בואנוס איירס – יופי, תרבות וטנגו

בואנוס איירס – יופי, תרבות וטנגו
מאת: אתי ישיב


יש בדרום אמריקה ערים גדולות מבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, אך היא נחשבת כעיר האלגנטית והתרבותית ביותר באמריקה הלטינית. יש בה הכול "כמו" – בית אופרה ושדרות כמו בפריז, פארקים כמו הסנטרל פארק במנהטן, אוכל ומוסיקה כמו באיטליה. יש בה כמובן גם טנגו – היצירה הכי מקורית שלה.


1 / 8
2 / 8
3 / 8
4 / 8
5 / 8
6 / 8
7 / 8
8 / 8

כיכר הקונגרס הלאומי של ארגנטינה, ארכיטקטורה שמזכירה את אירופה (צילום: mihtiander)
קאסה רוסאדה, ארמון הנשיאות הוורוד הצמוד לכיכר מאי (צילום: elijah.lovkoff)
האובליסק במרכז שדרת 9 ביולי רחבת הידיים (צילום: komyvgory)
רחוב קמיניטו הצבעוני בשכונת לה בוקה (צילום: jkraft5)
פירמידת מאי, בלב הכיכר פלאסה דה מאיו (צילום: saiko3p)
בואנוס איירס, מולדת הטנגו (צילום: Steven dosRemedios)
בבית הקברות לה רקולטה קברים יפים ומאוזולאומים מרשימים (צילום: saiko3p)
הפסל Floralis Generica ליד המוזיאון לאומנויות יפות (צילום: saiko3p)
 
בואנוס איירס (Buenos Aires), בירת ארגנטינה ואחת מערי המפתח של דרום אמריקה, אם לא העיר בה"א הידיעה. כאן מצאנו את שדרת תשעה ביולי (Avenida 9 de Julio), אחד הרחובות הרחבים בעולם, שממש חוויה לחצות אותו לרוחבו, את שדרת ריוודאוויה (La Avenida Rivadavia), מהרחובות הארוכים בעולם, ואת ריו דה לה פלאטה ("נהר הכסף"), הרחב בשפכי הנהרות בעולם, שכאשר הגעתי אליו לראשונה הייתי בטוחה שהגעתי אל חוף הים.


צפו בסרטון של גלן מ"הסודות של בואנוס איירס" (Secrets of Buenos Aires), שהכין רשימה נהדרת של אתרים מומלצים לביקור בעיר,
עם הסבר ממצה על כל אחד מהם, באנגלית בניגון ספרדי



מלון גראנד בריזו (A), שדרת תשעה ביולי (B) ויעדים נוספים בבואנוס איירס המופיעים בכתבה
(להגדלת המפה לחצו למעלה-משמאל)
 

דרום אמריקה



הספרדים מגלים את בואנוס איירס

"קשה להאמין שלבואנוס איירס הייתה התחלה. לגביי היא נצחית כמו מים ואוויר", אמר עליה הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס. אבל לבואנוס איירס דווקא הייתה התחלה, ולא רק אחת, אלא שתיים. הראשונה, בשנת 1536, כאשר מגלה הארצות הספרדי פדרו דה מנדוזה הגיע אל המקום, עם צי של 16 ספינות ו-1,600 איש. הוא לא החזיק מעמד מול התקפות האינדיאנים, התנפלויות חיות הטרף ומחסור במזון ומצרכים חיוניים אחרים.

ההתחלה השנייה הייתה 44 שנים מאוחר יותר, כשספרדי אחר, חואן דה גאראי, הנציח את הנוכחות הספרדית בגדה המערבית של נהר לה פלאטה. את המקום כינה "השילוש הקדוש" ולנמל קרא (בתרגום חופשי) "הנמל של מריה הקדושה והרוחות הטובות" ובקיצור – בואנוס איירס. העיר הלכה וגדלה, לא מעט בעקבות ייבוא עבדים מאפריקה, שבסוף המאה ה-18 היו כבר שליש מתושביה. ב-1776 הייתה לבירת הפרובינציה של ריו דה לה פלאטה (Río de la Plata), שלמרות שמו אינו נהר כי אם שפך משותף של נהר פראנה ונהר פרגוואי.

ריו דה לה פלאטה, בואנוס איירס
ריו דה לה פלאטה  נהר הכסף, הרחב בשפכי הנהרות בעולם שנראה כמו ים (צילום: DanFLCreativo)
 

שכונות מהגרים שיצרו עיר ססגונית

כמו מרבית ערי הבירה הפדרליות, בואנוס איירס היא אזור מנהלי נפרד משאר 23 המחוזות של ארגנטינה והיא מרכזת את רוב הכוח הפוליטי והכלכלי של המדינה. כשליש מכלל 33 מיליון תושבי ארגנטינה חיים בה ומכנים עצמם בשם פורטניוס (Porteños, "אנשי הנמל"). לעומת זאת, החקלאים, הבוקרים והרועים החיים בחלקים אחרים של הארץ הגדולה והדלילה הזאת, מכנים אותם "טווסים"...
 
יש בדרום אמריקה ערים גדולות מבואנוס איירס, אך עדיין היא נחשבת כעיר האלגנטית והתרבותית ביותר באמריקה הלטינית, כמו גם בירת הספרות הספרדית-אמריקנית. "כמו" היא המילה הכי שגורה כאן וכך למשל יספר לכם כל אחד ששדרת 9 ביולי הוא בדיוק כמו השאנז אליזה בפריז, בית האופרה גם הוא בדיוק כמו בית האופרה בפריז והפארק בשכונת פלרמו – כמו הסנטרל פארק בניו יורק.
 
בואנוס איירס אכן מזכירה את פריז בשדרותיה הרחבות. כל ארבעה רחובות תמצאו שדרה רחבה. היא מורכבת כמו פסיפס מ-47 אזורים אוטונומיים ויותר ממאה שכונות, המאופיינות בעיקר על ידי מהגרים מארצות מוצא שונות. באזור בלגרנו (Belgrano), שם התיישבו גרמנים ואוסטרים, אפשר עדיין למצוא בתי קפה וקונדיטוריות בנוסח וינה. אזור רקולטה (Recoleta) בעל האווירה הצרפתית, שדרת סינקו דה מאיו (חמישה במאי), בעלת הסגנון הספרדי, או רובע סן טלמו (San Telmo) עם האווירה הקולוניאלית שלו. בסוף, מרוב "כמו", הרגשנו כאילו שהפורטניוס אינם בטוחים מספיק בעיר הנפלאה שלהם והם מרגישים צורך להשוות אותה עם מקומות אחרים בעולם, משל הייתה פרובינציה כשלמעשה היא יצירה מיוחדת, אמיתית ומקורית.
האובליסק, רחוב ה- 9 ביולי, בואנוס איירס
שדרת 9 ביולי מזכירה את השאנז אליזה בפריז (צילום: diegograndi)
 

האמהות מכיכר מאי

העיר עשירה בפסלים, באנדרטאות ובמצבות זיכרון, רבות מהן הוענקו לה על ידי מדינות ידידות. כאלו הם הגן היפני, המונומנט הספרדי המרשים, האנדרטה הפרסית שהעניק עוד השאח בזמנו, ה-"ביג בן" האנגלי ועוד רבים אחרים. מצבת הזיכרון החשובה מכולן היא הפירמידה, שהוקמה לציון העצמאות בפלאסה דה מאיו (Plaza de Mayo, "כיכר מאי"). חיפשנו פירמידה ומצאנו אובליסק קטן, וזו הסיבה: לפני התחלת הבנייה החליטו שכאן תקום פירמידה והעובדה שיצא אובליסק לא בלבלה את ה"פורטניוס", המתעקשים על פירמידה.

פלאזה דה מאיו היא כיכר היסטורית, שעברה גלגולים רבים וזכתה בשמה הנוכחי לאחר מהפכת חודש מאי 1810 שהביאה לשחרור ארגנטינה. היא ידועה ברחבי העולם כ"כיכר האמהות מפלאזה דה מאיו". היו אלו האמהות שילדיהן נעלמו ב"מלחמה המלוכלכת" של שנות השבעים ותחילת השמונים של המאה ה-20, והן היו מפגינות שם כל יום חמישי אחר הצהריים, מטפחות תחרה לבנה על ראשיהן, בדרישה לחקור את עוולות המלחמה ההיא. היום הן כבר זקנות ומותשות ובכל זאת, כמה מהן עדיין עוטפות את ראשן במטפחת לבנה ומפגינות.

בקצה המזרחי של הכיכר נמצאים ארמון הנשיאות הוורוד של הרפובליקה  קאסה רוסאדה (Casa Rosada), קתדרלת מטרופוליטנה הנראית כמקדש יווני עטור עמודים ובה קבור הגיבור הלאומי ומשחרר דרום-אמריקה חוזה דה סן מרטין שמת בגלות בצרפת, בית המושל הראשון ובית העירייה עם מגדל שעון. מי שאוהב כנסיות ימצא במרחק קצרצר את הכנסייה העתיקה ביותר בעיר, כנסיית סן איגנסיו (Iglesia de San Ignacio).
 
אם האובליסק זכה כאן לשם "פירמידה", הרי השם המפורש "אובליסק" שמור למחט הבטון שהוקמה לכבוד יום ההולדת ה-400 של העיר. היא מתנשאת לגובה 67 מטרים בכיכר הרפובליקה, במקום בו שדרת 9 ביולי הרחבה, המזכירה את ניו יורק עם התיאטראות, בתי המלון ומועדוני הלילה שלאורכה, חוצה את שדרות קוריינטס (Avenida Corrientes‏), ה"רחוב ללא הפסקה" של בואנוס איירס.
בתי מלון בקרבת כיכר דה מאיו
 
האובליסק, בואנוס איירס
האובליסק, מחט בטון שהוקמה לכבוד יום ההולדת ה-400 של העיר, מתנשאת לגובה 67 מ' בכיכר הרפובליקה (צילום: luoman)

ארמון הנשיאות קאסה רוסאדה, בואנוס איירס
 ארמון הנשיאות הוורוד  קאסה רוסאדה, בפלאסה דה מאיו (צילום: miralex)
 

שוד ליד בית הכנסת

למרות האווירה הקוסמופוליטית שלה, בואנוס איירס נגועה במחלה הקשה של כל הערים הגדולות באמריקה הלטינית. לא רחוק מהבניינים הגרנדיוזיים של מרכז העיר ושכונות המגורים הנעימות, נמצאים הסלאמס העירוניים הקרויים כאן Villas Misérias (בתי המצוקה). הם אולי לא כה נוראים כמו בערים אחרות, אבל זוהי נחמה קטנה מאוד לתושבי הצריפים והפחונים הללו. העוני נראה ממש בעיניים. כל לילה נערמים ברחובות שקי ניילון מלאי אשפה, אפילו ליד בתי מלון מפוארים ומרכזי קניות עשירים, ואנשים נוברים בהם כמו חתולי פרא, קורעים בציפורניים את השקים, מחטטים ודולים מציאות ואוכל מעופש. אין פלא שהרחובות מוכי פשע ואין ביטחון, אפילו באזורים הנחשבים "טובים", למרות השוטרים הרבים וחברות האבטחה הפרטיות.  
 
טיילנו ברגל אל רחוב ליברטד (Libertad), שם נמצאים בית הכנסת המרכזי בעיר  טמפלו ליברטד (Templo Libertad) והמוזיאון היהודי הצמוד אליו, המציג את תולדות יהודי ארגנטינה. עמדנו ברחוב שהיה לרגע קט ריק מהולכי רגל וחשבנו מה עושים "במקום". פתאום הרגשתי יד תולשת בכוח ובמהירות את שרשרת הזהב הדקיקה שענדתי על צווארי. בטרם הספקתי להסתובב נעלם בעל היד עם השרשרת שלי. אם חייבים לחוות הכול בחיים, הרי גם שוד באמצע היום בלב מטרופולין בואנוס איירס הוא חוויה. למשך יום או יומיים התערער בי קצת הביטחון , אבל האמת? לא כעסתי. הרגשתי כאילו הוא היה צריך את השרשרת יותר ממני, כאילו שילמתי מעין קנס בגלל העוני, תרומה לעניים.
 
בית הכנסת ברחוב ליברטאד, בואנוס איירס
הכניסה לבית הכנסת המרשים ברחוב ליברטד (צילום: GameOfLight)

בית הכנסת ברחוב ליברטאד, בואנוס איירס
פנים בית הכנסת טמפלו ליברטד (צילום: Sandra Cohen-Rose)
 

בית קברות שהפך יעד הביקור מספר אחד

הרובע ההיסטורי רקולטה (Recoleta), הנמצא בצפון העשיר של בואנוס איירס, הוא אחד המקומות הפופולריים לביקור בה. הוא ידוע בכנסיות מן המאה ה-18 ובייחוד בזכות בית הקברות לה רקולטה (Cementerio de la Recoleta). שם, מתחת למצבות השיש ובמאוזוליאומים המפוארים, שוכבים בני המשפחות העשירות והמנהיגים, ביניהם כמה נשיאי ארגנטינה וגם אוויטה פרון הנצחית, שפרחים טריים נמצאים תמיד על קברה. אחוזת קבר מעניינת במיוחד, שתפסה את עינינו, היא זו של משפחת צימרמן-מקינלי, שם מתחת לצלב נוצרי יש גם תבליט של מנורה יהודית. כמובן אי אפשר בית קברות בלי רוחות מתים, אז האגדות מספרות על ראפינה קמבאסראס שנפטרה בגיל 19 והיא מטיילת עדיין בלילות ומחפשת את ארוסה.

לא רחוק מכאן, עדיין ברקולטה, נמצא גם המוזיאון לאומנויות יפות ולא כדאי להחמיץ את פסליו הנהדרים של אוגוסט רודן ואת ציוריו הנפלאים של החיים בפמפאס הארגנטיני. זהו גם מרכז עשיר של חיי לילה ואני עדיין מתקשה להבין איך הם עומדים בלוח הזמנים המטורף שלהם. את ארוחת הערב אוכלים ב-11 בלילה ולמועדון הלילה ממש לא "קול" להגיע לפני אחת-שתיים לפנות בוקר. אז איך הם קמים למחרת לעבודה? עובדה!
 
בימי ראשון אפשר לבקר בשוק הפשפשים של סן טלמו (San Telmo), בדרום העיר. מציאות גדולות אולי אין בו, אבל טיפוסים בוהמיינים מעניינים אפשר לראות בבתי הקפה, במסעדות הקטנות ובפאבים. אם כבר התיישבתם, מומלץ לנסות את המאטה ((Mate, ה"תה" הנחלט מעלי צמח מקומי, שאפשר לשתות אותו טבעי ומר או מומתק. למי שמכור למאטה יש ספל אישי ולא מעט אנשים מסתובבים בעיר עם תרמוס ביד אחת וספל בשנייה, שלא יחסר. ספלי מאטה מהודרים הם אחת המזכרות הפופולריות אותן אפשר למצוא בכל חנות מזכרות.
 
בית הקברות לה ריקולטה, בואנוס איירס
פסלים בבית הקברות לה רקולטה 
(צילום: IVANVIEITO)
 



טנגו, טנגו, טנגו בבואנוס איירס

אחד האזורים הידועים והמתוירים ביותר בעיר הוא לה בוקה (La Boca), אזור הנמל העתיק שלאורך הנהר. זוהי אחת מטריטוריות הטנגו וכאן שולטים הגיטרות והבנדוניאונים (משהו בין קונצרטינה ואקורדיון). מישהו אפילו כינה פעם את הטנגו "הבן של הגיטרה, שהתאהב בשני בנדוניאונים".

הארגנטינאים, לא חשוב היכן הם נמצאים – בניו יורק, בפריז או בתל-אביב, תאמר להם "טנגו" וכבר עיניהם מצטעפות מגעגועים. הריקוד נולד בשכונות השוליים של העיר, כשילוב של מילים עסיסיות של הגאוצ'וס (הבוקרים הארגנטינאים) ומוסיקה ספרדית ואיטלקית. המהגרים מגליסיה שבספרד ומקלבריה שבאיטליה, פושעים קטנים ורקדניות ברים, הביעו בשירים מלנכוליים תקוות נכזבות, געגועים, פיתוי נשי ויהירות גברית. עד מהרה נדד הטנגו אל הקברטים במרכז העיר ובני המהגרים, דור ראשון לפורטניוס, אימצו אותו בהתלהבות.
 
הזמר המזוהה ביותר עם הטנגו הוא קרלוס גרדל (Carlos Gardel) שבקולו הנפלא כבש את האליטות המקומיות, הפך לכוכב נערץ ונתן לגיטימציה לטנגו. כשנהרג בשנת 1935 בתאונת מטוס, ניסו נשים בכל העולם להתאבד ועד היום משפיעה דמותו האגדית על התרבות הפופולרית בארגנטינה. מעריציו מקשיבים לתקליטיו ותהלוכות עולי רגל עולות לקברו בבית הקברות צ'קריטה במערב העיר.
 
בשנים האחרונות הייתה שוב עדנה לטנגו. הקברטים המקומיים ובתי הספר לריקוד מלאים בתיירים ובמקומיים, הגולשים בריקוד לצלילי המוסיקה המפתה של "לה קומפרסיטה", "מי בואנוס איירס", "קמיניטו" ולהיטים אחרים, הנשמעים כל ערב מחדש בקברטים מפוארים ובקרנות רחוב בסן טלמו ובלה בוקה.
 
טנגו, בואנוס איירס
באמצע היום רוקדים טנגו בין דוכני השוק, 
תאמר להם "טנגו" וכבר עיניהם מצטעפות מגעגועים (צילום: pinthemapproject)
 

לה בוקה והגיבור מארדונה

בתי העץ הקטנים בסלאמס של לה בוקה צבועים בכל צבעי הקשת. מצהוב, ירוק ותכלת עד כחול, כתום וסגול – כל הצבעים בכפיפה אחת שהיא גן עדן לצלמים ולציירים. תמורת חופן פזטות אפשר להצטלם עם הרקדניות היפות, או אפילו לרקוד איתן טנגו באמצע הבוקר, באמצע הרחוב, בין המסעדות והברים.

לה בוקה היא גם מגרש הבית של קבוצת הכדורגל בוקה ג'וניורס, קבוצתו של מראדונה, הנהנה עדיין מהילה של גיבור לאומי בארגנטינה. רק מה, סן טלמו כמו לה בוקה, שניהם אזורים "לא בטוחים" ושורצים כייסים ושודדים, כך הזהירו אותי. אפילו השוטרים נמנעים כאן ממגע איתם. אני, אחרי הניסיון שלי ליד המוזיאון היהודי, לא הרגשתי בטוחה בשום מקום בעיר היפה הזאת. אזור בטוח או לא.
 
לה בוקה, בואנוס איירס
בתים צבעוניים בלה בוקה, השכונה הציורית התוססת והמסוכנת (צילום: Mlenny)
 

קניות בבואנוס איירס

הגיע זמן קניות. "כדאי לך לנסות בחנויות של היהודים"  המליצו לי עוד בתל אביב והפנו אותי אל חנויות למוצרי עור ברחוב מוריז'ו ((Murillo. התייעצתי עם מכרה מקומית ולדעתה ממש חבל על הזמן. "זה רחוק נורא ואין שם באמת מציאות", אמרה. אז לא נסעתי לשם. במקום זאת הלכתי למרכז הקניות המפואר גלריאס פסיפיקו (Galerías Pacífico) שבפינת הרחובות פלורידה וקורדובה. המרכז הוקם בסוף המאה ה-19, בהשראת ה"בון מרשה" הפריזאי, והציע למקומיים את כל הצעקות האחרונות של האופנה העולמית.

לב המרכז הוא אולם הכניסה רחב הידיים עם כיפה אלגנטית בראשו, שבאמצע המאה ה-20 זכתה להתקשט בציורי קיר מרהיבים של מיטב הציירים המקומיים. מאוחר יותר, ב-1989 אף הוכרז הבניין כמונומנט היסטורי לאומי. מאולם הכניסה מסתעפת רשת של מעברים אל מאות חנויות יוקרה ואל מרכז תרבות ותיאטרון קטן, המציע בין היתר, מופעי טנגו מרהיבים 
– הכול תחת קורת גג אחת. אגב, מופעי טנגו לרוב נערכים בעיר כל ערב ופשוט אסור לעזוב אותה בלי לצפות לפחות באחד מהם (עם ארוחה או בלעדיה, בקברט מפואר או בתיאטרון קטן – ממש קשה לבחור).
 
אחרי שבדקתי את ההיצע היוקרתי ב"גלריאס פסיפיקו", יצאתי לשוטט ברחוב פלורידה. בחלק הרחוב הפונה מרחוב קורדובה מערבה מצאתי חגיגה עממית של חנויות זולות, רוכלי רחוב, רקדני טנגו בפעולה, ציירי נוף וציירי פורטרטים, חנויות אלקטרוניקה, מסעדות ובתי קפה. מרחוב קורדובה מזרחה, חנויות טובות לבגדי עור מקסימים, ארנקים, נעליים, חגורות – במחירים מתקבלים על הדעת, וגם תכשיטים מקומיים משובצים באבני "אינקה רוז" ורודות, במחירים לא מתקבלים על הדעת.
 
גלריאס פאסיפיקו, בואנוס איירס
גלריאס פסיפיקו, אולם הכניסה רחב הידיים עם כיפה אלגנטית בראשו,
שבאמצע המאה ה-20 זכתה להתקשט בציורי קיר מרהיבים של מיטב הציירים המקומיים
 (צילום: Martin St-Amant)
 

בואנוס איירס – עיר של תרבות

העיר משופעת במוזיאונים מצוינים וכבר הזכרתי את המוזיאון הלאומי לאומנויות יפות שברובע רקולטה, שם מוצגות יצירות של אימפרסיוניסטים צרפתים ידועים ושל אומנים ארגנטינאים. מוזיאון אחר שלא כדאי להחמיץ הוא מוזיאון בואנוס איירס לאומנות לטינו-אמריקנית (MALBA). הבניין מרהיב והתערוכות המתחלפות מצוינות. הוא נמצא באזור פאלרמו היפה, שבסוף הסתיו יפה מתמיד עם המון עצי מגנוליה הפורחים בוורוד.
 
ה"פורטניוס" אוהבים מאוד מוזיקה, אומנות וספרות. הם עדיין קוראים המון ומתאמצים להצדיק את האמרה הנפוצה באמריקה הלטינית: "קורא הרבה כמו ארגנטינאי". אין פלא שחורחה לואיס בורחס, מגדולי הסופרים באמריקה הלטינית, כה אהב את העיר הזאת.
 
מוזיאון בואנוס איירס לאומנות לטינו-אמריקנית (MALBA)
מוזיאון בואנוס איירס לאומנות לטינו-אמריקנית, לא להחמיץ
 (צילום: CC B.jars) 


מלון מומלץ במרכז בואנוס איירס

מלון גראנד בריזו (Hotel Grand Brizo) ממוקם במרכז ההיסטורי של בואנוס איירס, בשדרת 9 ביולי המרכזית ובמרחק הליכה קצר מפלאזה דה מאיו. החדרים גדולים ומרווחים, ממוזגים, ובכולם יש פינת ישיבה ושולחן כתיבה. אדיבות ויעילות הצוות ראויים לציון והם ישמחו לסייע בכל בעיה, כולל הזמנת הסעה מ/אל שדה התעופה.
 
המלצה על מלון במרכז בואנוס איירס
מלון גראנד בריזו
 – מיקום נוח במרכז בואנוס איירס, אדיבות ויעילות ראויים לציון


מידע נוסף

כתבות נוספות


אתי ואוריאל ישיב
 
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר