טיול אל זנזיבר – חלק ב':
החוף המזרחי
מאת: אייל וטל ברטוב

חופה המזרחי של זנזיבר הוא שילוב יפה עד כאב של חול לבן, מים כחולים ודקלים. חולות החוף המזרחי הם רסק אלמוגים, רסיסי גיר רכים ולבנים כשלג. בשעת השפל מותיר אחריו הים הנסוג מאות מטרים של בוץ לבן ורך. מוקדם בבוקר כבר היה השפל בשיאו ועשרות נשים הילכו על החוף בצעד מהיר וליקטו אצות ים. אנחנו נפעמנו משפע הצדפים הנערמים על החוף – צדפים חרוטיים ועגולים, מחודדים כדוקרן או מעוגלי קו ורכים כקצף גלים. נראה כאילו כולם אוספים את הקונכיות הריקות – ילדים, תיירים, מבוגרים שרוצים למכור לתיירים... ובכל זאת החוף מלא בהן.

שילוב יפה עד כאב של חול לבן ומים כחולים לחופה המזרחי של זנזיבר –
בתמונה: החוף של מלון הבוטיק אמאני, אחד המומלצים ביותר באי (צילום: Amani Boutique Hotel)

 

---

  טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » 
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »

---

אנשי חוף של זנזיבר

רק לאחר שהטמענו אל תוכנו את היופי של שעת השפל הזו, נפנינו לבחון את עיסוקן המוזר של הנשים. כל פיסה זעירה של אצה נאספת אל שק בד, או בכנף הבגד, ועם שלל האיסוף היומי פוסעות הנשים פנימה אל הים. הליכה של כמה מאות מטרים במים הרדודים של שעת השפל, הביאה אותנו אל שוליו של גן ירק ענקי ומופלא. מתוך המים הצלולים, שעומקם כעת 20 ס"מ בלבד, נשקפו ערוגות סדורות של אצות. בחיוכים וסימני ידיים הצטרפנו לעבודה. הערוגות בנויות משורות של מוטות תקועים בקרקע, וביניהם מתוחים חבלים ארוכים. לכל חבל קשורות עשרות אצות. כל פיסת אצה שנאספה בחוף, נקשרה בחבל קצר אל החבלים המרכזיים, והגדילה במשהו את ערוגת האצות. כעבור ימים בודדים מכפילות האצות הקשורות את גודלן, וניתן כבר לגזום אותן. את ה"גזם" המיוחד הזה מייבשות הנשים בחוף, והכל משווק לדנמרק, יפן ושאר ארצות שואפות בריאות. האצות משמשות בתעשיית הקוסמטיקה, וכחומר מקשה טבעי בגלידות. בשעת בוקר מוקדמת זו, היה הים הרדוד הומה ותוסס מרוב שותלות. כעבור כמה שעות שבה הגאות וכיסתה את הערוגות, ולא נותר זכר לפעילות החקלאית-ימית.

נשים אוספות אצות במים הרדודים (צילום: אייל ברטוב)

 

בזמן שהללו עסקו באצותיהן, היו נשים אחרות על החוף שעסקו בריסוק קליפות אגוזי קוקוס להכנת חבלים. את הקליפות המעוכות קוברות הנשים בבוץ הלבן כדי להסיר את החומר הרך. מקומות הקבורה מסומנים ביתדות עץ . לאחר מספר שבועות הן חופרות מתוך הבוץ את הקליפות ומפרידות אותן לסיבים בחבטות אלה. כעת הסיבים מוכנים למכירה. כל דבר מנוצל, כל שארית היא אוצר, אין כל בזבוז. גידול האצות החל בזנזיבר רק לפני 7 שנים, כאשר האי איבד את יחודו כמקור התבלינים העולמי. תושבי החוף המזרחי (בעיקר באזור הכפר Paje) הפכו את הגידול למקור פרנסה מרכזי.

לינה בזנזיבר  |  כתבה על טיול אל זנזיבר עם ילדים

 כעבור כמה שעות שבה הגאות וכיסתה את הערוגות, ולא נותר זכר לפעילות החקלאית-ימית (צילום: אייל ברטוב)
 

בונגלוס בצל הקוקוס (הנופלים)

על החופים המדהימים של מזרח זנזיבר נטועים בצפיפות מטעי קוקוס רבים, כל עץ ובעליו. ובין העצים בקתות קש, שהשלד שלהן בנוי מוטות מעצי המנגרובים הצומחים סביב לאי. אין חשמל ומים זורמים במרבית הכפרים, ומטייל שמוכן להסתפק בתנאים אלה - יכול למצוא מקום בבונגלו קסום על החוף. קיימים כפרי נופש מסודרים יותר ומלונות אמיתיים – לדורשי פינוק. אנחנו נהנינו להשתלב בקיים, ואהבנו את הלילה זרוע הכוכבים בחוף Bwejuu, בבונגלו ללא חשמל ומים, על מיטות מענפי מנגרוב, וארוחת ים פשוטה ונפלאה.
 

כשעה לאחר שהגענו למקום הנהדר הזה, ניגש אלינו המנהל בפנים דאוגים, והציע שנזיז את הג'יפ (השכור) מהמקום המסוכן בו השארנו אותו. "המקום המסוכן" היה ממש ליד הבונגלו, בצל עצי הקוקוס. מסתבר שלאגוזי הקוקוס יש מנהג מגונה – לצנוח ברוח הערב היישר על חלונות של מכוניות חונות או על ראשים של תיירים לא זהירים... 

 

לקראת ארוחת הערב ניגש אלינו בחיוך אותו מנהל, שהתגלה גם כטבח, הבעלים, המנקה, והאחראי על כפר הבונגלוס (הכולל שלושה בונגלוס), ואמר: "יש לי שני דגים ותמנון. את הדגים כבר הזמינו דיירי הבונגלו השני, לכם נשאר התמנון, מקווה שזה בסדר". כן, זה בסדר גמור! יותר בסדר מכל מקום אחר בעולם! בהמשך התאכסנו במקומות אחרים – יקרים ומפוארים יותר, אך בשום מקום לא ספגנו יותר שקט ויופי מאשר בבונגלו הפשוט בחוף המזרחי.

 

בשעה שהנשים עובדות בערוגת האצות, יוצאים כל הגברים חמושי צילצלים ארוכים אל עומק קו השפל, שם נחשף ריף האלמוגים מקום משכנם של התמנונים. ציידי התמנונים מחכים לשפל העמוק ביותר, כל אחד חוזר עם תמנון או שניים, ואלו מספקים את הדרוש לכל המשפחה. הים מספק 70 אחוזים מהמזון של תושבי איי זנזיבר.

בונגלוס על החוף – כפר הנופש מליה זנזיבר, מלון חמישה כוכבים מפנק
 

סירות דאו בכדור השמש

בצפון האי זנזיבר, בכפר נונגווי (Nungwi), נמצאת המספנה של האי כולו. על החול הלבן, בצל עצי הקוקוס, עמלים כ- 20 גברים על בנייתן של 14 ספינות עץ. כל סירה נמצאת בשלב בנייה אחר. סירות הדאו המסורתיות המשמשות היום את תושבי האי, הן אותן סירות שהפליגו כאן לפני מאות שנים. בוני הסירות, במיומנות מופלאה, מגלפים את הקורות הקמורות מגזעים גדולים של עץ המהגוני האדום, הצומח במרכז האי. מעט מאוד ברזל מוצא דרכו אל סירות הדאו, חבלים מסיבי הקוקוס משמשים חומר בניה עיקרי.

 

סירות העץ הן עבודת יד, מראשיתן ועד סופן, ורק כלים פשוטים מאד, ללא עזרת מכשירי חשמל- משמשים במשימה. בנייתה של כל סירה אורכת ימים רבים. לטקס השקתה של סירת דאו חדשה, יוצאים כל תושבי הכפר נונגווי אל החוף, לחגיגה גדולה. מפרש בד גדול נמתח על סירת העץ, ומכאן ואילך היא נתונה לחסדי הרוחות, הים, והספן שקנה אותה. לסירות הדאו אין מנועים, והן משייטות לאורך חופי זנזיבר והאיים סביב, כשירות תובלה זול. מכיוון שהתחבורה היבשתית באי קשה למדי – רוב הדרכים הן דרכי עפר או כבישים ברמה נמוכה - קל יותר להעביר סחורות דרך הים, בשיטה המסורתית.

המשיכה הרומנטית שלנו אל סירות המפרש הקטנות הללו לא באה על סיפוקה, איש לא הסכים להעלות אותנו לסיפונה של דאו. עקב כמה מקרי טביעה, אסר השלטון המקומי להשיט תיירים, וספני הדאו עוסקים עם מקומיים בלבד. הסירות בנות עשרות שנים, מטולאות לפעמים עד כדי כך שקשה לראות את דפנות העץ המקוריות. לקראת ערב, כשהשמיים והים נצבעים באדום, צופים תושבי העיר זנזיבר בגברים השבים לחוף בספינות הדאו. עשרות מפרשים מתוחים נאספים ונקבצים מכל עבר אל נמל הסירות בצפון העיר. המקומיים, היושבים ומחכים לבני ביתם שישובו מן הים, מחייכים למראה התיירים והמצלמות המתקתקות. "רד על הברכיים! כרע ברך!", צעק לעברנו ספן קשיש, שיודע ומכיר היטב את זוויות הצילום "הנכונות" והמקובלות, על מנת לשבץ את הסירה בדיוק בתוך כדור השמש...
 

  סירת "דאו" משולשת מפרש, לחופי האי זנזיבר (צילום: Bradclin Photography)


 לקראת ערב, כשהשמיים והים נצבעים באדום, צופים התושבים בגברים השבים לחוף בספינות הדאו (צילום: Jorge Cancela)

  

---

  טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » 
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »

---

סירות מנוע לאי הכלא

בנוסף לסירות הדאו, מצוידים אנשי האי בסירות מנוע קטנות, בהן יוצאים הגברים מדי לילה לדייג. רגע לפני שהחושך עוטף את החוף - יוצאות עשרות סירות קטנות עם מנוע רעוע ועששית נפט קטנה, אל הים. כאשר יורד החושך נמתחות סירות הדייג לאורך קו האופק, כמו שורה זוהרת של גחליליות. בבוקר, לאחר שהביאו את שלל הדייג אל שוק הדגים הגדול בעיר, הופכות הסירות לרכב תיירים. ילדים ונערים עטים על כל אדם לבן שנקרה לחוף ומשכנעים/ מאלצים לעלות לסיפון.

בערב הראשון שלנו בעיר, ניגש בחור מחייך והציע בעדינות: "יש לי סירה עם שני מנועים, מחר ב- 9:00 בבוקר אני יוצא עם שישה אנשים לאי הכלא, תצטרפו?". הסכמנו בשמחה, למה לא? בבוקר המחרת חלפה לה השעה היעודה, ומספר הנוסעים עלה במהירות. התשלום עבור ההפלגה נאסף מראש – אין דרך נסיגה. לתדהמת כולנו – השייטים מצליחים לדחוס אל סירת העץ הקטנה (שאמורה להכיל 6-8 אנשים) 19 תיירים! יצאנו לים 3 או 4 פעמים, כאשר בכל פעם שהופיע על החוף תייר נוסף – מיהר השייט לשוב ולאסוף גם אותו. בשעה איחור יצאנו סוף סוף לדרך...

 

כמאה מטר מהחוף הגיחה סירה נוספת מאי שם, ואחד המנועים הועבר אליה בזריזות. הסירה הדו מנועית שהובטחה בחיוך, ועליה 6 נוסעים, הפכה לגרוטאה חד-מנועית, עמוסה ב- 19 אנשים מעוצבנים. המנוע היחיד השתתק מספר פעמים, עודף המשקל איים להשקיע את הסירה למצולות, אבל בסוף נוחתים בחוף לבן להדהים – אי הכלא (Prison Island). אי קטן, ועליו מבנה בית כלא נטוש, שמישהו חשב לנכון לבנות במקום, אך הרעיון התברר מהר מאד כקשה לביצוע. הכלא שפעל כעשרים שנה בלבד, בימי המהפכה ואחריהם, נינטש. כשרידים לרעיון הכלא המבודד – נותרו במקום טווסים רבים, מהלכים על החומות בשלווה, באין אסירים לשמור עליהם. במקומות שונים בעולם משמשים הטווסים כשומרים בבתי כלא. הם צורחים בקולי קולות ברגע שמישהו מנסה לעבור את הגדרות, ומזעיקים את השומרים. צבי ענק, שהובאו לכאן מהאי אלדברה משלימים את התמונה הפסטוראלית, כשהם מהלכים לאיטם ביער קסום של עצי פיטנה (פלומריה) בשלכת.

נוחתים בחוף לבן להדהים – אי הכלא, אי קטן, ועליו מבנה בית כלא נטוש (צילום: Mathias Apitz)

 

אומנות בזנזיבר

רחובות העיר זנזיבר מוצפים בצבעים הססגוניים של ציורי טינגה טינגה (Tinga Tinga) – סגנון ציור מקומי, נאיבי מאוד, בשכבות עבות של צבע שמן על בדי קנווס גסים – המתאר את חיות אפריקה ונופיה. הציורים צבעוניים באופן מודגש, אינם מנסים להביא דמויות מציאותיות, אלא שילובים מפתיעים של קוף-ג'ירף, זברה-פילית ושאר הכלאות דמיוניות. רחובות מסוימים בעיר מכוסים באלפי ציורים כאלה, ונותנים תחושה של מסע ילדותי בתוך ספר דמיוני. הציירים עובדים בכוכים קטנים, מול עיני הקונה (הנפעם, במקרה שלנו). הנאיביות והחמימות הנשקפת מציורי הטינגה טינגה משקפות בבירור את האופי הזנזיברי, ואולי האפריקני בכלל – פתוח וחמים, תמים וילדותי משהו.

 

דלתות העץ של זנזיבר והאי לאמו שבקניה הן מהמפורסמות בעולם. דלתות ענקיות, מגולפות ומחוטבות בדיוק מדהים, כל דלת שונה לחלוטין מרעותה, אין שתיים זהות. הדלת היוותה בזנזיבר סמל מעמדי. ככל שבעל הבית עשיר וחזק יותר – דלת ביתו מאסיבית ומיוחדת יותר. בגילופי הדלתות משולבים פסוקי קוראן וסמלים רבים, כמו: עצי דקל המביעים ברכה, גלי ים המביעים עושר, וסמלי משפחה. בחלק מהדלתות ניתן לזהות סמלים טרום איסלמיים - פרחי לוטוס, דגים, המסמלים את אל הדג המצרי הקדום, ואחרים. בדלתות רבות מרוקעים חודי ברזל, ונראה כי סגנון זה יובא מהודו – שם נבנו הדלתות המשוננות האלה כדי להרתיע פילי מלחמה. בזנזיבר חסרת הפילים, ניבנו חודי הברזל כקישוט בלבד, כמובן.

לינה בזנזיבר
 

ציור נאיבי בשכבות עבות של צבע שמן על בדי קנווס גסים (צילום: אייל ברטוב)
 

הקסם השחור של זנזיבר

לא ראינו כל עדות לכך, אבל במקורות הכתובים (כמו במאמרו של חוקר הנמרים – מרשל), מצאנו כי בזנזיבר שוכן המרכז האזורי של הקסם והמאגיה השחורה. מתחת לפני השטח, מתחת לאיסלם, רוחשים להם מילות לחש ונחש, השבעות, קסמים וכישופים, נסתרים מעין האדם הלבן הפולש לאיים ברגל תיירותית. האי פמבה (Pemba) נחשב למרכז הכישוף השחור הגדול בעולם. לכאן, לפי הכתוב, מגיעה כל מכשפה מתלמדת, וכל קוסם מתחיל חייב לעבור השתלמות באי.

 

העדות לכאורה, היחידה שראינו, היא כפר נופש איטלקי על החוף מצפון לעיר זנזיבר. כפר נופש, שלפי תושבי המקום, מגיעות אליו קבוצות מיסטיקנים מאיטליה מדי שנה. מכאן הם מפליגים לפמבה לשבוע של לימוד והתנסות עם הכישוף והקסם השחור. כל ניסיון לברר קצת פרטים לגבי המגיה הזנזיברית בין המקומיים, ניתקל בשתיקה רועמת. רק בעליו של מלון חוף שבו התארחנו - אנגלי שהתחתן עם מקומית והתאסלם – הסכים לדון עימנו בנושא.

האי פמבה נחשב למרכז הכישוף השחור הגדול בעולם.
לכאן, לפי הכתוב, מגיעה כל מכשפה מתלמדת, וכל קוסם מתחיל חייב לעבור השתלמות באי (צילום: Eleonora Gorini)
 

סחר עבדים בזנזיבר

קשה לחשוב על כך, קשה גם להאמין שבמקום טהור כזה זרם במשך מאות שנים כל כך הרבה רוע. אבל כל סירת דאו שחולפת מזכירה את העבר האפל של זנזיבר. כבר מימים קדומים מאוד, הסוחרים שמצאו את האיים כבסיס נוח בקשר המסחרי עם אפריקה, גילו את פוטנציאל העבודה הגלום בתושבי היבשת האפריקנית. האפריקנים נדמו לבאים כאנשים נחותים, שאין שום סיבה להתייחס אליהם אחרת מאשר אל חפץ או חיה. העבדות החלה באפריקה. סוחרי אדם יצאו למסעות צייד ברחבי היבשת. בתקופת השלטון העומני, העבדים הפכו ליצוא העיקרי מאפריקה לערב, פרס והודו. האפריקנים לא ידעו להתנגד, התום היה נחלתם. הם נאסרו בשרשראות ארוכות, בטורים של עשרות, וכאשר נאספו כאלף איש – הם הובלו במסע מפרך אל החוף המזרחי. כאן נזרקו לספינות דאו והושטו לזנזיבר.

במהרה הפכה זנזיבר למרכז העולמי לסחר עבדים. במאה ה- 18 עלה הביקוש לעבדים, ומשלחות הלכידה הגיעו ליבשת בתדירות גבוהה. הסוחרים הערבים שילמו בזרעים ומזון לשבטים חזקים, כדי שהללו ילכדו את אויביהם וימכרו אותם לעבדות. גברים, נשים וטף, הובאו לזנזיבר והוצגו למכירה בשוק העבדים הגדול. מי ששרד במסע הקשה מפנים היבשת אל חופה, בהפלגה האיומה בסירות פתוחות, והגיע מזה רעב וחולה אך חי אל זנזיבר – הוצג בשוק. גברים נמשכו בשמן להדגשת השרירים, ונשים אופרו והולבשו יפה כדי להעלות את מחירן. כשלושת אלפי עבדים יוצאו מזנזיבר בכל שנה! הסחר המתועב הזה נפסק רק בלחץ הבריטים. כבר בשנת 1822 החתים הקונסול הבריטי במוסקאט את השולטן סעיד, על מסמך המוציא את סחר העבדים אל מחוץ לחוק. הסכם זה הביא להפסקת הסחר בין אפריקה להודו והקולוניות הבריטיות, אך לא השפיע על מימדי הסחר עם עומן.

 

כדי לא להפסיד את הרווח ממכירת העבדים החוצה, עודד כעת השולטן מכירת עבדים בזנזיבר עצמה. הביקוש לעבדים במטעים הזנזיברים רק העלה את מספר העבדים בשוק. בשנת 1845 הצליחו הבריטים להחתים את השולטן על הסכם חיסול סחר העבדים לעומן. מעתה הותר לו להעביר עבדים לזנזיבר בלבד, אך לא למכרם לארצות אחרות. סחר העבדים לעולם נמשך כל אותן שנים באותם מימדים, בניגוד להסכם החתום ובניגוד לחוק. שום חוק לא יעצור תאבי בצע, כל זמן שיש ביקוש למרכולתם. שוק העבדים הגדול בעיר זנזיבר נסגר רק בסוף המאה ה- 19 לאחר שפעל כמאה שנה! לאחר סגירתו, חפרו סוחרי העבדים הבלתי חוקיים מיני מחבואים ומערות (שבחלקן העגום ביקרנו) בסמוך לחופים, שם החביאו את סחורתם עד למכירה. אל המאה העשרים נכנסה זנזיבר ללא הכתם המחריד של סחר עבדים.

 

נשות זנזיבר  (צילום: אייל ברטוב)
 

זנזיבר – אי התבלינים

הפרסום ומקור הפרנסה השני לזנזיבר, לאחר סחר העבדים, בא לה מתבליניה. האיים הזנזיברים היוו משך שנים ארוכות מרכז עולמי לייצור תבלינים - ציפורן בראש וראשונה, ואחר כך פלפל, כורכום, ג'ינג'ר, מוסקט, הל, קינמון ועוד ועוד. באחת מסמטאותיה של העיר זנזיבר, בכוך קטן, יושב הודי מרתק ושמו מיטו. כל יום בשעה 9:00 יוצא האדון ל"סיור תבלינים".

 

במשך 10 שעות שחלפו ביעף הוביל אותנו בין שדות הקסבה, עצי הפרי והתבלין, ולימד אותנו את סוד הטעם. קשה לפענח את הסוד הזה לבד, לכן גם לטיילים מומחים ועצמאיים הטיול המודרך הזה עושה משהו. עץ קטן שאינו מושך תשומת לב ניצב בכניסה לכל כפר - זהו עץ היוד. כל ענפיו מכוסים חריצי סכין. התושבים חורצים אותו כדי להפיק מעט נוזל מחטא המכיל יודין - הוא המרפא לפצעי המקומיים. עץ ענק, בעל פירות ארוכים, הוא עץ התמרהינדי, ממנו מפיקים משקה נהדר. מתוך פרי צהבהב ורך, נשלף מול עינינו אגוז המוסקט הקשה. מפרי האנטו האדום מפיקים את הצבע לנקודה ההודית של אמצע המצח ולצביעת ציפורניים.
 

הל מתאים לתה, ולא רק לקפה, קינמון הולך טוב עם בשר ודג, זנגוויל עם הכול... ותבלין הציפורן אינו גדל על שיח קטן, כפי שחשבנו, אלא על עץ ענק. הסיור הנפלא הזה מסתיים בארוחת פתע בכפר קטן. ארוחה מתובלת להפליא, שפע פירות ים, מרקים ואורז, ושלל פירות. שנים רבות התפרנסה זנזיבר מיצוא התבלינים, עד שהסוד עבר לארצות אחרות וכיום אין לה בלעדיות על הטעם בעולם. כמו בכל ארץ טרופית – גם כאן הפירות גדלים במאות מינים וזנים – עשרות מיני מנגו ובננה, אננס, הדרים, ליצ'י, קוקוס ומה לא.

כתבה על זנזיבר דרך האוכל

בתי מלון מומלצים בחוף המזרחי של זנזיבר

מלון הבוטיק אמאני – חוף ים פרטי ונוף לים מכל החדרים
 

כפר הנופש מליה זנזיבר (Melia Zanzibar) הוא התגשמות כל החלומות... לחוף הים בצפון-מזרח זנזיבר, הוא מציע חוף ים פרטי, שתי בריכות שחיה, חמש מסעדות שונות ובר אחד, הכול ברמת 5 כוכבים. החדרים, הסוויטות, הווילות והבקתות כולם ענקיים, מרוהטים בטוב טעם, ולכולם מרפסות או טרסות הפונות לים.

כפר הנופש מליה זנזיבר – חמישה כוכבים אל הים

מידע נוסף

כתבות נוספות