www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

מיאנמר - רשמים מצולמים


רשמים מצולמים ממיאנמר  
מאת: דרור לאופר


מיאנמר היא מדינה שקשה לקטלג. מצד אחד מאוד שונה ממדינות דרום-מזרח אסיה המתוירות יחסית (תאילנד, וויאטנם וקמבודיה), ומצד שני שונה גם משני הענקים של אסיה (הודו וסין). אם הייתי חייב, הייתי אומר שהיא יותר דומה לגרסה קטנה ומעודנת יותר של הודו, אולי בגלל ששתי המדינות היו תחת שלטון בריטי תקופה לא קצרה.


 

ארץ של פגודות מוזהבות  
(צילום: דרור לאופר)
 
לטייל במיאנמר, כן או לא?
אפשר למצוא גם לא מעט קווי דמיון בין מיאנמר לישראל. שתי המדינות קיבלו עצמאות באותה שנה וקיימו בעבר קשרים כלכליים וביטחוניים (השמות וויצמן ופרס די מוכרים שם ונאמרו לי כמה פעמים על-ידי שוטרים מקומיים שיצא לי לדבר איתם קצת). בערים הגדולות במיאנמר, רואים חיילים בכל פינה.למרות הדמיון בנסיבות, נראה שההתפתחות של המדינה נעצרה באיזה שלב והיא נשארה תקועה בעבר, תחת משטר צבאי דיקטטורי, שמצנזר את כל אמצעי התקשורת ולא מאמין באופוזיציה.

יחסית לתאילנד, מיאנמר נמצאת כמה שנות דור מאחור, והמצב הפוליטי כאן סבוך משהו: היו בחירות לפני כמה שנים (1990), וכשהפסידה מפלגת השלטון, היא שמה את מנהיגת האופוזיציה במאסר וביטלה את הבחירות. מאז יש גורמים שקוראים להחרים את המדינה ולא לטייל בה, וגורמים אחרים (כולל מנהיגת האופוזיציה הנמצאת במעצר בית) קוראים כן לטייל במדינה, כי התיירות היא מקור פרנסה חשוב לאזרחים. כל אחד והשקפתו האישית...
 

עיתונות מגויסת  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

המזרח הרחוק



 
יעד מסתורי ומבודד
תיירות פתוחה יחסית היא דבר די חדש. אין הרבה תיירים, עד כדי כך שפגשתי רק עשרה בכל החודש שהייתי שם, וגם לא הרבה תשתית תיירותית. האכסניות ריקות ומאוד בסיסיות, חשמל יש רק ביום, אמצעי התקשורת מינימאליים (טלפונים עם שיחות בינלאומיות או אינטרנט כמעט שאין), כסף מחליפים בשוק בחנויות תכשיטים (כי תעריף הבנקים הממשלתיים הוא פחות מחצי מהערך האמיתי של הכסף) ואוכל מלבד אורז, קשה מאוד למצוא. כל זה עושה את מיאנמר לאחד המקומות היותר מבודדים ומסתוריים בעולם, אך גם אחד היותר קשים לתרמילאי המתחיל, המרגיש מנותק מהציוויליזציה.
נכנסתי בטיסה דרך תאילנד (אין אפשרות להיכנס יבשתית, כי הממשלה חוסמת את הגבולות בגלל בעיות עם מבריחי סמים ומיליציות מקומיות), עם שני חבר'ה שהכרתי יום קודם לכן בבנגקוק.
 
 סטופת השווהדגון המוזהבת אל מול שמי התכלת  (צילום: דרור לאופר)
 
 
הלם תרבות
המפגש הראשון שלי עם המדינה היה קצת מפחיד (כתייר שראה קודם לכן רק את תאילנד). רחובות מלוכלכים, הומי אדם, עם תעלות ביוב העוברות באמצע המדרכה, מאות אנשים לובשי חצאיות (לונג'י), יושבים על הרצפה לצד הכביש ואוכלים את ארוחת הבוקר (אורז וירקות), המון אבק וריח לא נעים באוויר. ניווטנו לפי המפה בספר ה"לונלי פלנט" ודי מהר הגענו לאכסניה שנקראת Daddy`s house. אכסניה גדולה למדי, 5 קומות - ריקות לחלוטין. בעל האכסניה קיבל אותנו בפנים מחייכות, אפילו קצת נבוכות, וביקש את המחיר המגוחך של 2$ ללילה (כולל ארוחת בוקר!).
 

מתת חסד לעוף השמיים  
(צילום: דרור לאופר)
 
 
בעיר התחתית יש פגודות ענק מצופות בזהב (סולה פגודה), כנסייה, מקדשים רבים ואפילו בית כנסת ישן. היום כבר (כמעט) אין קהילה יהודית במיאנמר, אבל המקום עדיין נשמר על ידי המקומיים. יצאנו להחליף כסף בשוק, מרגישים קצת קרימינלים לשבת ולספור חבילה ענקית של שטרות בפינה של הרחוב, אבל ככה מקובל שם. באופן מפתיע עבורי, לא ניסו לרמות אותנו.
בכל הזמן שהייתי במיאנמר הפתיעו אותי שני דברים: האנשים מאוד ישרים ואפילו נדמה שהם לפעמים נאיביים כמו ילדים (טוב, חוץ מנהגי מונית, שהם "ממולחים" בכל מדינה), והרמה המצוינת של האנגלית שדוברים המקומיים. זכור לי אפילו מקרה שעמדתי והסתכלתי במפה בעיירה סיפו, ואיכר שעבד בשדה ליד הגיע ושאל אותי באנגלית מושלמת, לאן אני רוצה להגיע ואם הוא יכול לעזור לי.
 

מנחות לבודהא  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

רחבת השווהדגון לעת ערב  
(צילום: דרור לאופר)
 
 
מחוץ ליאנגון
בדיעבד, המלצתי היא להתחיל לטייל במיאנמר מהחלק המערבי. אנחנו התחלנו דווקא במזרחי, ומיאנגון עברנו ישירות לעיירה באגו. באגו נראית כמו מחנה פליטים גדול ומזכירה את עזה ביום גרוע במיוחד. בלילה אפשר לראות אלפי(!) יתושים מתעופפים בנחיל עצום לעבר האור (באותו שלב התחלתי לתהות האם כדורי המלריה האלה באמת עובדים), כלבים מורעבים נלחמים זה עם זה, זבל זרוק ברחובות, האכסניות שם במצב ממש גרוע (ואומר זאת מישהו שלא היה איכפת לו לישון בעליית גג בהו-צ'י-מין ובמחסן של חנות ציור בהונג-קונג, כדי לחסוך כמה דולרים). בעיר יש כל כך הרבה אבק שממש קשה לנשום.
באותו שלב אחד משני החבר'ה שטיילתי איתם החליט ש-He had enough  וקנה כרטיס חזרה ליאנגון ומשם לבנגקוק. אני חשבתי שעוד מוקדם לפסול את המקום, ואחרי יום המשכתי לאזור הצפוני יותר שלאגם אינלה. כבר אמרתי שבמזרח הצפון הוא תמיד יותר טוב? (לגבי באגו, העיר עצמה, אם מתעלמים מאייך שהיא נראית, דווקא  מעניינת למדי).
 

הבודהא הרוכן החדש של באגו בעת בנייתו  
(צילום: דרור לאופר)
 
 
 
חיי נזירות של משובות נעורים ולימוד  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

צְלמים בודהיסטים  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

הרחוב הבורמזי – אופנים וחצאיות לונג'י  
(צילום: דרור לאופר)
 
 


 
תחבורה
תחבורה במיאנמר, גם היא נושא לא ממש מאורגן. בין ערים גדולות יש אוטובוסים במצב סביר יחסית - משהו כמו האוטובוסים של אגד שרואים בתמונות משנות ה-60 (לעמיתו של דבר ישנם במיאנמר אוטובוסים שנמכרו להם על ידי אגד, ואפילו לפעמים השאירו את השלט!), אבל כדי להגיע למקומות הפחות מרכזיים צריך לקחת "פיק-אפ". כלומר, לוקחים טנדר ומעמיסים עליו המון שקי אורז, אחר-כך מוסיפים ארגזי ירקות, בין הארגזים מכניסים כלובים עם תרנגולות, וכשהרצפה מרופדת מכניסים 15-20 אנשים. אם נדמה לכם שמצאתם פינה לשבת, די מהר תופתעו שלאחר כמה "תחנות" (עצירות אקראיות במקומות לא מסומנים), יעלו לרכב גם שתיים-שלוש עיזים וכמה נשים זקנות. עכשיו כשסיימנו למלא את הרכב, אפשר לשים אנשים על הגג, לפחות משם רואים את הנוף....
 
בסוף התהליך נוסעים על כביש עפר מלא בורות, ואחרי משהו כמו עשר שעות, במהירות ממוצעת של 40 קמ"ש, מגיעים ליעד לאחר שעצרנו בדרך כמה פעמים להחליף גלגל...
תוך כדי נסיעה נחשפים גם לפלא הטכנולוגיה הבורמזית - טרקטור שעבר הסבה למכונית ונוסע בכבישים תוך כדי פליטת סילוני פיח לכל הכיוונים.
 

באוטובוס המקומי  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

נסיעה בפיק-אפ חצי ריק  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

בכבישי מיאנמר  
(צילום: דרור לאופר)
 
 
האוכל המקומי
מחוץ לערים הגדולות, קשה מאוד למצוא אוכל שהוא לא האוכל המקומי הסטנדרטי. בשונה מהודו וסין, לא כל כך מקובל במיאנמר שאנשים אוכלים בחוץ כל יום, לכן האוכל מאוד לא מגוון. בערים שהן מוקדי תיירות (מנדאלי, באגן) יש יותר מבחר, שכולל גם אוכל הודי ואפילו קצת אירופאי. ברוב חלקי המדינה בהם ביקרתי, יש רק שני סוגי מנות: אורז וירקות, או אורז ובשר. הרבה תיירים מעדיפים להתנזר מבשר במיאנמר (כמו גם בהודו) בגלל התנאים ההיגייניים הירודים בהם הוא נשמר. אני דווקא אכלתי בשר ואני עדיין חי, אז כנראה שזה היה בסדר. האמת, שהפעם היחידה שהקאתי את נשמתי במהלך הטיול, היתה דווקא כשאכלתי בבורגר-קינג בניו-זילנד...
השותף שלי ניסה נואשות להזמין משהו אחר חוץ מאורז -potato, fried potato, הוא ניסה להסביר בעזרת סימני ידיים. "האאאאא" אמר בעל המקום בהנהון ראש מבין עניין. אחרי רבע שעה הוא חזר עם פרצוף גאה וצלחת ועליה שתי עגבניות שרופות. חייכנו בנימוס וחזרנו לאורז. בכל אופן, ברוב האכסניות מקבלים גם ארוחת בוקר, שהיא הארוחה היחידה שכוללת גם דברים חוץ מאורז (לרוב ביצה ולחם או משהו סגנון דומה).
 

מוכר צעיר ב"חנות צפה" באגם אינלה  
(צילום: דרור לאופר)
 
 
צרפתי ויפני באגם אינלה
באגם אינלה, פגשתי לראשונה תיירים במיאנמר - יפני וצרפתי, שניהם לא ממש ידעו אנגלית (למרות שאני חושד שהצרפתי ידע, אבל סתם עשה את עצמו שלא, זאת סוג של קנוניה גלובלית שלהם, כחלק מההתכחשות לזה שהם חדלו להיות חשובים מאז ימי נפוליאון).
אגם אינלה הוא יותר ים מאגם ויש עליו איים וכפרים שלמים, הבנויים על המים. באגם יש המון סירות דייג, ובאותה תקופה (סוף אוקטובר) חל פסטיבל סוף המונסון (Phaung Daw U Festival), ולקראת ערב היה אפשר לראות ספינות מוזהבות, בצורות כל מני בעלי חיים משונים, השטות באגם.
כאן גם מצאתי את חנות האינטרנט היחידה שראיתי במיאנמר, לא היה אפשר לגלוש כמעט לשום מקום. הכל היה חסום מאחורי firewalls של הממשלה, אבל הצלחתי לשלוח מייל דרך שרת proxy, ולהחליף כמה בדיחות עם בעל החנות המקומי, שהראה לי את אוסף המוזיקה mp3 הגדול שלו.
 

החיים על אגם אינלה  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

ספינות מוזהבות בצורות כל מני בעלי חיים משונים  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

פעמון הדייג האופייני לאגם אינלה – מסמלי המקום ומיאנמר בכלל  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

איסוף חומר אורגני מתחתית האגם לבניית "הערוגות הצפות"  
(צילום: דרור לאופר)
 



 
טרק בגבעות שאן
מאינלה המשכנו עם הבחור הצרפתי (שבינתיים התרצה והסכים לדבר כמה מילים באנגלית), לטרק דרך גבעות ארץ השאן (Shan hills) אל העיירה קלאו (Kalaw), שהתגלתה כמקום מאוד מעניין.
קלאו היא עיירת ממשל בריטית לשעבר. במהלך הטרק שמנו לב למשהו מוזר -ביערות שבדרך היו מבני אבן נמוכים, שנראו כמו כלובים. חשבתי שזה סוג של מלכודת לבעלי חיים ששמו ציידים, אבל מאוחר-יותר התברר שאלו מבנים דתיים, שהמקומיים מאמינים שהם משמשים כ"מלכודות לרוחות רפאים" שמסתובבות ביערות בלילה, וגורמות למחלות ומזל רע. כשמטפסים מתוך היער אל הגבעה שמובילה לעיירה, רואים כמות מדהימה של קורי עכביש, שנתלים מחוטי החשמל בכניסה למקום. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מהם והם נותנים לעיירה אווירה נוסטלגית משהו. בתוך העיירה נמצאות אחוזות פאר, בתים שבנו הבריטים לעצמם בעבר, שנראים מטופחים וחדשים. עכשיו הם שייכים לבכירי הצבא הבורמזי.
 

נוף חקלאי בארץ השאן  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

נוף חקלאי ליד העיר קלאו  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

שדות אורז לנצח  
(צילום: דרור לאופר)
 
 
שעת ערב מוקדמות, היום השלישי לטרק באזור הנמצא בין אגם אינלה לעיר קלאו. מסלול יחסית מוכר בין כפרים ומנזרים באזור, ועם זאת, לא ראינו אף מטייל מאז שיצאנו לדרך.
בסיום טיפוס של כמה שעות על אחת הגבעות היותר גבוהות, הגענו למקום בו נעביר את הלילה: מנזר בודהיסטי בן כמה מאות שנים, מאוכלס על ידי קבוצה של נזירים מסבירי פנים. הם שואבים מים מהבאר הסמוכה למנזר ומזמינים אותנו לתה, נותנים לנו דלי של מים קרירים לשטוף פנים ולהתרענן, אנחנו מכבדים אותם בקצת מהמזון שהבאנו.
 
מארגנים את הציוד בפינה שקטה של המנזר לקראת שינה על מחצלות הצמודות לקיר. ברקע נשמעים קולות תפילה וקריאה של כתבים בודהיסטים, שתימשך כל הלילה,  כאשר מדי פעם נכנסים מתפללים חדשים, ויושבים אל מול פסל הבודהא הגדול הנמצא בחזית, מתעלמים מנוכחותנו לחלוטין.
שניים מהנזירים יודעים כמה מילים באנגלית ואנחנו משוחחים קצת.
לדבריהם הבודהיזם היא הדת השלטת ברוב מזרח אסיה. יש כמה זרמים לדת (כמו לנצרות, יהדות ואסלאם) של רוב התערבבה בהם מידה זו או אחרת של אמונות מקומיות שקדמו לה.
היא במהותה איננה דת שמאמינה באל זה או אחר, אלא יותר שואפת לעזור לאדם להשיג שקט פנימי.
מיאנמר נחשבת למדינה דתית במיוחד.
 

ראשי מבני דת על כל גבעה  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

חיי הנזירים  
(צילום: דרור לאופר)
 
 

שעת תפילה במנזר  
(צילום: דרור לאופר)
 




 
אורות בערפל
היה עוד מוקדם ויצאתי להסתובב קצת מחוץ למנזר, הדבר הראשון שהפתיע אותי, היה כמה טוב רואים את השמיים והכוכבים באזור בו אין חשמל, זיהום אוויר והפרעות אחרות. הפעם האחרונה שראיתי את השמים בצורה כזאת, הייתה כשהייתי ילד וישנתי בחוץ בטיול בנגב. בעיר הגדולה אפשר לשכוח לפעמים שהשמיים זרועי הכוכבים בכלל קיימים.
 
באופק, אפשר היה לראות ריכוזים של אור ועשן, כפרים מרוחקים - שניים במזרח ושלושה במערב, הנמצאים בין אזורים גדולים של חשיכה מוחלטת. אז, במרחק שבקושי יכולתי לראות, שמתי לב למשהו מוזר: אוסף של נקודות אור, נעות בחשיכה בקצב איטי, במבנה שנראה כמו נחש של אש, שגדל ככל שנוספות אליו נקודות חדשות. הסתכלתי על המחזה, ולא הצלחתי להבין מה זה, עד שהגיע אחד הנזירים והסביר לי. "החודש הוא חג האור הבורמזי. זאת שיירה של עולי רגל. הם עוברים בין כל הכפרים ואוספים את האנשים להתפלל, והם יגיעו גם לפה מאוחר בלילה".
 
לפני שהלכתי לישון, חשבתי על מה שראיתי בימים האחרונים - כפריים שחורשים את האדמה עם שוורים, ומגדלים את כל האוכל אותו הם צריכים. אנשים שיושבים בסופו של יום עם השכנים מול מדורה, במקום עם עצמם מול טלוויזיה ומחשב. נשים זקנות שסוחבות על בסיס יומי יבולים בין כפרים, שנמצאים עשרות קילומטרים אחד מהשני, ובגיל שיבה נמצאות בכושר טוב יותר מרוב האנשים בשנות העשרים בעולם המערבי. נזירים שמתפללים במנזרי אבן מתפוררים, מול פסלי בודהא, במשך ימים, בתנאים ספרטניים, כשהם אוכלים רק מעט אורז פעם ביום. ילדים שמשחקים בכדורגל, עשוי אבן עטופה בעיתונים, ורואים באדם מערבי אטרקציה משעשעת. ובאופן כללי, אנשים שנראה שמודעים לעולם המודרני, אבל בחרו להתעלם ממנו, כי טוב להם לחיות כמו שחיו אבותיהם.
 

 
 
 

 
 
(צילומים: 
דרור לאופר)
 
 
החיים במיאנמר לאקלים. המדינה מנוהלת על-ידי משטר צבאי (אומנם לא כל כך מורגש מחוץ לערים הגדולות, אבל עדיין נוקשה), ובכל זאת נראה שהאנשים מאושרים מהחיים שלהם, מה שלא תמיד נכון לגבי אנשים בעולם מודרני ומתקדם. האם בגלל הדת? הטבע?החיים הפשוטים? הגישה?
באיזשהו שלב נרדמתי, שקוע במחשבות.
כמה שעות מאוחר יותר התעוררתי לקולות שירה וכלי נגינה, "נחש האור" הגיע למרגלות הגבעה - מאות אנשים, נושאי מנורות ולפידים, עולים לכיוון המנזר, רוקדים ושרים במשך כל הלילה.
בבוקר - הם נעלמו אל תוך הערפל.
 
 
 

(צילומים: דרור לאופר) 






 
אודות הכותב
דרור לאופראיש מחשבים בן 25 מתל אביב, האוהב בזמנו החופשי לקרוא, להאזין למוזיקה, לצלול, אוהב ללמוד שפות, סינית וספרדית בעיקר  ויותר מהכל לטייל ולהנציח זאת במצלמתו. 

לקריאת כתבות נוספות של דרור








מספר צפיות: 9541
2056