מיאנמר בעיניים שלי – הכול אחרת
מאת: יפה כפיר

על מה ששונה ולא מוכר, לפעמים מוזר ולפעמים צובט את הלב. על מה שמוזר בעיניי, אבל – אולי אני המוזרה? לכל מקום אליו פניתי – אני במוקד המבטים: כמו זרקורים מופנים אליי. במסעדה, בשוק, המבטים עוקבים ומלווים אותי בכל פינה. אני המוזרה, האקזוטית, הלבנה הגדולה מכולם, עמוסה במצלמה גדולה ותיק, מעוררת סקרנות. אין בי פחד. רק אי נוחות מסוימת.

סיפורה של אישה מערבית המטיילת לבדה במיאנמר (בורמה), הוא סיפורו של טיול עם תקשורת בעייתית והיגיינה ירודה, אך בעיקר סיפורם של אנשי מיאנמר שקשה שלא להתאהב בהם.

קרם פנים בורמזי אופייני, עשוי אבקת קליפת עץ (צילום: יפה כפיר)

אוטובוס לילה

18 שעות באוטובוס, רובן בחשכה: הדרך עמוסה באופנים, עגלות ואנשים, והצופר עובד בלי הרף... בהכרה מלאה בחרתי שלא לטוס אלא לנסוע באוטובוס מקומי, 18 שעות מהעיר יאנגון לאגם אינלה. שעות להיות הלבנה היחידה באוטובוס, כשאף אחד אינו דובר שפה אחרת מלבד המקומית. חשבתי שאם התושבים המקומיים עושים את זה - גם אני רוצה. לנסוע אתם בתחבורה מקומית, על מנת להרגיש את החיים.

בעיקר הרגשתי את השקט של המיאנמרים – הוא מהדהד לי באוזניים: באוטובוס משפחות עם ילדים – ואין ציוץ או בכי, ילדים שקטים, לא בוכים. מוזר. לידי אבא ובן צעיר. 18 שעות לא שמעתי את קולם. אוטובוס לעניים עם סרט לעשירים: אוטובוס של עניים נוסע בדרכי עפר, רחוק מכל מקום, שדות של אורז ובקתות דלות ככל שדל יכול להיות – ובתוכו קהל מיאנמרי בוהה בסרט אמריקאי – הריסון פורד באנגלית וכתוביות אנגלית.

אני תוהה – מה הטעם? היושבים באוטובוס מרותקים למסך. איש כאן לא דובר אנגלית, מלבד נזיר עגול פנים שיודע להגיד עשרים מלים ולחייך. גם הנזיר צופה במציאות אמריקאית אלימה, בארץ בה ויפאסאנה נמכרת לצעירי המערב: "כאן יש ויפאסאנה עם שם ומוניטין טובים" – כך אמר לי יובל, צעיר ממושב בן עמי, איתו אכלנו ארוחת בוקר ביאנגון. וגם צעיר צ'כי חייכן שירד לדרום מיאנמר למדיטציה בת שישה חדשים. והמיאנמרים, כך נדמה, נוטים יותר להריסון פורד ואקדחי שיקגו. מיד בסופו של הסרט - כאילו לא עכשיו שתיים אחרי חצות וכולם ישנים - הנהג מספק בידור: סרט תאילנדי על אהבה וכאב לב בסגנון הוליווד.

18 שעות באוטובוס, רובן בחשכה. הדרך עמוסה באופנים עגלות ואנשים, והצופר עובד בלי הרף...
כתבה על יאנגון | כתבה על אגם אינלה

לטאטא קש במטאטא קש... (צילום: יפה כפיר)

  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד  לחצו לרשימת ההצעות »

אוכל מיאנמרי

אכלתי בפשוטות שבמסעדות, עם התושבים המקומיים. ככה אני, לא פוחדת. הבטן התרגלה מהר ונהניתי. בכל מקום הייתי לאטרקציה: אישה לבנה וגדולה. תמיד במוקד המבטים. מכל השולחנות ומן הרחוב לוטשים אליי עיניים. בסופו של דבר התרגלתי לאכול בתוך המבטים. פעם ספרתי תריסר איש צופים בי בזמן האוכל.

האוכל העממי טעים לי מאוד. טעמים קשה לתאר כידוע. רק אומר שתמיד הופתעתי ובדרך כלל אהבתי: אורז לבן עם תוספות רבות, לא מוכרות ומענינות. קארי הם קוראים לזה, תבשיל מתובל – Fish curry או chicken curry וגם מינים אחרים של בשר – תמיד בשלובים מפתיעים של תבלינים ואגוזים.

כמה תובנות בנושא האוכל במיאנמר:

לא לשכוח להגיד – Not spicy !!! אחרת ישרוף בפה.
המיאנמרים אוכלים במזלג ביד שמאל וכף ביד ימין: מעמיסים במזלג ואת הכף מגישים לפה. סכין – רק לתיירים. בין כה אין מה לחתוך.
אין מנות בשר גדולות – שניצל, פולקע, סטייק וכו'. מקורות החלבון מוגשים קצוצים לפיסות עם הרבה אורז ותבלינים. לא אוכלים ביצים שלמות אלא מוסיפים אותן לאוכל, במשורה. רק לתיירים מכינים בבוקר חביתה.
קינוחים לא בתפריט, ובכלל יש מעט מאוד מיני מתיקה. הממתקים המקומים לא טעימים כלל, טובים רק לחלק לילדים באתרי התיירות.
גבינות אין, או כמעט אין. כך גם שאר מוצרי חלב. לעתים אפשר להשיג לאסי (יוגורט מוקצף). משהו חלבי דומה ליוגורט – אבל זה נדיר, ואם בכלל – אז רק ביום, טרי, ולא בערב, למנוע החמצה וקלקול במשך היום.
אין כמעט לחם, למעט במלונות, ואין מוצרים מקמח.
אין הרבה פירות: אכלתי מנדרינות – לא מתוקות, זה מה יש. ובננות – כי זה מתקלף ובטוח. במלונות תמיד הגישו פפאיה. פעם ניסיתי פומלה – היא היתה חמוצה ויבשה. לפעמים ראיתי גויאבות גדולות ושזיפים, אבל צריך לרחוץ בסבון ולא היה איך.

אין תעשיית מזון במיאנמר. האוכל כולו נמכר טרי בשווקים: מבשלים בבוקר ליום אחד. אין תעשיית מוצרי חלב, אין מוצרי בשר, כמובן אין בכלל מזון קפוא. אין שימורים בקופסאות. בדוכנים הדלים מוכרים מיני ממתקים ביתיים וקצת מטוגנים, ארוזים בשקיות קטנות תוצרת בית.

מראה האוכל בשווקים, הבשר והדגים וגם הירקות – לא תמיד מעורר את התיאבון... והניקיון – לא משהו... הבישול – בבתים ובמסעדות הפשוטות – על עץ או גחלים. רק מי שעשיר מבשל על גז. בהתאמה – כמעט ואין מקררים. המשקה שלי בכל מקום – Lime juice – תמיד קניתי בקבוק של מים מינרליים, מהלתי פעמיים, ושתיתי לרוויה.
כתבות על יעדי טיול במיאנמר

חיוך בורמזי מקסים (צילום: יפה כפיר)

האנשים המדהימים של מיאנמר

הבורמזים רזים, קלים ודקים. מהר למדתי – מי שקשור לשלטון עולה במשקל: ראיתי את אנשי הצבא – במשרדי הממשלה, מתארחים במלונות – רובם מפוטמים יפה, מרופדים ועגולים. הם ממש מתקפלים: עוברים בכל רגע פנוי לישיבת קריסה, ומסוגלים לבלות כך שעות, וגם לישון כך בנסיעה ארוכה – לא נרדמות להם הרגלים.

השקט – מדהים, כמה קהל גדול יכול להיות שקט. ובמיוחד הילדים. בנסיעות ארוכות ולא קלות אינך שומע קול. האוטובוס מלא ומפוצץ – והילדים לא נשמעים. לא בכי ובוודאי לא צרחות וצעקות. פעם אחת שמעתי ילד בורמזי בוכה, מנדנד, מעצבן – זה היה בבית מלון על חוף הים, עם משפחה עשירה, מקורבת לצלחת.

ארץ החיוך הנצחי והתמימות המקסימה (צילום: יפה כפיר)

שמחה בעיניים – תמיד. כל פנייה אל מקומי נענית בחיוך. תחילה חשבתי שזה רק אלינו התיירים, אך לא: בתחבורה הציבורית בכפרים – כל נוסע מתקבל בשמחה, מפנים מקום וצוחקים וצוהלים. כל כך שונה מן הנסיעה בתחבורה הציבורית במערב, שם כל אדם תוחם עצמו בתוך עצמו.

נסעתי איתם שעות ארוכות בתנאים שהיו לנו קשים ביותר. לא שמעתי טענה, רק צחוק שמחה ומבטים לבביים. שום תקלה לא הוציאה אותם משלוותם. השקט והחיוך שלטו בנסיעה. הרכב כבר מלא, והנהג מעמיס עוד ועוד אנשים ושקים וסלים ותינוקות. איש לא מתלונן ולא צועק או טוען שכבר צפוף... מצטופפים, מקפלים רגלים, מפנים מקום וצוחקים צחוק לבבי... תקלה באוטובוס באחת אחר חצות – דממה. מחכים. בשקט כמעט מוחלט. שעה על הכביש באמצע הלילה. כלום. שותקים ומחכים.

הגברים במיאנמר יורקים. הם לועסים את אגוז הארקה (המכונה בטעות באטל-נאט בשל עלה הבאטל העוטף אותו) שיש בו חומר מעורר, מזכיר קצת את עלי הקוקה באמריקה הדרומית. זה מאדים את השיניים, ונראה די רע לטעמי: גודשים את הפה ברוק אדום ומרביצים יריקה מגעילה הישר לעבר רגלך. כל המשטחים (אין מדרכות, הכל משטחי עפר כבושים) צבועים בטביעות רוק אדומות ומחליאות. אותי זה הוציא משווי משקל לא פעם, גרם לי הרגשת גועל קשה והביא לי חשק לעוף משם, ומהר.

בכל פינה בעיר ובכל כפר מוכרים את זה: עלי באטל גדולים ירוקים, מרוחים בחומר לבן דביק וסידני ובתוכם שברי אגוז הארקה. טעמתי, לא אהבתי, וזו לשון המעטה.

נשים דשות אורז בשדה (צילום: יפה כפיר)

לבוש אנשי מיאנמר

הלבוש הלאומי במיאנמר הוא חצאיות-מכנסיים הנקראות לונג'י (Longyi) – חתיכת בד מלבנית, 80/200 סנטימטרים ממדיו, נקרא במיאנמר פאסו (pa-so) לגברים וטאמאין (hta-main) לנשים, והם שונים ביניהם בדוגמאות ובצורת הלבוש.

הלונג'י הוא רצועת בד דק, לפעמים תפורה לרוחב כך שנוצר גליל: מהדקים וקושרים את העודף – הגברים לפנים, הנשים – בצד. אין כפתורים, רוכסנים וסרטי קשירה, וזה לא נופל: מדי פעם מאווררים, מיישרים וקושרים מחדש. כולם לובשים את זה – הגברים עם חולצות בד רגילות והנשים – חולצות מבד תואם. עשירים ועניים לובשים לונג'י, ונדיר לראות מקומי במכנסיים או אישה בשמלה רגילה.

במיאנמר אין נעליים וגם אין סנדלים. כולם-כולם, גברים, נשים, נזירים ונזירות, עניים ועשירים, כולם נועלים סנדלי אצבע, מעור, מבד קטיפה או מגומי, ואם אתה ממש עני – מצמיגים ממוחזרים. חיפשתי משחת נעלים – המוצר לא קיים.

בודהא לבוש יפה, שלא יהיה לו קר. בחורף יש גלימה עבה יותר... לעתים הוא מצופה זהב עד שקווי דמותו מיטשטשים והוא הופך לפסל שמנמן עשוי עלי זהב. יש מקומות בהם רוחצים אותו כל בוקר. במקום אחר מרכיבים לו משקפי ראיה...
על פסל בודהה השוכב ביאנגון | על פסל בודהה השוכב בבאגו

כלי רכב אופייני למיאנמר, ולבוש הלונג'י (צילום: GMU )

דרכים ותחבורה במיאנמר

במיאנמר ההגה ימני, ונוהגים בצד ימין. ההגה הימני הוא מורשת מן השלטון הבריטי. וגם מיפן, ממנה מיובאות כל המכוניות. הנהיגה מימין היא מורשת של האסטרולוגים, שבישרו למנהיג הצבאי שכך נכון יותר מבחינת הכוכבים. ולי יש הרגשה שהמיאנמרים נתקעו – לא לכאן ולא לכאן. לעקוף משמאל כשההגה בצד ימין? לא חכם.

הדרכים חשוכות ועמוסות ביום ובלילה: מפחיד מאוד, לעולם לא הייתי מעזה לנהוג כאן. הרבה הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוך האבק, הצופרים פועלים ללא הרף ואיכשהו התנועה מתנהלת ללא פגע. אין תמרורים. אין כמעט שילוט דרכים, נדיר. אין אבני שפה, אין שוליים לדרכים. אין צמתים מרומזרים, אין תאורת רחובות... מהומה מושלמת ומפחידה.

קשה לתאר כמה הדרכים משובשות. כשכבר מתקנים ו"עובדים בכביש" – כואב לראות את הנשים קורסות בשמש ומסדרות את האבנים בתוך המהמורות בעבודת ידיים, והגברים – מנפצים בפטישים את הסלעים. כל המכוניות יד שניה בלבד ומיובאות מיפן. יש בלי סוף משאיות טנדרים ואוטובוסים שהם מתים חיים – שריד לכיבוש הבריטי שנגמר ב-1948. גרוטאות שלא תאמנה מעמיסות מעל ומעבר למקובל אצלנו, אנשים, סחורות, ביחד, בערמות, והכל תלוי מכל הכיוונים. הרכבים הישנים הם בני ששים שנה: משאיות דודג' רועשות ומעשנות שעדיין נושאות מטען כבד והמוני אדם.

מתקנים הכל. אין רכב שאינו בר תיקון. הרבה אופניים. טוסטוסים. בעיקר בערים. בכפרים – עגלות עם גלגלי עץ גדולים, ללא צמיגים מנופחים, מרופדות בחלקי טיירים ישנים. סוסים נמוכי קומה להובלת אנשים, ובעיקר – שוורים להובלת היבולים לחקלאים. מקובל מאוד במיאנמר ללכת ברגל.

ארץ הסיד והזהב – כל קיר מסויד לבן או נצבע זהב (צילום: יפה כפיר)

מיאנמר – מדינה ומשטר

המשטר דואג לאנשי השלטון: מייד חשתי את זה – העם הזה חי למרות הממשלה שלו, ולא בעזרתה. המקורבים לצלחת – אנשי הצבא – בולטים מאוד על רקע העוני. מייד רואים אותם, במכוניות פאר, במדים או בגדים יקרים ביותר, ובעיקר בגופם המלא והמרופד.

למיאנמר צבא מושקע אבל אין לה אויבים מחוץ: הצבא מיועד לפעול נגד האזרחים, נגד התקוממות פנימית, לשמור על הכת השלטת מפני המוני העם. ההשקעה של הממשלה במדינה אפסית. אין ביטוח לאומי, אין ביטוח בריאות ששווה משהו ומערכת החינוך פועלת ללא משאבים.

השוק השחור בדלק פורח, וכך גם במטבע זר. יש קיצוב קשה בדלק – 30 גלון לחודש למכונית. ועיקר הדלק נמכר בשוק השחור. בתחנת הדלק בין הגרוטאות הממונעות ניצבת טיוטה לנד-קרוזר חדשה ונוצצת, ובעל גוף לבוש יפה מכל היתר מתדלק, וממלא שני מיכלים נוספים. שיהיה...

אנשי העם הזה עובדים קשה מאוד, ממש בפרך, בחקלאות וגם בערים. מייצרים את הפרנסה יש מאין. העוני אין לו סוף – והוא בולט בכל פינה ובכל מקום: רבים מאוד מן התושבים חיים בסוכות, מבשלים על גחלים ורבים מדליקים נר בלילה, כי אין חשמל. את המים מביאים הביתה בחביות או בדליים ממשאבה משותפת לכל הכפר.

אין מיכון: בחקלאות – הכול נעשה בעבודת יד. מדהים עצוב ומדכא לראות נשים דשות אורז בשדה, חובטות את השיבולים על משטח מעץ ומשתכרות 600 צ'אט (כחצי דולר) ליום עבודה בשמש. כך גם החריש – תמיד במחרשה מעץ רתומה לשור. את התוצרת מובילים בעגלה עם יצול וגלגלי עץ גדולים – ושני שוורים מושכים אותה.

אין סוף פגודות מקדשים ומקומות קדושים לבודהא. לי זה נראה כמו אופיום להמונים, מפלט מן המציאות הקשה שמסביב. המיאנמרים עולים לרגל, כורעים ברך, משתחווים, מנשקים, מעתירים בשמים ופרחים, יוצקים מים וקונים קישוטים פרחוניים לשים על הפסלים.

ארץ הפגודות הזהובות ועבודת הבודהא (צילום: יפה כפיר)

תקשורת במיאנמר

במיאנמר הניתוק מהעולם כמעט מוחלט. הסלולרי לא קולט בכלל. האינטרנט יקר מאד, איטי , מרגיז. המדינה חוסמת את Hotmail, Gmail ודומיהם - ובאופן לא מפתיע יש תמיד מי שמוצא דרך לעקוף את האיסור.

היגיינה במיאנמר

אין נייר טואלט מלבד במלונות. יש מים במקום: במקומות המפוארים צינורית עם ברז שטיפה בקצה, בשאר – שוקת מים עם כלי פלסטי... יותר נקי, יותר נעים... ומתייבש בין כה וכה מהר. מחוץ לערים יאנגון ומנדאליי אין כלל מערכת ביוב. הכול זורם בתעלות בצד הדרך, או נספג ישר לאדמה. בין כה וכה צריכת המים מעטה, מדיחי כלים ומכונות כביסה אינם קיימים. מים חמים אין ברוב הבתים, ורבים מתרחצים ברחוב על יד חבית של מים – יוצקים, חופפים ושוטפים בעזרת קערה פלסטית.

כתבה על יאנגון | כתבה על מנדאליי