סיור בעקבות כלב הדינגו באוסטרליה
מאת: פרץ גלעדי

נסעתי ללמוד כיצד מתמודדים החקלאים והחוקרים עם הבעיות הללו, שמזכירות בעיות הקיימות גם בארצנו, שהטרידו אותי במסגרת עבודתי כפקח רשות שמורות הטבע והגנים. בכתבה מתוארות הדילמות והמחקר שמובילה ד"ר אריאן וולך, חוקרת ישראלית מאוניברסיטת סידני (UTS).

הדינגו, כלב הבר של אוסטרליה (צילום: CC Newretreads)


מפת אוסטרליה עם היעדים המוזכרים בכתבה
(להגדלה לחצו על הפינה העליונה)

---

---

בסך הכול, מצבה של אוסטרליה לא רע בכלל: כ-27 מיליון תושבים חיים בה על כ- 30% מהיבשת שגודלה עולה על 7.5 מיליון קמ"ר. כ- 70% מהשטח הוא מדבר צחיח או חצי מדברי, שכמעט שלא חיים עליו בני אדם. היבשת מתוחמת בקו חוף באורך של כ-26 אלף ק"מ. רוב התושבים מרוכזים בקו החוף המזרחי שבין הערים בריזביין (Brisbane) ומלבורן (Melbourne). האבטלה נמוכה וההכנסה השבועית הממוצעת לעובד היא 1,200 דולר אוסטרלי. כ- 2% בלבד מקרקעות היבשת מצליחות לספק כ- 95% מהתוצרת החקלאית. זו היא מדינה רב-תרבותית, שכ- 25% מתושביה אינם ילידי היבשת.

באוסטרליה קיימים מעל 500 פארקים לאומיים, ובהם כל מה שנעלה על הדעת: יערות גשם, דיונות, הרים, רצועות חוף, שמורות ימיות, שטחים פתוחים ("אאוטבק") וכו'. בשמורות ובפארקים אלו מתקיימים כ- 268 מיני יונקים, 15,638 מיני צומח עילאי, 740 מיני עופות ו- 795 מיני זוחלים. 
 
ההתפתחות האבולוציונית ביבשת הייתה שונה ממקומות אחרים בעולם, בזכות הבידוד שבו הייתה שרויה, אולם הכול השתנה מן הקצה אל הקצה כאשר הגיע האדם הלבן לאוסטרליה בשנת 1778. הוא הביא עימו בעלי חיים ביתיים, כמו חתולים, שועלים, ארנבות, עיזים, גמלים וכו', שבמהלך השנים ברחו לטבע ו"התפראו" לגמרי. זה גרם לפגיעה קשה בחיות הבר, ומיני יונקים ועופות אנדמיים – נכחדו. נוסיף על זה את ניצול יתר של משאבי המים המועטים שקיימים – לצורכי חקלאות, כריתת יערות גשם מאסיבית ופגיעה באוכלוסייה המקומית, וקיבלנו מערכת יחסים בעייתית בין שליטיה החדשים של היבשת לבין הטבע הוותיק שבה.
כתבה על יעדי טיול בסביבת סידני  |  כתבה על הפארק הלאומי בלו מאונטיינס

שטחים עצומים באוסטרליה בלתי מיושבים ומהווים סביבת מחייה עבור מגוון ביולוגי רחב.
בתמונה – נופי הפארק הלאומי בלו מאונטיינס (צילום: פרץ גלעדי)
 

מעבר לשינויים הרבים שמתרחשים באוסטרליה, מתקיים בה מעל ל- 5,000 שנה טורף-העל היבשתי שהובא על ידי האדם – הדינגו (Dingo), ששייך למשפחת הכלביים. התנהגותו החברתית בטבע מזכירה את זו של הזאב: בחודשים מאי-יוני ממליטה נקבת הדינגו שגר של 4-6 גורים, זוג האלפא שולט בלהקה ומתרבה והשאר עוזרים בהבאת מזון לגורים ובהגנה עליהם. בטבע הוא ניזון מיונקים קטנים, ציפורים, ביצים וזוחלים, אך אם יש חווה בסביבה – גם כבשה, עגלה, פרה חולה וכל חיית בית שנקרית לדרכו תתקבלנה אצלו בברכה.

על שום דמיונו לכלב הוא מכונה על ידי החוואים: "כלב בר", ונתפס על ידם ככלב משוטט המסב נזקים למשק ויש להשמידו. תפוצתו באוסטרליה באלפים רבים, מצבו יציב והוא מוגן בחלק מהיבשת על פי חוק, אולם "טורף" חזק ממנו מנסה לפגוע בו בכל דרך אפשרית – זהו האדם.

טורף העל של אוסטרליה (צילום: CC Gabriela Dominguez)

 

האדם חי על שטחיה הנרחבים של אוסטרליה, מגדל בקר וצאן בחוות רבות על אדמתה ומנצל את משאבי הטבע שלה לצרכיו. בגלל העשב הדליל והמשקעים המועטים, שטחי המרעה של החוות עצומים. חוואי ממוצע מגדל כ- 1,500 כבשים ופרות, על שטחי מרעה שמחולקים לחלקות מגודרות בנות 1,000 קמ"ר כל אחת. החוואים אינם מאכילים במזון מעובד את העדר, ולכן הם זקוקים לשטח גדול מאוד כדי להשביע את רעבונו. קשה לעקוב אחר עדר שמפוזר על אלפי קמ"ר, ולכן ברוב ימות השנה לחוואי כמעט שאין שליטה על צאן מרעיתו. פעמיים בשנה הוא אוסף את העדר בעזרת כלבי שמירה לסימון העגלים ו"ספירת מלאי", לחיסונים, למכירה וכו'. כאשר החוואים נוכחים לדעת שחסרים להם עגלות או טלאים, הם מייד מפנים זעמם לכיוון החשוד המיידי – הדינגו, גם אם לרוב קשה מאוד להוכיח את אשמתו.

 
אז מה עושה חוואי שרוצה לשמור על העדר המפרנס אותו, מפני "פגעי הדינגו"? הוא יורה, מרעיל ופוגע בכל מקום בשטחי המרעה, מבלי לתת את הדעת על ההשלכות הנגרמות לסביבה. כל חוואי שמכבד את עצמו מסתובב חמוש ברובה טעון עם טלסקופ, שנמצא כל הזמן בכוננות ירי ברכב השטח שלו. כשהוא נתקל בדינגו משוטט – הוא לא מהסס ויורה בו למוות. בחלק מהמדינות ההרג חוקי ובחלקן החוואי אפילו ירוויח כ-100 דולר אוסטרלי לכל גופה. באזורים שבהם הירי אסור – האכיפה רופפת.
כתבה על המאמצים להצלת השד הטסמני

הדינגו והסכנה הכי גדולה לקיומו (צילומים: ד"ר אריאן וולך, פרץ גלעדי)
 

אמצעי נוסף לפגיעה בדינגו הוא הרעלה. ברוב מדינות המערב, כולל ישראל, השימוש ברעלים מסוימים שמסוכנים מאוד לאדם ולסביבה – אסור. אחד מסוגי הרעלים האלו הוא רעל שנקרא 1080, המכיל את החומר הפעיל פלואורואצטט (Fluoroacetate). הרעל במקור מיועד לטיפול נגד נברנים ועכברים, ולפני שנים רבות השתמשו בו גם חקלאים בארץ כדי להתמודד עם טורפים, צבאים וחזירים.

כיום באוסטרליה, חוואי שמעוניין לפגוע בדינגו יכול לקנות את הרעל הקטלני ולהשתמש בו באופן חופשי, ללא כל ידע או הכשרה לשימוש. הוא פשוט לוקח בשר קנגורו ומזריק לתוכו את הרעל, או מטמין קפסולות רעל בפיתיון, שניתז לפיו של הדינגו שניגש לטעום והורג אותו. את הפתיון הוא מניח סמוך למקווי המים, מציב שלטי אזהרה בכניסה לחלקה ועושה כל זאת מבלי לקחת בחשבון את הנזקים שרעל זה יכול להסב לסביבה ולבעלי חיים אחרים, מלבד הדינגו. 

השטחים המורעלים משולטים ומתוחמים. חבל שכלבי הדינגו לא יודעים לקרוא... (צילום: פרץ גלעדי)

 

ד"ר אריאן וולך (Arian Wallach) חוקרת בשטח הצחיח למחצה של מדינת ניו סאות' וויילס, בדרום-מזרח היבשת, בה נמצאות הערים המרכזיות סידני (Sydney) וקנברה (Canberra) הבירה. היא מנסה לבסס תפיסת עולם חדשה, לפיה במקום לפגוע צריך להגן על העדר מפני הדינגו בכל האמצעים שרק ניתן, מפני שמחקרים באוסטרליה ובאפריקה מראים שהאיום הקיומי על הטורפים, שמושג באמצעות ירי ורעל, מפרק את המבנה החברתי שלהם וגורם באופן אבסורדי לעלייה במקרי הטריפות. למעשה, מחקרים דומים בארץ תומכים בטענתה: הירי שהיה נהוג בעבר, בזאבים ובתנים, לא צמצם את הטריפות אלא רק טיפול באמצעים אחרים.

את עבודתה של וולך וחבריה אפשר לתמצת במילה אחת – חמלה. מטרתה הסופית היא להפסיק כל פגיעה בכל חיית בר באשר היא, גם אם איננה נתונה בסכנת הכחדה, ולאפשר גם לחיות ה"מזיקות" למשק להתקיים ללא סכנת חיים תמידית, במסגרת החברתית הנכונה לה. רעיונות אלה מקורם בשדה מחקר אקדמי גלובלי, שאותו מוביל המרכז לשמירת טבע עם חמלה (Center for Compassionate Conservation) שבאוניברסיטת סידני. מרכזים דומים קיימים גם בתל אביב ובחיפה.
כתבה על העיר סידני

גם לחיות ה"מזיקות" מגיע להתקיים, במסגרת מאוזנת, ממנה כולם מרוויחים (צילום: פרץ גלעדי)
 

אז מה בעצם עשיתי עם אריאן ועמיתיה כדי להצדיק ולקדם את הרעיון? יצאנו לשטח למספר ימים, כדי ללמוד על חייו של הדינגו. אריאן חוקרת את היחסים וההתנהגות של הטורפים, כפרטים בודדים וכחברה. היא מנסה לבדוק כיצד משפיעים הירי וההרעלות על התנהגות הדינגו. כך, למשל, לטענתה – נקבת הדינגו שנתונה תחת איום ירי תמליט כבר בגיל שנה, לעומת גיל שלוש (או לעולם לא) במצב טבעי. בנוסף, גם מספר הגורים יהיה שונה בין המלטה באזור מופרע להמלטה באזור בלתי מופרע.

במהלך המחקר ארוך הטווח שלה, היא יוצרת קשר עם חוואים שמעוניינים לשתף פעולה ומורה להם שלא לשנות את מנהגיהם במשך שנה. בזמן זה היא אוספת נתונים ומידע על השטח המופרע (צומח, נוכחות בעלי חיים כמו קנגורו ושועלים). כעבור שנה היא מראה לחוואים שניסיונותיהם "לחסל" את הדינגו רק העלו את מקרי הטריפה. במחקר ארוך יותר (5-10 שנים) היא תאסוף גם מידע על נתוני הבסיס של המים, הקרקע, התנהגות אוכלוסיות בשטח ותראה כיצד ההרעלה פוגעת באיכותם.
כתבה על טסמניה - ארץ רדופת שדים
 

כשמכניסים את כלבי הדינגו ללחץ תמידי ואיום קיומי, הם רק טורפים יותר (צילום: ד"ר אריאן וולך)

---

---

לטוס 22 שעות כדי לקחת חלק במחקר שכזה, טוען אותך בהתרגשות רבה ובתחושה של שליחות. לאחר הנחיתה בסידני נסענו כ- 800 ק"מ צפון-מזרחית לסידני, לאזור העיירה קובר (Cobar). כאן, על שטח של כ-3,500 קמ"ר, רועות כבשים ופרות השייכות למספר חוות. בשלב הראשון, אריאן ועמיתיה נפגשו עם מספר חוואים ושכנעו אותם לשתף פעולה במחקר. במקביל, נסענו למספר מקומות ובכל פעם עצרנו וסרקנו רגלית את השטח, בעיקר סמוך לגופי המים. ההנחה הייתה שאם יש דינגו באזור – נמצא עקבות או גללים, שבעזרתם הם מסמנים טריטוריה. חיפשנו גם פגרים או שלדים טריים של בעלי חיים שאולי נטרפו על ידי הדינגו.

באזורים שבהם מצאנו גללי קנגורו, גללי חזירים וחפירות של ארנבות, כמו גם צמחייה נמוכה (שמעידה על כך שיש בשטח מספיק אוכלי עשב רעבים), ידענו שלא נמצא דינגו. התמזל מזלנו להגיע לאזור חוות פיין רידג' (Pine Ridge), לאחר שלושה אירועי גשם צמודים שהורידו כ- 120 מ"מ – כמעט מחצית מהמשקעים שיורדים פה בשנה. אי לכך הרכבים התקשו בנסיעה ורוב העבודה נעשתה ברגל (לשמחתי!). הבוץ הרב הקשה על איתור העקבות, אבל במקומות שבהם היה מעט בוץ יכולנו לזהות עקבות שועלים, קנגורו וארנבות. מצאנו גם המוני קיני נמלים בצבע האדמה החומה, שאת דפנותיהם ריפדו גללי קנגורו. אפילו גומות של קיפודן הנמלים המטיל ביצים בקרקע נמצאו בשטח. מדי פעם נמלטו מפנינו קבוצות של עיזי בר בגוונים שונים, חזירי בר גדולים ובעיקר קנגורו. השטח צחיח אבל שוקק חיים ופעילות בעלי חיים בכל מקום.

ואז, באחד מגופי המים המלאכותיים מצאנו כעשרה שלדים של קנגורו, חלקם טריים, וזיהינו גם מעברים של בעל חיים מתחת לגדר – טביעת לסתו של הדינגו. במקומות אלו הצבנו מצלמות. ידענו שהריח ימשוך פרטים נוספים למקום למרות שלא נותר כמעט בשר על השלד. המצלמות הוצבו על הגדר או על גזעי עצים, בגובה ובכיוון שאמורים לצלם את כל מי שיתקרב לשאריות הפגר.
כתבות על טיולים נוספים בעקבות בעלי חיים

למעלה: מאגר מים סביבו פוזרו פתיונות מורעלים; שאריות של קנגורו, עדות לנוכחות דינגו
למטה: מאורה של כלבי דינגו וטביעת רגל של שועל 

(צילום המאורה: ד"ר אריאן וולך, יתר הצילומים: פרץ גלעדי) 

 

זוהי לדעתי מהות הנושא כולו. אם החקלאי לא יקבל פתרון סביר להגנה על העדר מפני הדינגו, הוא ימשיך להבהיל ולחסל אותו. הפתרונות שמציעים היום החוקרים לימדו אותי שבעצם אותה הבעיה ואותם האמצעים קיימים כמעט בכל העולם, כולל בארצנו. בין הפתרונות, לחוואים מוצע לרכז את ההמלטות בחלקות מסוימות, לגדר היטב את השטחים, להשתמש בכלבי הגנה, להשתמש באורות שונים ומנצנצים, ברמקולים ועוד.

ההצלחה במניעת טריפות תלויה בעיקר בחקלאי עצמו – בכמות האמצעים והמאמצים שהוא משקיע, ובעיקר ברצון שלו למנוע פגיעה בטבע. היתרון היחסי שלנו בישראל על החוואים באוסטרליה הוא ששטחי המרעה שלנו קטנים עשרות מונים. הגודל כאן כן קובע, והשליטה בעדר הרבה יותר אינטנסיבית בישראל לעומת אוסטרליה.

כל האמצעים הללו וחיפוש ובדיקת אמצעים נוספים למניעת טריפות, ממומנים על ידי הממשלה דרך ארגון פרטי בשם גרין קולר (Green Collar), שהצטרף למאמץ העולמי לשיפור איכות החיים על כדור הארץ, באמצעות צמצום הזיהום. מאחר שהתשלום עבור האמצעים האלטרנטיביים לא יוצא מכיסו – החקלאי צריך "רק" לשתף פעולה, ולקחת נשימה ארוכה.

פסטורליה במרעה אוסטרלי – ממלא את הלב בתקווה ואופטימיות (צילום: CC LBM1948)

טיול לאורך חופי מערב אוסטרליה