www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



 

מידע וטיפים למטייל בלימה בירת פרו
מאת: ד"ר גילי חסקין


לימה היא הטיילת שעל המ​צוקים הגולשים אל הים, פניני הארכיטקטורה והתכנון הקולוניאלי, הכיכרות המלכותיים רבי הרושם וגודש המוזיאונים, המכילים בקרבם את מרבית אוצרותיה המוכרים של פרו. מרבית המטיילים המגיעים לפרו אינם שוהים בלימה זמן רב, הם ממהרים להמשיך בדרכם אל הנופים המרהיבים שבהרים, או לערים הקולוניאליות רבות הקסם. 


 
חופי לימה בירת פרו
חופי לימה
למרגלות המצוקים המרשימים (צילום: אביב וייס)
 
מפגש ראשון
הביקור בלימה מתחיל בדרך כלל בנמל התעופה על שם חורחה צ'אבס Jorge Chávez Dartnell)), בעיר הנמל הסמוכה בקייאו (Callao). צ'אבס הפך לגיבורה הלאומי של פרו לאחר שהיה הראשון שחצה בטיסה את האלפים (והתרסק בנחיתה באיטליה). למרות האבסורד שבדבר – על-אף היותו ממוצא פרואני, הוא מעולם לא ביקר בפרו.
במבט ראשון, לימה אינה עיר מסבירת פנים. המטייל המגיע לעיר מנמל התעופה, נתקל בעיקר בזוהמה, הזנחה, עוני ושאר תחלואים המאפיינים כרך בעולם השלישי. החיזיון איננו קל לעיכול. זוהי קבלת פנים קודרת: לאחר שהדרך חוצה את מסילת הרכבת המחברת את המכרות שבהרי האנדים לנמל, היא חולפת באזור תעשייתי. בתי החרושת מוקפים בחומות גבוהות ואי אפשר לדעת אם יש חיים מאחורי הגדרות החשמליות וצריחי הבטון - תוספות שנבנו שם במהלך שנות הטרור.
העוני ותחושת הקיפוח הולידו בפרו את ארגון טוֹפּאק אָמָארוֹ, הנקרא על שם המנהיג האינדיאני שמרד בספרדים. המרד שלהם כבר אינו נושא את האופי הלאומי שהיה למרד שהנהיג האיש ממנו שאבו את השראתם, אלא בעל מסר חברתי. הם גמרו אומר להשתמש בכוח, כדי להעניק לילידים את חלקם הצודק בעוגה הלאומית. להבדיל מארגון זה, השואף להשיב עטרה  ליושנה, קם  בשנות השמונים של המאה העשרים, השביל הזוהר (El Sendero Luminiso)- ארגון טרור, בעל אוריינטציה מאואיסטית מהפכנית, שביקש להחריב את הקיים, ללא יומרות לבנות מחדש משהו טוב יותר. ארגון קיצוני זה, ניסה לבצע מהפכה עממית באמצעות טרור, רצח פוליטי וסחיטתם של האיכרים, כדי לזכות בתמיכתם. בשלהי שנות השמונים פוצצו טרוריסטים בכמות גדולה של דינמיט, את מגדלי הפלדה שהזרימו את החשמל, מתחנות הכוח ההידרואלקטריות באנדים אל העיר.
בינתיים הופסקה פעילות הטרוריסטים, מנהיגיהם נעצרו, וארגוניהם פורקו, אך בסיסיהם של עמודי החשמל עדיין מוקפים בגדרות תיל בלתי חדירות.
 
מבחינות רבות הפך הטרור של ראשית שנות התשעים את לימה לעיר רפאים, אבל היא לא הפכה למאוכלסת פחות. נהפוך הוא: המוני איכרים נמלטו אליה, בעקבות התקדמות "הנתיב הזוהר" בהרי האנדים. "עקורים", כך כינו אותם, לא היה להם מקום מגורים, אלא בשכונות הפחונים, ללא עבודה שציפתה להם. חלקם בחר, בלית ברירה, בדרך של זנות ופשע.התקפות המחתרת גררו, כאמור, שרשרת של האפלות. ממשלה מושחתת הביאה לבידודה של המדינה מהמעגל הפיננסי הבינלאומי והכלכלה התדרדרה לשיתוק כמעט מוחלט:  משקיעים עזבו את המדינה ועסקים נסגרו בזה אחר זה. במשך שלוש שנים היתה העיר שרויה בעוצר בשעות המאוחרות של הלילה. פוליטיקאים, אנשי עסקים, ומנהיגי הקהילה בכל המדינה נהרגו על-ידי הטרוריסטים או נחטפו על-ידי פושעים.
 
אין בלימה את הנועם של ערים כמו איקה, טרוחיו או אריקיפה. נהפוך הוא, יש בה רעש, צפיפות ופיח, הגורמים לעתים למטייל שזה אך נחת בה, לרצות להימלט מכל אלה. אולם מבט שני, מגלה כי בתוך הכאוס הזה, ישנן לא מעט נקודות אור: הטיילת שעל המצוקים הגולשים אל הים, בתי המידות בשכונת מירה-פלורס (Miraflores), הגינות שבשכונת סאן-איסידריו (San Isidrio), פניני הארכיטקטורה והתכנון הקולוניאלי, הכיכרות המלכותיים רבי הרושם וגודש המוזיאונים, המכילים בקרבם את מרבית אוצרותיה המוכרים של פרו.
 
בעבר כונתה העיר - "עיר הגנים", בשל הבניינים, המונומנטים, הכיכרות והגנים שהדהימו ביופיים את המבקר בה. במאה ה-17 נחשבה לימה לאחת הערים היפות בעולם. משהו מזה עדיין נשאר. מלעיזיה טוענים כי העיר הזו, בדומה למלכת יופיו בניגוד ליין, איננה משתבחת עם השנים. אפילו החלק המודרני של לימה הוא לא יותר מאשר מקבץ בניינים חסרי גוון הבנויים בסגנון בינלאומי משעמם. ובכל זאת, בעשור האחרון נעשו מאמצים לנקות ולצבוע מחדש את הכיכרות והצליחו לחדש את נעוריהן.


אמריקה הלטינית




 
קולוניה עשירה
לימה נבנתה בידיה ספרדים, סמוך לאוקיינוס השקט, במרכז החוף של פרו, לשתי גדותיו של נהר רימאק (Rimac), למרגלות סרו סן קריסטובל. היתה זו תשובה ספרדית לעיר לקוסקו (Cusco) היבשתית, בירתה של תרבות האינקה המנוצחת. העיר החדשה, ששמה הוא שיבוש של השם המקומי רימאק, נוסדה על שפת נהר בשם זה, ב-6 בינואר 1535, שהוא חג ההתגלות הנוצרי (Epiphani) ומשום כך נקראת גם "עיר המלאכים".
מייסד העיר היה פרנציסקו פיזארו, ההרפתקן הספרדי שפלש לאימפריית האינקה, רצח את מלכה ובזז את אוצרותיה. לימה בירת פרו, היתה מקום מושבו של הכתר הספרדי בתקופה הקולוניאלית, עד לעצמאות פרו בראשית המאה ה- 19. במהלך המאות ה- 16 וה-17 היתה לבירתה של ממלכת המשנה "פרו"; הקולוניה הספרדית העשירה והחזקה ביותר. מכאן למעשה, נשלטה אמריקה הדרומית. כאן נבנו במאה ה-16 האוניברסיטה (סן מרקוס), בית הדפוס והתיאטרון הראשונים ביבשת הדרום אמריקאית.
 
מנמל קיאו (Callao) הסמוך, שינעו לאירופה את המתכות היקרות, שתחילה נשדדו ממקדשי הילידים ואחר כך נחפרו תוך ניצולם המחפיר של אותם ילידים. במאה ה-18, לאחר שתוצרת המכרות של פוטוסי (Potosi) - כיום בבוליביה - הועברה לממלכת המשנה של לָה-פְּלָטָה, שזה עתה נוסדה על החוף האטלנטי, החלה לימה לאבד את כוחה ואת יוקרתה. היא היתה המושבה האחרונה שזכתה בעצמאות ב-1821, בניגוד לשאיפות הצבא הספרדי והאוליגרכיה שבבעלותה היו המכרות ושטחי אדמה נרחבים.
 
ימי הרפובליקה אופיינו במאבק פוליטי מתמשך, בין האוליגרכיה לליברלים, ויצירת המדינה המודרנית על-ידי מרשל ראמון קסטייה (Castilla). העבדות בוטלה והממשלה ששלטה מ- 1845 עד 1862 קבעה חוקה. במהלך תקופה זו, לאחר שהתרוקנו מכרות הכסף, הפך מחצב לשלשת ציפורים, הקרוי גוּאָנוֹ, לענף היצוא העיקרי של פרו. הלשלשת של עופות הים, העשירה בחנקות ובמינרלים, נחשבה לחומר הדישון הטוב בעולם, וחומר גלם לחומרי נפץ. פרואנים זקנים נאנחים: ארצם, שבמאה ה-16 יצאה לכל העולם זהב, התפרנסה במאה ה-19 מחריוני ציפורים...
המאה ה-20 אופיינה בניצול נרחב של נחושת, נפט, קנה סוכר וכותנה, שהביאו לפרו הון זר רב, אך לא הביאו לשינוי המבנה החקלאי והחברתי הקולוניאלי.
 
עד מלחמת העולם הראשונה, היתה קיימת תחרות כלכלית בין לימה לבין אריקיפָּה, אך לאחר שבתקופת שלטונו של הנשיא לאגייה, נסלל הכביש לאיקיטוס, ודרכה לאוקיינוס האטלנטי, ניצבה לימה בצומת שבין האוקיינוסים ואריקיפה הפכה לעיר בעלת חשיבות מקומית בלבד. לימה, שגדלה חיש קל לעיר שגודלה למעלה מכפול מזה של כל עיר אחרת במדינה, היתה למוקדן של ההתרחשויות הפוליטיות שפקדו את המדינה.
לאחר כישלונן של כמה תנועות מהפכניות בשנות ה-60, יזם גנרל וֶלאסקוֹ הפיכה צבאית ועמד בראש ממשלה שהלאימה רבים מהמשאבים והמוסדות - כולל העיתונות - ויצרה רפורמה קואופרטיבית של הקרקע. המשטר הדמוקרטי חזר לפרו בשנות ה-80, אך במקביל הופיע כאמור, גם הטרור, שהודבר רק באמצע שנות התשעים.
 
פלאזה מיור בלימה בירת פרו
ברחובותיה הקולוניאליסטים של לימה
(צילום: רותם קצין)
 
לימה של הים
לימה שוכנת לחוף האוקיינוס השקט. אך למרות מיקומה בקו רוחב º12 דרום, האקלים בה קודר בדרך כלל. על התופעה המוזרה הזאת, אחראי זרם הומבולט הקר, היוצא מאנטארקטיקה וחולף לאורך חופי דרום אמריקה. הזרם הקר, שנקרא גם "זרם פרו", מושך אליו את העננים נושאי הגשם ויוצר לחופי פרו וצ'ילה, את מדבר אטאקָמָה היבש בעולם. בלימה יורדים פחות משקעים מאשר בסהרה. הבשורה הטובה שמביא עמו הזרם, הוא הפלנקטון - בעלי החיים והצמחים הזעירים, שהוא מרים מקרקעית הים, העושר בחמצן המומס במים ולהקות הדגים הניזונות מכל אלו. בעבר נחשב חופה של פרו לאחד מאזורי הדגה העשירים בעולם, עד שהדייג המוגזם שנעשה בשנות ה-60 דלדל אותו.
 
ממאי ועד נובמבר סובלת העיר מערפל  שנקרא כאן גרואה (garua), "גרוע" בפי המטיילים הישראלים.
בקיץ, כאשר הגשמים ניתכים בעוז בשדרת ההר של פרו, השמש יוצאת מבעד לעננים מעל לרצועת החוף, ה"גרואה" נמוג והשמיים מצטחקים בכחול עז.
 
העולם החמישי
נאמר על פרו, כי יש בה חמישה עולמות: עולם הדייגים החיים ברצועת החוף הצרה, עולם האיכרים החיים בעמקי הנהרות החוצים את המדבר, עולם הילידים החיים בהרי האנדים, עולם הג'ונגל - יער הגשם הטרופי, המשתרע על 60% משטחה של פרו, והעולם החמישי הוא לימה, המאחד את כל אלה.
אמנם רוב תושבי לימה הינם מסטיזוס, שנוצרו כתוצאה מזיווג של הספרדים עם הילידים האמרינידים (שלא נהוג כאן לכנות אותם "אינדיאנים"), ובכל זאת, שוקיה ורחובותיה של העיר הם הזדמנות טובה לפגוש נציגים של מרבית השבטים החיים במדינה.
 
תושבי לימה בירת פרו
בית קפה בלימה בו משחקים התושבים המקומיים שחמט (צילום: אביב וייס)





 
עניין תיירותי
לימה הינה מקום מצוין ללמוד בו על תולדותיה של פרו: יש בה מוזיאונים יפהפיים ובהם שכיות חמדה מהעבר העשיר כל כך. חשוב מכולם הוא המוזיאון הארכיאולוגי, המוביל את המבקר בו, בצורה דידקטית, מראשית ההתיישבות בפרו, דרך פריחתן של תרבויות החוף במאות ה-6 וה-7, ועד לתרבות האינקה, שהופיעה במאה ה-12 ושלטה בפרו עד לקיצה האכזר בידי הספרדים. הרבה מאד ממצאים מרשימים מוצגים לראווה דווקא באוספים פרטיים. מתברר כי המדינה, מעדיפה שהעלויות הרבות של תחזוקת המוזיאונים, ייפלו על כתפי האספנים ולא יכבידו על כלכלתה. דומה שהמוזיאון המפורסם ביותר הוא מוזיאון הזהב, הנמצא בפאתי העיר, ובו ריכוז מרהיב של תכשיטים וצלמיות, שניצלו בדרך נס מידיהם החמדניות של הכובשים.
 
לצעוד בתוך סרט
גם הספרדים תרמו לעיצוב דמותה של פרו. נבנו כאן כנסיות מרשימות, עם חזיתות עתירות פסלים בסגנון בארוק צעקני, בתי מידות גדולי חצר (פָּטְיוֹ) וכמובן שתי הכיכרות המרהיבות. הראשונה בהן היא  פְּלָזָה סן-מרטין, הצבועה באדום ונקראת על שמו של המשחרר הגדול שהגיע לכאן מארגנטינה, דרך צ'ילה ופגש בחופה של פרו את סימון בוליבר, המשחרר שהגיע מצפון. שניהם היו קריאולים, לבנים בני המקום, שנחשדו על ידי ילידי ספרד (הפנינסולרים), באשר לטוהר הדם שלהם. הספרדים שכונו כאן "גצ'ופינס", דהיינו, טיפשים, לא הבינו את מגבלות הכוח, לא למדו מניסיונו של מלך אנגליה, ג'ורג' השלישי, שבשל קוצר ראות דומה הפסיד את מושבותיו באמריקה, סירבו לתת למקומיים ייצוג, קוממו נגדם את הקריאולים והפסידו את "העולם החדש".
הכיכר השנייה היא ככר הנשק, פלזה דה ארמאס, שם נבנו העירייה, בית המושל והקתדרלה. בעבר ניצב בכיכר פסלו של פרנסיצקו פיזרו, כובש הארץ ובונה העיר.
הפסל הדגיש את היות לימה עיר ספרדית, להבדיל ממקסיקו סיטי, שנותרה בהווייתה עיר אצטקית. הרגש הלאומי הלך ובעבע עד שלפני עשור הושלך מכאן הפסל בלחץ הציבור.
בין שתי הכיכרות הללו מחבר רחוב, שההליכה בו משולה לצעידה בתוך סרט: המוני רוכלים ותגרנים, מסעדות ודוכנים לממכר מזון מהיר, מוכרי צ'וּרוֹס (סופגניות מאורכות) בכל פינה, כנסיות מרהיבות, רעש והמולה. האזור העתיק של לימה הוכרז כאתר לשימור על ידי ארגון אונסק"ו.
 
לימה הינה מקום טוב לבלות בו. יש בה שפע של מסעדות משובחות, המציעות אוכל מקומי ובינלאומי ואפשרויות רבות להאזין למוסיקה ספרדית, קריאולית או "פרו-נגרו": המוסיקה האפרו-פרואנית, שהינה תרומתם של העבדים השחורים, שהובאו מאפריקה כדי לעבוד בשדות קנה הסוכר, וחלקם התערבב עם הילידים ויצר את הקָפוּזוֹס (סאמבוס, לובוס), מעין מזיגה של שחור ואדום.
 
חוף הים
שכונת מירה פלורס: כל תיאורי הכיעור אינם נוגעים לשכונה היפהפייה הזאת ובמיוחד לקו החוף שלה. זהו עולם אחר, רחוק שנות דור ממרכז העיר. במרחק כמה פסיעות מבתי המלון אפשר להתבונן באוקיינוס השקט ולהתפעל מהקו האנכי, הזקור של המצוק. בקצה אחד של החוף, שצורתו צורת סהר, נמצא הנמל הרחוק של קייאו, ובצד השני, במרכז שכונת צ'וריוס (Chorrios), מתרומם ההר מורו סולאר, עם אנטנת הטלוויזיה הדקה שלו.
בתקופת הקולוניה הספרדית, היתה צ'וריוס כפר דייגים. הוא נקרא כך על שם חדירות תת קרקעיות של מים, שיצאו מאדמת התשתית של עמק לימה, דרך צוקי הים. צ'וריוס בספרדית פירושו טפטוף של מים, והסיומת המקטינה התייחסה לחולשת המפלים שהשקו את הצמחייה שעל הצוקים. לאחר מאות שנים של התפשטות היישוב וסלילת כבישים, התייבש הזרם הדל ועמו הצמחייה. באחד מימיה האחרונים של הקולוניה הספרדית נולד בצ'וריוס הדייג חוזה אוליה (Olaya), שהפך לשליח הכוחות שלחמו לעצמאות פרו. הוא נהג לחצות בשחייה את המפרץ לקייאו, כשהוא נושא עמו מידע חיוני לכוחות שהתרכזו שם. כשנתפס, אכל את המסמכים שהיו בידו וסירב לגלות את זהות שולחיו. הוא עונה, הוצא להורג והפך לגיבור המפורסם ביותר של כפרו. עם התפשטות העיר המודרנית, נעשה צ'וריוס לאחד האזורים העירוניים בלימה ומקום מושבה של האקדמיה הצבאית, אך מסורת הדייג שלו לא אבדה.
כל שנה, במהלך הסעודה לכבוד סן פדרו - הפטרון של הדייגים - נערכת במקום תהלוכה ימית של סירות דייג, הנושאת את פסלו של הקדוש.
 
עיר המהגרים
העיר הינה דוגמא טובה ל"עיר ראשה" [1]. כשליש מ-20 מיליוני התושבים שלפרו (חצי מהתושבים העירוניים שלה) חיים בלימה. העיור הדמוגרפי אינו כרוך בהכרח בעיור כלכלי. אמנם, שני שלישים מתעשייתה של פרו מרוכזים כאן, אך חלק גדול מתושביה ממשיך את אורח חייו הכפרי גם כאן. העיר הלטינו-אמריקאית מתאפיינת בקוטביות. מצד אחד חיים בה עשירים, שהונם מנקר עיניים ועל הווילות שלהם מופקדים שומרי ראש חמושים, ומהצד האחר חיים בה אנשים שעוניים המשווע עלול לגרום גם לבטן לא רגישה להתהפך מסלידה וצער. ברגע שיוצאים משכונות היוקרה, לימה, איננה נראית כעיר בירה, או כעיר בכלל, אלא דומה יותר לעיירה צפופה, כאוטית ומזוהמת.
[1] עיר ראשה הוא מושג בתהליכי עיור, המתאר מבנה של מדינה בה כמחצית התושבים חיים בעיר עיקרית אחת, המשמשת מרכז אדמיניסטרטיבי, תרבותי ומוביל. תופעה זאת נפוצה בעיקר במדינות מתפתחות העוברות עיור מוגבר ומהפכה תעשייתית.
 
העיר מוקפת הרבה מושבות מהגרים, המכונות פואבלוס חובנס (Pueblos jovenes), דהיינו "כפרים צעירים",שם חינני מדי לשכונות הפחונים הצפופות הללו, הנראים כדבר הכי מנוגד בעולם לוילות המפוארות של שכונות היוקרה. מתוך שמונה מיליונים וקצת יותר התושבים החיים בלימה, למעלה מששה מיליונים חיים בשכונות הללו. חלק מהשכונות הללו, נמצא במרחק מספר קילומטרים מהעיר ומפריד ביניהם שטח חקלאי. אחת מהן היא וילה אל סלבדור, הנחשבת למחנה המהגרים הגדול בעולם, בה חיים כ- 350,000 איש. תושביה חיים ללא מים זורמים, חשמל ותנאי היגיינה מינימאליים. כמובן שאינם משלמים כל מסים וספק עד כמה הם מטרידים את שועי הארץ. עם הזמן חלק מהם נדחקים הלאה בשל פעולות פיתוח. יחד עם זאת, אפשר למצוא נחמה פורתא בכך שעיירות הפחונים שלאורך הדרך המובילה מנמל התעופה אל העיר,השתנו בעשור האחרון של המאה העשרים:  הן נראות נקיות יותר, צבועות יפה יותר והבניינים לא עוד בקתות, אלא מבני אבן ממש. הכל יחסי, כמובן.
 
הקתדרלה של לימה, פרו
הקתדרלה של לימה
 
שוק מקביל
תושבי לימה הטיפוסיים אינם דומים לאריסטוקרטים הקריאולים שהתגוררו בה בעבר. על פי רוב הם מהגרים שהגיעו אליה מאחת הפרובינציות, משתוקקים לעבוד, לשרוד ולהתפתח כלכלית. בדרך הם נאלצו, כמובן, להתמודד עם הפירות הבאושים של פוליטיקה וממשלה מושחתות ומבנה חברתי בלתי צודק. אפשר לראות אותם עומדים ליד רמזורים, מנסים למכור לנהגים עיתונים, סוכריות או סחורות מוברחות. חלקם נוהג במוניות לא רשמיות. אחרים עומדים בפינות קבועות וסוחרים בדולרים בשוק השחור, המתנהל באופן נרחב תחת כיפת השמיים.
כמו בערים אחרות של אמריקה הלטינית, רבים כאן הרוכלים. הכפריים שזנחו את שדותיהם הפוריים ואת אוויר ההרים לטובת האספלט והפיח, מוצאים את פרנסתם הדלה ברוכלות. כך שלצד השוק הרשמי, הכולל מפעלים וחנויות, התפתח לו שוק מקביל, שהכסף הזורם בו נע במעגלים כלכליים שאין בהם מקום למס הכנסה ולביטוח לאומי. כמה בני מזל הצליחו לרכוש מיניבוסים ולהשכירם לאחרים. רבים מוצאים עבודה במפעלים או בעסקים. נשים מועסקות, בדרך כלל, כמשרתות בבתי המעמד הבינוני.
 
מזווית ראייה זו, מואר התוהו ובוהו שנקרא לימה באור אחר. לא רעה חולה של המבנה העירוני אלא תוצר של החיים והיצירתיות של האנשים, שהחליטו להתמודד עם הקשיים ולשגשג בכל תנאי, תוך התעלמות מהמבנים הפוליטיים שאינם מציעים תשובה לבעיותיהם. התהליך הזה, ולא האלימות הפוליטית שאינה מציעה תשובה לבעיותיהם, הוא המהפכה האמיתית של פרו. 

כתבה נוספת על לימה
לימה: רומא של דרום אמריקה


כתבות נוספות על פרו
טיול כוכב מקוסקו
אתרים ויעדים מרכזיים בפרו
קווי נאסקה ואוצרות התרבויות העתיקות של פרו
בין שתי ערים - מצ'וקיקיראו ועד למאצ'ו פיצ'ו
טרקים בפרו בוליביה ואקוודור






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 11439
3015