (מבנה דתי מקודש) ופסלים מהמאה ה- 16, אתר אשר בכל מקום אחר היה כבר הופך מזמן לאטרקציה תיירותית. מכיוון שספרי ההדרכה טרם גילו את המקום, ההתהלכות באתר נוטעת הרגשה של ראשוניות ושל גילוי, ומי מאיתנו לא חולם לראות ולגלות דבר מה שאך מעטים ראו לפניו.
במקום פזורים להם אינספור שברי פסלים, ראשי בודהא מונחים על הקרקע, מתוך הסטופות צצים להם עצים, אשר הסטופה משמשת להם עציץ. בכל ביקור כאן, קצר ככל שיהיה, ניתן למצוא ולגלות דברים חדשים על האגם ובסביבתו.
אסופת שרידים של מאות סטופות ופסלים מהמאה ה- 16 בקרבת אינלה (צילום: גיא גלבגיסר)
חגים באגם אינלה
אחד החגים והפסטיבלים הגדולים והחשובים במיאנמר, הוא פסטיבל פונג דאו יו (Phaung Daw U) , הנחגג באגם בחודשים ספטמבר-אוקטובר. השנה הבודהיסטית, כמו היהודית, היא שנה ירחית, ולכן התאריך הלועזי משתנה משנה לשנה. החג נמשך כשבועיים וחצי מהלילה של לידת הירח (בד"כ ראש השנה היהודית) ועד שלושה ימים לאחר מלואו. במהלך החג, מוּצאים מן הפגודה החשובה ביותר באגם (השלישית בחשיבותה במיאנמר), ארבעה צלמי בודהא, המכוסים עלי זהב ומושטים בין כל כפרי האגם, בתוך רפסודה מפוארת, שצורתה כצורת הציפור המיתולוגית Hintha . זהב כה רב הודבק על צלמים אלו, עד אשר כיום קשה להבחין בצורתם המקורית. האמונה היא שפסלים אלו מגינים על האגם ותושביו מרוחות רעות.
למעשה ישנם חמישה צלמים, אבל במהלך החג של שנת 1965 הסירה הנושאת נקלעה לסערה, חמשת הצלמים טבעו באגם, ורק ארבעה נמצאו. כשהחזירו אותם למקדש פונג-דאו-יו שעל שמו החג, מצאו שהבודהה החמישי עומד שם מכוסה אצות. מאז נשאר הבודהה החמישי במקדש במהלך החג, שלא יאבד שנית. שייט הצלמים בספינות מעוטרות מתרחש בחלקו בגרירה מהיבשה, כשתושבי האגם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים שעות וממתינים למשט הבודהות ועשרות הסירות המלוות.
בתקופת החג, האגם כולו שרוי בתכונה רבה. מכל העיירות והכפרים באזור הקרוב ואף ממרחק רב, מגיעים אלפי עולי רגל לאגם. רובם מתרכזים בעיירה ניונג שווא ( Nyaung Shwe ), הכפר המרכזי אשר עד אליו מגיע הכביש שמוליך לאגם. ההתמזגות של הקבוצות האתניות השונות, הלבוש שמאפיין כל אחת מהן וההתרגשות החגיגית, כל אלו יוצרים אווירה מיוחדת במינה.
לינה בעיירה ניונג שווא
סירות מרובות חותרים בין כפרי האגם במהלך פסטיבל פונג דאו יו (צילום: Bernhard Huber)
רבים מן החוגגים מגיעים מן הכפרים הנידחים אשר לא נחשפו כלל לתיירות מערבית. העניין שהם מגלים בנו, התיירים, הוא אדיר. לא אחת קרה לי שאחד מהם התקרב אלי בכדי לבדוק את הייצור הלבן והמוזר הזה. חלקם אף הרגישו מספיק בנוח והחלו למשוך בשערות ידי, על מנת לבדוק אם אלו שערות אמיתיות. לאחר שוידאו את הדבר, החלו מתגלגלים מצחוק לנוכח ההכלאה המצחיקה הזו בין "קוף לבן" לאדם (להזכירכם, הגברים המזרח-אסייתיים "חלקים" כמעט לגמרי).
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט. הסירות הן צרות וארוכות, על כל אחת מהן כ-50 חותרים, לבושים בלבוש מסורתי אחיד והחתירה היא כמובן ברגל. על כל סירה ישנו חותר אחד המכתיב את הקצב, אחרים שתפקידם להניף מעין מטריה לבנה, המקנה הגנה מפני הרע במיתולוגיה הבורמית, וכן נגנים ורקדנים. לקראת סוף הפסטיבל, מגיעים הצְלמים לכפר המרכזי ניונג-שווה, ואז מתקיימת תהלוכה חגיגית ברחובות הכפר המקושטים, אשר עברו צחצוח לכבוד הארוע. הנזירים הצועדים בתהלוכה מקבלים מנחות מן התושבים, פרחים מושלכים על השבילים בהם עוברת העגלה שעליה הצְלמים וכולם לבושים בגדי חג חדשים.
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט (צילום: Taro Taylor)
פגודת פונג דאו יו בלב אגם אינלה (צילום: lkunl)
הקשר הישראלי למיאנמר
מספר נושאים קושרים אותנו עם מיאנמר. ראשית, "דרך בורמה" המפורסמת, שנפרצה במלחמת השחרור, וסייעה לעמידתה של ירושלים בעת המצור, קרויה למעשה על שם דרך אספקה צבאית שעברה מלאשיו בצפון מיאנמר לקונמינג בירת מחוז יונאן בסין (1154 ק"מ). בדרך זו העבירו הבריטים אספקה לסין ממיאנמר, כאשר היפנים כבשו את מרבית סין וחסמו את הגישה הימית לסין בשנת 1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה, האמריקנים בראשות גנרל סטילוול והסינים של צ'יאנג-קאי-שק, פילסו בג'ונגלים של מיאנמר את דרך לאדו (דרך סטילוול) שקישרה בין הודו לדרך בורמה, סלילת דרך זו לא סייעה באספקה לסינים, אבל הגנתה תרמה לנצחון בנות הברית על היפנים במיאנמר. במהלך מלחמה זו, בחזרתו ממיאנמר, נהרג הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של ההגנה כאן בארץ, ואימן אישית שבעה מרמטכ"לי העתיד של ישראל. הוא נהרג בהודו לאחר חזרתו מביקור כוחותיו במיאנמר, ונקבר בארה"ב.
בשנות ה- 50 הגיע לביקור בארצנו ראש ממשלת מיאנמר דאז: אוּ-נוֹ. בארץ שררה אז תקופת הצנע, ואו-נו הביא עמו "אורז-בורמה". או-נו היה חברו הטוב של בן גוריון, אשר נסע בתחילת שנות ה-60 לביקור גומלין במיאנמר, שם שהה, בין היתר, מספר ימים במרכז מדיטציה. בין או-נו לבן גוריון התפתחו דיונים פילוספים על הדומה והשונה בין יהדות לבודהיזם. המפורסם שבשגרירנו במיאנמר, בתקופה ההיא, היה דוד הכהן. גם יצחק נבון שהה שם תקופת מה.
בעיר יאנגון נמצא בית כנסת ספרדי בשם משמיה יהושעה, והוא בן כמאה שנה. כיום מתקיימת ביאנגון קהילה יהודית קטנטנה שמקורה ביהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה- 20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה כ- 2,500 יהודים. רובם עזבו להודו ב- 1962, כאשר מיאנמר עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם.
כתבה על העיר יאנגון
מלון מומלץ לחופי אגם אינלה
מלון KMA אינלה לייק (KMA Inle Hotel) ממוקם לחופו המזרחי של אגם אינלה . למרות שהוא מעוטר רק ב- 2 כוכבים, מיקומו הייחודי לשפת האגם, ממש על קוו המים, מעניק לו יתרון. זהו מלון יפהפה ומפנק, עם בריכת שחיה, מרכז בריאות וספא ומסעדה המגישה אוכל מקומי. החדרים כולם ממוזגים, עם מרפסות הצופות לאגם.
כתבות על הודו
בנייה על עמודים גבוהים בכפרי אגם אינלה
כתבה על מדינת שאן | לינה באזור אגם אינלה
לאחר שלא קיבלו אדמות בצידי האגם, נאלצו לבנות בתיהם על האגם עצמו
החותרים של אגם אינלה
הבתים על האגם, הינם מבני עץ, הבנויים על גבי כלונסאות. הכפרים מסודרים כמו בשדרות ארוכות: הרחוב הוא תעלת מים ותנועת הסירות זורמת ללא הפסקה. מתחת לבית נמצאת ה"חניה'". נסו לדמיין לעצמכם יום שיגרתי בו עליכם "לקפוץ" לשכנים, או לחנות, לקחת את הילדים לבית הספר, ושתי הדרכים היחידות לעזוב את הבית הן בסירה או בשחיה. ואמנם, לכל משפחה יש ב"חניה'', מספר סירות קנו קטנות ובדרך כלל גם סירת מנוע אחת, כי זו הדרך היחידה לנוע ממקום למקום.
כאשר אנו מטיילים במחוזות רחוקים ושונים כל כך, יצר הסקרנות שלנו גובר ואנו מתבוננים בנעשה מסביבנו ובאוכלוסייה המקומית בעניין רב. במינמאר בכלל ובאינלה בפרט, התחושה היא, שהעניין שהמקומיים מגלים בנו, גדול אף יותר מהעניין שלנו בהם. פעמים רבות בעודי שט בכפרים אלו, אני מרגיש כמו האפיפיור, מכל בית מציצים ילדים קטנים, מנופפים אלי לשלום וצועקים, בקול חמוד ובחיוך שובה לב, את המילה האנגלית היחידה שהם יודעים: " Hello “. בהתחלה זה מאוד נחמד, אך לאחר כשעה, אני מרגיש עצמי כנציג ה'נחמדות' של כלל התרבות המערבית ואני מנופף בחזרה רק כדי לא לשבור את ליבם של הזאטוטים.
אחד הדברים שמייחדים את בני האינתה היא החתירה בסירות בעזרת הרגל. בעוד אנחנו התיירים מתקשים לשמור על שיווי משקל, אפילו בישיבה בתוך סירות הקנו המקומיות, עומדים להם בני האינתה על רגל אחת, בחלקה האחורי של הסירה הקטנה, בעוד רגלם השנייה אוחזת במשוט גדול וחותרת. לצורת חתירה ייחודית זו, מספר סיבות: ראשית, שרירי הרגל חזקים יותר משרירי היד, דבר המקל על החתירה למרחקים ארוכים,. שנית, הידיים פנויות לעסוק בעבודות שונות המתבצעות מעל גבי הסירה. בנוסף, כאשר החתירה מתבצעת בעמידה, ניתן להשקיף ולראות למרחק רב יותר את הנעשה מבעד לסבך, דבר זה חיוני ביותר לעוסקים בדייג למשל.
אחד הדברים שמייחדים את בני האינתה היא החתירה בסירות בעזרת הרגל (צילום: ugurhan)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הגנים הצפים באגם אינלה
התופעה המעניינת ביותר באגם היא החקלאות. האקלים באזור האגם, הוא אקלים ממוזג, קריר ויבש יותר מהאקלים הטרופי השורר ברוב חלקי מיאנמר. עם זאת, עונת הגשמים היא בקיץ בלבד, בזמן המונסון, כך שבמרבית עונות השנה, קיים חוסר במי השקיה. בעיה חקלאית נוספת שעמדה בפני תושבי האזור, היא מחסור בשטחי גידול מישוריים (האזור כאמור, הררי ברובו).
מכלול הנסיבות הללו, הביא את בני האינתה לפתח שיטת גידול בגנים צפים. הם מנסרים פיסות אדמה ארוכות וצרות משולי האגם ומכינים מהן ערוגות. לאחר מכן הם משיטים את הערוגות למרכז האגם, בסמוך לכפר בו הם מתגוררים ואז מעגנים את הערוגות לקרקעית בעזרת מוטות במבוק ארוכים. תהליך הכנתה של כל ערוגה אורך מספר שנים! לאחר שהערוגה מוכנה וממוקמת, מתחיל תהליך הזריעה, אשר בסופו מתבצע הדישון. לצורך הדישון משתמשים בכמות גדולה של אצות, שנישלו מן האגם, ועל גבי האצות שופכים בוץ שנאסף מקרקעית האגם. בוץ זה הוא למעשה אדמת סחף עשירה במינרלים. חשוב להדגיש שכל העבודות הכרוכות בגידולים על פני האגם, מתבצעות מהסירות עצמן, משום שלא ניתן לעמוד על ערוגות אלו. היבול הוא איכותי ופורה עד מאוד, בזכות השפע במים והדישון האפקטיבי. התוצרת החקלאית מאגם אינלה משווקת לערים הגדולות ולכל רחבי מיאנמר בכל עונות השנה. עגבניות דלועים, מלפפונים, ענבים, מלונים, אבוקדו, פפאיה, כרוב, חצילים, פרחים, הם רק חלק מן הגידולים המקומיים.
גידולים חקלאיים הם אמנם הענף העיקרי ממנו מתפרנסים תושבי האגם, אך לא הענף היחיד. רבים מתושבי האגם הם דייגים וגם שיטת הדיג ייחודית למקום. עקב ריבוי הצמחיה במים, לא ניתן לפרוש רשתות ולכן, פיתחו המקומיים שיטת דיג מקורית: הם משתמשים במעין מלכודת מכוסה ברשת שצורתה קונוס. כאשר הדייג מזהה אזור בו יש דגים, הוא משליך את המלכודת במאונך ומצמיד את החלק הרחב שלה לקרקעית. אז הוא משחרר את הרשת באמצעות וו שנמצא בחלקו העליון של הקונוס והדגים נכלאים במכפלת שנוצרת על ידי הרשת. מראה הסירות היוצאות לדיג בשעות בין הערביים, הוא מחזה שכל צלם חולם עליו.
הדייגים משתמשים במעין מלכודת מכוסה ברשת שצורתה קונוס (צילום: ugurhan)
מפעל סיגרים מלאכת יד
ענף נוסף המשגשג באגם, הוא ייצור סיגרים בורמים, הנקראים שָרוּט (פירוש המילה: עגול). השרוט הוא סיגר מלאכת יד, עשוי עלים וגבעולים של טבק, שהוטבל בבלילה של תמרהינדי (Tamarind, Tamarindus indica) וסוכר חום, מוץ של תירס ומעט נייר עיתון בקליפה. העלים בהם נעטפים הסיגרים גדלים במדינת שאן, ולכן ייצור הסיגרים נעשה באזור זה. בדרך כלל זהו עסק משפחתי, המתבצע על ידי הנשים. הן יושבות במעגל, ולכל אחת התפקיד שלה: האחת גוזרת את העלים, השנייה מגלגלת את הסיגר, השלישית מדביקה וכך הלאה. כל משפחה כזו מייצרת כ- 1,000 סיגרים ביום.
באגם מתפרנסים גם מייצור אטריות ומוצרי סויה. ישנם כפרים המתמחים בקדרות, אחרים בייצור מטריות מנייר, תווית בדים ועוד. התיירות שהחלה זורמת למקום בשנים האחרונות, מתחילה אט אט לשנות את המרקם הכלכלי העדין השורר באזור. לאחרונה קמו מספר בתי מלון על האגם, שלמרות שאינם ברמה תיירותית גבוהה ביותר, החוויה של לינת לילה בבית כלונסאות על פני האגם והיכולת לחוש מקרוב, ולו במעט, את אורח החיים המקומי, היא חוויה בלתי רגילה.
השווקים הם מאפיין נוסף של החיים באגם ולצדו. ישנו שוק צף שהפך לשוק תיירותי מאוד, אך אם תצליחו לקבל מידע מקומי מהימן, תוכלו לבקר בשוק הנודד, המתקיים בכל יום בשבוע באחד מן הכפרים שמסביב לאגם או באגם עצמו. בכל יום בשבוע יש גם שוק מקומי, על אחד מחופי האגם. המרכולת הנמכרת בשווקים אלו, המוכרים, הקונים, ההווי והאווירה, הריחות והצבעים, הם חוויה בלתי נשכחת.
מסמלי אגם אינלה – חתירה רגלית של בוצית הנושאת מלכודת פעמון (צילום: R.M. Nunes)
החיים בלי טלוויזיה
המפגש עם האוכלוסייה המקומית הוא אומנם המרתק ביותר. באחת הפעמים בהן ביקרתי באגם, הוזמנתי לארוחת ערב בביתם של ידידים מקומיים. הבית היה בית פשוט ומינימליסטי ועם זאת נקי ומטופח להפליא. במהלך כל הארוחה נכנסו ויצאו אנשים, בני משפחה ושכנים, מהם היו שהחלו לנגן בכלי נגינה מקומיים ולרקוד כשהם לבושים בתחפושות. שאלתי האם כל ההמולה והחגיגה הן לכבודי, או שחל היום איזשהו חג ולהפתעתי נעניתי בשלילה, כך הם מבלים כמעט כל ערב. בהיעדר אמצעי בידור אחרים, כמו טלויזיה ורדיו, החיים החברתיים פעילים וענפים יותר. בהעדר משהו שישעשע אותך, החיים הופכים אקטיביים יותר.
בפעם אחרת, נזדמן לי לבקר במנזר הקרוי מנזר היער ( forset monestery ), שנמצא מעל הגדה המזרחית של האגם. למנזר מגיעים ילדים המתנסים בחיי נזירות לתקופות שונות. גם כאן, חיי החברה היו מעוררי השראה. משהו בתפיסת החים הפשוטה של אנשים האלו מפיח סוג מסויים של אושר, אשר נפשנו המערבית, הכל כך מתוחכמת, כבר לא יכולה ליהנות ממנו. נזדמן לי לצפות בסרט ארכיון בריטי משנות ה- 30, ומדהים היה לראות איך המקום ואורח החיים כמעט ולא השתנו מאז, זאת למרות חדירתם של אלמנטים מערביים לאזור. רק כמדד להשוואה, חישבו למשל על תל אביב של שנות ה- 30...
החיים הפשוטים על אגם אינלה (צילום: Nick Fox)
סטופות ופסלים שאיש לא גילה
בביקורי האחרון, גיליתי אתר קסום ומסתורי נוסף, בצידו המערבי של האגם, כחמישה קילומטר במעלה אחד הנחלים. המקום הינו אסופת שרידים של מאות סטופות (מבנה דתי מקודש) ופסלים מהמאה ה- 16, אתר אשר בכל מקום אחר היה כבר הופך מזמן לאטרקציה תיירותית. מכיוון שספרי ההדרכה טרם גילו את המקום, ההתהלכות באתר נוטעת הרגשה של ראשוניות ושל גילוי, ומי מאיתנו לא חולם לראות ולגלות דבר מה שאך מעטים ראו לפניו.
במקום פזורים להם אינספור שברי פסלים, ראשי בודהא מונחים על הקרקע, מתוך הסטופות צצים להם עצים, אשר הסטופה משמשת להם עציץ. בכל ביקור כאן, קצר ככל שיהיה, ניתן למצוא ולגלות דברים חדשים על האגם ובסביבתו.
אסופת שרידים של מאות סטופות ופסלים מהמאה ה- 16 בקרבת אינלה (צילום: גיא גלבגיסר)
חגים באגם אינלה
אחד החגים והפסטיבלים הגדולים והחשובים במיאנמר, הוא פסטיבל פונג דאו יו (Phaung Daw U) , הנחגג באגם בחודשים ספטמבר-אוקטובר. השנה הבודהיסטית, כמו היהודית, היא שנה ירחית, ולכן התאריך הלועזי משתנה משנה לשנה. החג נמשך כשבועיים וחצי מהלילה של לידת הירח (בד"כ ראש השנה היהודית) ועד שלושה ימים לאחר מלואו. במהלך החג, מוּצאים מן הפגודה החשובה ביותר באגם (השלישית בחשיבותה במיאנמר), ארבעה צלמי בודהא, המכוסים עלי זהב ומושטים בין כל כפרי האגם, בתוך רפסודה מפוארת, שצורתה כצורת הציפור המיתולוגית Hintha . זהב כה רב הודבק על צלמים אלו, עד אשר כיום קשה להבחין בצורתם המקורית. האמונה היא שפסלים אלו מגינים על האגם ותושביו מרוחות רעות.
למעשה ישנם חמישה צלמים, אבל במהלך החג של שנת 1965 הסירה הנושאת נקלעה לסערה, חמשת הצלמים טבעו באגם, ורק ארבעה נמצאו. כשהחזירו אותם למקדש פונג-דאו-יו שעל שמו החג, מצאו שהבודהה החמישי עומד שם מכוסה אצות. מאז נשאר הבודהה החמישי במקדש במהלך החג, שלא יאבד שנית. שייט הצלמים בספינות מעוטרות מתרחש בחלקו בגרירה מהיבשה, כשתושבי האגם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים שעות וממתינים למשט הבודהות ועשרות הסירות המלוות.
בתקופת החג, האגם כולו שרוי בתכונה רבה. מכל העיירות והכפרים באזור הקרוב ואף ממרחק רב, מגיעים אלפי עולי רגל לאגם. רובם מתרכזים בעיירה ניונג שווא ( Nyaung Shwe ), הכפר המרכזי אשר עד אליו מגיע הכביש שמוליך לאגם. ההתמזגות של הקבוצות האתניות השונות, הלבוש שמאפיין כל אחת מהן וההתרגשות החגיגית, כל אלו יוצרים אווירה מיוחדת במינה.
לינה בעיירה ניונג שווא
סירות מרובות חותרים בין כפרי האגם במהלך פסטיבל פונג דאו יו (צילום: Bernhard Huber)
רבים מן החוגגים מגיעים מן הכפרים הנידחים אשר לא נחשפו כלל לתיירות מערבית. העניין שהם מגלים בנו, התיירים, הוא אדיר. לא אחת קרה לי שאחד מהם התקרב אלי בכדי לבדוק את הייצור הלבן והמוזר הזה. חלקם אף הרגישו מספיק בנוח והחלו למשוך בשערות ידי, על מנת לבדוק אם אלו שערות אמיתיות. לאחר שוידאו את הדבר, החלו מתגלגלים מצחוק לנוכח ההכלאה המצחיקה הזו בין "קוף לבן" לאדם (להזכירכם, הגברים המזרח-אסייתיים "חלקים" כמעט לגמרי).
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט. הסירות הן צרות וארוכות, על כל אחת מהן כ-50 חותרים, לבושים בלבוש מסורתי אחיד והחתירה היא כמובן ברגל. על כל סירה ישנו חותר אחד המכתיב את הקצב, אחרים שתפקידם להניף מעין מטריה לבנה, המקנה הגנה מפני הרע במיתולוגיה הבורמית, וכן נגנים ורקדנים. לקראת סוף הפסטיבל, מגיעים הצְלמים לכפר המרכזי ניונג-שווה, ואז מתקיימת תהלוכה חגיגית ברחובות הכפר המקושטים, אשר עברו צחצוח לכבוד הארוע. הנזירים הצועדים בתהלוכה מקבלים מנחות מן התושבים, פרחים מושלכים על השבילים בהם עוברת העגלה שעליה הצְלמים וכולם לבושים בגדי חג חדשים.
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט (צילום: Taro Taylor)
פגודת פונג דאו יו בלב אגם אינלה (צילום: lkunl)
הקשר הישראלי למיאנמר
מספר נושאים קושרים אותנו עם מיאנמר. ראשית, "דרך בורמה" המפורסמת, שנפרצה במלחמת השחרור, וסייעה לעמידתה של ירושלים בעת המצור, קרויה למעשה על שם דרך אספקה צבאית שעברה מלאשיו בצפון מיאנמר לקונמינג בירת מחוז יונאן בסין (1154 ק"מ). בדרך זו העבירו הבריטים אספקה לסין ממיאנמר, כאשר היפנים כבשו את מרבית סין וחסמו את הגישה הימית לסין בשנת 1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה, האמריקנים בראשות גנרל סטילוול והסינים של צ'יאנג-קאי-שק, פילסו בג'ונגלים של מיאנמר את דרך לאדו (דרך סטילוול) שקישרה בין הודו לדרך בורמה, סלילת דרך זו לא סייעה באספקה לסינים, אבל הגנתה תרמה לנצחון בנות הברית על היפנים במיאנמר. במהלך מלחמה זו, בחזרתו ממיאנמר, נהרג הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של ההגנה כאן בארץ, ואימן אישית שבעה מרמטכ"לי העתיד של ישראל. הוא נהרג בהודו לאחר חזרתו מביקור כוחותיו במיאנמר, ונקבר בארה"ב.
בשנות ה- 50 הגיע לביקור בארצנו ראש ממשלת מיאנמר דאז: אוּ-נוֹ. בארץ שררה אז תקופת הצנע, ואו-נו הביא עמו "אורז-בורמה". או-נו היה חברו הטוב של בן גוריון, אשר נסע בתחילת שנות ה-60 לביקור גומלין במיאנמר, שם שהה, בין היתר, מספר ימים במרכז מדיטציה. בין או-נו לבן גוריון התפתחו דיונים פילוספים על הדומה והשונה בין יהדות לבודהיזם. המפורסם שבשגרירנו במיאנמר, בתקופה ההיא, היה דוד הכהן. גם יצחק נבון שהה שם תקופת מה.
בעיר יאנגון נמצא בית כנסת ספרדי בשם משמיה יהושעה, והוא בן כמאה שנה. כיום מתקיימת ביאנגון קהילה יהודית קטנטנה שמקורה ביהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה- 20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה כ- 2,500 יהודים. רובם עזבו להודו ב- 1962, כאשר מיאנמר עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם.
כתבה על העיר יאנגון
מלון מומלץ לחופי אגם אינלה
מלון KMA אינלה לייק (KMA Inle Hotel) ממוקם לחופו המזרחי של אגם אינלה . למרות שהוא מעוטר רק ב- 2 כוכבים, מיקומו הייחודי לשפת האגם, ממש על קוו המים, מעניק לו יתרון. זהו מלון יפהפה ומפנק, עם בריכת שחיה, מרכז בריאות וספא ומסעדה המגישה אוכל מקומי. החדרים כולם ממוזגים, עם מרפסות הצופות לאגם.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »הדייגים משתמשים במעין מלכודת מכוסה ברשת שצורתה קונוס
מפעל סיגרים מלאכת יד
ענף נוסף המשגשג באגם, הוא ייצור סיגרים בורמים, הנקראים שָרוּט (פירוש המילה: עגול). השרוט הוא סיגר מלאכת יד, עשוי עלים וגבעולים של טבק, שהוטבל בבלילה של תמרהינדי (Tamarind, Tamarindus indica) וסוכר חום, מוץ של תירס ומעט נייר עיתון בקליפה. העלים בהם נעטפים הסיגרים גדלים במדינת שאן, ולכן ייצור הסיגרים נעשה באזור זה. בדרך כלל זהו עסק משפחתי, המתבצע על ידי הנשים. הן יושבות במעגל, ולכל אחת התפקיד שלה: האחת גוזרת את העלים, השנייה מגלגלת את הסיגר, השלישית מדביקה וכך הלאה. כל משפחה כזו מייצרת כ- 1,000 סיגרים ביום.
באגם מתפרנסים גם מייצור אטריות ומוצרי סויה. ישנם כפרים המתמחים בקדרות, אחרים בייצור מטריות מנייר, תווית בדים ועוד. התיירות שהחלה זורמת למקום בשנים האחרונות, מתחילה אט אט לשנות את המרקם הכלכלי העדין השורר באזור. לאחרונה קמו מספר בתי מלון על האגם, שלמרות שאינם ברמה תיירותית גבוהה ביותר, החוויה של לינת לילה בבית כלונסאות על פני האגם והיכולת לחוש מקרוב, ולו במעט, את אורח החיים המקומי, היא חוויה בלתי רגילה.
השווקים הם מאפיין נוסף של החיים באגם ולצדו. ישנו שוק צף שהפך לשוק תיירותי מאוד, אך אם תצליחו לקבל מידע מקומי מהימן, תוכלו לבקר בשוק הנודד, המתקיים בכל יום בשבוע באחד מן הכפרים שמסביב לאגם או באגם עצמו. בכל יום בשבוע יש גם שוק מקומי, על אחד מחופי האגם. המרכולת הנמכרת בשווקים אלו, המוכרים, הקונים, ההווי והאווירה, הריחות והצבעים, הם חוויה בלתי נשכחת.
מסמלי אגם אינלה – חתירה רגלית של בוצית הנושאת מלכודת פעמון (צילום: R.M. Nunes)
החיים בלי טלוויזיה
המפגש עם האוכלוסייה המקומית הוא אומנם המרתק ביותר. באחת הפעמים בהן ביקרתי באגם, הוזמנתי לארוחת ערב בביתם של ידידים מקומיים. הבית היה בית פשוט ומינימליסטי ועם זאת נקי ומטופח להפליא. במהלך כל הארוחה נכנסו ויצאו אנשים, בני משפחה ושכנים, מהם היו שהחלו לנגן בכלי נגינה מקומיים ולרקוד כשהם לבושים בתחפושות. שאלתי האם כל ההמולה והחגיגה הן לכבודי, או שחל היום איזשהו חג ולהפתעתי נעניתי בשלילה, כך הם מבלים כמעט כל ערב. בהיעדר אמצעי בידור אחרים, כמו טלויזיה ורדיו, החיים החברתיים פעילים וענפים יותר. בהעדר משהו שישעשע אותך, החיים הופכים אקטיביים יותר.
בפעם אחרת, נזדמן לי לבקר במנזר הקרוי מנזר היער ( forset monestery ), שנמצא מעל הגדה המזרחית של האגם. למנזר מגיעים ילדים המתנסים בחיי נזירות לתקופות שונות. גם כאן, חיי החברה היו מעוררי השראה. משהו בתפיסת החים הפשוטה של אנשים האלו מפיח סוג מסויים של אושר, אשר נפשנו המערבית, הכל כך מתוחכמת, כבר לא יכולה ליהנות ממנו. נזדמן לי לצפות בסרט ארכיון בריטי משנות ה- 30, ומדהים היה לראות איך המקום ואורח החיים כמעט ולא השתנו מאז, זאת למרות חדירתם של אלמנטים מערביים לאזור. רק כמדד להשוואה, חישבו למשל על תל אביב של שנות ה- 30...
החיים הפשוטים על אגם אינלה (צילום: Nick Fox)
סטופות ופסלים שאיש לא גילה
בביקורי האחרון, גיליתי אתר קסום ומסתורי נוסף, בצידו המערבי של האגם, כחמישה קילומטר במעלה אחד הנחלים. המקום הינו אסופת שרידים של מאות סטופות (מבנה דתי מקודש) ופסלים מהמאה ה- 16, אתר אשר בכל מקום אחר היה כבר הופך מזמן לאטרקציה תיירותית. מכיוון שספרי ההדרכה טרם גילו את המקום, ההתהלכות באתר נוטעת הרגשה של ראשוניות ושל גילוי, ומי מאיתנו לא חולם לראות ולגלות דבר מה שאך מעטים ראו לפניו.
במקום פזורים להם אינספור שברי פסלים, ראשי בודהא מונחים על הקרקע, מתוך הסטופות צצים להם עצים, אשר הסטופה משמשת להם עציץ. בכל ביקור כאן, קצר ככל שיהיה, ניתן למצוא ולגלות דברים חדשים על האגם ובסביבתו.
אסופת שרידים של מאות סטופות ופסלים מהמאה ה- 16 בקרבת אינלה (צילום: גיא גלבגיסר)
חגים באגם אינלה
אחד החגים והפסטיבלים הגדולים והחשובים במיאנמר, הוא פסטיבל פונג דאו יו (Phaung Daw U) , הנחגג באגם בחודשים ספטמבר-אוקטובר. השנה הבודהיסטית, כמו היהודית, היא שנה ירחית, ולכן התאריך הלועזי משתנה משנה לשנה. החג נמשך כשבועיים וחצי מהלילה של לידת הירח (בד"כ ראש השנה היהודית) ועד שלושה ימים לאחר מלואו. במהלך החג, מוּצאים מן הפגודה החשובה ביותר באגם (השלישית בחשיבותה במיאנמר), ארבעה צלמי בודהא, המכוסים עלי זהב ומושטים בין כל כפרי האגם, בתוך רפסודה מפוארת, שצורתה כצורת הציפור המיתולוגית Hintha . זהב כה רב הודבק על צלמים אלו, עד אשר כיום קשה להבחין בצורתם המקורית. האמונה היא שפסלים אלו מגינים על האגם ותושביו מרוחות רעות.
למעשה ישנם חמישה צלמים, אבל במהלך החג של שנת 1965 הסירה הנושאת נקלעה לסערה, חמשת הצלמים טבעו באגם, ורק ארבעה נמצאו. כשהחזירו אותם למקדש פונג-דאו-יו שעל שמו החג, מצאו שהבודהה החמישי עומד שם מכוסה אצות. מאז נשאר הבודהה החמישי במקדש במהלך החג, שלא יאבד שנית. שייט הצלמים בספינות מעוטרות מתרחש בחלקו בגרירה מהיבשה, כשתושבי האגם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים שעות וממתינים למשט הבודהות ועשרות הסירות המלוות.
בתקופת החג, האגם כולו שרוי בתכונה רבה. מכל העיירות והכפרים באזור הקרוב ואף ממרחק רב, מגיעים אלפי עולי רגל לאגם. רובם מתרכזים בעיירה ניונג שווא ( Nyaung Shwe ), הכפר המרכזי אשר עד אליו מגיע הכביש שמוליך לאגם. ההתמזגות של הקבוצות האתניות השונות, הלבוש שמאפיין כל אחת מהן וההתרגשות החגיגית, כל אלו יוצרים אווירה מיוחדת במינה.
לינה בעיירה ניונג שווא
סירות מרובות חותרים בין כפרי האגם במהלך פסטיבל פונג דאו יו (צילום: Bernhard Huber)
רבים מן החוגגים מגיעים מן הכפרים הנידחים אשר לא נחשפו כלל לתיירות מערבית. העניין שהם מגלים בנו, התיירים, הוא אדיר. לא אחת קרה לי שאחד מהם התקרב אלי בכדי לבדוק את הייצור הלבן והמוזר הזה. חלקם אף הרגישו מספיק בנוח והחלו למשוך בשערות ידי, על מנת לבדוק אם אלו שערות אמיתיות. לאחר שוידאו את הדבר, החלו מתגלגלים מצחוק לנוכח ההכלאה המצחיקה הזו בין "קוף לבן" לאדם (להזכירכם, הגברים המזרח-אסייתיים "חלקים" כמעט לגמרי).
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט. הסירות הן צרות וארוכות, על כל אחת מהן כ-50 חותרים, לבושים בלבוש מסורתי אחיד והחתירה היא כמובן ברגל. על כל סירה ישנו חותר אחד המכתיב את הקצב, אחרים שתפקידם להניף מעין מטריה לבנה, המקנה הגנה מפני הרע במיתולוגיה הבורמית, וכן נגנים ורקדנים. לקראת סוף הפסטיבל, מגיעים הצְלמים לכפר המרכזי ניונג-שווה, ואז מתקיימת תהלוכה חגיגית ברחובות הכפר המקושטים, אשר עברו צחצוח לכבוד הארוע. הנזירים הצועדים בתהלוכה מקבלים מנחות מן התושבים, פרחים מושלכים על השבילים בהם עוברת העגלה שעליה הצְלמים וכולם לבושים בגדי חג חדשים.
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט (צילום: Taro Taylor)
פגודת פונג דאו יו בלב אגם אינלה (צילום: lkunl)
הקשר הישראלי למיאנמר
מספר נושאים קושרים אותנו עם מיאנמר. ראשית, "דרך בורמה" המפורסמת, שנפרצה במלחמת השחרור, וסייעה לעמידתה של ירושלים בעת המצור, קרויה למעשה על שם דרך אספקה צבאית שעברה מלאשיו בצפון מיאנמר לקונמינג בירת מחוז יונאן בסין (1154 ק"מ). בדרך זו העבירו הבריטים אספקה לסין ממיאנמר, כאשר היפנים כבשו את מרבית סין וחסמו את הגישה הימית לסין בשנת 1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה, האמריקנים בראשות גנרל סטילוול והסינים של צ'יאנג-קאי-שק, פילסו בג'ונגלים של מיאנמר את דרך לאדו (דרך סטילוול) שקישרה בין הודו לדרך בורמה, סלילת דרך זו לא סייעה באספקה לסינים, אבל הגנתה תרמה לנצחון בנות הברית על היפנים במיאנמר. במהלך מלחמה זו, בחזרתו ממיאנמר, נהרג הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של ההגנה כאן בארץ, ואימן אישית שבעה מרמטכ"לי העתיד של ישראל. הוא נהרג בהודו לאחר חזרתו מביקור כוחותיו במיאנמר, ונקבר בארה"ב.
בשנות ה- 50 הגיע לביקור בארצנו ראש ממשלת מיאנמר דאז: אוּ-נוֹ. בארץ שררה אז תקופת הצנע, ואו-נו הביא עמו "אורז-בורמה". או-נו היה חברו הטוב של בן גוריון, אשר נסע בתחילת שנות ה-60 לביקור גומלין במיאנמר, שם שהה, בין היתר, מספר ימים במרכז מדיטציה. בין או-נו לבן גוריון התפתחו דיונים פילוספים על הדומה והשונה בין יהדות לבודהיזם. המפורסם שבשגרירנו במיאנמר, בתקופה ההיא, היה דוד הכהן. גם יצחק נבון שהה שם תקופת מה.
בעיר יאנגון נמצא בית כנסת ספרדי בשם משמיה יהושעה, והוא בן כמאה שנה. כיום מתקיימת ביאנגון קהילה יהודית קטנטנה שמקורה ביהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה- 20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה כ- 2,500 יהודים. רובם עזבו להודו ב- 1962, כאשר מיאנמר עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם.
כתבה על העיר יאנגון
מלון מומלץ לחופי אגם אינלה
מלון KMA אינלה לייק (KMA Inle Hotel) ממוקם לחופו המזרחי של אגם אינלה . למרות שהוא מעוטר רק ב- 2 כוכבים, מיקומו הייחודי לשפת האגם, ממש על קוו המים, מעניק לו יתרון. זהו מלון יפהפה ומפנק, עם בריכת שחיה, מרכז בריאות וספא ומסעדה המגישה אוכל מקומי. החדרים כולם ממוזגים, עם מרפסות הצופות לאגם.
מסמלי אגם אינלה – חתירה רגלית של בוצית הנושאת מלכודת פעמון
החיים הפשוטים על אגם אינלה
סטופות ופסלים שאיש לא גילה
בביקורי האחרון, גיליתי אתר קסום ומסתורי נוסף, בצידו המערבי של האגם, כחמישה קילומטר במעלה אחד הנחלים. המקום הינו אסופת שרידים של מאות סטופות (מבנה דתי מקודש) ופסלים מהמאה ה- 16, אתר אשר בכל מקום אחר היה כבר הופך מזמן לאטרקציה תיירותית. מכיוון שספרי ההדרכה טרם גילו את המקום, ההתהלכות באתר נוטעת הרגשה של ראשוניות ושל גילוי, ומי מאיתנו לא חולם לראות ולגלות דבר מה שאך מעטים ראו לפניו.
במקום פזורים להם אינספור שברי פסלים, ראשי בודהא מונחים על הקרקע, מתוך הסטופות צצים להם עצים, אשר הסטופה משמשת להם עציץ. בכל ביקור כאן, קצר ככל שיהיה, ניתן למצוא ולגלות דברים חדשים על האגם ובסביבתו.
אסופת שרידים של מאות סטופות ופסלים מהמאה ה- 16 בקרבת אינלה (צילום: גיא גלבגיסר)
חגים באגם אינלה
אחד החגים והפסטיבלים הגדולים והחשובים במיאנמר, הוא פסטיבל פונג דאו יו (Phaung Daw U) , הנחגג באגם בחודשים ספטמבר-אוקטובר. השנה הבודהיסטית, כמו היהודית, היא שנה ירחית, ולכן התאריך הלועזי משתנה משנה לשנה. החג נמשך כשבועיים וחצי מהלילה של לידת הירח (בד"כ ראש השנה היהודית) ועד שלושה ימים לאחר מלואו. במהלך החג, מוּצאים מן הפגודה החשובה ביותר באגם (השלישית בחשיבותה במיאנמר), ארבעה צלמי בודהא, המכוסים עלי זהב ומושטים בין כל כפרי האגם, בתוך רפסודה מפוארת, שצורתה כצורת הציפור המיתולוגית Hintha . זהב כה רב הודבק על צלמים אלו, עד אשר כיום קשה להבחין בצורתם המקורית. האמונה היא שפסלים אלו מגינים על האגם ותושביו מרוחות רעות.
למעשה ישנם חמישה צלמים, אבל במהלך החג של שנת 1965 הסירה הנושאת נקלעה לסערה, חמשת הצלמים טבעו באגם, ורק ארבעה נמצאו. כשהחזירו אותם למקדש פונג-דאו-יו שעל שמו החג, מצאו שהבודהה החמישי עומד שם מכוסה אצות. מאז נשאר הבודהה החמישי במקדש במהלך החג, שלא יאבד שנית. שייט הצלמים בספינות מעוטרות מתרחש בחלקו בגרירה מהיבשה, כשתושבי האגם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים שעות וממתינים למשט הבודהות ועשרות הסירות המלוות.
בתקופת החג, האגם כולו שרוי בתכונה רבה. מכל העיירות והכפרים באזור הקרוב ואף ממרחק רב, מגיעים אלפי עולי רגל לאגם. רובם מתרכזים בעיירה ניונג שווא ( Nyaung Shwe ), הכפר המרכזי אשר עד אליו מגיע הכביש שמוליך לאגם. ההתמזגות של הקבוצות האתניות השונות, הלבוש שמאפיין כל אחת מהן וההתרגשות החגיגית, כל אלו יוצרים אווירה מיוחדת במינה.
לינה בעיירה ניונג שווא
סירות מרובות חותרים בין כפרי האגם במהלך פסטיבל פונג דאו יו (צילום: Bernhard Huber)
רבים מן החוגגים מגיעים מן הכפרים הנידחים אשר לא נחשפו כלל לתיירות מערבית. העניין שהם מגלים בנו, התיירים, הוא אדיר. לא אחת קרה לי שאחד מהם התקרב אלי בכדי לבדוק את הייצור הלבן והמוזר הזה. חלקם אף הרגישו מספיק בנוח והחלו למשוך בשערות ידי, על מנת לבדוק אם אלו שערות אמיתיות. לאחר שוידאו את הדבר, החלו מתגלגלים מצחוק לנוכח ההכלאה המצחיקה הזו בין "קוף לבן" לאדם (להזכירכם, הגברים המזרח-אסייתיים "חלקים" כמעט לגמרי).
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט. הסירות הן צרות וארוכות, על כל אחת מהן כ-50 חותרים, לבושים בלבוש מסורתי אחיד והחתירה היא כמובן ברגל. על כל סירה ישנו חותר אחד המכתיב את הקצב, אחרים שתפקידם להניף מעין מטריה לבנה, המקנה הגנה מפני הרע במיתולוגיה הבורמית, וכן נגנים ורקדנים. לקראת סוף הפסטיבל, מגיעים הצְלמים לכפר המרכזי ניונג-שווה, ואז מתקיימת תהלוכה חגיגית ברחובות הכפר המקושטים, אשר עברו צחצוח לכבוד הארוע. הנזירים הצועדים בתהלוכה מקבלים מנחות מן התושבים, פרחים מושלכים על השבילים בהם עוברת העגלה שעליה הצְלמים וכולם לבושים בגדי חג חדשים.
במהלך הפסטיבל, כאשר מושטים הצלמים מכפר לכפר, מתקיימות באגם תחרויות שייט (צילום: Taro Taylor)
פגודת פונג דאו יו בלב אגם אינלה (צילום: lkunl)
הקשר הישראלי למיאנמר
מספר נושאים קושרים אותנו עם מיאנמר. ראשית, "דרך בורמה" המפורסמת, שנפרצה במלחמת השחרור, וסייעה לעמידתה של ירושלים בעת המצור, קרויה למעשה על שם דרך אספקה צבאית שעברה מלאשיו בצפון מיאנמר לקונמינג בירת מחוז יונאן בסין (1154 ק"מ). בדרך זו העבירו הבריטים אספקה לסין ממיאנמר, כאשר היפנים כבשו את מרבית סין וחסמו את הגישה הימית לסין בשנת 1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה, האמריקנים בראשות גנרל סטילוול והסינים של צ'יאנג-קאי-שק, פילסו בג'ונגלים של מיאנמר את דרך לאדו (דרך סטילוול) שקישרה בין הודו לדרך בורמה, סלילת דרך זו לא סייעה באספקה לסינים, אבל הגנתה תרמה לנצחון בנות הברית על היפנים במיאנמר. במהלך מלחמה זו, בחזרתו ממיאנמר, נהרג הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של ההגנה כאן בארץ, ואימן אישית שבעה מרמטכ"לי העתיד של ישראל. הוא נהרג בהודו לאחר חזרתו מביקור כוחותיו במיאנמר, ונקבר בארה"ב.
בשנות ה- 50 הגיע לביקור בארצנו ראש ממשלת מיאנמר דאז: אוּ-נוֹ. בארץ שררה אז תקופת הצנע, ואו-נו הביא עמו "אורז-בורמה". או-נו היה חברו הטוב של בן גוריון, אשר נסע בתחילת שנות ה-60 לביקור גומלין במיאנמר, שם שהה, בין היתר, מספר ימים במרכז מדיטציה. בין או-נו לבן גוריון התפתחו דיונים פילוספים על הדומה והשונה בין יהדות לבודהיזם. המפורסם שבשגרירנו במיאנמר, בתקופה ההיא, היה דוד הכהן. גם יצחק נבון שהה שם תקופת מה.
בעיר יאנגון נמצא בית כנסת ספרדי בשם משמיה יהושעה, והוא בן כמאה שנה. כיום מתקיימת ביאנגון קהילה יהודית קטנטנה שמקורה ביהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה- 20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה כ- 2,500 יהודים. רובם עזבו להודו ב- 1962, כאשר מיאנמר עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם.
כתבה על העיר יאנגון
מלון מומלץ לחופי אגם אינלה
מלון KMA אינלה לייק (KMA Inle Hotel) ממוקם לחופו המזרחי של אגם אינלה . למרות שהוא מעוטר רק ב- 2 כוכבים, מיקומו הייחודי לשפת האגם, ממש על קוו המים, מעניק לו יתרון. זהו מלון יפהפה ומפנק, עם בריכת שחיה, מרכז בריאות וספא ומסעדה המגישה אוכל מקומי. החדרים כולם ממוזגים, עם מרפסות הצופות לאגם.
במקום פזורים להם אינספור שברי פסלים, ראשי בודהא מונחים על הקרקע, מתוך הסטופות צצים להם עצים, אשר הסטופה משמשת להם עציץ. בכל ביקור כאן, קצר ככל שיהיה, ניתן למצוא ולגלות דברים חדשים על האגם ובסביבתו.
לינה בעיירה ניונג שווא
סירות מרובות חותרים בין כפרי האגם במהלך פסטיבל פונג דאו יו
פגודת פונג דאו יו בלב אגם אינלה
הקשר הישראלי למיאנמר
מספר נושאים קושרים אותנו עם מיאנמר. ראשית, "דרך בורמה" המפורסמת, שנפרצה במלחמת השחרור, וסייעה לעמידתה של ירושלים בעת המצור, קרויה למעשה על שם דרך אספקה צבאית שעברה מלאשיו בצפון מיאנמר לקונמינג בירת מחוז יונאן בסין (1154 ק"מ). בדרך זו העבירו הבריטים אספקה לסין ממיאנמר, כאשר היפנים כבשו את מרבית סין וחסמו את הגישה הימית לסין בשנת 1937.
במהלך מלחמת העולם השנייה, האמריקנים בראשות גנרל סטילוול והסינים של צ'יאנג-קאי-שק, פילסו בג'ונגלים של מיאנמר את דרך לאדו (דרך סטילוול) שקישרה בין הודו לדרך בורמה, סלילת דרך זו לא סייעה באספקה לסינים, אבל הגנתה תרמה לנצחון בנות הברית על היפנים במיאנמר. במהלך מלחמה זו, בחזרתו ממיאנמר, נהרג הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של ההגנה כאן בארץ, ואימן אישית שבעה מרמטכ"לי העתיד של ישראל. הוא נהרג בהודו לאחר חזרתו מביקור כוחותיו במיאנמר, ונקבר בארה"ב.
בשנות ה- 50 הגיע לביקור בארצנו ראש ממשלת מיאנמר דאז: אוּ-נוֹ. בארץ שררה אז תקופת הצנע, ואו-נו הביא עמו "אורז-בורמה". או-נו היה חברו הטוב של בן גוריון, אשר נסע בתחילת שנות ה-60 לביקור גומלין במיאנמר, שם שהה, בין היתר, מספר ימים במרכז מדיטציה. בין או-נו לבן גוריון התפתחו דיונים פילוספים על הדומה והשונה בין יהדות לבודהיזם. המפורסם שבשגרירנו במיאנמר, בתקופה ההיא, היה דוד הכהן. גם יצחק נבון שהה שם תקופת מה.
בעיר יאנגון נמצא בית כנסת ספרדי בשם משמיה יהושעה, והוא בן כמאה שנה. כיום מתקיימת ביאנגון קהילה יהודית קטנטנה שמקורה ביהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה- 20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה כ- 2,500 יהודים. רובם עזבו להודו ב- 1962, כאשר מיאנמר עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם.
כתבה על העיר יאנגון
מלון מומלץ לחופי אגם אינלה
מלון KMA אינלה לייק (KMA Inle Hotel) ממוקם לחופו המזרחי של אגם אינלה . למרות שהוא מעוטר רק ב- 2 כוכבים, מיקומו הייחודי לשפת האגם, ממש על קוו המים, מעניק לו יתרון. זהו מלון יפהפה ומפנק, עם בריכת שחיה, מרכז בריאות וספא ומסעדה המגישה אוכל מקומי. החדרים כולם ממוזגים, עם מרפסות הצופות לאגם.
במהלך מלחמת העולם השנייה, האמריקנים בראשות גנרל סטילוול והסינים של צ'יאנג-קאי-שק, פילסו בג'ונגלים של מיאנמר את דרך לאדו (דרך סטילוול) שקישרה בין הודו לדרך בורמה, סלילת דרך זו לא סייעה באספקה לסינים, אבל הגנתה תרמה לנצחון בנות הברית על היפנים במיאנמר. במהלך מלחמה זו, בחזרתו ממיאנמר, נהרג הקצין הבריטי אורד ווינגייט, שהקים את פלוגות הלילה של ההגנה כאן בארץ, ואימן אישית שבעה מרמטכ"לי העתיד של ישראל. הוא נהרג בהודו לאחר חזרתו מביקור כוחותיו במיאנמר, ונקבר בארה"ב.
כתבה על העיר יאנגון
מלון מומלץ לחופי אגם אינלה
מלון KMA אינלה לייק (KMA Inle Hotel) ממוקם לחופו המזרחי של אגם אינלה . למרות שהוא מעוטר רק ב- 2 כוכבים, מיקומו הייחודי לשפת האגם, ממש על קוו המים, מעניק לו יתרון. זהו מלון יפהפה ומפנק, עם בריכת שחיה, מרכז בריאות וספא ומסעדה המגישה אוכל מקומי. החדרים כולם ממוזגים, עם מרפסות הצופות לאגם.
מידע נוסף
לינה באזור אגם אינלה
בתי מלון במיאנמר
כתבות נוספות
דרום ארץ השאן
טיול למיאנמר - העיר באגו
מדריך ליאנגון - עיר הבירה של מיאנמר
טיול למיאנמר - העיר באגו
מדריך ליאנגון - עיר הבירה של מיאנמר
 |
אודות הכותב גיא גלבגיסר, טייל וחוקר, אשר שהה ברחבי המזרח הרחוק תקופות ארוכות. בעל ניסיון הדרכה עשיר בארצות אסיה, מצלם ומרצה על המזרח הרחוק. מדריך בחברה הגיאוגרפית - ברק אפיק. |
