www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

זיכרונות ממעלה הצ’ינדווין


זיכרונות ממעלה נהר הצ’ינדווין
מאת: חן אליעז


בשלהי שנת 2003 קיבלתי בדואר מעטפה חומה, מודבקת היטב מכל צדדיה ובה תמונות ראשונות ואישורי כניסה אל אדמת שבטי נאגה, בצפונה של מיאנמר. בשנים האחרונות כבר ביקרתי עשרות פעמים במיאנמר, בכל פעם מתאהב מחדש בנופי המדינה, בתושביה שהם מהנעימים בדרום מזרח אסיה, בריחותיה וטעמיה.


 
מתאהב מחדש בנופי המדינה, בתושביה שהם מהנעימים בדרום מזרח אסיה (צילום: אלי עמר)
 
בכל פעם, בה ביקרתי במיאנמר, גיליתי עוד אתר חדש, עוד מקדש בודהיסטי מרשים, פגודה מרוחקת, כפרים קטנים, עיירות נשכחות, חיים כמו בתמונות גיאוגרפיות מוצלחות. בכל פעם, גם השקפתי מפסגת גבעת מנדאליי, הבירה הצפונית, אל מרחבי צפון המדינה וחלמתי ביום מן הימים לחדור ליערות הצפון.
 
צריך להבין: אין זה דבר פשוט במיאנמר לעלות אל צפון המדינה. במשך למעלה מחמישים שנה, חלקה הצפוני של מיאנמר סגור לחלוטין למטיילים ומבקרים וכל כניסה דורשת סיבה טובה ואישורים מיוחדים.
בשנים האחרונות, אלפי מטיילים, מגלים את הארץ הענקית והנהדרת הזו: את בירתה יאנגון, את מנדאליי הבירה הצפונית, את נפלאות בגאן העתיקה בירת האימפריה הבורמזית הראשונה, על אלפי המבנים השמורים הבנויים בה, צועדים במסעות רגליים במחוז שאן, ושטים באגם אינלה הקסום. למחוזות הצפוניים, מעט תיירים חדרו אם בכלל. עתה כשאחזתי במעטפה החומה הבנתי שיתכן וחלומי עומד להתגשם.
 
הפתיחות המיוחדת באה בעקבות פסטיבל שבטי נאגה, שעמד להיערך בינואר 2004, וניתנו רק 122 אשרות כניסה לתושבי כדור הארץ. הייתי ראשון להשיב - אני בדרך, עם קבוצת מטיילים ישראלים זעירה והרפתקנית.
 

אנשי הנאגה - מלכי ההרים (צילום: יובל נעמן)

asiatica



 
שבטי הנאגה
שבטי הנאגה הם הלוחמים האמיצים של צפון מערב מיאנמר.
אזור נאגה ההררי (גובה ממוצע 3,000 מטר) שוכן במחוז סגאינג, שעל גבול מיאנמר-הודו, אחד המקומות המבודדים בכדור הארץ. תושביו חיים בכפרי-הרים, בעמקים ובמישורים הקרובים לגבול הנידח.
לשבטי הנאגה השונים מנהגים שונים ופרטי לבוש שונים, אך הם שייכים לאותו גזע. קיימות ביניהם תתי קבוצות וסה"כ כ - 40 קבוצות שבטיות, שחלקן נדדו לאזור זה לפני מאות שנים מרחבי מונגוליה וטיבט וחלקן התפצלו מקבוצות טיבטו-בורמזיות אחרות,  או שהתחלקו במקום מחייתם העכשווי.

שבטי הנאגה הם אנשים גאים, המעדיפים שיניחו להם לנפשם ולמנהגיהם. עבורם אושר הוא קרבה לאדמה ולטבע, ממש כפי שחיו אבותיהם, נדדו בחופשיות בין ההרים וחיו מצייד וליקוט. הם חיים על פי קודים שמרניים, אדוקים בקשריהם לשבטם ובעבר ניהלו מלחמות רבות ביניהם. משנת 1962 אסור על פי חוק להלחם ולהרוג בין כפרי הנאגה השונים, אם כי מנהג צייד הראשים נמשך עד שנות ה-70. כיום הם חקלאים המגדלים אורז, תירס וסויה, ירקות שונים ופירות וכמו כן בעלי חיים לבשר, צמר וחלב.
 
למחוזות מיאנמר הלא מוכרים
בשעת בוקר מוקדמת, המתנו בצפייה בשדה התעופה של העיר מנדאליי, במיאנמר. עד אותו יום היתה זו הנקודה הצפונית-מערבית ביותר אליה מגיעים תיירים. ממתינים היינו לטיסה המיוחדת שתיקח אותנו אל מחוזות לא מוכרים בצפונה של מיאנמר.

בטיסה היתה אוירה מתוחה, כולנו חיכינו לבאות. הדבקתי את עיני לחלון וצפיתי. במשך שנים, מיאנמר מספרת לעולם שחמישים אחוז משטחה מכוסה יערות. העולם לא מאמין, אבל באותה טיסה נמוכה ובמשך חמשת הימים הבאים, נוכחתי לדעת שיתכן ובאמת צפונה של מיאנמר אכן מכוסה יערות-עד צפופים, שכל שטחם רצוף בעצים ענקיים.
נחתנו בשדה תעופה ארעי, שהוכן במהירות לקראת הפסטיבל, סמוך לעיירה הומלין (homalin) .מסביב גבעות. אף לא מטוס נוסף. הרבה מקומיים נרגשים וצלמי עיתונות בורמזית.
 

לשוט למרחבים בנהרות דרום מזרח אסיה (צילום: יובל נעמן)
 
צעדנו בעיירה כמה מאות מטרים ולפתע עמדתי מול נהר הצ’ינדווין (Chindwin Myit). הוא היה יפה בדיוק כפי שדמיינתי אותו. רגוע ושליו, חום משהו, מלא סחף, לא רחב ולא צר מידי, מעט סירות מיושנות ובתי עץ על גדותיו.

טיפסנו אל סירה מיושנת והשייט החל. שאלתי מקומי כמה שעות שייט לפנינו. הוא סימן לי בידיו - חמש. הייתי מאושר ועליתי על הגג. "חמש שעות במעלה נהר הצ’ינדווין". על זה אפילו אני לא חלמתי. ובאמת היה זה שייט לעולם אחר. הנהר התפתל בין יערות וחלקות חקלאיות זעירות, צפיתי בכפריים שירדו אל המים לרחוץ ולכבס, דייגי חכות ורשתות, בנאיי סירות וציפורי מים. מידי פעם עדרי בופאלו הילכו על גדת הנהר או רחצו, מונהגים בידי ילדים שחומים. היינו כחולמים. נשכבתי על גג הסירה, מביט בשמיים ונזכרתי ב"ידיד" הלא הוא אורד וינגייט. בשנים 1943 - 1944 הוא אירגן ואימן בריטים והודים - צ'ינדטים. היתה זו יחידה עילית, לוחמי יערות, שפעלה מאחורי קויי האויב היפני. וינגייט היה ציוני גדול, אך הוא היה כנראה הציוני האחרון ששט במעלה נהר הצ’ינדווין ועתה הנה אנו כאן.
 

שאלתי מקומי, כמה שעות שייט לפנינו. הוא סימן לי בידיו - חמש (צילום: יובל נעמן)
 
 
מנותקים מהעולם
בתום השייט, החל המסע הקשה. שוב טיפסנו למשאיות נטולות דפנות, מיושנות ומקרטעות, ובמשך חמש שעות קופצניות נוספות, חתכנו וחצבנו דרכנו ביערות מלאים, כהים ושרכניים, במעלה ההרים, אל הכפר לשי (Leshi)  בגובה 1,555 מטר מעל פני הים ומעל אופק אינסופי של יערות. מול פסגת הר סרמיטי, מנותקים לחלוטין משאר העולם. כשירדנו מהמשאיות, הערב כבר עטף אותנו. לכבוד קבוצות התיירים המעטות, ניבנו סוכות במבוק ודרגשים, ללינה בתקופת הפסטיבל.

בדרכי החשוכה לסוכה נעצרתי בפתאומיות מול קבוצת גברים מתקרבת, עטויים נוצות ומחרוזות, כיסויי ראש, חניתות ומגינים מעוטרים בידיהם. זקופים הילכו, מדברים ביניהם בשפתם וצעדיהם בטוחים ורחבים. היה זה המפגש הראשון שלי עם בני הנאגה, אומנם קצרצר אך לעולם לא אשכח אותו. ליוויתי בעיני את דמותם המתרחקת עד שנעלמו בשביל ביער וגם קול דיבורם נבלע.
 
עטויים נוצות ומחרוזות, כיסויי ראש, חניתות ומגינים מעוטרים בידיהם (צילום: יובל נעמן)
 
הודעה בבקבוק
דרכנו ארכה כ- 16 שעות והיינו עייפים. בני הנאגה, הולכים ימים רבים, מכל קצוות נאגה-לנד ואף מעבר לגבול כי קבוצות שבטי נאגה נוספות פרושות בצידו ההודי של הגבול. הודעה נשלחת בבקבוק ובו חבל ועליו עשרה קשרים. בכל כפר גדול מתירים קשר נוסף ומקריאים את ההודעה על מיקום הפסטיבל ותאריכו המדויק. המשפחות מתארגנות לקראת הצעידה הארוכה אל הכינוס ומכינות צידה, מזון, תוכנית הליכה, בגדים מתאימים וכמובן את הביגוד המסורתי.
 
גלימותיהם נעשות מכותנה עבה או צמר, נצבעות בצבעים בהירים ועליהן משבצים צדפים. לכל דוגמת רקמה - סיפור שהאורגת רצתה לספר. סצנות ממחזות צייד או מפסטיבלים, נפוצות וגם הן נרקמות על שמיכות רחבות. כיסויי הראש מרהיבים, מלאים בנוצות, חרוזים, עצמות, שיניים ואף קרניים שהן בעלות ערך רב עבור בני הנאגה הרבה יותר מזהב. את ראשי השבטים קל לזהות. להם, ורק להם, חניתות ושרשראות מכובדות. כל פריט מסמל אירוע ומעמד בין בני השבטים.
 
  
שרשרות כחולות לרגלים מסמנות בן מלוכה משבטי הנאגה  (צילום: יובל נעמן)



 
ריקוד סביב הטוטם
הלילה ירד וכולם פרשו לדרגשיהם. קולות היער פלשו לאזור שהוכשר לקראת הפסטיבל. שקט סביב ורק קריאות חיות היער מידי פעם חתכו את הלילה.
למרות העייפות ההתרגשות לקראת פתיחת הכינוס למחרת גרמו לי להישאר ער עוד שעה ארוכה, עמוס מחשבות.
 
בשעת בוקר, זרם מבקרים עדין ירד מהסוכות אל רחבת הכינוס. במרכז הרחבה, עמלו בני נאגה על קשירת עמודי הטוטם לפני הרמתם. הכל היה מוכן, ואז כמו משום מקום, החלו לזרום משפחות בני הנאגה. התיירים המעטים הצטמצמו לאחת הפינות והרחבה נפתחה, עבור בעלי הבית האמיתיים - השבטים השונים. הם הגיחו בריקודים וקריאות קצובות, מידי פעם שירת נשים מילאה את החלל. צעדים בוטחים של ילדים, נערים ונערות, גברים ונשים ובראשם זקני השבטים.
 
הם עטו על גופם בגדים שונים שהבדילו ביניהם, חרבות ומגינים בידיהם והתקדמו למרכז הרחבה במעגלים. שרשראות עשויות "מזכרות - צייד" שאספו בחייהם עיטרו את צווארם וגופם. כיום בני הנאגה צדים בעיקר חזירי בר, זאבים ושועלים. בעבר הם צדו קופים, דובים ואף טייגרים. לקראת האירוע יצאו ציידים מקרב בני הנאגה אל היערות וצדו את בקר המית'ון (מין תאו חצי מבויית), שהוא החיה האהובה עליהם ואנשים נמדדים במספר ראשי הבקר כסמל לעושרם. המית'ון ניתן גם כמוהר חתונה, ובשרו הוא המנה העיקרית בכל חגיגה. על פי המנהג השתמשו הציידים בחניתות ואת לב התאו הגישו לאלים, בתחילת הכינוס. עם תקיעות חצוצרה, החלו השבטים השונים להרים את עמודי הטוטם המעוטרים כמספר השבטים שהתכנסו לאירוע. בכוחות מאומצים הרימו את העמודים הגבוהים אל השמיים וחיזקו אותם לאדמה. סביבם הם יחגגו בימים ובלילות הבאים.
 

הרימו את העמודים הגבוהים אל השמיים וחיזקו אותם לאדמה (צילום: יובל נעמן)
 
הזדמנות להכיר בני זוג חדשים
יצאנו לשוטט מעט בכפר. בדרכנו ראינו עשרות רבות של חיות משא, שהובילו במשך ימים רבים את בני הנאגה אל הכינוס. נמשכנו אחריהם אל בתי הכפר. רצינו לראות אותם ללא כל ההמולה. לאחר כמה דקות הליכה, ראינו את שימחת הכינוס. תושבי שבטים שונים ישבו יחד, שוחחו וצחקו ביניהם. הם הזמינו אותנו להתיישב וכיבדו אותנו ביין אורז המוגש בקנקני במבוק גבוהים ומלאים - סמל לידידות ושלום.
במקום אחר, ראינו נשות נאגה פורשות שמיכות צבעוניות ויפות על האדמה ומשתדלות למכור אותן לבאי הכינוס. כולם מיששו, נגעו והתפעלו מהעבודה הרבה, הרקמה העדינה והצבעונית והתכשיטים המיוחדים שהורכבו מצדפים ושיני בעלי חיים. הבנות צחקו ובעודן רוקמות שרו שירים או התגלגלו מצחוק לשמע הערות הזקנות בחבורה על שירתן הצעירה.
 
לפתע, איני זוכר מהיכן הגיעה השמועה, הרחש עבר והגיע עד לאוזניי: בכפר הסמוך חגיגת נישואין. הכינוס הוא הזדמנות בלתי חוזרת להכיר בני זוג חדשים, להתאהב ולהקים משפחה חדשה. למרות שבין שבטי הנאגה ניתן לחיות יחד לפני הנישואין ואף לקיים יחסי מין, עדיין אם הזוג הצעיר החליט להתמסד, באים אל ההורים ומקבלים את רשותם. יחד חיים בבית קטן הקרוי פאן ומנסים להסתדר.
חגיגת הנישואים היתה מלאת שימחה וצבע, ריקודים ושירה, כמעט השתוללות רבתי. רום, יין אורז, בקר טעים וגושי אורז צהבהב, הוגשו במגשי במבוק, וכמובן כוסיות תה רבות לגמנו כדי לשמור על איזון.
 

נפגשתי עם אדם שחתך במכות סכין גדולה, מקלות במבוק  (צילום: יובל נעמן)
 
שק אורז לרקדן המצטיין
מעל קנקן יין אורז, שוחחתי עם בן נאגה על חייו. הוא צעד שלושה שבועות בהרים מהודו, ניפרד מהוריו המבוגרים ויצא למסע, בו חצה את הגבול, לקראת הכינוס עם כמה מחבריו. עתה הוא מתכוון להישאר ואולי למצוא לו כלה, כי "בכפר המבודד שלו אין מבחר גדול", לדבריו.
בהמשך היום בין חלקות הירקות, נפגשתי עם אדם שחתך במכות סכין גדולה מקלות במבוק, כל מכה - פגיעה מדויקת. הצעתי לו למכור לי את הסכין למזכרת. אחרי דין ודברים הוא חייך בשיניים לבנות להפליא. הוא ניגש אל קיר ביתו ושלף נדן עור נאה. הוא התגאה, שיצר את הסכין והנדן בעצמו. בתשומת לב עטף אותם יחדיו בבד, ניפרד מסכינו והגיש לי אותה. החזקתי בידי סכין אמיתית של בן נאגה, כבדה וחדה, עבודת יד משומשת היטב.
 
בלילה האחרון, נערכו ריקודים סביב מדורת ענק. נשים הרכיבו על רגליהן שרשראות ופעמונים ויצאו במחולות. הגברים הפליאו בריקודי חרבות ולפידים. ראשי האירוע אף אירגנו תחרות ריקודים והפרסים היו: מעדרים לעבודת השדה, שקי אורז ואפילו מקלט טלוויזיה למקום הראשון.
 
אם בשעות הבוקר, צפינו בעשרות רבות של בני נאגה, לפתע בתהלוכות וריקודי הערב ראיתי מאות רבות של בני נאגה בכל הגילאים. זקנה מלאת שרשראות הזמינה אותי למעגל שוב ושוב, בסימוני ידיים ומשיכות. היא הראתה לי את צעדי הריקוד הפשוטים ואני נסחפתי לתוך הריקוד בין בני הנאגה.
כיום חיים במיאנמר על פי הערכות כ- 150 אלף בני נאגה. בשעת לילה מאוחרת נראה לי כי כולם סבבו סביב המדורה... או אולי היה זה בגלל ששתיתי כמה כוסות יין אורז משמחות...
 

זקנה מלאת שרשראות הזמינה אותי למעגל שוב ושוב  (צילום: יובל נעמן)
אודות הכותב:
חן אליעז, גיאוגרף, ארכיאולוג ומדריך טיולים ליעדים שונים במזרח הרחוק. מרצה ברחבי הארץ לגופים שונים. מארגן טיולים וקבוצות ליעדים שונים וטיול עומק ותרבות במדינות המזרח. ספרו "פעם אחת בחיים", אודות מסעו במזרח הרחוק עם רעייתו. מדריך בחברת "מסעות" וחברות נוספות. ניתן ליצור קשר בדוא"ל eliaz_chen@hotmail.com
 







 









מספר צפיות: 7139
1488