סיור בוורשה בעקבות מורשת העבר
מאת: אלי ע מר
העיר ורשה היא בירת פולין מאז שנת 1596, והעיר הגדולה ביותר שלה. מעל 1.8 מיליון תושבים מתגוררים בעיר עצמה, ומעל 3 מיליון תושבים במטרופולין שלה. בשנת 1980 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי של ורשה כאתר מורשת עולמית, ואנו נבקר בו בכתבה זו, כמו גם באתרים יהודיים היסטוריים, כמותם יש רבים בעיר.
בתי העיר העתיקה של ורשה והטירה המלכותית (מימין), נהרסו כמעט כליל ושוחזרו (צילום: Krivinis)
אתרי תיירות במרכז ההיסטורי של ורשה ואתרי מורשת יהודית המוזכרים בכתבה,
ושני בתי מלון מומלצים:
קיצור תולדות ורשה
העיר ורשה ( Warsaw) התפתחה מכפר דייגים קטן, ששכן בעיקול נהר הוויסלה, ונקרא וֳארְשׁוֹבָה ( Warszowa ). על פי אמונה עממית נפוצה, מקור השם ורשה בשמות בנו ובתו של ראש כפר הדייגים – Wars ו- Sawa בהתאמה. בסוף המאה ה-13 ייסדו במקום נסיכי בית מזוביה עיר קטנה שהפכה לאחר קצת יותר ממאה שנים למרכז הנסיכות. העיר הפכה לבירת הממלכה בשנת 1596, כאשר המלך זיגמונד השלישי לבית ואזה העביר את מושבו מקרקוב לוורשה, שהייתה באמצע הדרך בין הערים הראשיות באותה תקופה, קרקוב וליטא.
באמצע המאה ה-17 הייתה העיר תחת מצור וכיבוש של ממלכת שוודיה. במאה ה-19 היא הפכה למושב המושל, בעל התואר של משנה למלך, הממונה מטעם הצאר הרוסי, שכיהן גם כמלך פולין ושלט בוורשה ובחלקים נרחבים ממה שהייתה אז פולין. לקראת תום מלחמת העולם השנייה ולאחר מרד גטו ורשה, באוגוסט 1944, שלאחריו נמנו רבע מיליון חללים ברחובותיה של ורשה, החריבו הגרמנים במהלך שיטתי 85% מבתיה ומבניה. עם תום העידן הקומוניסטי, בשנת 1989, הפכה ורשה לעיר בירה אירופאית המתפתחת במהירות. נבנתה בה רכבת תחתית, הוקמו גורדי שחקים והיא הפכה למרכז כלכלי-אירופאי.
גשר המיתרים על נהר ויסלה, העיר ורשה התפתחה מכפר דייגים קטן לעיר גדולה ומודרנית (צילום: itsmejust)
אתרי תיירות מרכזיים בוורשה
אף על פי שוורשה היא עיר חדשה יחסית, יש בה אתרי תיירות רבים. מלבד המרכז ההיסטורי, ששוחזר לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה, לכל רובע בעיר יש מה להציע. האתרים החשובים במרכז ההיסטורי הם הטירה המלכותית (Zamek Królewski), כיכר הטירה (Plac Zamkowy), שבמרכזה ניצב עמוד זיגמונט (Kolumna Zygmunta) המנציח את מלך פולין בימי גדולתה (מאות 16-17), רחוב קרקובסקה פשדמיישצ'ה (Krakowskie Przedmieście) בו נמצאים כנסיית סנט אנה (Kościół św. Anny), ארמון הנשיאות (Pałac Prezydencki), אנדרטת קופרניקוס ועוד.
בהמשך משתרע רחוב נובי שוויאט (Ulica Nowy Świat), שפירושו "רחוב העולם החדש", שנהרס במלחמת העולם השנייה לחלוטין, שוחזר בסגנון נאו-קלאסי, והוא כיום ציר תנועה מרכזי, עם חנויות, בתי קפה ומסעדות.
הטירה (מימין) ועמוד זיגמונט במרכז הכיכר, העיר העתיקה של ורשה (צילום: Michal Collection)
רחוב נובי שוויאט, שוחזר על פי ציורים אותם ניתן לראות במקום (צילום: כרמית וייס)
אחד המבנים הבולטים בוורשה הוא ארמון התרבות והמדע (Pałac Kultury , פאלאס קולטורה). זהו גורד שחקים, הנמצא במרכז העיר, ועד היום הוא הבניין הגבוה ביותר בפולין. הבניין נבנה בתקופת פולין הקומוניסטית בין השנים 1952 ל-1955, כמתנה לעם הפולני ביוזמת יוסף סטלין, שליט ברית המועצות, והוא נקרא תחילה "ארמון יוסף סטלין לתרבות ומדע". עם התעוררות הדה-סטאליניזציה בפולין בשנות ה-50, הוסר שמו מכותרת הבניין ושמו אף נמחק פיזית מהשילוט בבניין.
הבניין תוכנן בסגנון האדריכלות הסטליניסטית, בדומה למספר רב של מבנים שנבנו בברית המועצות באותה תקופה. את התכנון ביצעו אדריכלים סובייטים ורוב הבנייה בוצעה על ידי 3,500 פועלים סובייטים. הפולנים, שראו בבניין סמל לסטאליניזם ואחר כך גם סמל לשליטה הסובייטית בפולין, נוהגים לבוז למבנה בכנותם אותו "הפין של סטלין" או "פֶקין" על שם ראשי התיבות של המרכז (PKiN ). הם טוענים שהמצפה, הנמצא בקומה ה-30, הוא המקום היפה ביותר בוורשה, משום שזו הנקודה היחידה ממנה לא ניתן לראות את המגדל עצמו...
לעשות כושר עם אחד מסמלי ורשה...
ארמון התרבות והמדע נשקף ממלון נובוטל ורשה סנטרום, הממוקם על צומת מרכזי במרכז העיר (Novotel Warszawa Centrum)
ארמון התרבות והמדע, המבנה המרשים שאף פולני לא אוהב (צילום: agustavop)
הפארק הציבורי הישן, גן ססקי ( Ogród Saski, או הפארק הסקסוני), ממוקם במרחק של 10 דקות הליכה מהעיר העתיקה. מקום דומם ושקט אחר הוא בית הקברות פובונזקי (Powązki Cemetery), אחד מבתי הקברות העתיקים ביותר באירופה, שבו מאות פסלים יקרים, אשר חלקם עוצבו על ידי אומנים מפורסמים מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20. לידו נמצא בית הקברות היהודי אוקופובה (Okopowa), אחד מבתי הקברות היהודים הגדולים באירופה (עליו נרחיב בהמשך).
בית הקברות פובונזקי, מאות פסלים מהמאות 18-19 (צילום: ewg3D)
הזיכרון היהודי בוורשה
למרבה הצער, בוורשה נותרו שרידים לא רבים מן העבר של לפני השואה, ורק בית כנסת אחד פעילה בה כיום – בית הכנסת נוז'יק ( Nożyk Synagogue). בית הכנסת הגדול, שהיה בית הכנסת המרכזי ובניין מפואר ומרשים, פוצץ בשואה ולא נבנה מחדש. מחומת הגטו היהודי נותרו קטעים קצרים בלבד.
בוורשה היו שני בתי קברות יהודיים, אך כיום נותר רק אחד מהם, בית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה (Okopowa), או בשמו הרשמי: בית העלמין גנשא. הקבר הראשון בו נכרה בשנת 1804, ומאז ועד ערב השואה נקברו בו כ-200 אלף מתים בקברים מסומנים. בית הקברות הוא מעין מאוזוליאום למנהיגי יהדות אירופה, בהם הסופר הנודע י.ל. פרץ, שהמצבה שלו קרויה "אוהל י.ל. פרץ", ויוצר שפת האספרנטו, אליעזר זמנהוף, שנולד בעיר ביאליסטוק. גם ליאנוש קורצ'אק יש מצבה בבית הקברות היהודי וכן מוצב במקום פסל לזכרו.
אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק בבית הקברות היהודי של ורשה (צילום: Adrian Grycuk)
בזמן השואה הובאו לקבורה רבים שמצאו את מותם בגטו ונקברו ללא שם וקבר מסומן או בקברי אחים. בשטח בית הקברות מצאו יהודים רבים מחבוא ומפלט, וגרו שם בסתר. לאחר השחרור טופל בית הקברות, נקבע בו קיר גדול שבו רוצפו שברי מצבות שחוללו על ידי הנאצים, וסומנו קברי האחים.
כתבה על העיר ביאליסטוק
בית הקברות היהודי של ורשה, עדות אילמת לקהילה מפוארת (צילום: כרמית וייס)
מאוזוליאום שלושת הסופרים של ספרות היידיש: ש. אנסקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון (צילום: Cezary p)
נתיב הגבורה של יהודי ורשה – קילומטר של זיכרון
מומלץ ללכת בעקבות "נתיב הגבורה", המתחיל ב כיכר המשלוחים – אומשלגפלאץ (Umschlagplatz), ומוביל לאורך 1.2 ק"מ, דרך מילא 18 (Miła 18), בו הייתה ממוקמת המפקדה של לוחמי המחתרת היהודית, עד אנדרטת רפופורט, אשר בלב הרובע היהודי. הנתיב מסומן באנדרטאות קטנות, מעין ציוני דרך, שעל כל אחת מהן רשומים שמות וארועים בנתיב הגבורה היהודי.
בכיכר המשלוחים נבנתה אנדרטה, עליה רשומים שמות יהודי ורשה שנספו בשואה. במקום עמדה תחנת הרכבת, ממנה נשלחו כ- 300,000 יהודים למחנות ההשמדה. מכאן נשלחו רוב יהודי ורשה לטרבלינקה ומיעוטם למחנות אחרים. התחנה החלה לפעול עם האקציות הראשונות בקיץ 1942. במשך עשרת ימי האקציה של ה-22 ביולי 1942 הוצאו וגורשו מן הגטו 65,000 איש, 7,000 איש נשלחו מהמקום כל יום, 100 יהודים בכל קרון. המפורסם בהם הוא יאנוש קורצ'אק, שנשלח אל המוות בטרבלינקה יחד עם תלמידיו היתומים.
הבית ברחוב מילא 18, בו שכן הבונקר הראשי של אי"ל (ארגון יהודי לוחם), אינו קיים עוד. תוך כדי הלחימה האחרונה והנואשת של מורדי גטו ורשה, הרסו אותו הנאצים עד היסוד. במקומו הוקם גן זיכרון, שבתוכו גבעה קטנה מכוסה דשא.
את דרך הגבורה מסיימת אנדרטת רפופורט ( Monument to the Ghetto Heroes), שהוקמה בלב הגטו לשעבר, ברחוב זמנהוף. היא נבנתה בידי הפסל נתן רפופורט ז"ל, והעתק מדויק שלה מצוי ב"יד ושם" בירושלים. ליד האנדרטה מתקיימת מדי שנה העצרת הממלכתית לציון יום המרד בגטו ורשה. האנדרטה עשויה ברונזה שהיתה במחסני היטלר, והיא מתארת את רוח הלחימה שפיעמה בקרב הצעירים בגטו. מאחורי האנדרטה היו ממוקמים משרדי היודנראט.
בפסל דמויות של נשים, ילדים וגברים על רקע הגטו הבוער, חלקן מייצגות את הנופלים במערכה, ואילו האחרות מתארות לחימה בגבורה ונשיאת נשק. במרכז הפסל דמותו של מנהיג המרד, מרדכי אנילביץ', האוחז בידו את הלהבה שהציתה את אש המרי. הפסל מבליט את אופיין ההרואי של הדמויות תוך האדרת הלוחם היהודי. חלקה השני של היצירה, "ההליכה אל המוות", נמצא מימין לפסל ומתאר את הגירושים ההמוניים של יהודי אירופה אל מחנות ההשמדה.
דרך הגבורה, נשיא ארה"ב ברק אובמה מניח זר באנדרטת רפפורט (2011) (צילום: Pete Souza)
סיור בגטו ורשה
ערב הפלישה הגרמנית לפולין חיו בוורשה כ-400,000 יהודים, שהיוו כשליש מהאוכלוסייה הכללית. ב-12 באוקטובר 1940 שידר הרדיו הגרמני פקודה מאת מנהל מחוז ורשה, להקים אזור מגורים יהודי, שיהודי ורשה יוכלו להתגורר רק בו. על היהודים הוטל לעזוב את כל שאר חלקי העיר, כשבו זמנית הוטל על מי שאינו יהודי לעזוב את האזור המיועד לגטו. הגטו הוקף בחומות, כשמדי פעם צומצם שטחו. אורכם של גבולות הגטו היה 18 ק"מ, והוא השתרע על פני פחות מ- 3% משטח העיר כולה. גובה החומה שהקיפה אותו 3 מטרים, ומעליה נפרסה גדר תיל. מכאן החל תהליך של הצרת שטח המחיה של היהודים בגטו והרעבתם על ידי הגבלת כמות המזון, עד לפחות מ-200 קלוריות ביום.
הגטו חולק לשני חלקים מרכזיים, הגטו הגדול והגטו הקטן, כשבמעבר הורשו לעבור רק חיילי המשמר הגרמני ותושבים אריים. החל מיום 16 בנובמבר 1940 לא הורשו היהודים לצאת אל עסקיהם ומפעליהם אשר מחוץ לחומות הגטו, השערים נסגרו ועסקי היהודים נסגרו והועברו לידי הארים. על מנת לצאת מן הגטו היה צורך בקבלת רישיון מיוחד.
אחד מבתי הגטו היהודי של וורשה, מהבודדים ששרדו, ועליו תמונות הנספים (צילום: כרמית וייס)
החל מנובמבר 1941 הוטל עונש מוות על כל מי שיצא באופן לא חוקי מן הגטו. הצפיפות בגטו היתה בלתי נסבלת, הרחובות היו מוצפים בני אדם, ביניהם חולים, קבצנים וגוססים, אשר התגוללו בחוצות. החיים בגטו הוגדרו על ידי אחד מאנשי האס.אס בשם "ארגז המתים", וזאת כמובן בשל התמותה הגדולה שם. עד קיץ 1942 נספו בגטו ורשה יותר מ-100,000 יהודים. בקיץ 1942 נשלחו יהודים רבים מתושבי הגטו להשמדה, שנקראה "השילוח הגדול". באפריל-מאי 1943 פרץ המרד הגדול בגטו והגטו חוסל. המרד הסתיים בשעה שנפל מטה המורדים ביד הגרמנים ומי שכנראה היה מפקד המרד, מרדכי אנילביץ', נהרג יחד עם אחרוני הלוחמים [*].
מרד גטו ורשה הוא המרד הגדול והמשמעותי ביותר של יהודים נגד הנאצים בשואה, וככזה הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה. המורדים, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית במשך כמעט חודש תמים. מרד גטו ורשה היה גם המרד היהודי הידוע היחיד במהלך השואה, בו הצליחו המורדים לגרום לאבדות משמעותיות יחסית בקרב האויב הנאצי. למרות היותם של היהודים נחותים הן מספרית והן מבחינת כמות כלי הנשק, המרד החזיק מעמד כמעט חודש. כאשר הלחימה הסתיימה, כמעט כל הניצולים מבין יהודי הגטו נרצחו, רק מעטים בלבד הצליחו להימלט מהגטו.
_________________
[*] מקובל לחשוב שמרדכי אנילביץ' היה מפקד מרד גטו ורשה. עד היום אין מחקר מדויק על נושא זה אבל יש גרסאות אחרות, למשל שאנילביץ' היה סגן מפקד המרד. המפקד עצמו היה מארק אידלמן, שנשאר בחיים לאחר המרד, ומכיוון שהיה קומוניסט, בחר להישאר ב פולין. כנראה שמארק אידלמן הוחרם על ידי חוגים ציוניים שעלו לארץ וראו במעשה בחירתו בפולין – להישאר פולני – מעשה בגידה, וטשטשו את מעשיו.
קטעים קצרים מחומת גטו ורשה שנותרו על תילם, צפיפות בלתי נסבלת (צילום: Saifunny)
ביקור בבית יאנוש קורצ'אק
בית היתומים היהודי ב"נאש דום" ("הבית שלנו") עומד על תילו, ומשמש גם כיום בית לילדים חסרי אמצעים. הבית נמצא ברחוב קרוכמלנה 92 דאז. בחזית הבית אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק ואבן זיכרון לפיוטר זלבסקי, שהיה עובד בית היתומים ונרצח בכנסייה סמוכה בזמן המרד הפולני. על הקיר באולם המרכזי של בית היתומים מוצב צילום של קורצ'אק ומוצגת תערוכה זעירה על "השנים ההן", לפני הירצחו ביחד עם הילדים בהם טיפל.
בית היתומים נבנה בשנת 1912 ונוהל על פי דרכו המיוחדת של יאנוש קורצ'אק, שהוא שם העט של הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit ), רופא צבאי שהפך להיות מחנך. קורצ'אק האמין כי יש להתייחס בכבוד לילד ולהתחשב בדעתו. בתקופת הכיבוש הנאצי נותר הבניין מחוץ לגבולות הגטו, ולכן הועברו הילדים לרחוב כלודנה, אחר כך לרחוב שליסקה, ולבסוף לרחוב סיננה. מכאן נשלחו הילדים והצוות, ב-5 באגוסט 1942 להשמדה בטרבלינקה.
יאנוש קורצ'אק נולד בשנת 1878 למשפחה יהודית מתבוללת. זהותו היהודית התחזקה ערב עליית היטלר לשלטון (1933). קורצ'אק ביקר בארץ ישראל פעמיים (1934, 1936), ואף הוצע לו להישאר בה, אך הוא ראה חובה מצידו לשוב אל הילדים שלו. הוא נשאר עם היתומים כל מהלך מלחמת העולם השנייה, עד ליום המר בשנת 1942, שבו נשמעה דפיקה על דלת בית היתומים והוא נצטווה לצאת למסע המוות עם 200 ילדים, להם הוא סיפר שהם יוצאים לטיול.
בית יאנוש קורצ'אק והפסל בחזית הבניין, עדות לאחד הסיפורים המזעזעים בשואה (צילום: Jolanta Dyr)
תחבורה בוורשה
♦ העיר ורשה נפגעה קשות במלחמת העולם השניה ובעת שיקומה, בשנות החמישים, הורחבו רחובות רבים, אך היא עדיין סובלת מעומסי תנועה ופקקים.
♦ מערכת התחבורה היעילה של העיר מגיעה לכל מקום, והיא כוללת אוטובוסים, חשמליות ורכבת תחתית.
♦ שדה התעופה הבינלאומי של ורשה – נמל התעופה ורשה שופן (Warsaw Chopin Airport) , הנקרא על שם המלחין פרדריק שופן, ממוקם במרחק 10 ק"מ ממרכז העיר, ומומלץ להגיע אליו עם מונית. זהו שדה התעופה הגדול בפולין.
פסלו של שופן בפארק ואז'ינקי ( Łazienki) בוורשה, הפולנים גאים מאוד במלחין המפורסם שלהם (צילום: Anastazzo)
מזג האוויר בוורשה
♦ מזג האוויר של ורשה הוא מזג אוויר אירופאי טיפוסי. הטמפרטורה הממוצעת היא 17 מעלות צלזיוס (ממינוס 5 מעלות צלזיוס בינואר עד מל 30 מעלות צלזיוס ביולי).
♦ כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 680 מילימטר, כאשר החודש הגשום ביותר הוא יולי.
מלון מומלץ במרכז ורשה
מלון פולוניה פאלאס ( Hotel Polonia Palace ) הוא מלון 4 כוכבים במיקום נוח מאוד במרכז ורשה, במרחק 500 מ' מתחנת הרכבת המרכזית, קניון זלוטי טראסי וארמון התרבות והמדע. המרכז ההיסטורי של ורשה, הגן האנגלי, פארק ואז'ינקי ורחוב הקניות הראשי נמצאים במרחק הליכה (כ- 2 ק"מ). המלון מציע חדרים וסוויטות לזוגות ומשפחות, מרווחים וממוזגים, עם גישה חופשית לאינטרנט אלחוטי. במלון מרכז בריאות וספא מפנק, בר ומסעדה המגישה מנות מקומיות ובינלאומיות. ניתן לארגן הסעות מ/אל שדה התעופה.
מידע נוסף
כתבות נוספות
ורשה – ישן, חדש ומתחדש
סיור מרתק בעיר לודג'
קרקוב - הבירה הישנה שעל הוויסלה
הערים טורון וצ'יחוצ'ניק על גדות הוויסלה
ורוצלב - הפתעה נעימה על גדות האודר
גדנסק וסופוט - יפהפיות לחופי הים הבלטי
* סייעה בהכנת הכתבה: כרמית וייס
גשר המיתרים על נהר ויסלה, העיר ורשה התפתחה מכפר דייגים קטן לעיר גדולה ומודרנית (צילום: itsmejust)
בהמשך משתרע רחוב נובי שוויאט (Ulica Nowy Świat), שפירושו "רחוב העולם החדש", שנהרס במלחמת העולם השנייה לחלוטין, שוחזר בסגנון נאו-קלאסי, והוא כיום ציר תנועה מרכזי, עם חנויות, בתי קפה ומסעדות.
הטירה (מימין) ועמוד זיגמונט במרכז הכיכר, העיר העתיקה של ורשה (צילום: Michal Collection)
רחוב נובי שוויאט, שוחזר על פי ציורים אותם ניתן לראות במקום (צילום: כרמית וייס)
לעשות כושר עם אחד מסמלי ורשה...
ארמון התרבות והמדע נשקף ממלון נובוטל ורשה סנטרום, הממוקם על צומת מרכזי במרכז העיר (Novotel Warszawa Centrum)
ארמון התרבות והמדע, המבנה המרשים שאף פולני לא אוהב (צילום: agustavop)
בית הקברות פובונזקי, מאות פסלים מהמאות 18-19 (צילום: ewg3D)
הזיכרון היהודי בוורשה
למרבה הצער, בוורשה נותרו שרידים לא רבים מן העבר של לפני השואה, ורק בית כנסת אחד פעילה בה כיום – בית הכנסת נוז'יק ( Nożyk Synagogue). בית הכנסת הגדול, שהיה בית הכנסת המרכזי ובניין מפואר ומרשים, פוצץ בשואה ולא נבנה מחדש. מחומת הגטו היהודי נותרו קטעים קצרים בלבד.
בוורשה היו שני בתי קברות יהודיים, אך כיום נותר רק אחד מהם, בית הקברות היהודי ברחוב אוקופובה (Okopowa), או בשמו הרשמי: בית העלמין גנשא. הקבר הראשון בו נכרה בשנת 1804, ומאז ועד ערב השואה נקברו בו כ-200 אלף מתים בקברים מסומנים. בית הקברות הוא מעין מאוזוליאום למנהיגי יהדות אירופה, בהם הסופר הנודע י.ל. פרץ, שהמצבה שלו קרויה "אוהל י.ל. פרץ", ויוצר שפת האספרנטו, אליעזר זמנהוף, שנולד בעיר ביאליסטוק. גם ליאנוש קורצ'אק יש מצבה בבית הקברות היהודי וכן מוצב במקום פסל לזכרו.
אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק בבית הקברות היהודי של ורשה (צילום: Adrian Grycuk)
בזמן השואה הובאו לקבורה רבים שמצאו את מותם בגטו ונקברו ללא שם וקבר מסומן או בקברי אחים. בשטח בית הקברות מצאו יהודים רבים מחבוא ומפלט, וגרו שם בסתר. לאחר השחרור טופל בית הקברות, נקבע בו קיר גדול שבו רוצפו שברי מצבות שחוללו על ידי הנאצים, וסומנו קברי האחים.
כתבה על העיר ביאליסטוק
בית הקברות היהודי של ורשה, עדות אילמת לקהילה מפוארת (צילום: כרמית וייס)
מאוזוליאום שלושת הסופרים של ספרות היידיש: ש. אנסקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון (צילום: Cezary p)
נתיב הגבורה של יהודי ורשה – קילומטר של זיכרון
מומלץ ללכת בעקבות "נתיב הגבורה", המתחיל ב כיכר המשלוחים – אומשלגפלאץ (Umschlagplatz), ומוביל לאורך 1.2 ק"מ, דרך מילא 18 (Miła 18), בו הייתה ממוקמת המפקדה של לוחמי המחתרת היהודית, עד אנדרטת רפופורט, אשר בלב הרובע היהודי. הנתיב מסומן באנדרטאות קטנות, מעין ציוני דרך, שעל כל אחת מהן רשומים שמות וארועים בנתיב הגבורה היהודי.
בכיכר המשלוחים נבנתה אנדרטה, עליה רשומים שמות יהודי ורשה שנספו בשואה. במקום עמדה תחנת הרכבת, ממנה נשלחו כ- 300,000 יהודים למחנות ההשמדה. מכאן נשלחו רוב יהודי ורשה לטרבלינקה ומיעוטם למחנות אחרים. התחנה החלה לפעול עם האקציות הראשונות בקיץ 1942. במשך עשרת ימי האקציה של ה-22 ביולי 1942 הוצאו וגורשו מן הגטו 65,000 איש, 7,000 איש נשלחו מהמקום כל יום, 100 יהודים בכל קרון. המפורסם בהם הוא יאנוש קורצ'אק, שנשלח אל המוות בטרבלינקה יחד עם תלמידיו היתומים.
הבית ברחוב מילא 18, בו שכן הבונקר הראשי של אי"ל (ארגון יהודי לוחם), אינו קיים עוד. תוך כדי הלחימה האחרונה והנואשת של מורדי גטו ורשה, הרסו אותו הנאצים עד היסוד. במקומו הוקם גן זיכרון, שבתוכו גבעה קטנה מכוסה דשא.
את דרך הגבורה מסיימת אנדרטת רפופורט ( Monument to the Ghetto Heroes), שהוקמה בלב הגטו לשעבר, ברחוב זמנהוף. היא נבנתה בידי הפסל נתן רפופורט ז"ל, והעתק מדויק שלה מצוי ב"יד ושם" בירושלים. ליד האנדרטה מתקיימת מדי שנה העצרת הממלכתית לציון יום המרד בגטו ורשה. האנדרטה עשויה ברונזה שהיתה במחסני היטלר, והיא מתארת את רוח הלחימה שפיעמה בקרב הצעירים בגטו. מאחורי האנדרטה היו ממוקמים משרדי היודנראט.
בפסל דמויות של נשים, ילדים וגברים על רקע הגטו הבוער, חלקן מייצגות את הנופלים במערכה, ואילו האחרות מתארות לחימה בגבורה ונשיאת נשק. במרכז הפסל דמותו של מנהיג המרד, מרדכי אנילביץ', האוחז בידו את הלהבה שהציתה את אש המרי. הפסל מבליט את אופיין ההרואי של הדמויות תוך האדרת הלוחם היהודי. חלקה השני של היצירה, "ההליכה אל המוות", נמצא מימין לפסל ומתאר את הגירושים ההמוניים של יהודי אירופה אל מחנות ההשמדה.
דרך הגבורה, נשיא ארה"ב ברק אובמה מניח זר באנדרטת רפפורט (2011) (צילום: Pete Souza)
סיור בגטו ורשה
ערב הפלישה הגרמנית לפולין חיו בוורשה כ-400,000 יהודים, שהיוו כשליש מהאוכלוסייה הכללית. ב-12 באוקטובר 1940 שידר הרדיו הגרמני פקודה מאת מנהל מחוז ורשה, להקים אזור מגורים יהודי, שיהודי ורשה יוכלו להתגורר רק בו. על היהודים הוטל לעזוב את כל שאר חלקי העיר, כשבו זמנית הוטל על מי שאינו יהודי לעזוב את האזור המיועד לגטו. הגטו הוקף בחומות, כשמדי פעם צומצם שטחו. אורכם של גבולות הגטו היה 18 ק"מ, והוא השתרע על פני פחות מ- 3% משטח העיר כולה. גובה החומה שהקיפה אותו 3 מטרים, ומעליה נפרסה גדר תיל. מכאן החל תהליך של הצרת שטח המחיה של היהודים בגטו והרעבתם על ידי הגבלת כמות המזון, עד לפחות מ-200 קלוריות ביום.
הגטו חולק לשני חלקים מרכזיים, הגטו הגדול והגטו הקטן, כשבמעבר הורשו לעבור רק חיילי המשמר הגרמני ותושבים אריים. החל מיום 16 בנובמבר 1940 לא הורשו היהודים לצאת אל עסקיהם ומפעליהם אשר מחוץ לחומות הגטו, השערים נסגרו ועסקי היהודים נסגרו והועברו לידי הארים. על מנת לצאת מן הגטו היה צורך בקבלת רישיון מיוחד.
אחד מבתי הגטו היהודי של וורשה, מהבודדים ששרדו, ועליו תמונות הנספים (צילום: כרמית וייס)
החל מנובמבר 1941 הוטל עונש מוות על כל מי שיצא באופן לא חוקי מן הגטו. הצפיפות בגטו היתה בלתי נסבלת, הרחובות היו מוצפים בני אדם, ביניהם חולים, קבצנים וגוססים, אשר התגוללו בחוצות. החיים בגטו הוגדרו על ידי אחד מאנשי האס.אס בשם "ארגז המתים", וזאת כמובן בשל התמותה הגדולה שם. עד קיץ 1942 נספו בגטו ורשה יותר מ-100,000 יהודים. בקיץ 1942 נשלחו יהודים רבים מתושבי הגטו להשמדה, שנקראה "השילוח הגדול". באפריל-מאי 1943 פרץ המרד הגדול בגטו והגטו חוסל. המרד הסתיים בשעה שנפל מטה המורדים ביד הגרמנים ומי שכנראה היה מפקד המרד, מרדכי אנילביץ', נהרג יחד עם אחרוני הלוחמים [*].
מרד גטו ורשה הוא המרד הגדול והמשמעותי ביותר של יהודים נגד הנאצים בשואה, וככזה הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה. המורדים, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית במשך כמעט חודש תמים. מרד גטו ורשה היה גם המרד היהודי הידוע היחיד במהלך השואה, בו הצליחו המורדים לגרום לאבדות משמעותיות יחסית בקרב האויב הנאצי. למרות היותם של היהודים נחותים הן מספרית והן מבחינת כמות כלי הנשק, המרד החזיק מעמד כמעט חודש. כאשר הלחימה הסתיימה, כמעט כל הניצולים מבין יהודי הגטו נרצחו, רק מעטים בלבד הצליחו להימלט מהגטו.
_________________
[*] מקובל לחשוב שמרדכי אנילביץ' היה מפקד מרד גטו ורשה. עד היום אין מחקר מדויק על נושא זה אבל יש גרסאות אחרות, למשל שאנילביץ' היה סגן מפקד המרד. המפקד עצמו היה מארק אידלמן, שנשאר בחיים לאחר המרד, ומכיוון שהיה קומוניסט, בחר להישאר ב פולין. כנראה שמארק אידלמן הוחרם על ידי חוגים ציוניים שעלו לארץ וראו במעשה בחירתו בפולין – להישאר פולני – מעשה בגידה, וטשטשו את מעשיו.
קטעים קצרים מחומת גטו ורשה שנותרו על תילם, צפיפות בלתי נסבלת (צילום: Saifunny)
ביקור בבית יאנוש קורצ'אק
בית היתומים היהודי ב"נאש דום" ("הבית שלנו") עומד על תילו, ומשמש גם כיום בית לילדים חסרי אמצעים. הבית נמצא ברחוב קרוכמלנה 92 דאז. בחזית הבית אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק ואבן זיכרון לפיוטר זלבסקי, שהיה עובד בית היתומים ונרצח בכנסייה סמוכה בזמן המרד הפולני. על הקיר באולם המרכזי של בית היתומים מוצב צילום של קורצ'אק ומוצגת תערוכה זעירה על "השנים ההן", לפני הירצחו ביחד עם הילדים בהם טיפל.
בית היתומים נבנה בשנת 1912 ונוהל על פי דרכו המיוחדת של יאנוש קורצ'אק, שהוא שם העט של הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit ), רופא צבאי שהפך להיות מחנך. קורצ'אק האמין כי יש להתייחס בכבוד לילד ולהתחשב בדעתו. בתקופת הכיבוש הנאצי נותר הבניין מחוץ לגבולות הגטו, ולכן הועברו הילדים לרחוב כלודנה, אחר כך לרחוב שליסקה, ולבסוף לרחוב סיננה. מכאן נשלחו הילדים והצוות, ב-5 באגוסט 1942 להשמדה בטרבלינקה.
יאנוש קורצ'אק נולד בשנת 1878 למשפחה יהודית מתבוללת. זהותו היהודית התחזקה ערב עליית היטלר לשלטון (1933). קורצ'אק ביקר בארץ ישראל פעמיים (1934, 1936), ואף הוצע לו להישאר בה, אך הוא ראה חובה מצידו לשוב אל הילדים שלו. הוא נשאר עם היתומים כל מהלך מלחמת העולם השנייה, עד ליום המר בשנת 1942, שבו נשמעה דפיקה על דלת בית היתומים והוא נצטווה לצאת למסע המוות עם 200 ילדים, להם הוא סיפר שהם יוצאים לטיול.
בית יאנוש קורצ'אק והפסל בחזית הבניין, עדות לאחד הסיפורים המזעזעים בשואה (צילום: Jolanta Dyr)
תחבורה בוורשה
♦ העיר ורשה נפגעה קשות במלחמת העולם השניה ובעת שיקומה, בשנות החמישים, הורחבו רחובות רבים, אך היא עדיין סובלת מעומסי תנועה ופקקים.
♦ מערכת התחבורה היעילה של העיר מגיעה לכל מקום, והיא כוללת אוטובוסים, חשמליות ורכבת תחתית.
♦ שדה התעופה הבינלאומי של ורשה – נמל התעופה ורשה שופן (Warsaw Chopin Airport) , הנקרא על שם המלחין פרדריק שופן, ממוקם במרחק 10 ק"מ ממרכז העיר, ומומלץ להגיע אליו עם מונית. זהו שדה התעופה הגדול בפולין.
פסלו של שופן בפארק ואז'ינקי ( Łazienki) בוורשה, הפולנים גאים מאוד במלחין המפורסם שלהם (צילום: Anastazzo)
מזג האוויר בוורשה
♦ מזג האוויר של ורשה הוא מזג אוויר אירופאי טיפוסי. הטמפרטורה הממוצעת היא 17 מעלות צלזיוס (ממינוס 5 מעלות צלזיוס בינואר עד מל 30 מעלות צלזיוס ביולי).
♦ כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 680 מילימטר, כאשר החודש הגשום ביותר הוא יולי.
מלון מומלץ במרכז ורשה
מלון פולוניה פאלאס ( Hotel Polonia Palace ) הוא מלון 4 כוכבים במיקום נוח מאוד במרכז ורשה, במרחק 500 מ' מתחנת הרכבת המרכזית, קניון זלוטי טראסי וארמון התרבות והמדע. המרכז ההיסטורי של ורשה, הגן האנגלי, פארק ואז'ינקי ורחוב הקניות הראשי נמצאים במרחק הליכה (כ- 2 ק"מ). המלון מציע חדרים וסוויטות לזוגות ומשפחות, מרווחים וממוזגים, עם גישה חופשית לאינטרנט אלחוטי. במלון מרכז בריאות וספא מפנק, בר ומסעדה המגישה מנות מקומיות ובינלאומיות. ניתן לארגן הסעות מ/אל שדה התעופה.
מידע נוסף
כתבות נוספות
ורשה – ישן, חדש ומתחדש
סיור מרתק בעיר לודג'
קרקוב - הבירה הישנה שעל הוויסלה
הערים טורון וצ'יחוצ'ניק על גדות הוויסלה
ורוצלב - הפתעה נעימה על גדות האודר
גדנסק וסופוט - יפהפיות לחופי הים הבלטי
* סייעה בהכנת הכתבה: כרמית וייס
אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק בבית הקברות היהודי של ורשה (צילום: Adrian Grycuk)
כתבה על העיר ביאליסטוק
מאוזוליאום שלושת הסופרים של ספרות היידיש: ש. אנסקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון (צילום: Cezary p)
נתיב הגבורה של יהודי ורשה – קילומטר של זיכרון
מומלץ ללכת בעקבות "נתיב הגבורה", המתחיל ב כיכר המשלוחים – אומשלגפלאץ (Umschlagplatz), ומוביל לאורך 1.2 ק"מ, דרך מילא 18 (Miła 18), בו הייתה ממוקמת המפקדה של לוחמי המחתרת היהודית, עד אנדרטת רפופורט, אשר בלב הרובע היהודי. הנתיב מסומן באנדרטאות קטנות, מעין ציוני דרך, שעל כל אחת מהן רשומים שמות וארועים בנתיב הגבורה היהודי.
בכיכר המשלוחים נבנתה אנדרטה, עליה רשומים שמות יהודי ורשה שנספו בשואה. במקום עמדה תחנת הרכבת, ממנה נשלחו כ- 300,000 יהודים למחנות ההשמדה. מכאן נשלחו רוב יהודי ורשה לטרבלינקה ומיעוטם למחנות אחרים. התחנה החלה לפעול עם האקציות הראשונות בקיץ 1942. במשך עשרת ימי האקציה של ה-22 ביולי 1942 הוצאו וגורשו מן הגטו 65,000 איש, 7,000 איש נשלחו מהמקום כל יום, 100 יהודים בכל קרון. המפורסם בהם הוא יאנוש קורצ'אק, שנשלח אל המוות בטרבלינקה יחד עם תלמידיו היתומים.
הבית ברחוב מילא 18, בו שכן הבונקר הראשי של אי"ל (ארגון יהודי לוחם), אינו קיים עוד. תוך כדי הלחימה האחרונה והנואשת של מורדי גטו ורשה, הרסו אותו הנאצים עד היסוד. במקומו הוקם גן זיכרון, שבתוכו גבעה קטנה מכוסה דשא.
את דרך הגבורה מסיימת אנדרטת רפופורט ( Monument to the Ghetto Heroes), שהוקמה בלב הגטו לשעבר, ברחוב זמנהוף. היא נבנתה בידי הפסל נתן רפופורט ז"ל, והעתק מדויק שלה מצוי ב"יד ושם" בירושלים. ליד האנדרטה מתקיימת מדי שנה העצרת הממלכתית לציון יום המרד בגטו ורשה. האנדרטה עשויה ברונזה שהיתה במחסני היטלר, והיא מתארת את רוח הלחימה שפיעמה בקרב הצעירים בגטו. מאחורי האנדרטה היו ממוקמים משרדי היודנראט.
בפסל דמויות של נשים, ילדים וגברים על רקע הגטו הבוער, חלקן מייצגות את הנופלים במערכה, ואילו האחרות מתארות לחימה בגבורה ונשיאת נשק. במרכז הפסל דמותו של מנהיג המרד, מרדכי אנילביץ', האוחז בידו את הלהבה שהציתה את אש המרי. הפסל מבליט את אופיין ההרואי של הדמויות תוך האדרת הלוחם היהודי. חלקה השני של היצירה, "ההליכה אל המוות", נמצא מימין לפסל ומתאר את הגירושים ההמוניים של יהודי אירופה אל מחנות ההשמדה.
בפסל דמויות של נשים, ילדים וגברים על רקע הגטו הבוער, חלקן מייצגות את הנופלים במערכה, ואילו האחרות מתארות לחימה בגבורה ונשיאת נשק. במרכז הפסל דמותו של מנהיג המרד, מרדכי אנילביץ', האוחז בידו את הלהבה שהציתה את אש המרי. הפסל מבליט את אופיין ההרואי של הדמויות תוך האדרת הלוחם היהודי. חלקה השני של היצירה, "ההליכה אל המוות", נמצא מימין לפסל ומתאר את הגירושים ההמוניים של יהודי אירופה אל מחנות ההשמדה.