www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



אריגת בדים וזיכרונות
אריגה בגואטמלה כראי לתפיסת עולם
מאת: דניאל גולדנברג 


איך הפך הבד אמצעי לאחדות, רצון לביטוי עצמי, קול שיוצא משתיקה ארוכת שנים ואף לחץ על הגברת המודעות לצרכים של שבטי המאיה בגואטמלה. חוטים תמימים, דמויות וסמלים, שעד לא מזמן נתפסו כבלתי מתוחכמים ושימשו בלעג עדות לפרימיטיביות אינפנטילית, מתגלים כיום כאחד מהמפעלים האנושיים המרתקים ביותר לגמישות מחשבתית ויצירתיות בשימור זיכרון תרבותי.


בדים בגואטמלה הם זיכרון. הם ערגה. הם סוד. הם לב חי ופועם של עם, שלמד ששקט לעתים חזק בהרבה מקול. שהציור לעתים קולני יותר מהכתוב. שסובלנות, הנרכשת כאן מינקות, יכולה להחיות את שכחת העולמים.
 
חוטים נארגים לסיפור
אישה כהת שיער יושבת על ברכיה, רצועת עור עבה מלפפת את גופה ונמשכת בחוטי בד ארוכים אל גזע העץ שבצילו היא יושבת. החוטים צבעוניים להפליא, מרוכזים יחד למה שעתיד להיות סיפור, נכנעים לידיה המיומנות.
היא טווה את עולמה - עברה המצולק, ההווה שבו היא נאלצת לשרוד ואת עתיד עמה המסרב להעלם.
 
בד זה יעשה את דרכו לשווקים, שם הוא יצטרף לאלפי אחרים, כמוקד משיכה למאות תיירים, שיצלמו, יתפעלו מן האותנטיות וייעלמו מלאי רגשי הרפתקנות לעולמם הרחוק. מזכרת זו, המסקרנת את חושינו, מתוך המשיכה הטבעית לאחר, מסתירה בתוכה סיפור מופלא, הגדול לאין שעור מתפקודה הפיזי.
 
אריגה בגואטמלה
אשה כורעת על ברכיה וטווה חוטים לסיפור, מראה אופייני לכפרי גואטמלה  (צילום: דניאל גולדנברג)


אמריקה הלטינית





מעגל החיים של טווית הבדים
בגיל חמש, בכל כפר של שבטי בני המאיה בגואטמלה, מושיבים כל ילדה מאחורי נול עתיק. תחילה היא תלמד לגעת בחוטים, לאחר מכן לשלב מהם צבעים מופלאים לפי בחירתה, מהם היא תקלע צמידים פשוטים המלמדים את האצבעות לעבוד. לקראת גיל עשר היא תתחיל לארוג. בישיבה שקטה על מצע קש או בד, במונוטוניות אין קץ, בלי להתעייף, בלי למצמץ, בלי לברוח.
לאורך חייה היא תחזור על אותן התנועות אלפי פעמים. תינוק יהיה קשור לגבה כשאחר יונק משדיה. שערותיה ילבינו ותנועות אצבעותיה יתקשו, אבל היא תמשיך לספר סיפורי בדים.
כשיגיע זמנה, נכדתה בת החמש, מלווה בבנותיה וכלותיה, תשב בתורה מאחורי הנול.
 
"הזמן הוא עמוד השדרה של העולם... זמן הוא תמיד מעגל... מה שהיה לעולם הוא מה שיהיה... רק בצבעים חדשים", כך למדתי משיחתי עם ראש קואופרטיב נשים בנות שבט טצוטוחיל על גדות אגם אטיטלן (Atitlán).
לינה סביב אגם אטיטלן (מחוז סולולה)

גואטמלה
ילדה מכבסת, בגיל חמש כל ילדה בגואטמלה מתחילה לארוג   (צילום: CC  PBS NewsHour)
 
הכיבוש ודיכוי תרבות המאיה
עם הפלישה האירופית ליבשת אמריקה, במאה ה- 16 לספירה, בדמותם של הכתר הספרדי והפורטוגלי, ראו בעצמם הכובשים מושיעי המקומיים. הם טענו שתהליך הקולוניאליזציה מציל את נפשות המקומיים האומללים מחיק הפגאניזם ומוליך אותם, לעתים כפותים פיזית ונפשית, למזבח הדת הקתולית. כל דבר שחרג מראיית העולם האירופאית, נתפס כשטני, מלא זימה ומקור הרוע. לכן גם הפך לאסור, מבוזה ובהכרח מחוסר חשיבות וערך תרבותי.
 
תהליך מיומן, מכוון ומתואם של השטחה תרבותית, העוקרת שכבות אינטלקטואליות שלמות, אוסרת על פולחן קודם וכל ביטוי של עצמיות. הביא להריס כמעט מוחלט של אחת מתרבויות האדם המרתקות בעולם – תרבות המאיה.
כתבה על תרבות המאיה
 
עירום הילידים מול הפוריטניות הנוצרית
תרבות המאיה היתה בעלת תפיסת עולם ייחודית, המקדשת את מימד הזמן, בונה ערים אדירות ומקדשים לצורכי פיקוח על גרמי השמים. בתנאי ג'ונגלים בלתי חדירים, היא יצרה את אחד מלוחות השנה המורכבים בעולם וכתב ייחודי, המשלב פיקטוגרפיה ופונטיקה כאחד.
 
בהוראת הכובשים, המבוססת בעיקרה על פחד מפני הנכבש, כל סממן מילולי או התנהגותי שירמז על שמירה על המשכיות עם העולם הקודם נתפסה כמרד. עובדה זו אילצה את המקומיים להמציא דרכים יצירתיות להעברת מסרים אסורים. הקעקוע והצילוק המסורתי, שהיו מקובלים באופן נרחב כאפיוני סטאטוס, נרדפו ונאסרו. יודעי סודות הרפואה העממית, יודעי קרוא וכתוב ומספרי הסיפורים הופרדו מההמון ונעלמו מן העולם. הכמרים הנוצרים הלבישו את בני המאיה, עטפו את מערומיהם, שנתפסו בתרבות ילידי האמריקות כמקור לטבעיות ואון, והפכו אותם למקור זוהמה ובושה, על פי צו התקופה הנוצרית הפוריטאנית.
 
גואטמלה
בת כמה הנערה האורגת? בוודאי לא יותר מחמש עשרה  (צילום: CC Lon&Queta)
 





הגברים הכנועים והנשים השורדות
האידיאלים של הצלב צבעו את היבשת בצבעים חדשים. הכיבוש, לתפיסתו, הציל את נפשם של המקומיים הבורים. תוך כדי כך הוא גם לקח את חייהם של למעלה מ- 90 אחוזים מאוכלוסיית הילידים. רוב הגברים נאספו על ידי הכובשים לעבודה בחקלאות, שהייתה אמורה להוכיח לכתר את כדאיות ההשקעה בקולוניות.
במרוצת השנים, תוך תחושה קשה של הפנמת חוסר האונים ותחושת הקורבנות, הגברים התרחקו באיטיות מאורך החיים המסורתי, בניסיונם העקר להתקרב לחזק ושליט. בתוך החוות הגדולות ומלאות האדונים, מרוחקים ממשפחותיהם, סיגלו הגברים התנהגויות זרות, סמלי שפה זרה ואף לבוש.
 
בתקופה הקלאסית זה התאפיין בכובע קש רחב שוליים, נעליים מחודדות מעור בקר אירופי והתמכרות מסוכנת לאלכוהול. בתקופתנו זה התחלף למכנסי ג'ינס נוסח צפון אמריקה, חולצה מקושקשת, כובע בייסבול ומשקה תוסס. הגברים איבדו את מעמדם בהיררכיה הפנים שבטית, נותרים מחוסרי כבוד ויכולת התנגדות בפני האדון.
כך באיטיות, מתוך שולי השמלה של האישה הילידית  נולדת לה תקופה חדשה. דווקא האישה הפכה להיות נושאת הלפיד של ההישרדות.
כתבה על אגם אטיטלן, ריו דולסה והעיירה ליוינגסטון
 
גואטמלה
הגברים סיגלו את סמלי המערב ואילו הנשים שומרות על המסורת  (צילום: CC Richard Liblanc)
 
סמלים ישנים על בדים חדשים
בשימוש בבדים חדשים ולא מוכרים - כותנה, פשתן ואחרים – שהובאו מאירופה, מתחילות בנות המאיה מתוך הכרח להתלבש ולהעביר סמלים עתיקים לבדים החדשים.
 
כל אלה, בצורה סודית ומאחדת, מצאו חיים חדשים על הבד:
האלים המרכזיים של העולם העתיק ותפקודם.
לוח השנה - עם סמלי החודשים והימים ומשמעותם.
תפיסת הדואליות הקוסמית - בדמות סמלים זהים ההפוכים בצבעיהם.
תפיסת האדם כמרכז היקום - בדמות שמש סביב צוואר החולצות.
תפיסת הנפש החיצונית - בדמות ציפורים ובעלי חיים השומרים על חיינו מיום לידיתנו עד מותנו.
 
גואטמלה
הקישוטים על הבדים נראים אולי ילדותיים, אך הם מספרים סיפור  (צילום: CC Lon&Queta)
 
הלבוש ששומר על סמלי המאיה
דווקא תהליך ה"הלבשה", שנועד להרחיק את בני המאיה משורשיהם, וחומרי הגלם החדשים, הפכו את שימור הערכים החזותיים לאפשרי. עד היום אחד הסמלים הבולטים ביותר בגואטמלה הוא וויפיל (Huipil) - חולצה מסורתית, אותה לובשת כל אישה מגיל צעיר ביותר, כסמל השתייכות לשבט מסוים, מתוך שבטי המאיה הרבים בגואטמלה. מעין מקבילה לתעודת הזהות המודרנית. בחתונתה עם בן שבט אחר, האישה תחליף את חולצתה הרקומה, בדומה לשינוי שם המשפחה בתרבות המערבית, ובכך תשתייך לשבט של בעלה.
 
מסרים חזותיים, שפעם קישטו את קירות הפירמידות והמקדשים, אמיתות שהועברו בשושלות של מרפאים וכמרי פולחן, הפכו להיות מסורת אילמת בידיה של האשה בשבטי המאיה. במרוצת השנים, בתהליך שבאקדמיה קוראים לו סינקרטיזם (הטמעה של רעיונות בתוך רעיונות), סמלים החליפו סמלים, התערבבו עם סמלי נצרות, עברו טרנספורמציה, אך שרדו. במשך קרוב לשש מאות שנים של קולוניאליזם, האריגה נתנה לבני המאיה את חוט השדרה, בדומה לתורה ולהלכה היהודית ששמרה על העם היהודי בגולה.
כתבה על חגיגות הפסחא באנטיגואה
 
האריגה כאמצעי הישרדות
בעידן המודרני, עברה גואטמלה 36 שנים של מלחמת אזרחים. מלחמה בה היא שמשה כלי משחק זעיר בידיהם של שחקנים אימפריאליים כבירים, הפכה אותה למקום מסוכן ומסוגר בפני העולם. התקופה הארוכה דילדלה משמעותית את אוכלוסיית הגברים, מותירה את נשות השבטים האחראיות העיקריות להישרדות פיזית וכלכלת המשפחות.
 
והן, בהתמסרות מלאה וקבלת הגורל שכל כך מאפיינת את בני המאיה, התיישבו על ברכיהן. לא מתוך כניעה, אלא מתוך עוצמה שקטה, רצון הישרדות בסיסי וצורך אמיתי. הן פנו לארוג עוד ועוד בדים, בהם סחרו בגבולות המדינה עם אוכלוסיות שגורלן שפר עליהם.
 
"האור נמצא במקומות המפתיעים ביותר, בחושך, בזוהמה. ההולך אל האור, אסור לו להתייאש, שכן אם החושך שם אזי גם האור אינו רחוק." (מתוך הספר 'אני ריגוברטה מנצ'ו' – עדות של בת מאיה ששרדה את מלחמת האזרחים, שספר זיכרונותיה ופועלה הציבורי זיכו אותה בתחילת שנות האלפיים בפרס נובל לשלום).
 
נשים בגואטמלה  נשים בגואטמלה
נשות גואטמלה עומסות על גבן את כלכלת המשפחה  (צילום: CC Lon&Queta)
 
נשים אורגות עולם מודרני
בסיום המלחמה, המרוחקת שנות אור מתפיסותיהם של בני המאיה הקדומים, חתמו הצדדים על הסכמי שלום, שפתחו צוהר לתיירות העולמית. נופיה הבתוליים, ריכוז האתרים הארכיאולוגיים ובראש וראשונה, מוקדי העניין האנושיים שלה, על בגדיהם המיוחדים והצבעוניים עטורי האריגה, משכו את התיירים.
"סוף לאותנטיות וטוהר!", זעקו המתנגדים לתהליך בתוך הקהילות הילדיות.
אך התיירים המשיכו לבוא, לצלם, לטייל ובעיקר לקנות.
 
הנשים למודות הניסיון, הקימו מערכות של קואופרטיבים לאריגה ועזרה הדדית, שצמחו כפטריות אחר הגשם.
בתחילת שנות האלפיים, ארגונים מערביים ללא מטרות רווח, נטלו על עצמם משימה להקמת רשת ארגונים למטרות סחר הוגן, המקשר בין הנשים האורגות לבין הצרכן או הקניין הקמעונאי.
 
ההתקבצות לאריגה נתנה לנשים אפשרות להתמודד עם המציאות של העולם הכלכלי המודרני. קבוצות נשים בכל גואטמלה, מקיימות כפרים שלמים בהתארגנות בקואופרטיבים והשתתפות פעילה בסחר ישיר וצודק.
 
להקשיב לסיפורי הבדים
כך כחוט השני העובר בין הדורות, הבד, סמליו וצבעיו הופכים להיות בסיס הכלכלה של השבטים בתקופה המודרנית. פעם נוספת, בפיתוליו המעגליים של הזמן, דווקא הגורם הנתפס כהורס ומשחית, מציל ונותן חיים חדשים למסורת עתיקת יומין. למרות שהאריגים והחולצות נמכרים בכל העולם, עיקרי משמעות הסמלים נשמרת.
 
ארגוני הנשים המסחריים והשיתופיים מביאים גם לשיתוף פעולה בין כפרים, אזורים ואף מדינות במרכז אמריקה. תהליך זה יוצר מחדש את הדבק התרבותי, שיכול לאחד את השבטים, וגורם לצבירה פוטנציאלית של כוח פוליטי משמעותי. הנשים פועלות בעיקר לקידום החינוך, שילוב שפות מסורתיות ושוויון זכויות ילידים.
 
אם יזדמן לכם לקנות בשווקי גואטמלה, פיסת בד, ארנק רקום או חולצה מקושטת, זיכרו - ברכישתכם הצבעונית מסתתרת משמעות רבה יותר ממזכרת אקזוטית. זוהי אמירה, הדומה למסר בבקבוק חתום וישן. זוהי אגדה מופלאה על זהות, המורכבת מאלפי גורלות. זהו סיפור שרק אלה הקשובים מספיק יוכלו לשמוע אותו.
 






מידע נוסף
אריגה בגואטמלה
בתי מלון והארחה בגואטמלה – מחירים והזמנות
לינה במחוז סולולה – סביב אגם אטיטלן
 
כתבות נוספות
לטייל בגואטמלה עם ילדים
עשרה יעדים מומלצים בגואטמלה
חגיגות הפסחא באנטיגואה
העיר אנטיגואה גואטמלה
אגם אטיטלן – סימפוניה של צבעים
הכפרים סביב אגם אטיטלן
גואטמלה: ארץ פלגי המים





דניאל גולדנברג
 
אודות הכותבת
דניאל גולדנברגאנתרופולוגית במקצועה, המתמחה באזורי לטינו-אמריקה ורוסיה. דוברת ספרדית ורוסית כשפת אם. מדריכה ותיקה שמעבירה סיורי עומק ייחודיים. עובדת עם מספר חברות טיולים גיאוגרפיים, מהמובילות בתחום, ומשמשת יועצת למדינות שבתחום התמחותה בחברת יעדים.
 

לקריאת כתבות נוספות של דניאל








מספר צפיות: 5208
2167