רשמים מטיול תרמילאים במיאנמר

רשמים מטיול תרמילאים במיאנמר  
מאת: דרור לאופר


מיאנמר היא מדינה שקשה לקטלג. מצד אחד מאוד שונה ממדינות דרום-מזרח אסיה המתוירות יחסית (תאילנד, וויאטנם וקמבודיה), ומצד שני שונה גם משני הענקים של אסיה (הודו וסין). אם הייתי חייב, הייתי אומר שהיא יותר דומה לגרסה קטנה ומעודנת יותר של הודו, אולי בגלל ששתי המדינות היו תחת שלטון בריטי תקופה לא קצרה.


פגודת שוודגון בעיר יאנגון, אתר בודהיסטי מרשים
פגודת שוודגון בעיר יאנגון, אתר בודהיסטי מרשים  (צילום: f11photo)
 

לטייל במיאנמר, כן או לא?

אפשר למצוא גם לא מעט קווי דמיון בין מיאנמר לישראל. שתי המדינות קיבלו עצמאות באותה שנה וקיימו בעבר קשרים כלכליים וביטחוניים (השמות ויצמן ופרס די מוכרים שם, ונאמרו לי כמה פעמים על ידי שוטרים מקומיים שיצא לי לדבר איתם קצת). בערים הגדולות במיאנמר, רואים חיילים בכל פינה. למרות הדמיון בנסיבות, נראה שההתפתחות של המדינה נעצרה באיזה שלב והיא נשארה תקועה בעבר, תחת משטר צבאי דיקטטורי, שמצנזר את כל אמצעי התקשורת ולא מאמין באופוזיציה.

יחסית לשכנה תאילנד, מיאנמר נמצאת כמה שנות דור מאחור, והמצב הפוליטי כאן סבוך משהו: לאחר הבחירות של 1990, כשהפסידה מפלגת השלטון, היא שמה את מנהיגת האופוזיציה במאסר וביטלה את הבחירות. מאז יש גורמים שקוראים להחרים את המדינה ולא לטייל בה, וגורמים אחרים (כולל מנהיגת האופוזיציה) קוראים כן לטייל במדינה, כי התיירות היא מקור פרנסה חשוב לאזרחים. כל אחד והשקפתו האישית.
כתבות על מיאנמר  |  כתבות על תאילנד
 

עיתונות מגויסת 
(צילום: דרור לאופר)
 

המזרח הרחוק



הלם תרבות

תיירות פתוחה יחסית היא דבר די חדש. כל זה עושה את מיאנמר לאחד המקומות היותר מבודדים ומסתוריים בעולם, אך גם אחד היותר קשים לתרמילאי המתחיל
 
בעיר התחתית של יאנגון יש פגודות ענק מצופות בזהב (סולה פגודה), כנסייה, מקדשים רבים ואפילו בית כנסת ישן. היום כבר (כמעט) אין קהילה יהודית במיאנמר, אבל המקום עדיין נשמר על ידי המקומיים. יצאנו להחליף כסף בשוק, מרגישים קצת קרימינלים לשבת ולספור חבילה ענקית של שטרות בפינה של הרחוב, אבל ככה מקובל שם. באופן מפתיע, לא ניסו לרמות אותנו.
 
במיאנמר הפתיעו אותי שני דברים: האנשים מאוד ישרים ואפילו נדמה שהם לפעמים נאיביים כמו ילדים (טוב, חוץ מנהגי מונית, שהם "ממולחים" בכל מדינה), והרמה המצוינת של האנגלית שדוברים המקומיים. זכור לי אפילו מקרה שעמדתי והסתכלתי במפה בעיירה סיפו, ואיכר שעבד בשדה ליד הגיע ושאל אותי באנגלית מושלמת, לאן אני רוצה להגיע ואם הוא יכול לעזור לי.
כתבה על העיר יאנגון
 
בדיעבד, המלצתי היא להתחיל לטייל במיאנמר מהחלק המערבי. אנחנו התחלנו דווקא במזרחי, ומהעיר יאנגון עברנו ישירות לעיר באגו, עיר מעניינת למדי.
אחרי יום המשכתי לאזור הצפוני יותר של אגם אינלה
 
  
חיי נזירות עם משובות נעורים ולימוד
(צילום: דרור לאופר)
 



תחבורה במיאנמר

תחבורה במיאנמר, גם היא נושא לא ממש מאורגן. בין ערים גדולות יש אוטובוסים במצב סביר יחסית - משהו כמו האוטובוסים של אגד שרואים בתמונות משנות ה-60 (לעמיתו של דבר ישנם במיאנמר אוטובוסים שנמכרו להם על ידי אגד, ואפילו לפעמים השאירו את השלט!), אבל כדי להגיע למקומות הפחות מרכזיים צריך לקחת "פיק-אפ". כלומר, לוקחים טנדר ומעמיסים עליו המון שקי אורז, אחר כך מוסיפים ארגזי ירקות, בין הארגזים מכניסים כלובים עם תרנגולות, וכשהרצפה מרופדת מכניסים 15-20 אנשים. אם נדמה לכם שמצאתם פינה לשבת, די מהר תופתעו שלאחר כמה "תחנות" (עצירות אקראיות במקומות לא מסומנים), יעלו לרכב גם שתיים-שלוש עיזים וכמה נשים זקנות. עכשיו כשסיימנו למלא את הרכב, אפשר לשים אנשים על הגג, לפחות משם רואים את הנוף....
 
בסוף התהליך נוסעים על כביש עפר מלא בורות, ואחרי משהו כמו עשר שעות, במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש, מגיעים ליעד לאחר שעצרנו בדרך כמה פעמים להחליף גלגל... תוך כדי נסיעה נחשפים גם לפלא הטכנולוגיה הבורמזית - טרקטור שעבר הסבה למכונית ונוסע בכבישים תוך כדי פליטת סילוני פיח לכל הכיוונים.
 

נסיעה בפיק-אפ חצי ריק... 
(צילום: דרור לאופר)
 

האוכל המקומי במיאנמר

מחוץ לערים הגדולות, קשה מאוד למצוא אוכל שהוא לא האוכל המקומי הסטנדרטי. בשונה מהודו וסין, לא כל כך מקובל במיאנמר שאנשים אוכלים בחוץ כל יום, לכן האוכל מאוד לא מגוון. בערים שהן מוקדי תיירות (מנדאלי, באגן) יש יותר מבחר, שכולל גם אוכל הודי ואפילו קצת אירופאי. ברוב חלקי המדינה בהם ביקרתי, יש רק שני סוגי מנות: אורז וירקות, או אורז ובשר. הרבה תיירים מעדיפים להתנזר מבשר במיאנמר (כמו גם בהודו) בגלל התנאים ההיגייניים הירודים בהם הוא נשמר. אני דווקא אכלתי בשר ואני עדיין חי, אז כנראה שזה היה בסדר.
 
השותף שלי ניסה נואשות להזמין משהו אחר חוץ מאורז  potato, fried potato, הוא ניסה להסביר בעזרת סימני ידיים. "האאאאא" אמר בעל המקום בהנהון ראש מבין עניין. אחרי רבע שעה הוא חזר עם פרצוף גאה וצלחת ועליה שתי עגבניות שרופות. חייכנו בנימוס וחזרנו לאורז. בכל אופן, ברוב האכסניות מקבלים גם ארוחת בוקר, שהיא הארוחה היחידה שכוללת גם דברים חוץ מאורז (לרוב ביצה ולחם או משהו בסגנון דומה).
כתבה על העיר מנדאלי  | 
כתבה על העיר באגן
 

מוכר צעיר ב"חנות צפה" באגם אינלה
(צילום: דרור לאופר)
 

צרפתי ויפני באגם אינלה

באגם אינלה, פגשתי לראשונה תיירים במיאנמר  יפני וצרפתי, שניהם לא ממש ידעו אנגלית (למרות שאני חושד שהצרפתי ידע, אבל סתם עשה את עצמו שלא, זאת סוג של קנוניה גלובלית שלהם, כחלק מההתכחשות לזה שהם חדלו להיות חשובים מאז ימי נפוליאון).
 
אגם אינלה הוא יותר ים מאגם ויש עליו איים וכפרים שלמים, הבנויים על המים. באגם יש המון סירות דייג, ובאותה תקופה (סוף אוקטובר) חל פסטיבל סוף המונסון (Phaung Daw U Festival), ולקראת ערב היה אפשר לראות ספינות מוזהבות, בצורות כל מני בעלי חיים משונים, השטות באגם.
 

פעמון הדייג האופייני לאגם אינלה – מסמלי המקום ומיאנמר בכלל
(צילום: דרור לאופר)
 



טרק בגבעות שאן

מאינלה המשכנו עם הבחור הצרפתי (שבינתיים התרצה והסכים לדבר כמה מילים באנגלית), לטרק דרך גבעות ארץ השאן (Shan hills) אל העיירה קלאו (Kalaw), שהתגלתה כמקום מאוד מעניין. קלאו היא עיירת ממשל בריטית לשעבר. במהלך הטרק שמנו לב למשהו מוזר -ביערות שבדרך היו מבני אבן נמוכים, שנראו כמו כלובים. חשבתי שזה סוג של מלכודת לבעלי חיים ששמו ציידים, אבל מאוחר יותר התברר שאלו מבנים דתיים, שהמקומיים מאמינים שהם משמשים כ"מלכודות לרוחות רפאים" שמסתובבות ביערות בלילה, וגורמות למחלות ומזל רע.

כשמטפסים מתוך היער אל הגבעה שמובילה לעיירה, רואים כמות מדהימה של קורי עכביש,
שנתלים מחוטי החשמל בכניסה למקום. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מהם והם נותנים לעיירה אווירה נוסטלגית משהו. בתוך העיירה נמצאות אחוזות פאר, בתים שבנו הבריטים לעצמם בעבר, שנראים מטופחים וחדשים. עכשיו הם שייכים לבכירי הצבא הבורמזי.
כתבה על ארץ השאן
 

נוף חקלאי ליד העיר קלאו 
(צילום: דרור לאופר)
 

שדות אורז לנצח
(צילום: דרור לאופר)
 
 
שעת ערב מוקדמות, היום השלישי לטרק באזור הנמצא בין אגם אינלה לעיר קלאו. מסלול יחסית מוכר בין כפרים ומנזרים באזור, ועם זאת, לא ראינו אף מטייל מאז שיצאנו לדרך. בסיום טיפוס של כמה שעות על אחת הגבעות היותר גבוהות, הגענו למקום בו נעביר את הלילה: מנזר בודהיסטי בן כמה מאות שנים, מאוכלס על ידי קבוצה של נזירים מסבירי פנים. הם שואבים מים מהבאר הסמוכה למנזר ומזמינים אותנו לתה, נותנים לנו דלי של מים קרירים לשטוף פנים ולהתרענן, אנחנו מכבדים אותם בקצת מהמזון שהבאנו.
 
מארגנים את הציוד בפינה שקטה של המנזר לקראת שינה על מחצלות הצמודות לקיר. ברקע נשמעים קולות תפילה וקריאה של כתבים בודהיסטים, שתימשך כל הלילה, כאשר מדי פעם נכנסים מתפללים חדשים, ויושבים אל מול פסל הבודהא הגדול הנמצא בחזית, מתעלמים מנוכחותנו לחלוטין.
 
שניים מהנזירים יודעים כמה מילים באנגלית ואנחנו משוחחים קצת. לדבריהם הבודהיזם היא הדת השלטת ברוב מזרח אסיה. יש כמה זרמים לדת (כמו לנצרות, יהדות ואסלאם) של רוב התערבבה בהם מידה זו או אחרת של אמונות מקומיות שקדמו לה. היא במהותה איננה דת שמאמינה באל זה או אחר, אלא יותר שואפת לעזור לאדם להשיג שקט פנימי. מיאנמר נחשבת למדינה דתית במיוחד.
 
 

שעת תפילה במנזר 
(צילום: דרור לאופר)
 



חג האור הבורמזי

יצאתי להסתובב קצת מחוץ למנזר, הדבר הראשון שהפתיע אותי, היה כמה טוב רואים את השמיים והכוכבים באזור בו אין חשמל, זיהום אוויר והפרעות אחרות. הפעם האחרונה שראיתי את השמים בצורה כזאת, הייתה כשהייתי ילד וישנתי בחוץ בטיול בנגב. בעיר הגדולה אפשר לשכוח לפעמים שהשמיים זרועי הכוכבים בכלל קיימים.
 
באופק, אפשר היה לראות ריכוזים של אור ועשן, כפרים מרוחקים - שניים במזרח ושלושה במערב, הנמצאים בין אזורים גדולים של חשיכה מוחלטת. אז, במרחק שבקושי יכולתי לראות, שמתי לב למשהו מוזר: אוסף של נקודות אור, נעות בחשיכה בקצב איטי, במבנה שנראה כמו נחש של אש, שגדל ככל שנוספות אליו נקודות חדשות. הסתכלתי על המחזה, ולא הצלחתי להבין מה זה, עד שהגיע אחד הנזירים והסביר לי. "החודש הוא חג האור הבורמזי. זאת שיירה של עולי רגל. הם עוברים בין כל הכפרים ואוספים את האנשים להתפלל, והם יגיעו גם לפה מאוחר בלילה".
 
לפני שהלכתי לישון, חשבתי על מה שראיתי בימים האחרונים  כפריים שחורשים את האדמה עם שוורים, ומגדלים את כל האוכל אותו הם צריכים. אנשים שיושבים בסופו של יום עם השכנים מול מדורה, במקום עם עצמם מול טלוויזיה ומחשב. נשים זקנות שסוחבות על בסיס יומי יבולים בין כפרים, שנמצאים עשרות קילומטרים אחד מהשני, ובגיל שיבה נמצאות בכושר טוב יותר מרוב האנשים בשנות העשרים בעולם המערבי. נזירים שמתפללים במנזרי אבן מתפוררים, מול פסלי בודהא, במשך ימים, בתנאים ספרטניים, כשהם אוכלים רק מעט אורז פעם ביום. ילדים שמשחקים בכדורגל, עשוי אבן עטופה בעיתונים, ורואים באדם מערבי אטרקציה משעשעת. ובאופן כללי, אנשים שנראה שמודעים לעולם המודרני, אבל בחרו להתעלם ממנו, כי טוב להם לחיות כמו שחיו אבותיהם.
 

 
 

 
 
מודעים לעולם המודרני, אבל בחרו להתעלם ממנו, כי טוב להם לחיות כמו שחיו אבותיהם  (צילומים: דרור לאופר)
 
החיים במיאנמר לא קלים. המדינה מנוהלת על ידי משטר צבאי (אומנם לא כל כך מורגש מחוץ לערים הגדולות, אבל עדיין נוקשה), ובכל זאת נראה שהאנשים מאושרים מהחיים שלהם, מה שלא תמיד נכון לגבי אנשים בעולם מודרני ומתקדם. האם בגלל הדת? הטבע? החיים הפשוטים? הגישה?
 
באיזשהו שלב נרדמתי, שקוע במחשבות. כמה שעות מאוחר יותר התעוררתי לקולות שירה וכלי נגינה, "נחש האור" הגיע למרגלות הגבעה - מאות אנשים, נושאי מנורות ולפידים, עולים לכיוון המנזר, רוקדים ושרים במשך כל הלילה. בבוקר הם נעלמו אל תוך הערפל.
 

מידע נוסף

כתבות נוספות



 
אודות הכותב
דרור לאופראיש מחשבים מתל אביב, האוהב בזמנו החופשי לקרוא, להאזין למוזיקה, לצלול, אוהב ללמוד שפות, סינית וספרדית בעיקר ויותר מהכל לטייל ולהנציח זאת במצלמתו. 







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר