www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

גאורגיה - מבט של מדריך טיולים


טיול לגאורגיה - מבט אישי של מדריך טיולים
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


פעם ​נדמה היה לנו כי כדי לראות דברים מופלאים באמת צריך להרחיק נדוד, ולא היא. מעבר לפינה כמעט, צפונית-מזרחית לטורקיה, נמצאת ארץ נהדרת עם נופים נהדרים, עם שכיות חמד ועם אנשים. בעיקר אנשים. אנשים חמים, שמחים ומכניסי אורחים.


עמדנו נפעמים מול ההוד הנורא, הנאצל כל כך, של הר קָזְבֶק, שהוא חלק משרשרת הרי הקווקז הנמתחת לאורך כ-1,300 ק"מ. פסגתו המושלגת (5,043 מ') נמוכה מעט מן האֶלְבּרוֹס (5,633 מ'), הנמצא ברוסיה, סמוך לגבול גאורגיה, והוא הפסגה הגבוהה באירופה. על פסגת גבעה מוריקה, הזדקרו שתי כנסיות מתומנות, שהצריחים המחודדים שלהן הונחו על גבי תוף מוגבה, כמיטב המסורת הקווקזית, המוכרת לנו מהכנסיות הארמניות. הגוון האפור של מדרונות ההרים שברקע השלים את ספקטרום הצבעים שמולנו.

נופים בגאורגיה
עמדנו נפעמים מול ההוד הנורא, הנאצל כל כך, של הר קָזְבֶק  (צילום: גילי חסקין)


מדרפט ג




עבורי היה זה רגע השיא של הטיול בגאורגיה. העצמה של הרכס המושלג, שהוא חלק מהקווקז המופלא, הנמתח בין הים הכספי לים השחור.

לכמה מאתנו היו רגעי שיא אחרים: הצחיחות רבת היופי של המדבר של קחטי (Kakheti), עם המנזרים הפזורים במרחביו האדמדמים ושומרים על אורח חייהם הספרטני כפי שעוצב במאה השישית. עבור מישהו אחר היו אלו המצודות העתיקות החצובות במצוקים שמעל הנחלים. מישהו הציע את היערות שבאזור בָקוריאן (Bacurian)  שברכס הקווקז הקטן, עם סתווניות הענק הנראות כנקודות אור וורודות על רקע הרקבובית שהצטברה תחת העצים. אחר הציע את הירוק הסובטרופי הרענן הגולש לים השחור, ועוד.
כתבה על 10 יעדי טיול חשובים בגאורגיה
 
 קזבגי, כנסיית השילוש הקדוש 
כנסיית השילוש הקדוש (במרכז), ניצבת בודדה למרגלות פסגת קזבק (קזבג)  (צילום: Levan Gokadze) 
 
גאורגיה - השתלבות במרחב
גרוזיה הוא שמה הרוסי של 
גאורגיה, ארץ קטנה יחסית, 69,700 קמ"ר בסך הכול, שהייתה פעם חלק מברית המועצות. מדינות הברית זכו אמנם בעצמאות (גאורגיה ב-1991) ובביטוי לאומי, שאין לזלזל בהם, אבל גם בהידרדרות כלכלית, עוני, ובירידה חדה ברמת החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים. הטיול בגאורגיה של ימינו מזמן מפגשים רבים עם שפע ומחסור. הרבה מחסור. החלוקה הקוטבית עליה חונכנו, בין העולם המערבי הנאור לבין אימפריית הרשע, מתבררת ככוללנית וסטריאוטיפית מדי. כשמטיילים במה שהיה פעם ברית המועצות מגלים תמונה מורכבת יותר. במדינה העשירה לשעבר יש היום, מחד - חנויות ריקות, מפעלים סגורים ומחלידים ותשתיות מוזנחות, ומאידך, ארוחות כיד המלך ואוכלוסייה משכילה, שתעדיף הצגת תיאטרון על בגד חדש.
ארץ זו, שבין אסיה לאירופה, למרגלות הקווקז, במיצר שבין הים הכספי לים השחור, הייתה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה. זירה למאבקים. עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים.

השפע האמיתי הוא כמובן באתרים ההיסטוריים, המושכים לכאן שוחרי תרבות מהעולם כולו. כאלו הן חורבות ורְדֶזְיַה עם מנזריה שנחצבו בסלע במאה ה- 11, הקתדרלה של סְוֶוטי צְחובֶלי (מילולית: "העמוד נותן החיים"), או חורבות אופְלִיסְצִיחֶה שמול גורי, אתרים שזכו להיכלל ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו.
 
קזבגי, כנסיית השילוש הקדוש 
מערות מסתור בכפר הקדום אופליסטציחה  (צילום: sunriseOdyssey) 
 
מימוש חלום ילדות בגאורגיה
הארץ שלחוף הים השחור הייתה חלום ילדות שלי, מהימים שבהם קראתי את סיפורי המיתולוגיה היוונית. מטבעו של מיתוס, עוסק הסיפור בגיבורים ובמעלליהם יותר מאשר בדמותה של הארץ, אך ניתן ללמוד ממנו על ארץ פורייה ועשירה, בעלת נופים דרמטיים. כאן נכבל פרומתאוס אל הרי הקווקז, כעונש על שהבריח את האש אל בני האדם. ביערות שלמרגלות ההרים חיו האמזונות – הנשים הלוחמות כרותות השד – שחיו שם. ידוע מכולם הוא המיתוס של גיזת הזהב. היוונים בתקופה הקלאסית הבחינו בשתי ממלכות בתחומה של גאורגיה, איבריה (לא לערבב עם זו שבספרד, שהגאורגים קוראים לה כרתלי) שבמזרח, והממלכה המערבית, השוכנת ממזרח לים השחור. את האחרונה הם כינו בשם קולכיס (אגריסי בפי התושבים המקומיים), ולשם הפליג יאסון על סיפונה של הספינה 'ארגו', כדי להביא את גיזת הזהב, שהוצבה בחורשה תחת השגחתו של נחש ענק. מלך קולכיס לא שש להיפרד מהגיזה, והטיל על יאסון ואנשיו משימות קשות בהן הם עמדו בהצלחה בזכות אהבתה של מדיאה, בת המלך, ליאסון. למרות שאהבתה של מדיאה ליאסון הביאה בעיקר אסונות, שכן היא בגדה באביה, רצחה את אחיה וכשיאסון עזבה היא הרגה את כלתו ואת בניה שלה, מדיאה היא דמות פופולארית מאוד בגאורגיה ונשים רבות נושאות את שמה.

על אף הסיפור, למדתי כי מקורה של גיזת הזהב בסיפור מוקדם בהרבה, והסיפור אודות אופן הגעתה אל קולכיס מורכב מחומרים של קנאה, אהבה, בגידה, ומעשי גבורה ונסים. מאוחר יותר הסביר הגיאוגרף הרומי סטראבו, את המיתוס של גיזת הזהב עצמה, בשיטה עתיקה לסינון עפרות הזהב מן הנחלים, שנעשתה בעזרת צמר כבשים (גיזה), ואגב כך מצייר ארץ השופעת את המתכת היקרה ומעצים את הקסם ואת הסקרנות. יאסון היה הנוסע המפורסם הראשון, אך לא היחידי, שהגיע אל גאורגיה. רבי בנימין מטודלה אף הוא ביקר במקום והילל את יופיה של הארץ, כמו גם הנוסע הערבי אבן בטוטא. מרקו פולו כתב ביומנו "יש עיר יפהפייה הנקראת טפליס (Teflis , המזוהה עם טביליסי הבירה), וסביבה הרבה התיישבויות ותחנות מבוצרות".

בעקבות כל אלה הגעתי גם אני, עם מטיילים נוספים, אל ארץ לא רחוקה ולא נודעת זו.

 
אנשים בגאורגיה   ציורי קיר בגאורגיה
 מדיאה היא דמות פופולארית מאוד בגאורגיה ונשים רבות נושאות את שמה | הכותב מדריך טיול בגאורגיה
 (צילום: גילי חסקין)
 
יופייה של גאורגיה
הגאורגים, תושבי גאורגיה, טוענים כי ארצם היא היפה בעולם. פיסת ארץ שאלוהים ייעד תחילה עבור עצמו. לא ננסה כאן לכמת יופי, אך אפשר להסכים עמם, כמו עם הנוסעים של ימי הביניים, כי זוהי ארץ מרשימה. גאורגיה, השוכנת בין טורקיה וארמניה בדרום ואזרבייג'ן במזרח, ידועה באירופה בכינויה "ג'ורג'יה", שהעניקו לה הפרסים והערבים, ורבים מכנים אותה "גאורגיה". השם "גרוזיה" ניתן לה על ידי הרוסים, מהם הועתק לעברית, ואילו הגאורגים מכנים עצמם בשם שונה לגמרי - כרְתוולי. זוהי ארץ הררית, שנופיה מגוונים מאוד ביחס לשטחה, וכוללים: ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואזור סוב-טרופי לח במערב, את המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול ואת המורדות הצפוניים של הקווקז הקטן. חבל הארץ הזה, הממוקם בין אסיה לאירופה, למרגלות הרי הקווקז, במצר שבין הים הכספי לים השחור, היה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה, וזירה למאבקים עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים.
 
תושבי גאורגיה
מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בשל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור בידי מעצמות שכבשו אותו. כך למשל, העיר טביליסי, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים במהלך 1,500 שנות קיומה. בגאורגיה חיים 4.5 מיליון תושבים, כ-80% מתוכם גאורגים. הקבוצה השנייה בגודלה היא הארמנים, שמספרם באוכלוסייה מגיע ליותר מחמישה אחוזים, ואחריהם האֳזֶרים (3.1%), והרוסים (1.9%). כמו כן, חיים בגאורגיה טורקים, אוסטים (עם סלבי שזכה למחוז אוטונומי משלו בדרום רוסיה), אבחזים, יהודים, כורדים, פרסים ועוד. בעבר היה בגאורגיה מיעוט חזק של גרמנים שישבו בכפרים מטופחים, אך הם פוזרו עד האחרון במלחמת העולם השנייה.
 
מוצאם של הגאורגים בענף דרומי של העמים הקווקזיים. רוב הגאורגים הם נוצרים-אורתודוכסיים, המאורגנים בכנסייה לאומית, ומיעוט קטן הוא מוסלמי. מיעוטים אתניים מוצאים את דרכם בדרך כלל להרים, במיוחד להרים בעלי מבנה פיזי מסובך. החיים בהרים טרם התקופה המודרנית שקיצרה מרחקים, גרמה למיעוטים שהתגוררו בהם, ליצור לעצמם תרבות שונה ומיוחדת, להבדיל מאוכלוסיית המישורים, שם יכול השלטון המרכזי להשפיע ולקבוע נורמות.
 
מלון שרתון באטומי
ישן אל מול חדש - 
מלון שרתון באטומי מציע אירוח מערבי לחלוטין, אל מול בניה מהתקופה הקומוניסטית
 
 
עושר אנושי בגאורגיה
כבר בתקופת הברונזה נחשב רכס הקווקז כאזור מפגש בין מזרח אירופה, ערבות רוסיה של היום והמזרח התיכון. ואכן היה זה אזור מעבר עבור עמים רבים שהותירו בו את שרידיהם, ומפלט לשבטים נרדפים מאזורים רחוקים וסמוכים. הקווקז ידע בוזזים, חולפים ומתיישבים, במהלך ההיסטוריה המפותלת שלו, והפך בעטיים לאזור מורכב ומסובך מבחינה אתנית ולשונית. התוצאה מרתקת וססגונית - הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר, בלתי אפשרי כמעט, המורכב מקבוצות, חמולות, שבטים ועמים. למרות הכנסת האורחים החמה, הדעות הקדומות חזקות ובעימותים בין המיעוטים היד על הנשק קלה.

בספר "ארצו של אדם", של אנטואן דה סֶנְט אֱקְזִיפֶרִי, לומד המחבר שיעור על מפה גיאוגרפית אישית, כזאת שיש לכל אדם, ובה המקום שתופס כל פרט הוא אישי. בזיכרונו של כל איש מהקווקז מוצפנת מעין מפה כזאת, המזהירה אותו מפני הסכנות הצפונות ברחוב, מבן חמולה אחרת, מבן שבט אחר, או מבן לאום אחר. לכל אדם יש מידע מפורט על אודות סביבתו, על האנשים, על השבטים ועל טיב היחסים ביניהם. מעבר לסביבה הקרובה איש אינו מתעניין. ידע זה הוא בעל חשיבות, בין השאר, בשל ריבוי הדעות הקדומות בקווקז. איש אינו יודע לענות מדוע הארמנים והאזרים, למשל, שונאים זה את זה. אנשי הקווקז הם בדרך כלל ידידותיים ומכניסי אורחים, עד אשר קורה משהו, אז הם אוחזים בנשק. 
 
אנשים בגאורגיה
הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר, בלתי אפשרי כמעט, המורכב מקבוצות, חמולות, שבטים ועמים
 (צילום: גילי חסקין)
 
אוכל והנאות גדולות מהחיים
הגאורגים אוהבים לאכול, ולאחר ארוחת צהרים במסעדה עממית מקומית התברר לנו גם למה, הם פשוט יודעים לבשל וגם להכין יין. תאוותם של התושבים למזון ולמשקה גרמה להם ל"רשלנות" איומה. המסורת מספרת שכשאלוהים חילק את הארצות לבני האדם, היו תושבי 
גאורגיה כל כך עסוקים באכילה ובשתייה עד שהגיעו מאוחר מדיי למקום החלוקה ולא נשארה להם אדמה. הם אמרו לאלוהים שאיחרו כיוון שהרימו כוסית לחייו והזמינו אותו להצטרף אליהם לחגיגה. אלוהים, כך מספרת האגדה, כל כך נהנה על שולחנם, עד שנתן להם את הארץ ששמר לעצמו. 
 
הכנסת אורחים בגאורגיה
אם נספר שהכנסת האורחים של הקווקזים חמה, נחטא להם, כיוון שהיא הרבה פעמים הרבה יותר מזה. הופתענו שבזמן כל כך קצר הם הצליחו לגרום לנו להרגיש כל כך טוב. באחד המקומות עצרנו ליד בית בודד וביקשנו לקנות לחם. האיכר פתח בפנינו את שער חצרו, אשתו ובתו הפשילו שרוולים ופשוט עמדו ואפו עבורנו לחם, ואיזה לחם! כל מה שצורף אליו הפך למעדן. הם לא הסכימו בשום אופן שניקח את הלחם ונאכל בחוץ. הנשים ערכו שולחן, אליו הוספנו את מה שהכנו לעצמנו קודם לכן, אלא שהזיתים, הגבינות, היין והוודקה (הכול מעשי ידיהם) גרמו לנו להשאיר את מזוננו הדל כמות שהוא, ולהתענג על הסיבה שכנראה גורמת להם להאריך חיים.

 
אכן, לפי מקורות רוסיים, נמצא בקווקז - בעיקר בחבל אבחזיה שבגאורגיה, הריכוז הגדול בעולם של מאריכי ימים. אומרים שיין טוב משמח לבב אנוש? תארו לכם מה עשה היין הטוב ללבבות שלנו, שהתחממו גם מקבלת הפנים הכל כך נהדרת. במסעותי סביב העולם חוויתי הכנסת אורחים חמימה אצל הברברים בהרי האטלס, אצל הטורקים בכפרי אנטוליה, אצל הכורדים בהררי כורדיסטן ואצל הבדואים בסיני, אך אינני זוכר שמחה כזאת מול האורח, כמו אצל הגאורגים, המאמינים כי האורח הינו שליחו של אלוהים.
 
מלון מומלץ בטביליסי, רדיסון בלו
בגאורגיה אפשר למצוא גם אירוח מפנק בבתי מלון חדישים, מלון רדיסון- בלו במרכז עיר הבירה טביליסי
מלון רדיסון בלו - השוואת מחירים והזמנות
 




 
לתעות בסמטאות טיביליסי
המסע שלנו בגאורגיה התחיל, כמו במרבית הביקורים, בעיר הבירה טֶבִילִיסִי, שהיא אחת הערים החשובות בקווקז ואחת הערים העתיקות בברית המועצות (לשעבר). טביליסי, שהיא מרכז העצבים של המדינה, שוכנת לגדות הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הנהר הראשי במדינה. משני צדי הנהר, בעמק שבין ההרים, שוכנים כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים, אוניברסיטה, תיאטראות ובניין אופרה, שווקים ואף בית כנסת. מההרים ובפרט מהר טָבוֹרי, נובעים מעיינות הגפרית החמים, שסיפורים רבים נרקמו סביב איכויותיהם השונות. האגדה מספרת כי הם הסיבה להחלטה על הקמת העיר במקום - המלך ואחטאנג גורגסאלי, המכונה "בעל ראש הזאב", בן דמותו הגאורגי של המלך ארתור, יצא עם חבריו ועם הבז האהוב עליו לציד פסיונים. הבז היכה בפסיון בעודו באוויר, ושניהם נפלו אל תוך המים החמים. כשהגיעו הציידים למקום היו שני העופות מבושלים, והמלך כה התלהב מהמקום ומהמחזה, שהחליט להקים שם את בירתו.
 
טביליסי הוקמה בשנת 455 כבירת גאורגיה, ושמה ניתן לה בזכות אותם מעיינות, שכן פירוש המילה "טבילי" היא "חם". בטביליסי מתגוררים כ-1.5 מליון בני אדם, מרביתם אינם גאורגים מבחינה אתנית, אלא פסיפס אתני מגוון, ששורשיו בהיסטוריה הרחוקה. היתרונות הכלכליים והאסטרטגיים של טביליסי שמשכו אליה פולשים רבים, וכאמור, היא נחרבה 29 פעמים במשך 1,500 שנות קיומה. הביזנטים פלשו אליה כבר בשנת 626 ואחר כך היא נכבשה בידי הערבים, המונגולים, הסלג'וקים והטורקים העות'מנים. הערבים החזיקו בטביליסי משך למעלה מ-400 שנה, ובשנת 730 הם ייסדו כאן את מקום מושבו של האמיר הערבי, במצודת נָרִיקָלָה הנראית עד היום, בגובה של חצי מדרגה מעל עמק הנהר.

מלון מומלץ בטביליסי
מראה עיר הבירה טביליסי לעת ערב, תצפית ממרפסת מלון קופאלה בטביליסי
 
המלך הגאורגי, דוד הבנאי, כבש אותה שוב ב- 1121, ושחרר את גאורגיה. בתקופת שלטונה של נינתו תמָרה, הייתה העיר אחת החשובות במזרח התיכון. בשנים האחרונות של השלטון הסובייטי לפני כעשור, הייתה העיר זירה להפגנות, שהגיעו לשיא בטבח שערך במפגינים הצבא הסובייטי, באפריל 1989, שגבה עשרים קרבנות. הטבח הביא לשיא את הרגשות האנטי קומוניסטיים. עצמאות גאורגיה לוותה בשבועיים של לחימה סביב פיטוריו של גָמְסָחורְדִיָה, נשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. מאז שנת 1993 מתרכזים בעיר פליטים רבים מאבחזיה, המחוז הצפון-מערבי, לחוף הים השחור, שתושביו, המהווים מיעוט בארצם, סחפו את המדינה למערבולת דמים. 
כתבה על המחוזות הבדלניים

טביליסי, כמו כל עיר שיש לה מה להציע, דורשת את הזמן ואת ההתייחסות המגיעים לה. העיר היא מיזוג אירופי-אסייני לא ברור. הטיילת לאורך הנהר מזכירה לרומנטיקנים מלשכות התיירות את פירנצה, ובניין האופרה בסגנונו המורי מזכיר להם את קורדובה, שני דימויים מוגזמים משהו. ניתן לבלות זמן במוזיאון או לעבור דרך נקודות הציון ההיסטוריות. אני העדפתי לשוטט לאורך הנהר, לתעות בין הסמטאות, לראות ולהרגיש את האנשים, להריח את ריחות התבשילים שיצאו מחלונות הבתים, ולראות את הנשים מחליפות דעות כשהן עומדות שעונות על פתחי הבתים, וילד מנומנם תלוי להן על המותן. את השפה לא הבנתי, אבל הצחוק שעוררנו הבהיר לנו שביקור של זרים בסמטאות הוא לא דבר שהתושבים רגילים אליו.
בתי מלון בטביליסי
 
טיביליסי לגדות הנהר מֶטְקְוָואר
טיביליסי לגדות הנהר מֶטְקְוָואר  (צילום: Vladimer Shioshvili)
 
קחטי - מזרח גאורגיה
בנסיעה מטביליסי מזרחה מתחלף הנוף במהירות והופך ליבש מרגע לרגע. זהו אזור קָחֶטִי, שהוא המזרחי ביותר בגאורגיה וגובל באזרבייג'ן. בקחטי מייצרים יין מעשרות זנים של ענבים, כל כפר וההתמחות שלו. המשכנו מזרחה, ונסענו באזור צחיח לגמרי של סלעי אבן חול חומים, אדומים, צהובים, כתומים וכל מה שביניהם. בתוך הסלעים האלה נחצב במאה השישית מתחם מנזרים הנקרא דויד גארג'ה (
David Gareja). הסלע החזק ומזג האוויר היבש הקפיאו את הזמן, והמקום נראה כפי שהשאירו אותו בוניו, לפני כ- 1,400 שנה.
 
לפי המסורת, הגאורגים התנצרו בשנת 313, בהשפעת נינו - האם הקדושה של גאורגיה - שהגיעה מקפדוקיה שבאסיה הקטנה (טורקיה של ימינו). בעקבותיה המירו המלכה והמלך את דתם, אם כי חלקים מגאורגיה, ובפרט המושבות היווניות שלחוף הים השחור, התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה. לקבלת הנצרות בגאורגיה, בתקופה כה מוקדמת, הייתה משמעות נוספת: הצטרפות למרכז הכוח הביזנטי שהשפיע מאוד על התפתחות התרבות הלאומית. המנזר הראשון נבנה בידי הנזיר דויד, אחד משלושה עשר אבות המנזרים ,שהגיעו מסוריה והתיישבו במערה על מדרונה של גבעת גארג'ה. במשך הזמן התפתח המקום והפך יעד לעולי רגל, שהאמינו כי שליש מהאוצר הרוחני של ירושלים נמצא כאן. האגדה מספרת כי הנזיר דויד עלה לרגל לירושלים, אך לא היה מסוגל, נפשית, להיכנס לעיר. הוא החל לחזור לכיוון גאורגיה, כשרק שלוש אבנים מירושלים בכיסו. באותו לילה חלם מלך ירושלים חלום שמישהו לקח את השלום הרוחני מירושלים. חייליו צעדו בעקבות דויד, דרשו ממנו שתיים מהאבנים והשאירו לו אבן אחת, אותה לקח לגאורגיה. האבן נשמרה בקתדראלת ציוני בטביליסי והיא נלקחת כל שנה בטקס דתי מיוחד לגארג'ה.
 
מנזר גארג'ה, גאורגיה
מתחם המנזרים דויד גארג'ה  (צילום: תומר וייס)
 
הדרך הצבאית
עלינו מהמנזר הראשי אל קו הרכס, וכעבור כמעט שעה של טיפוס הגענו לרכס החד שממנו נפרס המישור הצחיח של המדבר הגדול של אזרבייג'ן - מישור צחיח, ללא עשב, ללא כל סימן חיים. יצאנו בדרך המוריקה וההולכת אל רכס הקווקז הגדול. הדרך הייתה לא פחות יפה מהיעד - רכסים מלאים מסלולי טיפוס והליכה, בתוך צמחייה שופעת ובה בעלי חיים, כפרים בראשי ההרים, מצודות ומעיינות מים חמים. הדרך חלפה על פני נהרות (מטקווארי, ארגווי וטֶרְגי), לאורך כמאתיים ק"מ שהובילו אותנו לכיוונה של ולדיקווקז שבאוסטיה, המחוז האוטונומי שברוסיה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום והייתה השער בין אירופה לאסיה.

 
לאורך הדרך נבנו מגדלי תצפית, כדי להזהיר מפני פולשים, שחלקם השתמרו עד היום. כשמזרח גאורגיה סופח לרוסיה, בתחילת המאה ה-19, הייתה הדרך שביל צר. אנשי ההרים, בפיקודו של הגנרל הרוסי יֶירְמולוב, הרחיבו את השביל וסללו את הדרך. לאחר שנה של עבודת פרך בשכר זעום, מרדו בני ההרים במעסיקים הרוסים. גם כאשר הסתיימה סלילת הכביש הוא עדיין היווה אתגר לנוסעים ומקור השראה ליוצרים גדולים, כמו פושקין, טולסטוי, וגורקי. פתיחת "דרך הים השחור" אל מוסקבה, הפחיתה אמנם את חשיבות הדרך, אך במלחמות העולם היא זכתה לעדנה אסטרטגית וכיום היא ציר מסחר עיקרי.
כתבה על דרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה
 
בעונת הסקי מגיעים לאזור בעלי הכסף הגאורגים, והאתרים מספקים מסלולי סקי רגילים, ושירותים מתקדמים יותר, כמו הלי-סקי (סקי מנקודות גבוהות, אליהן מגיעים באמצעות מסוקים). מאתר הסקי היפהפה ירדנו אל האגם המלאכותי זינוַלי שנמצא בלב היערות, ואל כנסיית אֳנָאנורי שמעליו. הכנסייה היא חלק ממתחם ובו גם מצודה, שנבנתה במאה ה-13 - שהשתייכה לדוכסים של ארגוי, והיא דוגמה לארכיטקטורה גרגוריאנית, שהתבליטים המעטרים אותה מבחוץ (כמו בכנסייה הארמנית) עומדים בסתירה למקובל בכנסיות אורתודוכסיות, שחיצוניותן האפרורית רק מדגישה את יופיין הפנימי ומזמינות את המתפלל פנימה. המצודה וסיפורי ההרג המהלכים סביבה עומדים בניגוד גמור לשלווה של היער, של האגם ושל פניהם המנומנמות של האיכרים.
 
מהקצה הצפוני של גאורגיה ירדנו בדרך ג'יפים הררית מפותלת, לכיוון דרום-מערב, כשאנחנו נאלצים לעתים לפלס דרך מעבר לכלי הרכב בין העצים בעזרת גרזנים. הדרך עצמה הייתה בהחלט חוויה, אבל למרות זאת החוויה האמיתית הייתה דווקא המפגשים עם התושבים, חקלאים מופרדים משאר העולם, שהסתכלו על הג'יפים שהגיחו מתוך העצים במבטים קצת תמהים, קצת משועשעים. מראה כלבי רועים עובדים הוא דבר מרתק, אבל כלבי הרועים הקווקזים שונים מהכלבים הרגילים שאנחנו מכירים. הם ממש ענקיים, עם אוזניים קצוצות (כמו אצל הבדואים, שקוצצים לכלבים את האוזניים כדי שהטל החודר בלילה ישמור עליהם ערניים). המקומיים טוענים שהפעולה הכירורגית האכזרית הופכת אותם לתוקפנים יותר. כלבי הרועים הם גם כלבי שמירה המגנים על הצאן של בעליהם, והמבטים הנוקבים-חוקרים שהפנו לעברנו, די בהם כדי להוציא מראשו של גנב פוטנציאלי, כל מחשבה על שוד או גניבת אחד מהנתונים להשגחתם.
 
אנאנורי
מיעוטים אתניים מוצאים את דרכם להרים, מצודת אנאנורי על הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה
(צילום: Dan Lundberg)


גורי ובנה המפורסם סטלין
גורי (
Gori) היא העיר הרביעית בגודלה בגאורגיה. את פרסומה העיקרי היא קיבלה בזכות גדול בניה, שנולד בה בשנת 1879, יוסיפ דזוגשווילי שמו. האיש כינה את עצמו "איש הפלדה", ברוסית - סטלין. למרות שסטלין חי כאן רק עד גיל 15, כשכיהן כמנהיג ברית המועצות בשנים 1953-1924, הוא לא שכח מאיפה הוא בא, והעיר זכתה לפיתוח מואץ. בגאורגיה הוקמו מוסדות ציבור, לרבות "האקדמיה למדעים" בטביליסי, ורמת שירותי בריאות הציבור והחינוך שופרה באופן משמעותי.
בתי מלון בגורי

אך סטלין ליטף ביד אחת ובשנייה היכה. ההפליה לטובה לא מנעה מסטלין לשלוח כ- 100,000 לאומנים גאורגים לסיביר. ההתנגדות הלאומית של תושבי גאורגיה התבטאה בקנאות של הגאורגים לערכיהם התרבותיים ולשפתם הלאומית. בתקופת השלטון הסטליניסטי, משנות ה- 30  ואילך, נגרמו לגאורגיה - לפי הניסוח הרשמי: "אבדות רבות בעקבות שרירות לב וחוסר חוק ומשפט". במהלך הטיהורים של 1937-1936 הוכחדו רבים מקרב האינטליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים בגאורגיה. 

גורי, פסל סטאלין 
פסלו של סטאלין בעיר גורי  (צילום: DAVID HOLT)
 
דרום-מערב גאורגיה 
בטיול בגאורגיה "מזגזגים" ללא הרף בין נופים הרריים מוריקים לבין נופי מדבר (תלוי כמובן במסלול). בדרכנו לכיוון הגבול הטורקי, הלך הנוף והתייבש, למעט הנהר שזרם לאורך הדרך כעורק חיים. נקודת ציון בולטת בדרך היא מצודת חָרְטַבִיסִי, אחת המצודות העתיקות בגאורגיה, שנבנתה במאה העשירית על מצוק מעל לנקודה בה הנהרות ג'ווחֶטי (נקרא גם פאראוואני) וארטֶני נפגשים. המצודה נראית כאילו הוצבה במקום בידי במאי שהסריט סרט על דרך המשי. בתוך החומות המרשימות ניצב מבצר מרובע, עם פינות מעוגלות. מהקיר המזרחי של המצודה מובילות שתי מנהרות אל הנהר, האחת להספקת מים והשנייה לתקשורת של היושבים במצודה עם העולם שבחוץ. האגדה מספרת על המלכה תמרה, נינתו של המלך דוד הבנאי, שהכריזה על תחרות מי יבנה את המגדל המפואר ביותר. בנאי מומחה ושולייתו היו בין המתחרים, ולמרבה הבושה עלה השוליה על מורו, והאחרון קפץ מהמגדל אל מותו.
 
לאורך הנהר מזדקרות מצודות נוספות, ולכל אחת היסטוריה וסיפורי אגדות משלה. וורדזיה היא עיר מערות מתקופת ימי הביניים, סמל תרבותי בלבו של העם הגאורגי, והיא שוכנת כעשרה ק"מ מהגבול עם טורקיה. משום כך המלך גאורגי השלישי, נכדו של המלך דוד, בנה כאן מצודה. בתו, המלכה תמרה, שינתה את ייעוד המקום מצבאי לדתי, ובנתה שם מנזר, שגדל לעיר המונה 50,000 תושבים. המלכה תמרה אחראית לשם המקום: בילדותה היא יצאה לשחק במערות וכאשר קראו לה, ענתה מהמסתור: "אק וָואר דְזִיָה". כלומר, "אני כאן, דוד".
הקומפלקס נבנה וטופח, ובתקופת מלכותה נחצבו בסלע 13 קומות של מערות, עם כנסייה במרכז. האגדה מספרת שלתמרה היו 366 חדרים, כדי לבלבל את מי שירצה להתנקש בחייה. החזית המעוטרת של הכנסייה, הנמצאת בלב העיר, נעלמה, אבל המתאר הכללי נראה עדיין יפה. הציורים מתארים את תמרה לפני החתונה, על כך לומדים מראשה הגלוי, ללא כובע נזירות.
 
אפילו ציורי המלכה תמרה אינם הסיבה האמיתית לבוא לכאן. את עיקר החוויה הביא שיטוט מחדר לחדר, ירידה דרך חורים חצובים בגגות, וטיפוס במדרגות במעין גבינה שוויצרית מחוררת בגובה של עשרות מטרים, התלויה מעל הנהר. עם קצת דמיון, אפשר ממש להרגיש את נוכחותה של המלכה תמרה, כאשר משוטטים בין החדרים הרבים. ימי שלטונה של המלכה תמרה (1212-1184) נחשבים לשיאו של "תור הזהב" הגאורגי, במובן המדיני, התרבותי, הפוליטי, והכלכלי. מלכותה השתרעה מהאזורים שמצפון-מערב לים השחור עד אזרבייג'ן, שלחוף הים הכספי, מרכס הקווקז עד לב ארמניה, מארזרום שבטורקיה ועד ג'אנגה (קירקובאד המודרנית) שבפרס. אימפריית טרבזון שלחוף הים השחור הייתה בת חסותה, וכמותה ממלכת שירוואן שלחוף הים הכספי. לאות הערכה על הישגיה חסרי התקדים של תמרה מכנים אותה עד היום תושבי ארצה בהגדרה הלא כל כך פמיניסטית "המלך תמר".

מערות ורדזה 
עיר המערות ורדזיה  (צילום: Tony Bowden)
 
קוטָאיסִי - בירת גאורגיה המערבית
מוורדזיה יצאנו לכיוונה של קולכיס, שהייתה פעם ישות נפרדת במערב המדינה. שוב עברנו  מנוף מדברי לנוף ירוק ומרענן. ענני הגשם המגיעים מהים השחור נותנים לנוף מראה סוב-טרופי ממש, העומד בסתירה הן לחום המדבר והן ללובן של הרי הקווקז. קוטָאיסִי (Kutaisi), בירת גאורגיה המערבית, היא עיר נעימה, עם שדרות רחבות נטועות עצים שבסתיו פריחתם ורודה. לעיר יש רובע עתיק שבהחלט כדאי לשוטט בו, ומנזר גלאטי וקתדראלת בגרטי הם מהמבנים החשובים שבה. הקתדראלה ניצבת על שלוחת סלע לתוך הנהר ומהווה נקודת תצפית על העיר למטה. במאה ה- 16  שרפו אותה הטורקים ובמאה ה- 17 הם פוצצו אותה. מנזר גלאטי נבנה בתחילת המאה ה- 12 בידי המלך דוד הרביעי כמרכז לימוד, אחד מרבים, על גבעה מיוערת, 11 ק"מ מחוץ לקוטאיסי. המלך דוד, המכונה גם "דוד המחדש", החל את תור הזהב של גאורגיה.  סטפאנוס, היסטוריון ארמני בן התקופה, כתב עליו: "דוד הגדול היה משכמו ומעלה מעל כל השליטים של זמננו. הוא זה שהביא שלום ורצון טוב בכל המדינות המזרחיות", תיאור אוטופי מדי למלך שהצטיין בקרבות פרשים ושתקופתו הייתה רצופה במאבקים נגד האצולה הפיאודלית. המלך דוד נודע גם כמחוקק ומחולל רפורמות וכפטרון המדעים והאומנויות, ובתקופתו פרחה התרבות הגאורגית. לאחר הסיפוח הרוסי של גאורגיה, איבדו הכנסיות את כוחן כתוצאה מרדיפות המשטר הקומוניסטי, וכיום, לאחר פירוק ברית המועצות, שב כוחן בהדרגה.
 
את הנקודה היהודית בקוטאיסי פגשנו בקהילה היהודית מסבירת הפנים, שמרבית חבריה דוברי עברית צחה. הם סיפרו לנו שעל פי המסורת שלהם הם מצאצאי עשרת השבטים, שהוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור שהושיבם "בַחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי" (מלכים ב' י"ז 6). יהודי גאורגיה אינם גאורגים. החוקרים סבורים שמוצאם בפרס. אך המגע רב השנים עם המקומיים השפיע עליהם בכל הקשור למנהגים ואמונות עממיות. 
 
קוטאיסי, גאורגיה 
בניין התיאטרון של קוטאיסי   (צילום: Andrew Milligan sumo)

 
גאורגיה, שהתגברה על ההלם הראשון, לומדת את הכוח הטמון בתיירות, אבל אזרחיה מקבלים את האורחים הבאים אליהם בחמימות שעדיין לא התמסחרה.
 

מידע נוסף

כתבות נוספות על גאורגיה






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 12794
2572