רוח השינטו ביפן
מאת: זאב רילסקי


רוח הקאמי ביפן "דרך הקאמי" או דרך האלים, היא הדת היחידה שהתפתחה על אדמתה של יפן, דת שעמדה בצל של שתי תפישׂות גדולות וחשובות במזרח, שהשפיעו הן על ההגות היפנית והן הדאואיזם והבודהיזם. תרבות יפן ספוגה בסמליות וערכים, הניזונים מתפישׂות עולם אלו ובהן גם השינטו. טהרה וניקיון, צניעות ומידור, הקשר לטבע ולסביבה כל אילו עוצבו מתפיסת השינטו.


 
כהני שינטו במקדש יאסאקה (צילום: באדיבות ניקיטה)


 ברירת מחדל



הפיכת השינטו לדת מדינה

בתרבות העתיקה והניאוליתית של יפן, תרבות הג'ומון (Jōmon-jidai), היו אלוהיות שתוארו כאלות פריון הדומות בתבניתן לאלות הפריון הכנעניות ומרחבי ארם נהריים. אלוהיות אורז ומים מוכרות מראשית ההיסטוריה הקדם כתבית. כמו בדתות קמאיות עוצב הקשר המאגי שבין האדם לרוח האבות הבוראים, לבתי האב הקדמוניים ולכוחות הטבע שסביב האדם. 
אלת השמש אמאטראסו (Amaterasu-ōmikami) האם השמימית של בית האב הגדול ימאטו (Yamato) היתה לכח המיתולוגי בין אלוהי השמים. הקשר שנולד אז בין הקיסר, המיתוס ואלוהות השמש, היה היסוד לתפיסת הקיסר עד העת החדשה ביפן, תפיסה שקרסה באחת בתום מלחמת העולם השנייה כשהקיסר "ויתר" על הזכות האלוהית והעם היפני קיבל בתמיהה, ציות והכנעה את נאומו של הקיסר. לאחר שתי מאות של שלטון השוגונות היפנית ושלטון בית טוקוגאווה (Tokugawa) הושב הסדר הישן על כנו ובעקבות הרסטורציה של מייג'י (Meiji Ishin) שב הקיסר לשלטון בשנת 1867. בשנת 1871 הוכרזה השינטו כדת מדינה. כמו דתות רבות בעולם גם דת זו נקראה דת האלים, או דת הקאמי (גם הדתות המצרית והרומית, היוונית והמסופוטמית וההינדו נקראת בשם דומה) ורק בשנת 1871 הוכרה כדת השינטו והיתה לדת המדינה בחסות החצר הקיסרית.
 
השינטו (בסינית ShénDào, מילולית "נתיב האלים") הוא היום תפזורת של מקדשים המייחדים מספר עצום של אלים אך רב המקדשים חוגגים תהלוכות ופסטיבלים מקומיים ופותחים את שערי המקדשים לביקור האלים במועדים קבועים. הפסטיבל המקובל במקדשי השינטו הוא תהלוכות רחוב בהם נישאים מיקושי, מקדשים ניידים, ברחובות העיר.
 
פיסות נייר על עץ במקדש שינטו (צילום: יובל נעמן)
 

מיתולוגיה יפנית

רוחות הקאמי מוזכרות בשני הקבצים העתיקים המהווים מקור למיתולוגיה היפנית והם הקוג'יקי (רישום הדברים הישנים) והניהון-שוקי (דברי הימים של יפן) מן המאה השמינית. אמאטראסו היא בת הישות השמימית. איזנגי נו-מיקוטו הוא הזכר הנעלה (אדם היפני), אמאטראסו נוצרה מעינו, צוקיומי אל הירח נוצר מעינו האחרת וסוסנו אל הסערה בקע מאפו.
 
הוניניגי, הנכד נשלח לארץ בני האדם ועמו שלושה חפצים שהפכו לסמליים בתרבות יפן: ראי קדוש, חרב, ואבן הפריון. קאמי נוספים הם האצ'ימן – רוח הקיסר האגדי, אוג'ין – אל המלחמה, שבעת האלים בני המזל – מגלמי התכונות החיוביות: דאיקוקוטן בן המזל מופיע עם שק מטבעות והאל אביסו המופיע עם חכה ודג, המסמלים עושר ושפע. האלים האחרים בני המזל הם אלה של המוסיקה והאמנויות, הפופולאריות, רוחב הלב, אריכות החיים והחסד. לעיתים גם מצביאים וגיבורים בני אלמוות הוכנסו אחר כבוד לפנתיאון הקאמי ובהם רוחו של איאסו, השוגון הראשון לבית טוקוגאווה וכן הקיסר מייג'י משלהי המאה ה-19, שבימיו עברה המדינה לעולם המודרני של הארצות המפותחות.
 
השינטו עוסק גם בשאלת הרוחות הרעות, אוני, שאינן נראות. הסמלי בהן הוא רוחו של השועל. לשועל תפקיד חשוב ביצירות התיאטרון היפני והוא מסמל רוח מוטרפת או רוע שעולים בהצגה. לרוח הרעה של השועל קשר לאינרי, אל האורז, הקאמי הנדיב ביותר והזוגיות הזו של טוב ורע בתרבות ובמסורת היפנית אופיינית גם באלים וביטויים אחרים.
 
אגן טוהרה במקדש שינטו (צילום: יובל נעמן)
 

מבני תפילה

הקאמי מצויים בכל: בהרים, בגיאיות, בנהרות ובצמחים ולכן הצופים בטבע המטפסים להר, עוסקים בפולחן. אך הפעילות הפולחנית איננה רק ברומו של עולם אלא גם עונה להתלבטויות היום יום, בהן אשה המחפשת בן זוג ואם המתפללת לשלום בעלה או הורים הדורשים בהצלחת ילדיהם במבחני המכללה.
 
צומת חשוב ושינוי ברוח השינטו ובפולחנו, התרחשו במפגש בין השינטו והבודהיזם. המפגש החדיר עקרונות בודהיסטיים לדת המקומית ושינה אדריכלית את מבני המקדש. המקדשים בנויים תמיד במרחב קבוע, על פי תוכנית מוכרת, וכוללים גן או מרכיב טבעי כדי לקשור את מקדש ורוח הקאמי לטבע ולסביבה. בכניסה למקדש ניצב טוריי, שער אדום, המשמש כגבול בין קודש וחול, בין ארצי ושמימי. סרטי נייר מסמלים את הימצאות רוח הקאמי. ישנה פינה לטוהרה בעזרת המים. שני חלקים למקדש: ההונדן ובו פסל הקאמי וההידדן – בית התפילה. מחיאת הכפיים או צלצול בפעמון ימשכו את תשומת לב הרוחות. בצמוד מהווה חדר קבלת הפנים כמקום התכנסות לבני המשפחה בעת חתונה או טקס כלשהו. בכניסה למקדש יתלה הקשר האינסופי, סמל שינטו ובודהיסטי ויתלו קמעות מזל שהונחו על ידי מאמינים. מקדשים יכולים להיות ענקיים או מקומיים, כשהקטנים מכל הם המקדשים הפרטיים בבתי היפנים. קמידאנה, מדף לאל ובו יופיעו שמות אבות המשפחה כחיבור לפולחן האבות הקדמוני, המוכר בכל תפיסות המזרח הרחוק והפסיפיק.

 
הטוריי המפורסם של מייאג'ימה – מסמלי יפן (צילום: Fg2 )

כתבה על הירושימה ומייאגימה
 



עבודת הרוחות במקדש באיסה

על אף שאין הירארכיה או ארגון גג למקדשים היפניים, נחשב מקדש איסה (Ise Jingū) לחשוב ולקדוש במקדשי יפן. המקדש מוקדש לאלת האורז ולאלת השמש. המקדש מפורק מדי 20 שנה ונבנה מחדש. חגי המקדש, המצורי, נחגגים ברב הדר ועם ברחובות העיר ומהווים מפגש דתי-חברתי. פסל הקאמי נישא בחוצות העיירה על ידי בני נוער המנענעים את המיקושי להנאת הרוחות. הטקסים הצנועים יותר נערכים בחילופי העונות  בבוא האביב, בכניסת השנה החדשה, בשתילת ובקציר האורז.

כסמל להתחדשות טבע ופוריות, הפך המקדש לאתר ראשי לטקסי נישואין, כשהמשפחות מתרכזות במקדש בימי א' בבוקר לתפילת הנישואין המנוהלת על ידי כהן השינטו, קנושי. בטקס ההיטהרות מנופפים כהני המקדש ביין אורז מקודש מעל ראשי המתפללים, כאות לטיהור ואיזון הגוף. במזרח ובדרום מזרח אסיה התפתחה במהלך אלפי השנים האחרונות השמאנות. שרידים לתפיסה זו קיימים גם במקדשי השינטו היפניים. אילו הן נערות מיקו צעירות, שמוליכות את רוח הקאמי (בעבר יצרו טקסי טראנס). הן רוקדות במקדשים ריקודי מיקו-קאגורה (
Miko Kagura) הרמוניים או מוכרות קמעות לעולי הרגל. 

על מקדש איסה בכתבה יעדי טיול בקיוטו
 
נערות מיקו המשמשות במקדשי שינטו (צילום: Chris Gladis)
 
 

מידע נוסף

כתבות נוספות

הדרך האלפינית - נתיב עלום באלפים היפנים
נגויה ומרכז הונשו
יעדי טיול בקיוטו וסביבתה
האי שיקוקו

זאב (זאביק) רילסקי אודות הכותב
זאב (זאביק) רילסקיארכיאולוג ואנתרופולוג. מרצה, חוקר, מדריך ומומחה לתרבויות אסיה ודרך המשי. מרצה באוניברסיטה הפתוחה, בסינמטק, במכון אבשלום, בפקולטה לחקלאות ובמכללות ברחבי הארץ בנושאי אתנוגרפיה וגיאופוליטיקה של תרבויות.

זאביק עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות







0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר