www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

סרייבו - שיעור בטיהור אתני


סרייבו - שיעור בטיהור אתני
מאת: אורי אבנרי


"אספתי בידי את חלקי הגופות של שני ילדי. איזו אמא צריכה לעשות את זה? פגז אחד של התוקפנים ריסק אותם. תוך שנייה נהרסו חיי לתמיד." האישה דיברה בשקט. בנה השלישי, כבן 8, עמד לידה וניגב מדי פעם את הדמעות מפניה. אישה מטופחת, שיערה אסוף במטפחת ורודה, לבושה היטב, מאופקת אך חדורה שנאה עצורה ל"תוקפנים" שגרמו לאסונה - הסרבים. זר פרחים גדול ותצלומי ילדים בפתח הבית הזכירו שזה היה יום-השנה לאסונה. זה קרה לפני 15 שנה - ביום הראשון של המצור על סרייבו.


 

מהרגע שבו נחתנו - רחל ואני - בעיר, ביוני 2006, אחזה בנו סרייבו והטילה אותנו למערבולת של רגשות, שלא הרפתה מאיתנו לרגע. בסרייבו פשוט אי-אפשר להיות אדישים. אבן מקיר תזעק, פשוטו כמשמעו - קירות מנוקבים בכדורים, חורבות שהיו פעם בתים, אנשים שיש להם סיפורים מסמרי-שער שכאילו קרו אתמול. עיר מושכת-לב וקורעת-לב.

 

האנשים בבוסניה והרצגובינה

האם שאספה בידיה את שרידי הגופות של שני בניה הקטנים, ולידה הבן השלישי, שנולד אחרי המלחמה (צילום: רחל אבנרי)

 

יופייה היה לה לאסון

במשך ארבע שנים תמימות, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, הייתה סרייבו נתונה במצור. קשה להאמין - אבל זה קרה בסוף המאה ה- 20. עיר הבירה של מדינה אירופית, מכותרת מכל הצדדים, מוכה, מורעבת, מופגזת, מעונה - ואירופה כולה עמדה מנגד.

 

בירת בוסניה והרצגובינה היא עיר יפהפייה - ודווקא יופייה היה לה לאסון.

 

סרייבו - הרים סביב לה. היא שוכנת בעמק, מוקפת בגבעות גבוהות מכל עבר. גבעות ירוקות, מיוערות, או גבעות מנוקדות בצפיפות בגגות רעפים אדומים. כמעט אין מקום בעיר שאין רואים ממנו את הגבעות. בזה יופייה. אבל מכיוון שראשי כל הגבעות האלה ומורדותיהן נתפסו על-ידי הצבא הסרבי שצר על העיר - לא היה כמעט מקום בעיר שבו לא היו התושבים חשופים לצלפים. לא יום, לא שבוע, לא חודש. ארבע שנים תמימות.

 

סרייבו היא עיר של קברים - עשרות בתי-קברות פזורים בתוך העיר, קטנים, גדולים וגדולים מאוד. אלפי מצבות מסמאות בלובנן, אחידות לרוב בצורתן ובכיתוב קצר, וזרי פרחים רעננים לרגליהן. 12 אלף מתושבי העיר נספו במצור ונקברו בה, 1,500 מהם ילדים מתחת לגיל 14. העיר כולה חיה עדיין בטראומה.

 

ולמרות כל זאת העיר סואנת. התנועה צפופה, המכוניות ישנות ומרעישות, הכבישים והמדרכות מטולאים ומצולקים. העיר משתדלת להתאושש: רבים מהבתים המרובעים, שכמו יצאו מציורי ילדים, נצבעו בצבעים עזים ככתום-חימר, ירוק וחרדל, וביניהם שפע של עצי-פרי וגינות קטנות עם שיחי ורדים ענקיים.

 

באמצע העיר ניצב ארמון תורכי, שנבנה בשעתו דווקא על-ידי השלטון האוסטרי. שכנה בו הספרייה העירונית, מהחשובות בעולם. היא נשרפה כליל במלחמה. מאחורי החזית המפוארת - הכול שרוף. אבל השיפוץ בעיצומו.

 

 

 בית-קברות מוסלמי במרכז סרייבו, בוסניה והרצגובינה

 בית-קברות מוסלמי במרכז סרייבו. מאחור: אחת הגבעות המקיפות את העיר, מהן צלפו הסרבים  (צילום: רחל אבנרי)


אירופה: בלקן




 

תזכורת ממלחמות תש"ח

גנרל בדימוס, אפור-שיער וחרוץ פנים שזופים, הראה לנו את אתרי הקרבות והסביר לנו את מהלך המצור. הרגשתי כאילו הייתי שם בעצמי. כול מילה שלו הזכירה לי את החוויות שלי במלחמת תש"ח. הצבא המאולתר, ההרגשה של "אין ברירה", האמונה שאם נפסיד בקרב יטבחו אותנו ואת משפחותינו, המחסור בנשק, ההרגשה של "מעטים מול רבים", פריצת המצור על עיר (ירושלים היהודית), טשטוש הגבולות בין חיילים ואזרחיים.

 

בשעתו עקבתי אחרי המלחמה בבוסניה מתוך הרגשה שהיא דומה מאוד למלחמה שלנו. היא הייתה מלחמה אתנית, מלחמה שבה הופעל מה שנקרא מאז "טיהור אתני".

 

הוזמנתי לסרייבו כדי להרצות על נושא זה בדיוק, במסגרת ועידה בינלאומית של הארגון "אגורה חדשה", שמרכזו בפולין ומטרתו היא לקבץ הוגי-דעות מארצות שונות כדי לדון בעתיד העולם (ביוון העתיקה הייתה ה"אגורה" כיכר-השוק, בה נאסף הציבור כדי לדון בענייני העיר).

 

"מלחמה אתנית", לפי תפיסתי, שונה מכל מלחמה אחרת. מלחמה "רגילה" מתנהלת בין מדינות, לרוב בגלל ריב על חבל-ארץ המצוי ביניהן. כך לחמו גרמנים בצרפתים מאות בשנים על חבל אלזאס. ואילו מלחמה אתנית היא מלחמה בין עמים על ארץ, שכל אחד מהם רואה בה את מולדתו. במלחמה כזאת שואף כל צד לא רק לכבוש את מירב השטחים, אלא גם - ובעיקר - לסלק מהם את בני העם האחר. משום כך היא תמיד אכזרית במיוחד.

 

מלחמת תש"ח הייתה מלחמה אתנית בין יהודים וערבים. כל אחד משני הצדדים האמין שכל הארץ שייכת לו. מחצית בני העם הפלסטיני גורשו בה מבתיהם ומאדמתם, חלקם על-ידי אירועי המלחמה, חלקם על-ידי מדיניות מכוונת. למען הצדק ההיסטורי, יש להזכיר שגם בשטחים (המעטים אמנם) שנכבשו על-ידי הערבים, לא נותרו יהודים.

 

מלחמת בוסניה הייתה דומה - אלא שבמקום שני צדדים, כמו אצלנו, היו שם שלושה: בוסניאקים (המוסלמים), סרבים (נוצרים אורתודוכסים) וקרואטים (נוצרים קתוליים). כל אחד מהשלושה לחם בשני האחרים. המלחמה הייתה רצופה במעשי טבח נוראים. "איכרים החורשים את אדמתם מגלים בכל פעם קברים המוניים חדשים," אמר לנו בוסניאקי בעצב.

 


הגשר העתיק המשוחזר של מוסטר, בוסניה והרצגובינה
הגשר העתיק המשוחזר של מוסטר - הגשר המקורי נהרס על-ידי הקרואטים שצרו על העיר
(צילום: רחל אבנרי)

 

כולם התחתנו עם כולם

כמו שהיה אצלנו לפני תש"ח, חיו האוכלוסיות השונות בבוסניה בערבוביה. הערים היו מעורבות (כמו חיפה וירושלים), הכפרים שכנו זה ליד זה - כפרים שבהם מזדקרים צריחי המסגדים, כפרים שבהם מתנשאים מגדלי הכנסיות הקתוליות וכפרים שבהם נראות כיפות הכנסיות האורתודוכסיות.

 

לכן היה מקובל לחשוב, לפני המלחמה, כי "בסרייבו זה לא יכול לקרות". הסרבים והקרואטים אמנם שחטו קודם לכן אלה את אלה בשאר מדינות יוגוסלביה המתפרקת. אבל בבוסניה? הרי בבוסניה כולם התחתנו עם כולם. הרי בבוסניה אין כמעט אדם שבעורקיו לא זורם הדם של כל שלושת העמים. בערים הם גרו דלת מול דלת.

 

בסרייבו היה - ועדיין יש - רוב גדול של תושבים מוסלמים, לצד מיעוטים של קרואטים, סרבים ויהודים (לפי סדר זה). הגנרל שהסביר לנו את הקרבות, איוון דיבליאק, שהיה סגן מפקד הצבא הבוסני, הוא סרבי. הוא נטש את הצבא היוגוסלבי (הסרבי) כדי להגן על סרייבו.

 

הצלם שצילם אותי למען שבועון מקומי התקשה להסביר את אילן-היוחסין שלו. סבא אחד, מוסלמי, נשא אישה קרואטית. הסב השני היה חצי סרבי וחצי מונטנגרי, והסבתא הייתה מוסלמית. "כולנו צריכים לחיות ביחד," חזר ואמר, "הרי כולנו דומים זה לזה."

 

ואכן - זהו ההבדל הגדול בין המלחמה שלנו ומלחמת בוסניה. שם, כל שלושת הצדדים, שטבחו זה בזה בחשק רב, מדברים את אותה שפה. שלושתם צאצאים של אותם השבטים הסלאביים, שכבשו את הארץ במאה השביעית. אי-אפשר להבחין ברחוב בין מוסלמי, קרואטי וסרבי.

 

­

סרייבו והגבעות המקיפות אותה


סרייבו והגבעות המקיפות אותה   (צילום: רחל אבנרי)
 



בכל אשמים הפוליטיקאים

סרייבו הייתה ונשארה, למרות הכול - דוגמה לסובלנות. על דונם אחד במרכז העיר שוכנים זה בצד זה מסגד, כנסיה קתולית, כנסייה אורתודוכסית ובית-כנסת. קשה להאמין שרק לפני 10 שנים הייתה בארץ הזאת מלחמת-אחים נוראה.

 

"אני לא ישן בלילות," אמר לנו הטבח המוסלמי באחת המסעדות. "כל לילה חוזרים אלי המראות. אני רוצה לשכוח, ולא יכול". כצעיר בן 18 גויס הבחור גבה-הקומה והשרירי לצבא של יוגוסלביה המאוחדת של אז, בו שלטו הסרבים. עם פרוץ המלחמה בין סרביה וקרואטיה, הוא צורף ליחידה מיוחדת ונשלח לווקובאר (Vukovar), שם ערכו הסרבים טבח נורא בקרואטים. "קצרנו אותם, עשרות, מאות, גברים, נשים וילדים. גם אני. לא הייתה לי ברירה. מי שלא ירה, נורה בעורף על-ידי המפקדים. בסוף גנבתי משאית עם נשק וערקתי. תפסו אותי וישבתי חצי שנה בכלא. זה היה קשה, קשה מאוד. ברחתי אל הקרואטים, הייתי ביחידה מיוחדת שלהם, עד שהצלחתי לערוק ולחזור לסרייבו. עכשיו אני גר עם אבא ואמא שלי. אני רוצה לפתוח פונדק משלי, להקים משפחה, ולעזאזל עם כולם."

 

אחרי רגע הוסיף: ”בכל אשמים הפוליטיקאים. אילו הייתי אלוהים, הייתי הורג את כולם!"

 

 האנשים בבוסניה והרצגובינה
סמל הסובלנות: מוסלמים משחקים שחמט בלב סרייבו, מתחת לכנסיה אורתודוכסית (סרבית).
בקרבת מקום: מיסגד, כנסיה קתולית (קרואטית) ובית-כנסת.    (צילום: רחל אבנרי)

 





 

מוסלמים בלונדינים

בפתח חנות במדרחוב של סרייבו ראיתי חולצת-טי תלויה ועליה כתובת אנגלית: "אני מוסלמי. אל תיכנס לפאניקה!"

 

לנו, כישראלים, קשה לתפוס שכמעט כל האנשים ברחוב הם מוסלמים. הם לא דומים למוסלמים שאנחנו מכירים בארץ. הם אירופים בהירי-עור. כמעט כל הילדים בלונדים. על אלפי הקברים, מעל לשם הנפטר ותאריכי לידה ומוות, רשומה מילה ערבית אחת - "פתאחה", תפילת-הקדיש המוסלמית, אך חוץ מהמופתי הגדול, שהיה שכני בדיון ציבורי, לא פגשתי באיש היודע ערבית. גם לא ראיתי איש המעשן נרגילה, אפילו לא ליד עשרות המסגדים בעיר.

 

אותו מופתי גדול שמע רק במעורפל שהמופתי הגדול של ירושלים ביקר בסרייבו במלחמת-העולם השניה. "אה, מה שמו, החוסייני הזה", אמר בביטול. לעומת זאת זוכרים כאן שיאסר ערפאת נפגש עם המנהיג הנערץ של הבוסניאקים, אליה עיזתבקוביץ. כשדיברו על הצעות-השלום שריחפו אז בחלל, נתן לו ערפאת עצה פשוטה: "קח מה שאתה יכול לקבל!"
 
נשים ספורות חובשות מטפחות-ראש ממשי צבעוני, המכסות את שערן. די מוזר לראות בנות כאלה, בכיסויי-ראש צבעוניים ובשמלות אלגנטיות, מטאטאות-ריצפה, יושבות בבתי-הקפה עם חברות ומעשנות סיגריות. הן גם מטיילות בקבוצות מעורבות עם בנות גלויות-ראש, בג'ינסים הדוקים וחולצות-טי, ולא נראה שיש בעיה.
 
חיילים אוסטרים מהכוח הבינלאומי ליד גשר מוסטר
חיילים אוסטרים מהכוח הבינלאומי ליד גשר מוסטר     (צילום: רחל אבנרי)

 

עורק החיים של העיר

הרבה חנויות בשוק מוכרות אמנות מקומית - תרמילי פגזים המשמשים כאגרטלים או מטחנות מלח/פלפל, תרמילי כדורים שהפכו לעטים. בכל מקום מוכרים תמונות של יוסיפ ברוז' טיטו, שרבים מתגעגעים אליו מפני שכל עוד חי שמר על השלום בין עמי יוגוסלביה.

 

אבל המקום הכי מעניין בשבילי בעיר הוא המנהרה. היא מסבירה איך החזיקה העיר מעמד במשך ארבע שנים נוראות של מצור, מבלי שימותו בה מרעב ומחוסר תרופות, או ייכנעו בגלל חוסר תחמושת. כמו שאנחנו פרצנו את דרך-בורמה לירושלים הנצורה, כך חפרו הבוסניאקים מנהרה, שחיברה את העיר הנצורה עם השטח המוסלמי בחוץ, מתחת לעמדות הסרביות. תמורת חמישה מארקים בוסניים (שניים וחצי אירו) אפשר להיכנס: גובהה מטר ושישים, רוחבה מטר. דרך המחילה הזאת הוכנסו לעיר, בחצי זחילה, מזון, תרופות ותחמושת, והוצאו ממנה הפצועים.

 

עכשיו המנהרה משמשת כמוזיאון, גאוות העיר. אולי יבוא יום והמנהרות ברפיח ישמשו למטרה דומה.

  

 

המנהרה שהצילה את סרייבו בימי המצור

המנהרה שהצילה את סרייבו בימי המצור    (צילום: רחל אבנרי)

 

לזכור את המלחמה

אחד הסמלים הלאומיים של בוסניה הוא הגשר הישן (Stari Most) של מוסטר, מרחק שעתיים נסיעה באוטובוס מהבירה. הטורקים, ששלטו בבוסניה במשך 400 שנה והזכורים בה לטובה, בנו שם מעל לנהר גשר אדיר-ממדים בעל צורה קמורה מיוחדת, שהחזיק מעמד במשך כל מאות השנים, חרף כל המלחמות. אך באותה מלחמה ארורה, כאשר צרו הקרואטים על מוסטר, הם הרסו את הגשר במתכוון.

 

אחרי המלחמה נבנה הגשר מחדש, בדיוק במתכונת הגשר ההרוס, במימון אירופי. אך המעשה הברברי הזה עדיין בוער בלבו של כל בוסניאק. "אל תשכחו את 1993" דורשת כתובת חקוקה בלוח אבן.

 

כשביקרנו שם, בלב העיר העתיקה המקסימה, הסתובבו על הגשר חיילי הכוח הבינלאומי, השומר על השלום בבוסניה. הסתכלתי בתגי החיילים ולא יכולתי להתאפק מלצחוק. הם היו חיילים אוסטריים.

ב-28 ביוני 1914 רצח לאומן סרבי בשם גברילו פרינציפ את יורש-העצר האוסטרי ברחוב הראשי של סרייבו, כדי לגרש את השליטים האוסטרים שבאו במקום הטורקים. מעשה זה גרם במישרין למלחמת-העולם הראשונה, ששינתה את פני העולם.

 

עכשיו, כעבור 92 שנה, חזרו החיילים האוסטרים לבוסניה, והתושבים מרוצים מנוכחותם בארצם. אמנם, רבים מתושבי בוסניה מאמינים שלא תיתכן מלחמה נוספת: "זה לא יכול לקרות שוב. למדנו לקח!".

אולם צעירה בת 20, הסוחבת עמה את הטראומה של המצור, אמרה לנו: "אם יסתלקו החיילים הבינלאומיים, שלא יהיה לכם ספק - הכול יתחיל מחדש!"

 

יתכן מאוד שהמלחמה האתנית בבוסניה, כמו המלחמה בארצנו, עדיין לא הסתיימה.

   

אבן זכרון ליד גשר מוסטר שנהרס באותה מלחמה

"אל תשכחו את 93", אבן זכרון ליד גשר מוסטר שנהרס באותה מלחמה  (צילום: רחל אבנרי)  

 

מידע נוסף
בתי מלון בסרייבו
בתי מלון בבוסניה והרצגובינה - השוואת מחירים והזמנות

כתבות נוספותעל סרייבו
טעמים וטעימות מסרייבו
סרייבו - ירושלים של אירופה
בין מוסטר לסרייבו

 

אודות הכותב:
אוּרי אבנרי, עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי יליד גרמניה, חבר כנסת לשעבר, פעיל פוליטי המזוהה עם השמאל בישראל.
 

 

 

 









מספר צפיות: 9216
3039