www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



ארץ האש -
איך כמעט נתקעתי בסוף העולם
מאת: דפנה אשכול


תמיד רציתי להגיע רחוק. הכי רחוק שאפשר. לאו דווקא בהישגים בספורט, בלימודים או באתגרים אינטלקטואלים. רחוק פשוטו כמשמעו, רחוק במובן הגיאוגרפי - הכי רחוק, לקצוות עולם. כשהייתי בת עשר ומצאתי את האפיקומן, בקשתי את הבקשה שהייתה בשבילי הכי הכי: "אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ". רציתי לנסוע למקום אחר. אז, בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים לא היו "דילים", לא "קפצו" לסוף שבוע לאנטליה ומי שכבר נסע לאירופה הקלאסית הביא מתנות לכולם.
 
להגיע הכי רחוק
המסע בו מדובר התחיל למעשה, בקפריסין. עד היום אני יכולה להרגיש את דפיקות הלב המואצות שלי כשאבא הגיע ערב אחד בחודש יוני ובידו מעטפת פלסטיק ועליה ציור של אוניה. בתוכה היו ארבעה כרטיסי נסיעה באוניה לקפריסין, בחופש הגדול. נוסעים לחוץ לארץ! (אז זה עוד לא היה קיים חו"ל...'). הנשימה נעתקה, הראש הסתחרר והאושר היה כה גדול, שברור לי שזו בדיוק התחושה אותה אני משתוקקת לשוב ולחוות, מחפשת שוב ושוב בארצות רחוקות ומוצאת רק שרידים קלושים. ריגוש ראשוני שכזה לא חוזר על עצמו.
הפלגנו לקפריסין המקסימה של 1971, זו שהייתה ערב סכסוך דמים שיחלק גם אותה לשתי מדינות. נסענו בשיירה של האו"ם לחופי פמגוסטה הבתוליים, עלינו לפסגת הרי טרודוס, בקרנו בניקוסיה ולרנקה ואני התמכרתי. התמכרתי לעולם הגדול.
 

סנטיאגו דה צ'ילה (A) והעיירות הדרומיות של ארץ האש - 
פונטה ארנס (B) ופורווניר (C)
להגדלה לחצו למעלה משמאל


אמריקה הלטינית




 
הפינגווינים בחופשת החורף
זו הייתה הקדמה לסיפור האמיתי המחייב קפיצה בזמן של עשרים ושבע שנים קדימה ומעבר ליבשת אחרת ורחוקה - אמריקה הדרומית.
בתחילתו של הסיפור אני מוצאת את עצמי בפונטה ארנס (Punta Arenas), פטגוניה, החלק הצ'ילאני, בצד המערבי של מייצרי מגלן. זהו סוף הטיול שלי בדרום אמריקה וזה עתה ספגתי אכזבה קשה.
התברר לי שלמרות שהגעתי במיוחד כדי לראות אותם, הרי שכמעט כל הפינגווינים נטשו את האזור.
מושבות הפינגווינים היו ריקות. היה זה ה- 20 באפריל והחורף המתקרב הבריח אותם.
 
אז הנה אני כאן, בעיר הידועה בעיקר בנמל שלה ובהיותה אזור פטור ממכס. נחתתי בה אחרי טיסה מדהימה מסנטיאגו דה צ'ילה (Santiago de Chile), מעל נופי אגמים וקרחונים מרהיבים שמעולם לא ראיתי כמותם - ואף לא פינגווין אחד נשאר בסביבה!
לינה בסנטיאגו דה צ'ילה
כתבה על הפלגות לאנטארקטיקה (שחלקן יוצאות מפונטה ארנס)
כתבה על טרק צלב הימים באזור פונטה ארנס
 
פינגוונים, פונטה ארנס, פטגוניה, צ'ילה
הפינגווינים שלא חיכו לי   (צילום: אביעד שטרנשוס)
 
הרפתקה מהעיירה פונטה ארנס
לאמיתו של דבר רוב התיירים באים לפונטה ארנס כדי להינות מהטבע, או ללכת בעקבותיו של ברוס צ'טווין וספרו "בפטגוניה" (ספר שהושפע מסיפור חייו של צ'רלי מילוורד, שטירת האבן שלו משמשת עדיין מוקד משיכה בעיר), או לקנות משקאות חריפים, סיגריות ובשמים פטורים ממכס (כן, ממש כמו כמה מהישראלים שנוסעים ל"דיל" בטורקיה...). אני, כזכור, הייתי מעוניינת בפינגווינים בלבד...
 
עיון מדוקדק במפה והתייעצות, בעיקר בשפת סימנים (עקב חוסר בשפה משותפת), עם הבחורה האדיבה בלשכת התיירות, הובילו אותי למסקנה שמכיוון ש: א; אין פינגווינים ב; לא קראתי את הספר של צ'טווין וג; אין לי כסף לבזבז ב"דיוטי-פרי", הרי שנקרתה הזדמנות להגיע ל"רחוק" נוסף. סוף העולם המיושב כפי שמכירים אותו הצ'ילאנים. פורווניר (Porvenir), העיר היחידה (5,000 תושבים) בחלק הצ'ילאני של ארץ האש (Tierra del Fuego) ולפיכך היישוב הצ'ילאני הדרומי ביותר - הישג התפור ממש עלי.
 
מפונטה ארנס לארץ האש ניתן היה אז להגיע רק בהפלגה במעבורת אל מעבר למייצרי מגלן. זו יוצאת פעם אחת ביום, השכם בבוקר ולאחר הפלגה של למעלה מ-3 שעות, מגיעה לנמל של פורווניר, שמאז שהוקמה לפני למעלה מ-100 שנה על ידי מהגרים יוגוסלבים, שימשה כתחנה למעבר כבשים ותוצרתן אל ומן היבשת.
לינה בעיירה פונטה ארנס
פונטה ארנס, ארץ האש, צ'ילה
פסל בעיירה פונטה ארנס, החלק הצ'יליאני של ארץ האש  (צילום:CC Daniel Diaz Nauto)
 
עם קפטן נמו אל ארץ האש
למרות שלמחרת כבר הייתי אמורה לטוס חזרה לסנטיאגו ומשם ארצה, לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לסמן עוד קצה במפה שלי. בקור העז של שש בבוקר עשיתי דרכי לנמל ומצאתי את המעבורת, בין עשרות ספינות הדייג והמטען שגדשו את המעגנים. לומר את האמת היא נראתה חלודה מעט, בוודאי שלא ספינת שעשועים או תענוגות, אבל זה מה שיש. ספינה הולמת לשייט בחלק זה של העולם.
לדרך יצאנו בשש וחצי - כמו שנכתב על הלוח בכניסה לנמל.
ישבתי על הסיפון כשאני מסתכלת סביבי ומקשיבה, בעיקר לשקט. אחרי שנמל פונטה ארנס נעלם מאחורינו והתרחקנו מהיבשה, היינו בליבם של מייצרי מגלן ומסביב - שקט מוחלט. חוץ מהלמות מנוע המעבורת לא נשמע אף לא רחש - דממה מוחלטת וחוויה נדירה לאוזן מערבית.
אבל כמה זמן אפשר להינות מדממה ונוף מהמם של מים כחולים עד קו האופק?
 
בדיוק אז עלה לסיפון רב החובל, והוא ממש כמו בסיפורים. גבוה, כתפיים רחבות, זקן ומקטרת, כן - ממש קפטן נמו בכבודו ובעצמו. הקפטן קלט אותי מיד, ניגש והציג את עצמו באנגלית: "נעים מאד, קפטן רודריגז-אורטיז" (בדרום אמריקה, בניגוד לספרד, מי שמשתמש בכפל שמות משפחה, בא כנראה ממשפחה טובה). הגילוי הנעים הבא היה שהקפטן דובר אנגלית.
למרות העלבון הצורב על כך שזוהיתי כל כך מהר כתיירת, התעניינתי לדעת איך הוא ידע שאני אכן כזו.
"נו טוב", הוא אמר, "את כל שאר הנוסעים אני מכיר, הם קבועים. מי כבר נוסע לפורווניר בעונה זאת ומה כבר יש לחפש שם?".
בשיחה שהתפתחה סיפרתי לקפטן שאני מישראל, מבקרת חבר בצ'ילה ועל משיכתי לקצות העולם. אותו זה שעשע. הוא לא בדיוק מבין מה הצורך הזה במרחבים. טוב, למי שבא ממדינה שאורכה למעלה מ-4,000 ק"מ ובילה את 40 השנה האחרונות בהפלגות בכל רחבי הגלובוס זה באמת עיסוק בפרטים...
 
פונטה ארנס, ארץ האש, צ'ילה
העיירה פונטה ארנס, בדרך לעיירה הדרומית ביותר של צ'ילה  (צילום:CC Chris_C_M)




 

מה יש בקצה העולם?

לאחר שלוש שעות של הפלגה הגענו לפורווניר (Porvenir). הנמל מזכיר את פאתי נמל יפו בימיו הלא כל כך יפים, למרות ששימש במשך שנים להובלת כבשים ואנשים אל ומהחוות הפזורות לאורך מייצרי מגלן.
פריקת המטען, הן הסחורות והן האנשים, ארכה כרבע שעה. את מרבית האנשים באו לפגוש קרובי משפחה או מכרים ואילו אני, וכך גם עוד שני נוסעים, נכנסנו למיניבוס היחיד שהמתין ליד הרציף. נופפתי לשלום לקפטן שעמד על הסיפון מעשן מקטרת ויצאנו לדרך.
 
כמו מרבית הכבישים בארץ האש, הכביש הוא לא יותר מדרך חצץ מעלה אבק, שבסופו התגלתה פורווניר - מקום עגום למראה. מקבץ של בתים אפורים, רובם בעלי גגות פח, מרוכזים בעיקר סביב כיכר לא גדולה אחת ולאורך שלושה רחובות. קשה למצוא סימנים וסיבות מדוע נקרא המקום בשם מלא התקווה - "העתיד". נהג המיניבוס הוריד אותנו בפינת הכיכר המרכזית הנקראת, כמו בכל עיר המכבדת את עצמה באמריקה הלטינית, "פלאזה דה ארמס" (מקום/כיכר הצבא). מכיוון שידעתי שהמעבורת מפליגה חזרה לפונטה ארנס בשעה שתיים בצהריים, קבעתי עם הנהג, בתנועות ידיים, עוויות פנים ומעט המספרים שידעתי בספרדית, שיאסוף אותי ממש מאותו מקום בשעה אחת וחצי. או כך לפחות חשבתי שקבעתי.
 
שמחה וטובת לב פניתי לסייר בעיר. השעה הייתה קרוב לעשר בבוקר, וחוץ מפלוגת חיילים מבסיס חיל הים הסמוך של צבא צ'ילה, לא נראה איש ברחובות. אפילו לא כלב, גם לא חתול. במשך שלוש השעות שהסתובבתי בפורווניר ראיתי אולי ארבעה אנשים, שלוש מכוניות ושני טרקטורים. כולם חרישיים ומנומסים, נעלמים במורד אחת הדרכים שיוצאות מהכיכר בענן אבק כבד.
 
ה"אטרקציה" היחידה בעיר הוא מוזיאון קטן (Museo De Porvenir), המוקדש לארץ האש ומציג גם מומיה שלמה שנמצאה באזור, וזהו, שום מוצג מעניין נוסף. אכלתי סנדביץ' בקפטריה ריקה ויצאתי לסקור את כיכר העיר.
בשעה 12 בצהריים נראתה ככר העיר נטושה לחלוטין, והדממה שמסביב - מוחלטת. נזכרתי במריבות שלי עם השכנים במרכז תל אביב על גובה הדציבלים במערכת ההגברה שלהם, ברעש האוטובוסים ברחוב אלנבי וצעקות הילדים בגן מאיר. הו, שלווה מבורכת. סוף-סוף מנוחה לאוזניים ולעור התוף.
 
משהגיעה השעה אחת וחצי, מועד האיסוף על ידי המיניבוס, והשקט נמשך - התחלתי לחשוש. מחוגי השעון שעל מגדל הכנסייה התחילו להתקדם לעבר השעה שתיים. למרות הקור העז, התחלתי להזיע. המחשבות הציפו את הראש - איך לעזאזל אגיע בזמן למעבורת? המרחק לנמל הוא כ-10 קילומטרים, זאת המעבורת היחידה היום, עם הקפטן הדייקן הזה היא תפליג בדיוק בזמן ולי יש כרטיס טיסה למחר מפונטה ארנס צפונה, אין לי יותר משווה ערך ל-10$, כאן אין כלום ואף אחד. הנה אני עומדת להיתקע בסוף העולם...
הסתכלתי סביב בייאוש, אין נפש חיה, ובטח לא כלי רכב.
 
פורווניר, ארץ האש, צ'ילה
פורווניר - ארבעה אנשים, שני טרקטורים וגם כמה מכוניות   (צילום:CC James Byrum)
 

שלום, אני ראש העיר, מה נשמע?

על הבניין החדש ביותר מסביב לכיכר היה רשום Ayudamiento באותיות גדולות וחגיגיות. לא היה לי מושג מה זה, אבל הייתי מיואשת. נכנסתי לבניין והתחלתי לדפוק על הדלתות. מהחדר השלישי שעל דלתו התדפקתי באה תשובה: Adelante "היכנסי". בפנים ישבה צעירה משועממת למראה. כמעט ופרצתי בבכי. שאלתי אם היא מדברת אנגלית. כמובן שלא. כנראה שמראה פני המיואשות גרם לה לעשות מעשה. היא סימנה לי לבוא איתה ויחד עלינו לקומה השנייה של הבניין, שהתגלה כעיריית פורווניר. היא נקשה על דלת כפולה מכובדת למראה, נכנסה, ואני אחריה. בקצה החדר, מאחורי שולחן ענק, ישב מישהו. התנהלה שיחה מהירה בספרדית, והמישהו קם, התקרב אלי, הושיט יד ללחיצה ואמר:
I'm Jose Santamaria, Mayor, How do you do. "אני חוזה סנטה-מריה, ראש העיר, מה נשמע?"
הו, תודה לאל, מישהו דובר אנגלית. מיד פתחתי בשטף הסברים על מה שקרה ומה שיקרה אם לא...
How do you do "מה נשמע?" חזר ראש העיר בחיוך נבוך. הבנתי, זאת כל האנגלית שלו.
כשהייאוש גדול, נוקטים באמצעים קיצוניים. תפשתי את ראש העיר ביד, גררתי אותו לחלון, הצבעתי על הכיכר הריקה ובתערובת של עברית, אנגלית וספרדית אמרתי לו :
No taxi!! Need car to Puerto, ahora mismo! Muy importante
אין מונית!! צריכה מכונית לנמל, עכשיו! מאד דחוף!!
 
עד היום אינני יודעת איזו מהשפות עבדה, אולי המבט המיואש, אבל עובדה היא, שראש העיר של פורווניר רץ לחדר הסמוך, הביא ספר טלפונים צנום, הציץ בו והתחיל לחייג. לאחר השיחה השלישית הוא הסתובב אלי, חייך ואמר Viene ahora mismo "הוא בא עכשיו" רץ החוצה ואני בעקבותיו. מאחד הבתים בעבר השני של הכיכר יצא, גם הוא בריצה, גבר בשנות ה-60 לחייו כשהוא רוכס את המעיל. הוא נופף לעברנו ונכנס למונית שחנתה ליד הבית. ברקע נשמעו פעמוני המגדל - שני צלצולים. ראש העיר דחף אותי פנימה לתוך המכונית כשהוא חוזר על: How do you do, I'm Mayor "מה נשמע? אני ראש העיר.." טרק אחרי את הדלת ואנחנו יצאנו בנסיעה מטורפת לפני שהיה לי זמן להודות לו.
הנהג נראה כמי שהתעורר רק עכשיו משינה עמוקה, עובדה זו לא הפריעה לו ללחוץ על דוושת הדלק ולגמוע את עשרת הקילומטרים לנמל במהירות של 100 קמ"ש על דרך החצץ!
 
פינגווינים, ארץ האש, צ'ילה
פינגווינים בארץ האש - אני לא זכיתי  (צילום:CC McKay Savage)
 

רק אני והקפטן שלי...

כשהגענו לנמל הורה השעון שלי על השעה שתיים ועשרה. פחדתי להסתכל למקום העגינה של המעבורת, הנהג עצר בחריקת בלמים בקצה הרציף. ושם היא הייתה, המעבורת, ממתינה רק לי.
באמת, פשוטו כמשמעו.
כשאספתי מספיק אוויר כדי להודות לקפטן על שלא הפליג בזמן הוא השיב לי :"את היית התיירת היחידה, באת בלי מזוודה, ברור לי שאת חוזרת לפונטה ארנס, לא הייתי משאיר אותך כאן..."
 
זה הסיפור שלי על איך כמעט ונתקעתי בקצה העולם, ועל איך למדתי כמה חשוב לדבר שפות זרות.


מידע נוסף





דפנה אשכול Daphna Eshkol אודות הכותבת
דפנה אשכול, מזה שנים רבות שהיא חורשת את העולם ועובדת כאופריטורית בחברות טיולים גיאוגרפיים וטיולים למטייל העצמאי לדרום אמריקה ויעדים נוספים.



דפנה עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות
לקריאת כתבות נוספות של דפנה








מספר צפיות: 8618
2605