דמיון ומציאות בפטגוניה
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין

בקצה הדרומי, הרחוק של דרום אמריקה, משתרעת פטגוניה – ארץ ההרים והמדבר. את השם המוזר הזה העניק לאזור רב החובל פרדיננד מגלן. לפניו רק האיטלקי אמריגו וספוצ'י, זה שהעניק ליבשת את שמה, הפליג מדרום לקו המשווה לחופה של היבשת. מגלן היה האירופי הראשון שחקר את קו החוף דרומית לקו הרוחב 25ºS. הוא יצא לדרכו הארוכה, בראש שייטת בת חמש ספינות, כשאת מלחיו אסף מבתי כלא ומהרחובות. הייתה זו אוכלוסיה שספרד שמחה להיפטר ממנה.

על הצבעים, הנופים והאנשים שהגיעו לארץ הלא נודעת הזו, אספר בשורות הבאות.

1 / 8

זריחה עולה על אל צ'אלטן – "ההר המעשן" (צילום: Thijs Peters)

2 / 8

מסלולי הטיול בפטגוניה מובילים למקומות מופלאים (צילום: Kamchatka)

3 / 8

קרחונים הם אטרקציה מרכזית בפטגוניה (צילום: GuiMesquita)

4 / 8

נופי פטגוניה הפראיים (צילום: Pedro Bailat)

5 / 8

גאוצ'ו מקומי רועה את עדרו (צילום: Kamchatka)

6 / 8

ארץ של הרים ומדבר. מעבר קורדובה (צילום: klausbalzano)

7 / 8

גואנקו – קרובי משפחה של הלמה והאלפקה (צילום: Jaspe)

8 / 8

כביש 40 חוצה את ארגנטינה מצפון לדרום, ולאורכו נשקפים נופים מרהיבים (צילום: Ricardo Jara)

❯ ❮

מי אתן פטגוניה וארץ האש?

בדרך התמרדו מספר מפקדים של ספינותיו, ומגלן רדה בהם ביד קשה, בהוצאה להורג בצליבה לחופו של האוקיינוס האטלנטי ובהשארת מורד על חופי היבשה המבודדת. על הקרקע החולית, הבחין בעקבות ענקיים שהותירו רגליהם המחותלות של הילידים, בני הטהואלצ'ה (Tehuelche). הם הזכירו לו את ה- Patagon – מפלצת ענקית, אותה הכיר מהפולקלור של צפון ספרד. לשון נופל על לשון: המילה Pata, הוראתה בספרדית "טלפיים", שהרי הילידים ה"אינדיאנים" לא נחשבו ליצירי אנוש... והרי לכם "פטגוניה", ארצה של המפלצת גדולת הטלפיים.

גם את השם האקזוטי "ארץ האש", העניק מגלן לאי שמדרום, על שם המדורות הרבות שראה בדרכו. הוא המשיך מכאן, חצה את המֵצרים הנקראים כיום על שמו, ולאחר ארבעים ימי סערה, הגיע לים שקט יחסית, אותו כינה "מארא-פאסיפיקו" – הים השליו, או האוקיינוס השקט.

כתבה על מסלול מארץ האש לקרטרה אוסטרל

  טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד  לחצו לפרטים »

קפה בגדד של פטגוניה

הילידים, בני הטהואלצ'ה שהגיעו לאזור לפני יותר מ- 5,000 שנה, אינם עוד. מרביתם מתו ממחלות שהביא עימו האדם הלבן. גופם החסון, שעמד בתנאי האקלים הקשים, כרע במפגשו האלים עם חיידקי החצבת ואבעבועות רוח. במאה ה- 19 נותרו רק מעטים מהם, וגנרל רוקה (Julio Argentino Roca) חיסל את מרביתם במסעו ל"טיהור" הדרום. את הנותרים חיסלו החוואים, שלא חפצו במתחרים על הקרקע.

ממשלת ארגנטינה מעודדת את תושביה להגר לפטגוניה, אך למרות שחבל זה תופס כשליש משטחה של ארגנטינה, הוא נשאר מבודד למדי ואוכלוסייתו דלילה יחסית. מה שרע עבור ארגנטינה, טוב עבור המטיילים. הבדידות, השממה, הן עיקר קסמו של המקום.

בחבל פטגוניה נפגשים הקצוות, הבלתי אפשריים כמעט, של מראות הנוף המופלאים ביותר עם המשמימים ביותר: גושי קרח כחלחלים וצוקי גרניט, המזדקרים בתלילות מעל ישימון חד-גוני. לא מדויק. אפשר למצוא המון קסם גם בישימון. זהו מדבר מיוחד במינו, הנחרץ לפתע על ידי ערוצים בצבע ירוק "חלבי" של נחלים, הניזונים ממימי הקרחונים, ומעניקים לצייה חזות סוריאליסטית כמעט. זוהי למעשה ערבה, בה נראות להקות של ניינדו, ארמדיליו, מארה (מכרסם הדומה לארנב, בגודל של כלב ממוצע) וגואנקו. מדבר בו לעיתים נקטעת הנסיעה המשמימה על ידי מפגשים עם מקומיים, בגרסה ארגנטינית של הסרט "קפה בגדד". שם נראים הגָאוּצ'וֹס, רועי הצאן של פטגוניה, שדם אינדיאני זורם בעורקי חלקם, וחלקם הגיעו אל החוות המבודדות בנסיבות שהשתיקה יפה להן.

לינה בפטגוניה | כתבה על פטגוניה

הגאוצ'וס, רועי הצאן של פטגוניה, הם חלק מהקסם המדברי של האזור (צילום: Imágenes de Cristian Martin)

שמיים בצבע הסלמון

אחת החוויות הזכורות לי לטובה מפטגוניה, מאזור ההר אל צ'אלטן (El Chalten), מהימים הרחוקים בהם נקרא עדיין בשמו הישן פיצ-רוי, הוא בוקר קסום, בו השמיים נצבעו בצבע ורדרד. לא כתום עז, אלא ורוד של ממש. המטיילים שהדרכתי ואנוכי הבטנו נרגשים בצבע הקסום, ובאצבעות הגרומות ששלחו הצוקים לתוך השמיים, שנצבעו להם לפתע בגוון סוריאליסטי שכזה. האצתי במטיילים לעלות לאוטובוס. אך באותו רגע הופיעה בעלת האכסניה, שהייתה אז האכסניה היחידה במקום, והכריזה "No Sale", כלומר – לא יוצאים.

לשאלתי הצביעה בהתרגשות על השמיים ואמרה: "קולור דה סלמון", כלומר, צבע הסלמון. לטענתה, בכל שנה, ישנם ארבעה בקרים כאלו בלבד. "נוֹ סָאלֶה", חזרה בהתרגשות, ספק בבקשה, ספק בפקודה. "ממתינה לנו ארוחה בריו גייגוס", אמרתי בניסיון להיחלץ מהאירוע המביך. "ארוחה עליי", השיבה בהתרגשות. כמובן שירדנו מהאוטובוס וכמובן שיצאנו למסלול הליכה בן מספר שעות, כשעינינו בולעות ברעבתנות ובהשתאות את המראות הנשגבים כל כך. לאחר ששבנו נפעמים, ישבנו לסעודה מאולתרת. לשאלתי הסבירה שביום כזה אסור לעזוב את המקום, אפילו לא להישאר בבית, יש לצאת לכיוון ההר. למה? לא ידעה לומר. "מזל רע", השיבה ולא פירשה.

מתברר כי בימים ההם, טרם הגעתו לאזור של סגן אדמירל רוברט פיצרוי (Robert FitzRoy), היו הילידים עובדים את הצוק הנאדר של צ'אלטן כאלוהות רבת עוצמה. יום נדיר שכזה היה להם אות משמיים, שיש לצאת לכיוון ההר, לתפילה או קורבן. בני הטהואלצ'ה אינם עוד, אך אמונתם לעולם תישאר. באותם ימים, לא הכירו המקומיים את השם "צ’אלטן", שחודש רק מאוחר יותר, ומשמעו "ההר המעשן" בשפת הטהואלצ'ה, רמז לאמונתם שזהו הר געש בשל הענן האופף את פסגתו. אך משהו מהמנהג שרד בקרב החוואים וצבע הסלמון עדיין מופיע לעיתים ועדיין מעורר תחושה שמימית בקרב כל רואיו.
לינה באל צ'אלטן

זריחה בצבע הסלמון צובעת את פסגת אל צ'אלטן (צילום: MarcioDufranc)

אגמים בכחול עמוק

חוויה שנחרטה בזיכרוני לטובה מאזור הקרחונים, קשורה דווקא לתחושה הפראית ששררה במקום בטיול התרמילאים שלי. בבוקרו של היום החמישי להמתנה לטרמפ, בצומת שומם, לצד פונדק שנראה כמהדורה מוזנחת של "קפה בגדד", הופיע משום מקום טנדר מאובק. נהגו הכרסתן, בעל אסטנסיה (Estancia), דהיינו חוות ענק מרוחקת, הציע לנו להצטרף אליו, בדרכו אל חוותו. "לאן?", שאלתי אותו בחשדנות. "מה זה חשוב?", השיב לי, "כל מקום הינו טוב יותר מהמקום הזה"...

נסענו עימו מערבה, לכיוון ההרים המושלגים, שמדרום לאגם ויידמה (Lago Viedma), ולאחר כשעתיים של נסיעה, הגענו לנחל שוצף. בעל הטנדר לא היסס, אלא עבר בתוך המים, שכיסו את מרביתו. נסענו על קו רכס, כשאנו צופים במראה הנוגע ללב של אגם ויידמה. מדבר ישר, שטוח, שומם וצהוב. בתווך, אגם בצבע כחול-ירקרק נהדר ובו גלים שמעלים באוושתם קצף לבן. לאחר שעה נוספת של נסיעה בנוף המרטיט הגענו לאסטנסיה, שם פגשנו מספר טיפוסים, שלא היה ברור כיצד נקלעו לחור המבודד הזה. אחד מהם נראה אנגלי, וניכר עליו שאיננו עובד ב"וועד למען החייל". גם חברו המצולק, לא נראה כמי שעובד ב"ארגון אמהות עובדות". לשאלתנו הסקרנית ענה בקצרה: "זה סיפור ארוך...". נזכרתי בספרו של ברוס צ'טווין, "בפטגוניה", ובגיבוריו המפוקפקים ולא נותר לי אלא לדמיין. לאחר ארוחה דשנה, פרשנו שקי שינה על מזרנים שהציעו לנו, מלאי סקרנות מהצפוי לנו.

ביום המחרת, יצאנו בהנחייתם בהליכה מהירה מערבה, לכיוון ההרים. טיפסנו על גבעות שהלכו וגבהו, כשאנו נאבקים ברוח השורקת. כל מטר היווה מלחמה של ממש. בשלב מסוים שככה הרוח והצלחנו להזדקף מעט. במקום מסוים, שסומן על ידי עובדי האסטנסיה בגל אבנים, פנה השביל, טיפס ועלה, גלש במדרון, והביא אותנו למוֹרֶנָה, היינו, שפך סלעי שדחף הקרחון, ממנו נשקף נוף מרהיב אל מפרץ דמוי תעלה, ששולח אגם ויידמה פנימה אל בינות להרים. המפרץ הזה, שנראה כידית זעירה של מחבת, מכונה "קָנָל", היינו תעלה, והתגלה כמקום אטרקטיבי להפליא. בצידו השני של המפרץ הזדקרו צוקים וקרחונים, שנראו מרחוק ככתר מלכות. הלאה משם הזדקר לו קרחון צחור וכל הבקעה בתווך, בינינו לבין האגם ובינו לבין הקרחון, הייתה קלועה בצמה מרהיבה של יובלי מים ששזרו לה חוטים כסופים.

אגמים רבים מעטרים את פטגוניה, כמו אלו באזור האגמים של ארגנטינה ליד העיירה ברילוצ'ה (צילום: SAQ_R)

עם שובנו לחווה המתינה לנו קערה ובה אומצות בקר, אותן צלינו על תנור החימום. הכמות לא הייתה בעיה. ביום המחרת, לאחר ארוחת בוקר שהורכבה ממָאטֶה וסטייק, יצאנו שוב לכיוון ההרים והפעם אל אגם כחול להפליא, ששמו ניתן לו על שם צבעו – לָאגוֹ אָסוּל (Lago Azul). צבע נדיר בגבהים הללו. לא היה זה ירוק של אגמי קרחונים, הנראה כאילו נשפך אליו דלי של חלב, אלא צבע כחול עמוק, שההרים המושלגים שעטרו אותו, הוסיפו לו נופך מלכותי, מלא הוד.

אודות הכותב

ד"ר גלעד (גילי) חסקין, PhD מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין

לקריאת כתבות נוספות של גילי