חיות הודו הנדירות – חלק א'
מאת: יובל נעמן

חיות נדירות רבות ישנן בהודו, רבות מהן נכחדות עקב אכלוס האדם, נדחקות לפינות הבודדות בהן הן לא ניצודות ושטחי המחייה המצומצמים שלהן עדיין קיימים. עקב קצב גידול האוכלוסייה הגבוה ומאמצי השימור הדלים, יש סיכון רב להמשך קיום מינים אלה של חיות הודו הנדירות, שרבים מהם נמצאים, ברמה זו או אחרת, ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע והמשאבים הטבעיים.

כתבה ראשונה בסדרת כתבות אודות חיות הודו הנדירות, המציגה תמונות מרהיבות ומידע רב למטיילים בהודו.

שניים מאלף השורדים בטבע – הלנגור הזהוב המקסים (צילום: יובל נעמן)

הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »

לנגור זהוב Gee's Golden Langur (Trachypithecus geei)

זהו קוף העולם הישן (סדרה שהתפתחה לאחר הפרדת דרום אמריקה מאפריקה) הנמצא באזור קטן, בדרום מדינת אסאם בהודו, ובמדינה השכנה, בהרים השחורים של בהוטאן. זהו אחד ממני יונקי-העל הנמצאים בסכנת הכחדה. קוף זה נחשב קדוש על ידי רבים מאנשי ההימלאיה. עצם הימצאותו הובא לידיעת העולם המדעי רק בשנת 1950 על ידי Edward Pritchard Gee, שהיה בעל אחוזת תה וחובב טבע ממדינת אסאם, וקרוי על שמו.

הלנגור הזהוב מפורסם בפרוותו הזהובה הארוכה, הפנים השחורות והזנב הארוך, המגיע לאורך מטר. הוא מעדיף לשכון על עצים גבוהים במקום בו זנבו הארוך משרת אותו לאיזון (הוא אינו יכול להשתמש בו כזרוע נוספת). במהלך העונה הרטובה (יוני עד ספטמבר) הוא מנצל מים מטל וגשם הנקווים בעלים. מזונו צמחוני ובו כלולים פירות בשלים ופירות בוסר, עלים צעירים ובוגרים, זרעים, ענפים ופרחים. הוא חי באזור קטן מאד, בין נהר הבראהמפוטרה בדרום, נהר מאנס במזרח, נהר סאנקוש במערב, וההרים השחורים בבהוטאן. מאמינים כי גבולות ברורים אלו הובילו להתפתחותו מקרובו, הלנגור בעל-הכיפה (Capped Langur).

כתבות נוספות על טיולים בעקבות בעלי חיים

הלנגור הזהוב המקסים (צילום: יובל נעמן)

הלנגור הזהוב חי בקבוצות של 8-50 בהן ישנן כמה נקבות לכל זכר. הוא נמצא בסכנת הכחדה חמורה: בספירה שנערכה ב-2001 מנתה האוכלוסייה במדינת אסאם 1,064 פרטים בלבד, (ועוד מספר לא ידוע בבהוטאן). נצפה גם מחסור של גורים ואוכלוסייה צעירה, דבר המצביע על התמעטות נוספת בשנים קרובות, כנראה בשל הקטנה בשטחי המחיה שלהם בשל התרחבות הישוב באזור מחייתם המצומצם. קבוצות קטנות אבל מוגנות, חיות במטעי עצי הגומי, בהם נצפה גידול באוכלוסייה מ-38 פרטים ב-1997 ל-52 פרטים ב-2002. אוכלוסיה זו הסתגלה לאכילת זרעים יבשים של עץ הגומי.

הלנגור הזהוב המקסים (צילום: יובל נעמן)

בנימה אישית: משפחת לנגורים המצולמת במאמר זה חיה על אי הטווס הסמוך לעיר גוואהטי, שם הם רגילים לבני האדם, ולמרות היותם בטבע, מעיזים להתקרב לאנשים ולעמוד בפוזות לצילום.
לינה בעיר גוואהטי

פנגולין הודי Manis crassicaudata

זהו אוכל נמלים בעל שריון קשקשים, הפעיל בעיקר בלילה, ונפוץ בהודו, בנגלדש, סרי לנקה ופקיסטן. הזכר גדול מן הנקבה. אורך גופו של הפנגולין ההודי עשוי לנוע בין 45 ל-75 ס"מ, אורך זנבו מגיע ל-33-45 ס"מ. משקל בוגר כ-8 ק"ג וחלק נכבד ממשקל זה הוא הקשקשים הגדולים, שבדומה למיני פנגולין אחרים, מכסים את גופו ומשמשים כשריון. הוא מסוגל להתכרבל בצורת כדור לשם הגנה מטורפים כדוגמת טיגריס. הוא יכול גם לירוק חומר חומצתי מצחין מבלוטות בפה, העשוי לגרום לאדם גירוי חזק.

זוהי חיה יחידנית, ורק בתקופת החיזור נמצאים שני פרטים באותה המחילה. ההיריון, שיכול להופיע בכל אחת מעונות השנה, נמשך 65-75 יום ובסופו ממליטה האם 1-2 גורים במשקל של כ-200-500 גרם. בכל אחת מרגליו יש 5 טפרים ארוכים המשמשים אותו לחפירת תילי נמלים, אך הוא אינו מסוגל ללכת על טפריו והוא נאלץ לקפל אותם וללכת על פרקי גפיו. לשונו, שאורכה מגיע לכ-25 ס"מ, היא כלי חשוב בהשגת מזונו. הוא ניזון מנמלים ומטרמיטים שאותם הוא מוציא מהתל באמצעות טפריו הארוכים.

הפנגולין ההודי חסר שיניים, אבל יש לו קיבה בעלת שני חדרים לעיכול מזונו. מבין הפנגולינים, זהו הפנגולין היחיד המסוגל לטפס על עצים כדי להשיג את מזונו. הוא פעיל במהלך הלילה ותר אחר מזון, ואילו במהלך היום הוא נוהג להסתתר במאורה, שיכולה להגיע לאורך שישה מטרים אם האדמה רכה דיה, או שהוא מתחבא בגזע חלול. הוא מסוגל לטפס על עצים.

אורך חייו של הפנגולין ההודי בשבי 13 שנה, אך ריסוס חקלאי, המוריד את אוכלוסיית הנמלים, פוגע בהמשך קיומו. גם לכידה - בעיקר ליצוא לסין, שם הוא נחשב מאכל תאווה ונעשה שימוש בשריונו, גם היא מהווה איום. הפנגולין ההודי נחשב לבעל אינטליגנציה גבוהה, ויכולת לפתרון בעיות ובורח בקלות משבי. כעת הוא נמצא ברשימת הקרובים להיות תחת הגדרת "איום לקיום" של האיגוד הבינלאומי של שימור הטבע והמשאבים הטבעיים (IUCN).

תמונה נדירה של פנגולין הפעיל ונובר בתל נמלים בשעת היום (צילום: יובל נעמן)

בנימה אישית: פנגולין זה צולם בגבעות גארו שבמדינת מגהלאיה, הוא חפר בצד דרך העפר עליה נסעתי, כשהצילום נעשה ממרחק של כשני מטר.

הקרנף ההודי חד הקרן Rhinoceros unicornis

הקרנף ההודי או "חד הקרן", הוא יונק גדול, החי במישורי עשב, למרגלות ההימלאיה בפקיסטן, נפאל, בהוטאן ומדינת אסאם שבהודו. מאז תחילת המאה ה-20, אז הוערך מספר הפרטים בעולם לכ-100 בלבד, מעריכים את מספר הפרטים בטבע כיום בכ-2,650 פרטים, מתוכם כ-70% ב"קאזירנגה" שבמדינת אסאם (בספירה של 2008 עבר מספרם של הקרנפים בשמורת קאזירנגה את האלפיים) ועוד מספר לא מבוטל בשמורות "רויאל-צ'יטוואן" בנפאל, ב"מאנאס" באסאם ובשמורות זעירות נוספות. למרות שהקרנף הוא חיה מגושמת, הוא יכול לרוץ לפרקי זמן קצרים במהירות 40 קמ"ש (9 שניות למאה מטר!) וכן הוא שחיין מצוין. לקרנף שמיעה וחוש ריח מצוינים וראיה חלשה.

הקרנף האסייתי (צילום: יובל נעמן)

הקרנף הראשון שהיה ידוע לעמי אירופה היה הקרנף ההודי, והיוונים קראו לו "קרן-אף" (ריינו=אף, סרוס=קרן). הקרנף הוא הסתעפות של משפחת "מפריטי הפרסה" (קרנפים, סוסיים וטפירים) מלפני כ-50 מיליון שנה. הקרנף האסייתי היה נפוץ באירואסיה ומאובנים שלו נמצאו בני 2-12 מיליון שנה. ככל הנראה אין כל קשר בין הקרנף ההודי/ג'אווה לקרנפים האפריקנים, כשקרנף סומטרה נחשב קרוב של האפריקנים ולא של האסייתיים.

הקרנף ההודי, ביחד עם הקרנף רחב השפה האפריקני, הם הקרנפים הגדולים ביותר בממדיהם. הזכרים שוקלים 2,200-3,000 ק"ג בעוד שהנקבות שוקלות כ-1,600 ק"ג. גובהם 170-200 ס"מ ואורכם יכול להגיע ל-4 מטר. שיא המשקל שנמדד היה 3.5 טון.

לקרנף ההודי קרן בודדת לזכר ולנקבה. הקרן, כמו ציפורן האדם, עשויה מקרוטין טהור, ומתחילה להופיע בגיל 6 שנים. אורכה הממוצע 25 ס"מ אבל נמדד גם שיא של 57 ס"מ. קרנו שחורה, עורו כסוף ומשוריין, עם בליטות וקפלים. כמעט אין לו שיער פרט לגבות, מברשת זנב ואוזניים. בשבי הוא מגיע לאורך חיים של 40 שנה ויותר.

הקרנף האסייתי (צילום: יובל נעמן)

הקרנף ההודי הוא חייה יחידנית החיה באזורי עשב ויער דליל למרגלות ההימלאיה, שם לכל זכר יש שטח של 2-8 קמ"ר, עם חפיפה בין שטחים. הוא סבלני לזכר אחר העובר בשטחו, אלא אם הוא בתקופת החיזור, אז עשויים להתפתח קרבות מרים. למרות בדידותו, ידועים לפחות 10 סוגי קולות לתקשורת בין הקרנפים. הקרנף משתמש כמובן גם בתקשורת המסורתית – השפרצת שתן אחורה למרחק 2-4 מטר לסימון טריטוריה, וכן הפרשת ריח מבלוטות ברגליו, לאותה המטרה. הוא פעיל בעיקר בלילה ובבוקר, כשאת השעות החמות הוא מעדיף לבלות לצד מים או בתוכם, שם הוא שחיין טוב, המים עוזרים לקרר את גופו. זוגות קרנפים נראים בתקופת החיזור וכמובן אם וגוריה.

הקרנף האסייתי (צילום: יובל נעמן)

נקבות שומרות על גוריהן כארבע שנים, אולם מסכימות לגור בוגר להתלוות אליהן, גם לאחר המלטת גור נוסף. זכרים ונקבות בתקופת צעירותם, נוטים להתחבר לקבוצות קטנות, כשנקבות מעט פחות חברותיות כלפי בני מינן. הזכרים הצעירים בקבוצות קטנות מסתובבים בגבולות הטריטוריות של זכרים בוגרים, כשהם סומכים על מספרם כהגנה. יחד עם היותם יחידניים, במקום התקבצות הם ידידותיים למדי, מחככים את גופם, מתלקקים, מפגישים חותמים ומשחקים זה עם זה. כשהוא מתעצבן, עלול הקרנף להיות אגרסיבי מאוד. הזכרים הם מחרחרי הריב. קרב בין זכרים שליטים היא סיבת המוות הנפוצה אצל קרנפים בוגרים. הזכר גם מאד תוקפן כלפי נקבה בשעת ייחום, והוא יכול לרדוף אחריה הרבה, ואפילו לתקוף אותה פנים אל פנים, כשמעשה האהבה הוא יותר אונס מרבייה בהסכמה. בניגוד לקרנף האפריקני, ההודי נושך ולא נוגח בקרנו.

זרזירי המאינה ההודי ואנפות בקר, ניזונות מטפילים על גופו. אין לו אויבים טבעיים בטבע, פרט לטיגריסים שעשויים לתקוף גורי קרנף. רק האדם מהווה סכנה לקרנף בודד, ראשית לשם הספורט, וכן גם בשל הקרן לה מייחסים תכונות שונות ומוכנים - בעיקר בסין - לשלם הון עתק עבורה. החיות שכן מצליחות לפגוע בקרנף, הן זבוב הבקר, מחלות הנישאות על ידי עלוקות, פרעושים ונמטודות.

עיקר מזונו של הקרנף הוא מרעה עשב, אם כי הוא אוכל גם עלים, ענפי שיחים ועצים, פירות וצמחי מים. הוא אוכל בעיקר בשעות הערב והבוקר. הוא אוסף את קבוצות העשב בשפתו העליונה, מקפל ונושך אותם בשיניו ואז אוכל. על עשב גבוה או שיחים, הוא מעדיף לדרוך ברגליו ואז לאכול אותם כאילו היו עשב נמוך. בשיטה זו משתמשת גם האם כדי להכין את העשב אכיל לגוריה. הם שותים פרקי זמן קצרים- 1-2 דקות בכל פעם.

רבייה: נקבה יכולה להיכנס להיריון בגיל 4 אולם בטבע בגיל זה היא קטנה פיזית, ועשויה להיהרג על ידי הזכרים האגרסיביים, לכן מתאחר גל הכניסה הראשונה להיריון. ההיריון נמשך 15-16 חודשים, ולאחר המלטה, ישנה תקופת צינון של 3-4 שנים עד הגור הבא. זכר יכול להרביע בגיל 5, אולם בטבע עד שיהפוך לזכר דומיננטי היכול להשתתף במרוץ להפריה, הוא מגיע בד"כ לפחות לגיל 15.

הקרנף האסייתי (צילום: יובל נעמן)

בנימה אישית: את הקרנפים עדיף לצלם מגבו של פיל. בשמורת קאזירנגה אין כל קושי לראות את הקרנפים ואף להגיע למרחק של 15-20 מטר מהם.

פיל הבר האסייתי Asiatic Elephant (Elephas maximus)

הפיל האסייתי, שלפעמים נקרא על שם תת המין שלו הפיל ההודי, הוא אחד משולשת מיני הפילים החיים, והמין היחיד החי באסיה. פיל הבר האסייתי נמצא במרבית ארצות דרום מזרח אסיה ותת היבשת ההודית. הוא נחשב בסכנת הכחדה, כשמעריכים את מספר הפרטים שישנם בטבע ב: 41-52 אלף, כמחצית מתוכם בהודו. הפילים האסייתיים בויתו ברובם, ומשמשים לעבודות בית, לרכיבה, לאיסוף נדבות, כפילי קרב (הטנקים של העולם הישן), ואפילו במקרים בודדים, לחריש! פילי הבר לעומת זאת עושים נזק רב ליבולים בצרכם כ-200 קילו עשב ביום.

הפיל האסייתי קטן מהפיל האפריקאי. ההבדל הבולט הוא אוזניו הקטנות משמעותית מזה האפריקני, וגבו הקשתי יותר. יש לו "אצבע" בודדת בקצה החוטם, בניגוד לשתיים אצל האפריקני, ארבע ציפורניים ברגל בניגוד לשלוש אצל האפריקני, ו-19 צמדי צלעות במקום 21. בשונה מהפיל האפריקני, לנקבת הפיל האסייתי אין חטים, או כמעט לא ניכרים כאלה אם לא פותחת הנקבה את פיה. ישנם גם זכרים רבים ללא חטים - במיוחד באוכלוסייה החיה בסרילנקה.

לפיל האסייתי יש שתי בליטות כדוריות במצחו בניגוד למצח השטוח של האפריקני. בניגוד לפיל האפריקני שמשתמש ברגליו הקדמיות רק לחפירה וסילוק עפר, הפיל האסייתי משלב פעולות בין החותם לרגליו הקדמיות בביצוע פעולות רבות ובשינוע חפצים. גבהו של הפיל האסייתי הוא 2-4 מטר בכתפיים ומשקלו 3-5 טון. אורכו 6.4 מטר (הגדול ביותר שנמדד היה 7.9 מטר, גבהו היה 3.6 מטר ומשקלו 8 טון).

פיל הבר ההודי בעל אונות הראש הכדוריות (צילום: יובל נעמן)

במשך מרבית עונות השנה הפיל האסייתי הוא ביישן ונוטה לברוח במקרה של איום. אולם יש לצפות להתנהגות משוגעת של תקיפה ללא כל הסבר, ובמיוחד של זכר שבתקופת הייחום, אז עשויות בלוטות הייחום מאחורי אוזניו (Musth Gland) להתנפח עד כ-60 פעם מגודלן הטבעי, וליצור לחץ על מוחו ועיניו, עד כדי פעפוע הנוזל מהבלוטות אל מחוץ לעור. לחץ זה משגע אותו לחלוטין והופך את התנהגותו לפראית ולא צפויה. נקבות עם גורים הן מסוכנות בכל מצב. בניגוד לפיל האפריקני, כשפיל אסייתי תוקף, הוא עושה זאת כשחדקו מגולגל בין חטיו ואוזניו מוטות קדימה. לאחר הצווחות הראשונות, ההתקפה נעשית בשקט גמור. התקיפה מסתיימת כשהוא רומס את הקורבן ברגליו וברכו, או אצל זכרים במסמור הקורבן לקרקע בעזרת חטיו.

הפיל האסייתי צועד בהליכת רגליים נגדיות. הוא יכול ללכת או לדשדש במהירות אבל לא יכול לדהור או לרוץ. אצן מהיר על קרקע טובה עשוי לברוח ממנו, אבל באזור בו הוא חי, כל ניסיון לברוח בריצה מפיל מסתער, או להסתתר ממנו, נידון לכישלון. באפריל 2009 ניסה צלם הולנדי לצלם פיל בר הודי עם מבזק, והייתה זו תמונתו האחרונה בחיים!

הפיל האסייתי הוא נווד באופיו, ומעדיף יער נמוך או שטחי עשב פתוחים. האיום על המין הזה נובע בעיקר משטחי בר קטנים וממאגר גנטי מצומצם, ולכן פרט להקמת שמורות, ישנה דרישה לחברן במסדרונות נדידה על-מנת לאפשר עירוב גנטי.

פיל בר הודי (צילום: יובל נעמן)

אודות הכותב

יובל נעמן, צלם גיאוגרפי, מדריך טיולים, בונה מסלולים, יועץ טיולים אישיים ומרצה על ארצות העולם השלישי. בעל תואר שני בלימודי אסיה, מכיר את אסיה על בוריה וכן חלקים נרחבים של אפריקה ואמריקה, מעשרות ביקורים ולמעלה משלושים שנות טיולים עם התרמיל על הגב.

יובל עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות

לקריאת כתבות נוספות של יובל