www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



האי פלאוואן -
שמורת סנט פול והנהר התת-קרקעי 
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


בחלקו הקודם של המסע הקסום באי פלאוואן שבדרום-מערב הפיליפינים, ערכנו היכרות עם חבל הארץ הכי אקזוטי בפיליפינים. הגיע הזמן לראות את חופי הקסם ולצלול אל תוך מעבה היער ירוק-העד שעוטף כאן כל פינה.


בכתבה זו נבקר בשמורת סנט פול, המכונה "יער האבן". כשמה כן היא - רובה ככולה צורות גירניות, שההמסה פיסלה אותן כיד הדמיון הטובה. בשמורה נשוט קילומטרים רבים בתוך מערה טבעית ונפגוש שקיעות אש בצבעי טכניקולור בוערים.
 
ערסלים אל מול החול הלבן והרך (צילום: גילי חסקין)


יעדים באי פלאוואן המוזכרים בסדרת הכתבות על האי
 

המזרח הרחוק




 

לוותר על החוף המפתה

מהעיר פורטו פרינססה (Puerto Princessa), שבמרכזו של האי פלאוואן, ניתן לצאת לשיט אל האי היפהפה דוס פאלמס (Dos Palmas Island) - "אי הדקלים". המקום הפך לפנינה תיירותית, יפהפייה אך מלוקקת. שמשיות מזדקרות מתוך המים, מכסות על נופשים, המשכשכים רגליהם במי התכלת ולוגמים פינה-קולדה. מפתה למדיי, אך לא בשביל זה הרחקתי עד לכאן.
 
בדרכי לצפון פלאוואן עברתי על פני נופים מזרח אסייתיים טיפוסיים: שדות אורז מוצפים, איכרים חורשים בעזרת תאו מים, ילדות אוחזות שמשיות ושפע של ירק. כעבור שעתיים של נסיעה הגעתי למפרץ סבנג (Sabang), שהתגלה כהפתעה הראשונה שלי באי. זהו מפרץ רחב ידיים, עטור הרים גבוהים, שמדרונותיהם מיוערים בצפיפות. יכולת התיאור שלי מועטה ביחס למה שהטבע הצליח לייצר.
 
למילים יש כוח רב אבל מוגבל. אפשר לכתוב על ערסלים המתוחים בין דקלים, על חול לבן ורך, על מפלי מים הנופלים כמעט אל הים, על מנגרובים צפופים ועל שורשי האוויר שלהם המשמשים מפלט לבעלי כנף. אפשר לנסות לצייר במילים את הבקתות העלובות מכאן ואת המלון המפואר משם, אבל איך אפשר לתאר אווירה? משהו בקסם המושך בדרך כלל גל של תרמילאים למקומות מסוג זה? יש משהו שגם מצלמה משוכללת לא תצליח להעביר.
 
למרבה הפתעתי לא היה בחוף ולו תרמילאי אחד. רק מקומיים. ברגע שהתמקמתי בבקתה העלובה שמצאתי, הגיח משום מקום גבר מוצק, ראול שמו, מדריך טיולים לעת מצוא, ומשרירי השוקיים שלו ניכר שההליכה היא עיסוקו. מחר, כך סיפר, צפוי לנו שיט תענוגות אל הנהר התת-קרקעי, שהוא לא רק הסיבה העיקרית להגיעי לכאן, אלא גם המועמד של הפיליפינים לתחרות "שבעת פלאי הטבע" בעולם כולו.
 
הסירות ממתינות בפתח הכניסה לנהר התת-קרקעי (צילום: גילי חסקין)
 
 

אל הנהר התת-קרקעי 

השכמתי טרם זריחה, כדי לראות את הערפילים העולים ומתפזרים מעל המים ואת השמים מחליפים גוונים. לגמתי קפה לוהט, וצפיתי בעגלה רתומה לתאו שהתקשה ללכת בחול הרך, ובגברים שפרקו אגוזי קוקוס מסירה קטנה. במזח, סמוך ללשכה הקטנה שבה מנפיקים אישורי ביקור בשמורה, ראיתי חבורה גדולה יחסית של צעירים מקומיים ממתינה למשהו. המתנה כזאת, כך הזהירו אותי חושי הטייל שבי, בדרך כלל לא מבשרת טובות. התברר שהם ממתינים כבר למעלה משעה לאישור הפלגה עבור הספינה. לא הייתי צריך להמתין יותר מדיי, המפקח הגיע כעבור רגעים מספר ובישר שהים סוער.
 
לפני שהתחלתי לקונן מדוע זה קורה דווקא לי, הציע לי ראול ללכת ברגל. אני לא ממש אוהב ללכת בחום ובלחות, לכן ניסיתי לשכנע את עצמי להסתפק במפלים ובמנגרובים, אבל איך אפשר לוותר על האטרקציה מספר אחת של פלאוואן? הלכנו.
 
כעבור כחצי שעה של הליכה נעימה לאורך החוף, יער מכאן וים משם, הגענו לנקודת ביקורת. למרות החזות הפראית של המקום, מתקיים מעקב אחר כל מטייל. כל אחד נדרש להציג את אישור הכניסה, להירשם בכניסה ולדווח על חזרתו.
 
חצינו נחל בסירה קטנה והתחלנו לטפס בשביל המכונה "שביל היער". שביל אחר, "שביל הקופים", נחשב לקל יותר, אך המדרגות שנבנו לאורכו נסחפו בטייפון האחרון. בלית ברירה טיפסנו בנתיב שצריך להיות אופטימי מושבע כדי לכנות אותו "שביל". בן רגע מצאנו את עצמנו בתוך ירוק-העד: אין-ספור שרכים, שורשי אוויר, גזעים שחלקם התחתון מעובה כדי לאפשר להם אחיזה בקרקע ושורשי ענק שאינם חודרים לעומק האדמה אלא מכסים אותה. למרות הצמחייה המרשימה, הקרקע הטרופית דווקא ענייה. החומרים האורגניים התפרקו מזמן, המינרלים נשטפו והמרחק מסלע האם גדול. מקור ההֶמוּס, חומרי המזון ביער הגשם הטרופי, אינו בעומק האדמה, אלא דווקא עליה. הוא אינו מגיע מהסלעים, כמו בדרך כלל, כי אם מהיער עצמו.
 
הדרך התגלתה לי לא רק כאמצעי להגיע לנהר התת-קרקעי המפורסם, אלא כמטרה בפני עצמה. השביל מתפתל בין מערות, צניר[1], כוכים, חריצים, ארובות טבעיות ועוד צורות דמיוניות שבלייה חומצית השכילה לחולל בסלע. מעת לעת נראו כמה בעלי כנף ובעיקר פרפרים, שהידוע בהם מתהדר בכנפיים שחורות ועליהן מעין עלעלים ירוקים. כמו כן ראינו איגואנות מרשימות באורך של כחצי מטר. ראול המדריך הניף ידו בביטול וסיפר על לטאות המגיעות לאורך של שני מטרים, משהו המזכיר מעט את דרקוני קוֹמוֹדוֹ שבאינדונזיה.
 
הנתיב ה"טרזני" מטפס בתלילות. הגשמים של אמש הפכו את האדמה לבוצית, ואלמלא שורשי האוויר היינו מחליקים מטה. החום והלחות לא עשו את הטיפוס קל יותר. הפרחים היפים היוו תירוץ הולם לנוח - כביכול כדי לצלם. ראול, הגם שגילו כגילי, טיפס במהירות של עז הרים, ואילו אני החריתי אחריו מתנשם ומתנשף. מעת לעת הוא סיפר לי מעט על עצמו. משפחתו הגיעה לכאן מרחוק, מצפון האי לוזון, וכבר 27 שנים הוא עוסק בהובלת מטיילים, בגלישה למערות, בטיפוס על צוקים ועוד. את הכול הוא עושה כשרק כפכפי גומי לרגליו. בין לבין הוא מגדל אורז עם אחיו וילדיו, ובראשית נובמבר הם מקריבים כלב, כדי להעביר ממנו חיים אל היבולים.
 
כעבור כשעתיים של הליכה מאומצת הגענו אל הישורת האחרונה: גרם מדרגות מעץ, היורד דרך יער מרהיב של אבנים. כבר מרחוק שמענו את הגלים המתנפצים אל הסלעים. הבנתי שאין לבנות על נס ועל ספינה שתשיט אותנו חזרה ותחסוך לנו מאמץ, והתפניתי להתבונן בנוף. הבלייה עושה שמות בסלעי הגיר. לא רק ההמסה, אלא גם כוחם של השורשים החודר דרך הסלע, מפורר, ממס והופך את העקוב למישור.
 
[1] צניר (מלשון צינור) הוא מצוק קעור.
 
 
הכניסה לנהר התת-קרקעי (צילום: Paul Chin)





 

נהר תת קרקעי ארוך נגלה באור הפנסים

הגענו למפרץ נהדר, מקום בו עוגנות הספינות בדרך כלל. בימים כתיקונם יורדים המטיילים מהסיפון בצעד קליל ופוסעים מעדנות אל מחוז חפצם. במבט לאחור, לא הייתי מתחלף איתם. לא הייתי מפסיד את קסמיה של הממלכה הירוקה במאבקה נגד המסה העצומה של הגיר. מכאן ואילך המשכנו בהליכה קצרה אל נחל, ממנו שטים אל הנהר התת-קרקעי הארוך ביותר עלי אדמות. זהו הנהר התת-קרקעי פוארטו פרינססה (Puerto Princesa Subterranean River N.P.)
 
התיישבתי בסירה זעירה. שייט חביב, תומס שמו, התיישב מאחוריי, וחתר למעני בתנועות אטיות ובטוחות, כשאני אוחז בפנס גדול המחובר לסוללה ישנה של מכונית. התחלנו לשוט. זו בעצם מערה קרסטית ענקית. כבר שטתי במערות בקרואטיה ובאירלנד, אבל שם מדובר בעשרות מטרים וכאן באלפים. המערה מרשימה לא רק בגודלה, אלא גם ביפי הנטיפים שנוצרו וממשיכים להיווצר בה. תומס דקלם מידע בקול מונוטוני במבטא קשה להבנה. הוא הצביע על נטיפים וכינה אותם בשמות. חלק הבנתי וחלק הצלחתי רק לנחש.
 
הוא הצביע על תצורות סלע בדמות שחקני כדורגל, עצים, פסלים טבעיים המזכירים את מריה, או לחלופין את שרון סטון, בלבוש שונה כמובן. מבלי משים החלקנו להיכל ענק שהמים חצבו בסלע. האסוציאציה המקומית המקובלת ראתה בו קתדרלה, ואכן זיהינו במקום עוגב ענק, פסל קדושים ועוד. לאחר כשני קילומטר הסתיים השיט. תומס הציע לי להמשיך הלאה, בתשלום נוסף. זוהי כנראה "השמנת" עבור השייטים. בשלב מסוים חשתי קלסטרופוביה קלה וחרקים מעופפים לא חדלו מלהציק לי, אך לא יכולתי לעמוד בפיתוי. תמורת סכום מגוחך של 200 פזו, קצת פחות מחמישה דולרים, המשכנו עד עומק של ארבעה קילומטר. מתברר כי באישור מיוחד אפשר להמשיך הלאה משם, עד לעומק של למעלה משמונה קילומטר בתוך האדמה. אבל צריך להשאיר משהו לפעם הבאה.
כתבה על הנהר התת קרקעי - פוארטו פרינססה
 
רגע של נחת על החוף. ילדים מקומיים (צילום: גילי חסקין)
 
 

שקיעות בוערות בגווני אדום

הביקור במערה היה חוויה, שבמבט לאחור היתה קצרה מידי, אולם הים לא חדל מזעפו ונאלצנו לעשות את הדרך הארוכה חזרה. המילים הידועות "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", מעידות על כך שאבי טולדנו לא טייל ברגל. הדרך חזרה קצרה יותר. גם קלה יותר. לפחות פסיכולוגית. שעות אחר הצהריים הוקדשו למפלים ובעיקר לבהייה בשמים שהחליפו צבעים לקראת שקיעה ובעננים שבערו בגוני אדום. באותו הרגע חדרה אליי ההכרה שאינני תרמילאי עוד. ההבדל העיקרי בין התרמילאי לבין תייר כמוני אינו בטיול הרפתקני יותר או בתנאי מחיה זולים יותר, אלא בממד הזמן - משאב זמין אצלו ונדיר אצלי. התרמילאי יכול לעשות את הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות במקום קסום כל כך. פשוט להיות.





מלון מומלץ באי פלאוואן, הפיליפינים

אתר הנופש והספא שרידן ביץ' (Sheridan Beach Resort & Spa) ממוקם על חוף סבאנג באי פלאוואן, בקרבת העיר והנהר התת קרקעי של פוארטו פרינססה ומזח הסירות. המקום המושלם לתפוס שלווה בערסלים הפזורים על החוף, בבריכה או בטיפולי הספא המפנקים. חדרים גדולים וסוויטות ענקיות, שכולם ממוזגים ועם מרפסת פרטית, משלימים את הפינוק.
אתר הנופש והספא שרידן ביץ' – השוואת מחירים (שימו לב לתנאי הביטול)

המלצה על ריזורט באי פלאוואן בפיליפינים   המלצה על ריזורט באי פלאוואן בפיליפינים
המלצה על ריזורט באי פלאוואן בפיליפינים   המלצה על ריזורט באי פלאוואן בפיליפינים
אתר הנופש והספא שרידן ביץ'
 - מיקום מושלם לנופש ופינוק עם טיולים וצלילה באי פלאוואן




 





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 11376
1851