www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

הדרך הצבאית של גאורגיה


טיול לאורך הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה
מאת: סיגל גבע


אל הכביש המכונה 'הדרך הצבאית' הגעתי בפעם הראשונה בשנת 1999. היה זה במהלך מסע בן שלושה חודשים שערכתי סביב הים השחור. כלי הרכב שלי היה סוזוקי סמוראי 4x4, רכב ישן וחבוט, מתאים מאין כמותו למסע שכזה. על הדרך שמעתי סיפורים רבים בילדותי מסבי . עם כל קילומטר שהרכב גמא ניעורו בזיכרוני התיאורים של הרי הקווקז האדירים עליהם גדלתי, התעצמו ולבשו גוונים של ירוק הצומח, תכול השמיים, וביניהם פסגות לבנות עד.
 
בצדי הדרך עמדו בבושקות (סבתות) צחות עור ולבנות שיער, ליד מכלי פח, ומכרו דלק מפוקפק, גרבי צמר ותפוחים אדומים מפחי אמייל סדוקים. כל אחת הזכירה לי את סבתי. הן מרימות יד ועוצרות אותי, מנסות להבין מהיכן הגעתי ולאן מועדות פני, מכבדות אותי בתפוח או ממתק ומזמינות אותי לשבת לצדן, בלי שום תנאי, סתם כך להכניס עניין לעוד יום שיגרתי.
 
 מונומנט האחווה בין רוסיה לגאורגיה
 מונומנט האחווה בין רוסיה לגאורגיה   (צילום: סטיבן ג'י) 


יעדים על הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה  להגדלת המפה לחצו למעלה משמאל


סקי



 

בינות פסגות הקווקז הגבוה

מאז ביקרתי באזור מספר לא מבוטל של פעמים, עם קבוצות מטיילים או מכרים מקומיים, ולשמחתי לא השתנה הרבה. קטע מהכביש שבין מצחטה (Mtskheta) לעיירה גודאורי (Gudauri) אמנם שופץ. אחד מסמלי גאורגיה, כנסיית השילוש הקדוש (Tsminda Sameba) עברה אף היא שיפוץ מקיף, נפתחו מספר בתי מלון ובתי הארחה, אך באופן כללי ניתן לומר שהמקום בתולי ומרשים ביותר. שמורה לו פינה רחבה וחמה בלבי, לא רק בזכות עוצמת נופיו, אלא בשל אותו פסיפס דמויות בהן נתקלתי בפסגות.
 
האזורים היפים ביותר בגאורגיה חבויים בינות לפסגות הקווקז הגבוה, בחלקה הצפוני של המדינה. הקווקז הגבוה הינו חלק מחבל הררי נרחב, המשתרע בין הים השחור וימת אזוב (Azov), ממערב, לים הכספי במזרח. הקווקז הגבוה הוא למעשה עמוד השדרה של החבל כולו. נתוניו הגיאוגרפים של הקווקז וההיסטוריה הסבוכה שלו, הביאו לניגודים חריפים בתוואי הנוף והאקלים, להיותו אזור מורכב ביותר מבחינה אתנית ולפיכך מקום נהדר לטייל בו וליהנות ממנעמיו.
 
כנסיית השילוש הקדוש, גאורגיה
כנסיית השילוש הקדוש, מסמלי גאורגיה  (צילום: תומר וייס)
 

השער בין אסיה לאירופה

'הדרך הצבאית' מתחילה בעיירה מצחטה והינה המשכן של הכביש המצפין מטביליסי (Tbilisi) ומסתיים לאחר כמאתיים קילומטרים בעיר ולאדיקווקז (Vladikavkaz) שברוסיה.הכביש נחשב לאחד הכבישים ההיסטוריים והקשים לנסיעה, ועם זאת, אחד הרומנטיים ביותר.
 
מדובר בדרך עתיקה, החוצה את הרי הקווקז ונחשבה לשער בין אירופה לאסיה. היא היתה חשובה למלכי ממלכת איבריה הקווקזית[1], שבירתם מצחטה (Mtskheta) ישבה בקצה הדרומי של הדרך, קרוב לטביליסי, על מפגש הנהרות.
הדרך חוצה את ההרים הנישאים בשיאו של הקימוט הקווקזי, במקום המכונה שערי דריאל (DArial gate), הנמצא בסמוך לגבול גאורגיה עם רוסיה. היא נתנה את ההשראה לרבות מהדמויות ההיסטוריות שעברו בשערי דריאל בדרכם בין רוסיה וגאורגיה והפליגו בשבח הנופים הנהדרים, ששימשו רקע למסעות סוחרים, לוחמים צמאי דם ונוסעים תאבי נדודים.
 
בשערי דריאל הדרך צרה, לחוצה בין קירות אבן נישאים אל על, דרכם ניסו עמים ולוחמים רבים לפלוש דרומה. לפיכך הוקמו לכל אורכה של הדרך, בנקודות הרגישות, מגדלי תצפית מאבן שחלקם שרדו עד ימינו. על הדרך שמרו נסיכויות מקומיות, שחלקו ביניהן את המרחב שבין הרי הקווקז, בתקופות שלפני איחודן לישות מדינית אחת. כאמור, נודעה לה חשיבות אסטרטגית כבירה, לצד חשיבות כלכלית ומדינית.
 
הדרך מאופיינת בתצורות נוף מרשימות של הרי קווקז ועוברת ליד מספר נהרות שוצפים: מטקווטרי (Mtkvari), אראגווי (Aragvi) וטרגי (Tergi). במאה ה-12, היא תקופת תור הזהב של גאורגיה עם מלכות דוד "הבונה", עברו דרך שערי דריאל לוחמים קיפצ'קים, במטרה ללחום שכם אחד עם הגאורגים נגד הערבים. אז החלה תקופה שלווה שנמשכה בתקופת המלכה תמר והסתימה עם הכיבוש המונגולי במאה ה-13. לאחר מכן החלה לדעוך חשיבותה של הדרך לשנים ארוכות, עד למחצית השניה של המאה ה-18, בעת הידוק הקשרים עם רוסיה. למרות שהדרך היתה והינה דרך חשובה וציר תנועה מרכזי בין צפון לדרום ובין אסיה לאירופה, מדובר בדרך צרה ומשובשת עד ימינו אנו.
 
[1] איבריה הקווקזית הוא השם שניתן על ידי היוונים הקדמונים והרומאים לממלכה העתיקה של כארתלי (המאה ה-4 לפנה"ס - המאה ה-5 לספירה), המקבילה בערך לשטח גאורגיה של ימינו.
 

מצחטה – בירתה העתיקה של גאורגיה

בנסיעה צפונה מטביליסי ניתן ליהנות מכל טובה של גאורגיה. כבר במרחק שלושים קילומטרים מהעיר מגיעים לעיר מצחטה, בירתה העתיקה של גאורגיה ומרכז דתי חשוב. כאן מתפצלת הדרך, כשענף אחד שלה עושה דרכו מערבה לים השחור וענף שני מעפיל צפונה לתחילתה של הדרך הצבאית.
 
מצחטה, בירתה העתיקה של גאורגיה, היא עיר מרתקת וחשובה, שמחייבת עצירה בת מספר שעות, על מנת להתרשם מכנסיותיה, שנבנו על מפגש הנהרות קורה (Kura) וארגאווי, בלב חבל כארתלי. המסורת מספרת שנינו הקדושה הביאה את הנצרות לאזור במאה הרביעית ומרכז הכנסייה נוסד כאן במאה החמישית. היתה זו הממלכה הנוצרית השלישית בעולם (אחרי אלו של קונסטנטינופול ואקסום החבשית). טוענים שכאן גם התיישבה הקהילה היהודית הראשונה, שהגיעה לאזור לפני כאלפיים שנה.
 
במצחטה מספר אתרים שכדאי לבקר בהם:
קתדרלת סווטיצ'קובלי (Svetitskhoveli), שפירוש שמה "העמוד נותן החיים". על פי המסורת נקברה כאן אישה יהודיה, סידוניה שמה, עם הגלימה שישו נצלב בה. הגלימה הובאה לגאורגיה על ידי אחיה אליאס. מעל קברה צמח עץ ועם הקמת הכנסייה הראשונה ניסו ללא הצלחה לכרות אותו, עד שנינו הקדושה קידשה אותו.
כנסית ג'ווארי (Jvari), השוכנת במפגש הנהרות, על גבעה ממנה יש תצפית יפה על העיר.
 
חמישה-עשר קילומטר נוספים חולפים על פני דרך הפונה מערבה, אל אגם בזאלטי (Bazaleti), שנוצר על פי האגדה מדמעות הגאורגים על מות יורש העצר, בנה של מלכתם הנערצת, תמר.
קילומטרים ספורים צפונה מהפניה לאגם מגיעים להתפצלות נוספת בכביש, בה יסע מי שחפצה נפשו לבקר במאגר מי הטורקיז של אגם אנאנורי הפרוס מעבר לסכר ז'ינוואלי (Zhinvali).
 




 

מצודת אנאנורי – השער לקווקז

תשעה קילומטרים נוספים אחרי הסכר, יביאו אותנו לאחת משכיות החמדה של הדרך הצבאית: מצודת אנאנורי (Ananuri), מצודה מהמאה ה-17 ושער הכניסה לקווקז הגדול. המצודה המרשימה היא דוגמה נהדרת לאדריכלות גאורגית קלאסית. המצודה היתה בבעלות הדוכסים של אראגווי, ששלטו באזור עד עמק טרגי החל מהמאה ה-13. על פי המסורת העקובה מדם של השושלת הראשונה ואף השנייה, אף אחד מהגברים שלה לא מת מוות טבעי.
קרבות רבים פקדו את המצודה במהלך השנים, עד שב-1743 היא נכבשה ונשרפה. בקרב זה נרצחו בני משפחת הדוכס. ארבע שנים מאוחר יותר מרדו האיכרים שעבדו את אדוניהם החדש, הרגו אותו והזמינו שליט חדש לשלוט בהם – המלך טיימורז השני. התקוממויות חוזרות ונשנות של הכפריים הביאו את טיימורז לאחד כוחות עם המלך הרקה השני להכריעם.
 
כיום ניתן לראות במקום שתי מצודות, שהעליונה שבהן שמורה היטב. ניתן לטפס לתצפית מראש המצודה ולהשקיף לעבר אגם אנאנורי (Ananuri), הסגור בין ההרים ומשתלב היטב בנוף הפסטורלי. המצודה קדמה לאגם בכמה מאות שנים מאחר והוא נוצר רק עם בניית סכר ז'ינוואלי, שגרם להצפת העמק עד למצודה. הגאורגים פוקדים את המקום בכל ימות השנה ויוצאים לשוט, לשחות ולדוג במי האגם. כדאי גם לכם לעצור כאן ולערוך פיקניק על גדת האגם.
 

מונומנט האחווה

הדרך הצבאית היפהפייה ממשיכה להעפיל ולחדור אל הקווקז המוריק, כאשר כמעט לכל אורכה זורם לצידה או הרחק תחתיה נחל זה או אחר.
עיירת הסקי גודאורי (Gudauri) שוכנת ברום 2,200 מטר. היא משמשת אתר נופש פופולרי לגולשי סקי והלי-סקי (הליקופטר שמטיס גולשים לגבהים של למעלה מ-4,000 מטר), וכן למטיילים הבאים לטרקים קצרים וארוכים באזור. בכפר יש מספר בתי מלון ובקתות אירוח.
 
מכאן צפונה הכביש הופך למשובש מאד אם כי לממשלת גאורגיה כוונות לשקמו בסיוע אמריקני (שלפי המצב הגיאופוליטי ספק אם יתממש). מרחק קילומטרים ספורים מגודאורי אותם ניתן לעשות ברגל, מגיעה הדרך למונומנט האחווה של גאורגיה ורוסיה. את בניית המונומנט יזמו הרוסים בשנת 1983, בעם חגיגות מאתיים שנה לאיחוד גאורגיה עם רוסיה. כוונתם היתה להוכיח, גם בימים הקשים של מתיחות בין העמים - שהאחווה דווקא קיימת. הציורים שצוירו על האריחים נהדרים ושווים עצירה ובחינה של המסר אותו ניסו הרוסים להעביר. בין הציורים אפשר למצוא סצנות מהמיתולוגיות של העמים, סממנים אידיאולוגים המשקפים את אופי שני העמים, ציור של מלחי פטיומקין ועוד. דרך קשתות המונומנט ניתן להשקיף מערבה, אל ההרים האדירים והקניונים העמוקים שלמרגלות האתר.
 

פיקניק בקניון טרוסו

הדרך צפונה עוברת במעבר ג'אוורי (Jvari pass), שם הניח לפי המסורת המלך דוד "הבונה" צלב, שאת מקומו תופס היום צלב אבן שבנה גנרל רוסי בשם טרמולוב ב- 1824. המקום מכונה גם "הגרון של קווי", משום שכאן מתחיל אזור בשם קווי (Khevi).
האזור שופע נביעות עשירות במינרלים, הצובעים את סלעיו בגווני חלודה ונותנים למים טעם של סודה. ניתן לראות כאן את הטרוורטין - גיר מומס ששקע על פני הסלע בצורת שקערוריות קטנות וגימם (pitted) את פני הסלע. רוב הנוסעים בדרך עוצרים כאן על מנת למלא בקבוקי מים לדרך.
 
בהמשך מגיעים לכפר אלמאסיאני (Almasiani), שהוא נקודת הכניסה לאחד המקומות היפים ביותר הנגישים לאורך הדרך הצבאית, קניון טרוסו (Truso gorge).
 
מכאן ניתן לצאת מערבה לדרך משובשת החוצה מספר נהרות עונתיים. הדרך מיועדת לטיולים רגלים או לנסיעה ברכבי 4X4 בתוך הקניון עד קצהו, למקורות נהר טרגי. בדרך חוצים כפרים קטנטנים וציוריים, שרוב תושביהם, בעיקר בכפרים הפנימיים, חיים בהם רק בעונת הקיץ. התושבים המועטים מגיעים לקניון בתקופת הקיץ, אל בתי האבן המתפוררים, ושם מתקיימים בדוחק מחקלאות זעירה. את עיקר פרנסתם הם עושים בתקופת החורף, בעברו הרוסי של הקווקז, סביב העיר ולאדיקווקז.
 
באחד הטיולים חדרתי אל עומק הקניון, כשלפתע ראיתי חבורה בת חמישה גאורגים עורכת שולחן לתפארת. הם חסמו את דרכנו והזמינו אותנו להצטרף לארוחת פיקניק מפוארת, שכללה לחם מקומי המכונה חצ'אפורי, גבינות תוצרת בית, ביצים מהמשק וכמויות אדירות של וודקה. הוודקה נגמאה בכבוד, תוך עריכת טקס הטמאדה המסורתי, במהלכו מנהל אחד הנוכחים טקס ברכות עתיק יומין ומכבד את יושבי השולחן בוודקה מתוך קרן נבובה.
 
הנוף בקניון מרשים ביותר וכולל מצוקים משושים, נהרות, קרחונים, צוקים מיוערים, אגמים וכפרים עם מגדלי תצפית עתיקים. אם יתמזל מזלכם יזמינו אתכם המקומיים לכוס תה ואז תוכלו להתרשם מאורח חייהם.
 

מגן הנוסעים הרוסים

הדרך הצבאית ממשיכה וחולפת צפונה על פני הכפר קובי (Kobi) והכפר סיאוני (Sioni), בו ניתן לעצור לביקור בכנסייה יפה מהמאה ה-19 וליהנות מהנוף. הכנסייה מבוצרת וצמוד לה מגדל שמירה מאבן, זכר לימים הפרועים שעברו על המקום.
 
לבסוף נגיע לעיירה סטפן-צמינדה (Stepantsminda) המוכרת יותר בשמה הסובייטי הקודם קזבגי (Kazbegi), המרוחקת 157 קילומטרים מטביליסי. הנוף משתנה בהדרגה ממסלע מטמורפי לסלעי גרניט. ההרים הולכים והופכים עוד יותר דרמטיים, עם ההתקרבות לשיא הקימוט של הקווקז הגבוה.
 
העיירה סטפן-צמינדה/קזבגי שוכנת באמפיתיאטרון טבעי מוקף הרים. כאן התגורר בתחילת המאה ה-19 קזיבק גבריאל צ'ופיקשווילי, שעל שמו היתה קרויה העיירה בתקופה הסובייטית בין 1925-2006. קזיבק היה אחראי על המעבר בבקעה וגביית המסים מעוברי האורח במהלך המאה ה-18. בשלב מסוים התעוררו מהומות והתושבים המקומיים ביקשו שיסגיר לידיהם אורחים רוסים שעברו דרך כפרם. קזיבק הגן בחירוף נפש על הנוסעים, עד לשוך המהומות, וכאות תודה קיבל קזיבק מהרוסים דרגת רב-סרן והמקום כונה על שמו. בנו זכה לדרגת מייג'ור-ג'נרל בשורות הרוסים ואילו נכדו, אלכסנדר קזבקי (1848-1893), היה סופר אשר ויתר על הכתיבה לטובת חיים כרועה צאן באותו אזור ונחשב לאחד הסופרים הגאורגים החשובים במאה ה-19. הר קזבק (Kazbek), הפסגה השלישית בגבהה בגאורגיה, השולטת על העיירה, קרויה על שם אלכסנדר קזבקי.
 
כנסיית השילוש הקדוש, גאורגיה
נוף לעיירה קאזבגי מכנסיית השילוש הקדוש  (צילום: תומר וייס)
 

אל סופה של הדרך הצבאית

מהכפר ניתן לחצות את נהר טרגי ולטפס רגלית בדרך תלולה, המתחילה בין בתי הכפר וחודרת ליער. אחרי כשעתיים טיפוס מגיעים אל ראש ההר ואל כנסיית צימנדה סמבה (Tsminda Sameba), הלא היא כנסיית השילוש הקדוש, הבנויה בגובה 2,170 מטר. זוהי הכנסייה החשובה ביותר במחוז קווי וללא ספק המרשימה ביותר, גם בזכות בידודה והנוף הנשקף ממנה.
 
מהעיירה סטפן-צמינדה ניתן להמשיך צפונה עד למעבר הגבול, הנמצא במעבר ההרים. קילומטרים ספורים ומרתקים בהם הדרך נמתחת בין סלעי הגרניט, גבוה מעל לנהר טרגי, לעבר שערי דריאל. השם נגזר מהביטוי הפרסי 'דאר-אי-אלאן': שערי האלאנים, השבט שחי כאן במאה החמישית.
 
על הגדה השמאלית של הנהר נראים שרידי מצודת תמר, מושלת אזורית יפהפה (ללא קשר למלכה תמר לבית דוד "הבונה"), שחלשה על האזור ביד קשה בימי הביניים.
מכאן למחסום הגבול, המכונה "גשר השטן" - צ'רטוב מוסט (Chrtov most), הדרך קצרה ומרשימה. כאן תוכלו לשוב על עקבותיכם ולגלוש חזרה דרומה בנוף הפראי, הנהדר והירוק של הרי הקווקז הגבוה.





סיגל גבע
 
אודות הכותבת
סיגל גבע, מרצה, כותבת ומצלמת את מסעותיה בעולם. מחברת הספר "סוף העולם שמאלה", המתעד את מסע האופנוע שעשתה ברחבי אוסטרליה. כותבת למגאזינים גיאוגרפיים, מדריכת טיולים ומסעות במרכז אסיה, אוסטרליה וניו זילנד, סיני וכן טיולי 4x4 בצפון תאילנד, גאורגיה והודו. מדריכה בחברת "אקו – טיולי שטח".

לקריאת כתבות נוספות של סיגל








מספר צפיות: 13924
3869