www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



מידע וטיפים למטייל בלימה בירת פרו
מאת: ד"ר גילי חסקין


לימה היא הטיילת שעל המ​צוקים הגולשים אל הים, פניני הארכיטקטורה והתכנון הקולוניאלי, הכיכרות המלכותיים רבי הרושם וגודש המוזיאונים, המכילים בקרבם את מרבית אוצרותיה המוכרים של פרו.


מרבית המטיילים המגיעים לפרו אינם שוהים בלימה זמן רב, הם ממהרים להמשיך בדרכם אל הנופים המרהיבים שבהרים, או לערים הקולוניאליות רבות הקסם, וחבל שכך. 
 
פלזה סן מרטין, לימה
ארכיטקטורה קולוניאלית מרשימה, כיכר סן מרטין  (צילום: Murray Foubister)


יעדים לביקור בלימה המוזכרים בכתבה זו ובכתבה נוספת על לימה - לימה - רומא של דרום אמריקה
 להגדלת המפה לחצו בפינה העליונה
 

מפגש ראשון עם לימה

הביקור בלימה מתחיל בדרך כלל בנמל התעופה על שם חורחה צ'אבס (Jorge Chavez International Airport), בעיר הנמל הסמוכה קייאו (Callao). צ'אבס הפך לגיבורה הלאומי של פרו לאחר שהיה הראשון שחצה בטיסה את האלפים. למרות האבסורד שבדבר – על-אף היותו ממוצא פרואני, הוא מעולם לא ביקר בפרו.
במבט ראשון, לימה אינה עיר מסבירת פנים. המטייל המגיע לעיר מנמל התעופה, נתקל בעיקר בזוהמה, הזנחה, עוני ושאר תחלואים המאפיינים כרך בעולם השלישי. החיזיון איננו קל לעיכול. זוהי קבלת פנים קודרת: לאחר שהדרך חוצה את מסילת הרכבת המחברת את המכרות שבהרי האנדים לנמל, היא חולפת באזור תעשייתי. בתי החרושת מוקפים בחומות גבוהות ואי אפשר לדעת אם יש חיים מאחורי הגדרות החשמליות וצריחי הבטון - תוספות שנבנו שם במהלך שנות הטרור.
 
מבחינות רבות הפך הטרור של ראשית שנות התשעים את לימה לעיר רפאים, אבל היא לא הפכה למאוכלסת פחות. נהפוך הוא: המוני איכרים נמלטו אליה, בעקבות התקדמות "הנתיב הזוהר" בהרי האנדים. "עקורים", כך כינו אותם, לא היה להם מקום מגורים, אלא בשכונות הפחונים, ללא עבודה שציפתה להם.
כתבה על יעדי טיול מומלצים בפרו


עיר הנמל קייאו הנושקת ללימה  (צילום: David Almeida)
 

היופי של לימה

אין בלימה את הנועם של ערים כמו איקה, טרוחיו או אריקיפה. נהפוך הוא, יש בה רעש, צפיפות ופיח, הגורמים לעתים למטייל שזה אך נחת בה, לרצות להימלט מכל אלה. אולם מבט שני, מגלה כי בתוך הכאוס הזה, ישנן לא מעט נקודות אור - הטיילת שעל המצוקים הגולשים אל הים, בתי המידות בשכונת מיראפלורס (Miraflores), הגינות שבשכונת סאן איסידריו (San Isidrio), פניני הארכיטקטורה והתכנון הקולוניאלי, הכיכרות המלכותיים רבי הרושם וגודש המוזיאונים.
 
במאה ה-17 נחשבה לימה לאחת הערים היפות בעולם. משהו מזה עדיין נשאר. מלעיזיה טוענים כי העיר הזו, בדומה למלכת יופיו ובניגוד ליין, איננה משתבחת עם השנים. אפילו החלק המודרני של לימה הוא לא יותר מאשר מקבץ בניינים חסרי גוון, הבנויים בסגנון בינלאומי משעמם. ובכל זאת, בעשור האחרון נעשו מאמצים לנקות ולצבוע מחדש את הכיכרות והצליחו לחדש את נעוריהן.
 

אמריקה הלטינית




 

קולוניה עשירה

לימה נבנתה בידי הספרדים, סמוך לאוקיינוס השקט, במרכז החוף של פרו, לשתי גדותיו של נהר רימאק (Rimac), למרגלות סרו סן קריסטובל (Cerro San Cristobal). היתה זו תשובה ספרדית לעיר לקוסקו (Cusco), בירתה של תרבות האינקה המנוצחת. 
לימה בירת פרו, היתה מקום מושבו של הכתר הספרדי בתקופה הקולוניאלית, עד לעצמאות פרו בראשית המאה ה- 19. במהלך המאות ה- 16 וה-17 היתה לבירתה של ממלכת המשנה "פרו"; הקולוניה הספרדית העשירה והחזקה ביותר. מכאן למעשה, נשלטה אמריקה הדרומית. כאן נבנו במאה ה-16 האוניברסיטה (סן מרקוס), בית הדפוס והתיאטרון הראשונים ביבשת הדרום אמריקאית.

גשר Puente Rayito de Sol
Puente Rayito de Sol, אחד הגשרים על נהר רימאק  (צילום: Art DiNo)
 

פרו של המאה העשרים

המאה ה-20 אופיינה בניצול נרחב של נחושת, נפט, קנה סוכר וכותנה, שהביאו לפרו הון זר רב, אך לא הביאו לשינוי המבנה החקלאי והחברתי הקולוניאלי.
 
לאחר כישלונן של כמה תנועות מהפכניות בשנות ה-60, יזם גנרל וֶלאסקוֹ הפיכה צבאית ועמד בראש ממשלה שהלאימה רבים מהמשאבים והמוסדות - כולל העיתונות - ויצרה רפורמה קואופרטיבית של הקרקע. המשטר הדמוקרטי חזר לפרו בשנות ה-80, אך במקביל הופיע כאמור, גם הטרור, שהודבר רק באמצע שנות התשעים.
כתבה נוספת על  לימה

 
לימה, פרו
הקתדרלה של לימה מרשימה כל שעות היממה ובעיקר בלילה  (צילום: LWYang)
 

לימה של הים, המדבר והערפל

לימה שוכנת לחוף האוקיינוס השקט. אך למרות מיקומה בקו רוחב º12 דרום, האקלים בה קודר בדרך כלל. על התופעה המוזרה הזאת, אחראי זרם הומבולט הקר, היוצא מאנטארקטיקה וחולף לאורך חופי דרום אמריקה. הזרם הקר, שנקרא גם "זרם פרו", מושך אליו את העננים נושאי הגשם ויוצר לחופי פרו וצ'ילה, את מדבר אטאקָמָה היבש בעולם. בלימה יורדים פחות משקעים מאשר בסהרה. הבשורה הטובה שמביא עמו הזרם, הוא הפלנקטון - בעלי החיים והצמחים הזעירים, שהוא מרים מקרקעית הים, העושר בחמצן המומס במים ולהקות הדגים הניזונות מכל אלו. בעבר נחשב חופה של פרו לאחד מאזורי הדגה העשירים בעולם, עד שהדייג המוגזם שנעשה בשנות ה-60 דלדל אותו.
 
ממאי ועד נובמבר סובלת העיר מערפל  שנקרא כאן גרואה (garua), "גרוע" בפי המטיילים הישראלים.
בקיץ, כאשר הגשמים ניתכים בעוז בשדרת ההר של פרו, השמש יוצאת מבעד לעננים מעל לרצועת החוף, ה"גרואה" נמוג והשמיים מצטחקים בכחול עז.

החופים של לימה, פרו
החופים של לימה, הזרם הקר גורם לערפל ויובש מדברי  (צילום: Christian Córdova)
 

העולם החמישי של לימה

נאמר על פרו, כי יש בה חמישה עולמות - עולם הדייגים החיים ברצועת החוף הצרה, עולם האיכרים החיים בעמקי הנהרות החוצים את המדבר, עולם הילידים החיים בהרי האנדים, עולם הג'ונגל - יער הגשם הטרופי, המשתרע על 60% משטחה של פרו, והעולם החמישי הוא לימה, המאחד את כל אלה.

אמנם רוב תושבי לימה הינם מסטיזוס, שנוצרו כתוצאה מזיווג של הספרדים עם הילידים האמרינידים (שלא נהוג כאן לכנות אותם "אינדיאנים"), ובכל זאת, שוקיה ורחובותיה של העיר הם הזדמנות טובה לפגוש נציגים של מרבית השבטים החיים במדינה.

כיכר אראמאס - מאיור, לימה
כיכר מאיור, הכיכר המרכזית של לימה (צילום: Art DiNo)
 




 

מוקדי עניין תיירותי בלימה

לימה הינה מקום מצוין ללמוד בו על תולדותיה של פרו: יש בה מוזיאונים יפהפיים ובהם שכיות חמדה מהעבר העשיר כל כך. חשוב מכולם הוא המוזיאון הארכיאולוגי, המוביל את המבקר בו, בצורה דידקטית, מראשית ההתיישבות בפרו, דרך פריחתן של תרבויות החוף במאות ה-6 וה-7, ועד לתרבות האינקה, שהופיעה במאה ה-12 ושלטה בפרו עד לקיצה האכזר בידי הספרדים.

הרבה מאד ממצאים מרשימים מוצגים לראווה דווקא באוספים פרטיים. מתברר כי המדינה, מעדיפה שהעלויות הרבות של תחזוקת המוזיאונים, ייפלו על כתפי
האספנים ולא יכבידו על כלכלתה. דומה שהמוזיאון המפורסם ביותר הוא מוזיאון הזהב (
Museo Oro del Perú), הנמצא בפאתי העיר, ובו ריכוז מרהיב של תכשיטים וצלמיות, שניצלו בדרך נס מידיהם החמדניות של הכובשים.

מוזיאון הזהב, לימה, פרו
לוח זהב שניצל מידי הכובשים הספרדים, מוזיאון הזהב של לימה  (צילום: Manuel González Olaechea)
 

הכיכרות של לימה - לצעוד בתוך סרט

גם הספרדים תרמו לעיצוב דמותה של פרו. נבנו כאן כנסיות מרשימות, עם חזיתות עתירות פסלים בסגנון בארוק צעקני, בתי מידות גדולי חצר (פָּטְיוֹ) וכמובן שתי הכיכרות המרהיבות. הראשונה בהן היא  פְּלָזָה סן מרטין (Plaza San Martin), הצבועה באדום ונקראת על שמו של המשחרר הגדול שהגיע לכאן מארגנטינה.

הכיכר השנייה היא ככר הנשק, פלזה דה ארמאס (Plaza de Armas), המכונה גם פלזה מאיור, שם נבנו העירייה, בית המושל והקתדרלה. 
בין שתי הכיכרות הללו מחבר רחוב, שההליכה בו משולה לצעידה בתוך סרט: המוני רוכלים ותגרנים, מסעדות ודוכנים לממכר מזון מהיר, מוכרי צ'וּרוֹס (סופגניות מאורכות) בכל פינה, כנסיות מרהיבות, רעש והמולה. האזור העתיק של לימה הוכרז כאתר לשימור על ידי ארגון אונסק"ו. לימה הינה מקום טוב לבלות בו. יש בה שפע של מסעדות משובחות, המציעות אוכל מקומי ובינלאומי ואפשרויות רבות להאזין למוסיקה ספרדית, קריאולית או "פרו-נגרו": המוסיקה האפרו-פרואנית, שהינה תרומתם של העבדים השחורים.
לינה באזור פלזה מאיור

פלזה סן מרטין, לימה
פלזה סן מרטין, אחת משתי הכיכרות המרכזיות של לימה  (צילום: Manuel Menal)
 

חוף הים של לימה ושכונת מיראפלורס

כל תיאורי הכיעור אינם נוגעים לשכונה היפהפייה הזאת ובמיוחד לקו החוף שלה. זהו עולם אחר, רחוק שנות דור ממרכז העיר. במרחק כמה פסיעות מבתי המלון אפשר להתבונן באוקיינוס השקט ולהתפעל מהקו האנכי, הזקור של המצוק. בקצה אחד של החוף, שצורתו צורת סהר, נמצא הנמל הרחוק של קייאו (Callao), ובצד השני, במרכז שכונת צ'וריוס (Chorrios), מתרומם הר מורו סולאר, עם אנטנת הטלוויזיה הדקה שלו.
 
בתקופת הקולוניה הספרדית, היתה צ'וריוס כפר דייגים. הוא נקרא כך על שם חדירות תת קרקעיות של מים, שיצאו מאדמת התשתית של עמק לימה, דרך צוקי הים. צ'וריוס בספרדית פירושו טפטוף של מים, והסיומת המקטינה התייחסה לחולשת המפלים שהשקו את הצמחייה שעל הצוקים. לאחר מאות שנים של התפשטות היישוב וסלילת כבישים, התייבש הזרם הדל ועמו הצמחייה. באחד מימיה האחרונים של הקולוניה הספרדית נולד בצ'וריוס הדייג חוזה אוליה (Olaya), שהפך לשליח הכוחות שלחמו לעצמאות פרו. הוא נהג לחצות בשחייה את המפרץ לקייאו, כשהוא נושא עמו מידע חיוני לכוחות שהתרכזו שם. כשנתפס, אכל את המסמכים שהיו בידו וסירב לגלות את זהות שולחיו. הוא עונה, הוצא להורג והפך לגיבור המפורסם ביותר של כפרו. עם התפשטות העיר המודרנית, נעשה צ'וריוס לאחד האזורים העירוניים בלימה ומקום מושבה של האקדמיה הצבאית, אך מסורת הדייג שלו לא אבדה.
לינה ברובע מיראפלורס של לימה

שכונת מיראפלורס, לימה
המצוקים הגולשים אל החוף של שכונת מיראפלורס  (צילום: marssipa)
 

לימה עיר המהגרים

כמעט שליש מ-33 מיליון התושבים של פרו (חצי מהתושבים העירוניים שלה) חיים בלימה. אמנם, שני שלישים מתעשייתה של פרו מרוכזים כאן, אך חלק גדול מתושביה ממשיך את אורח חייו הכפרי גם כאן. העיר הלטינו-אמריקאית מתאפיינת בקוטביות. מצד אחד חיים בה עשירים, שהונם מנקר עיניים ועל הווילות שלהם מופקדים שומרי ראש חמושים, ומהצד האחר חיים בה אנשים שעוניים המשווע עלול לגרום גם לבטן לא רגישה להתהפך מסלידה וצער. ברגע שיוצאים משכונות היוקרה, לימה, איננה נראית כעיר בירה, או כעיר בכלל, אלא דומה יותר לעיירה צפופה, כאוטית ומזוהמת.
 
העיר מוקפת הרבה מושבות מהגרים, המכונות פואבלוס חובנס (Pueblos jovenes), דהיינו "כפרים צעירים", שם חינני מדי לשכונות הפחונים הצפופות הללו, הנראים כדבר הכי מנוגד בעולם לווילות המפוארות של שכונות היוקרה. מתוך קרוב ל- 10 מיליון התושבים החיים בלימה, למעלה מששה מיליונים חיים בשכונות הללו. חלק מהשכונות נמצא במרחק מספר קילומטרים מהעיר ומפריד ביניהם שטח חקלאי. אחת מהן היא וילה אל סלבדור (Villa El Salvador), הנחשבת למחנה המהגרים הגדול בעולם, בה חיים כ- 350,000 איש. תושביה חיים ללא מים זורמים, חשמל ותנאי היגיינה מינימאליים. כמובן שאינם משלמים כל מסים וספק עד כמה הם מטרידים את שועי הארץ.  יחד עם זאת, אפשר למצוא נחמה פורתא בכך שעיירות הפחונים שלאורך הדרך המובילה מנמל התעופה אל העיר, השתנו בעשור האחרון של המאה העשרים:  הן נראות נקיות יותר, צבועות יפה יותר והבניינים לא עוד בקתות, אלא מבני אבן ממש. הכל יחסי, כמובן.
 
לימה, פרו
שכונות המהגרים רחוקות שנות אור ממרכז העיר המודרני  (צילום: AntoinePound)
 

השוק המקביל של לימה

תושבי לימה הטיפוסיים אינם דומים לאריסטוקרטים הקריאולים שהתגוררו בה בעבר. על פי רוב הם מהגרים שהגיעו אליה מאחת הפרובינציות, משתוקקים לעבוד, לשרוד ולהתפתח כלכלית. בדרך הם נאלצו, כמובן, להתמודד עם הפירות הבאושים של פוליטיקה וממשלה מושחתות ומבנה חברתי בלתי צודק. אפשר לראות אותם עומדים ליד רמזורים, מנסים למכור לנהגים עיתונים, סוכריות או סחורות מוברחות. חלקם נוהג במוניות לא רשמיות. אחרים עומדים בפינות קבועות וסוחרים בדולרים בשוק השחור, המתנהל באופן נרחב תחת כיפת השמיים.
 
כמו בערים אחרות של אמריקה הלטינית, רבים כאן הרוכלים. הכפריים שזנחו את שדותיהם הפוריים ואת אוויר ההרים לטובת האספלט והפיח, מוצאים את פרנסתם הדלה ברוכלות. כך שלצד השוק הרשמי, הכולל מפעלים וחנויות, התפתח לו שוק מקביל, שהכסף הזורם בו נע במעגלים כלכליים שאין בהם מקום למס הכנסה ולביטוח לאומי. כמה בני מזל הצליחו לרכוש מיניבוסים ולהשכירם לאחרים. רבים מוצאים עבודה במפעלים או בעסקים. נשים מועסקות, בדרך כלל, כמשרתות בבתי המעמד הבינוני.
 
המלצה על מלון בלימה, פרו   המלצה על מלון בלימה, פרו
המלצה על מלון בלימה, פרו   המלצה על מלון בלימה, פרו

מלון סן אגוסטין אקסלוסיב - מלון 4 כוכבים במיקום מצוין במרכז מיראפלורס ולא רחוק מהים
 

עוד על לימה

כתבות נוספות על פרו






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 11794
3336