www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



ג'אווה - הרי געש ומקדשי פאר


מאת: אתי ישיב


יוצאים מהעיר ג'וגג'קארטה שבאי ג'אווה, עוברים בלי להרגיש כפר אחר כפר. השטח הבנוי לאורך הכביש הראשי נמשך בלי הפסקה, כאילו הייתה זו עיר אחת, או כפר אחד ארוך. בחזית כל בית יש חנות, מוסך, או בית מלאכה. מגרשי מכירה של פסלים, מחסני רהיטים, סלי קש, כדים, מטאטאי קש, צעצועי עץ לילדים, חצרות עץ. גגות הרעפים שחורים מטחב. דוכנים עם ערמות אבטיחים על הקרקע, מסגדים קטנים. 


 
בלוע הר הגעש פעיל - אחד מני רבים בג'אווה  (צילום: אוריאל ישיב)


המזרח הרחוק




 
מופע טראנס מהפנט
עוזבים את הכביש הראשי ונכנסים בדרכי עפר אל הכפרים שבדרך. מלווה אותנו צמחייה עבותה של שיחי בננה, דקלים, חורשות במבוקים ועצי צמר הכותנה. לאורך הדרך פזורים שדות אורז, שהם מראה מופלא של עיצוב עפר ומים, וחקלאים חבושים כובעי 'קולי' עובדים בהם, כשהם טובלים במים עד ברכיים. גרגירי אורז מתייבשים על יריעות ניילון הפרושות על השביל, ופילפלונים מתייבשים על גגות הבתים. באחד הכפרים, לצד הדרך, ברחבה שבצל חורשת במבוקים, המגיעים לגובה של 20 מטר, מנגנת תזמורת גמלאן (Gamelan). בשני צדי הרחבה ספסלי במבוק ארוכים. כך, לפני הצהריים, אנחנו מוזמנים לצפות בריקוד הטראנס המפורסם, ה- Jatilan (ריקוד סוסים הקרוי גם (Jaranan, שפעם היה חלק מטקסים, פסטיבלים ושווקים שבועיים, והיום, בג'אווה המוסלמית, הפך למופע תיאטראלי.
 
ישבנו לראות את המתרחש ואתנו אנשים מהכפר וילדים סקרנים במדי בית ספר וילקוטים על גבם. קבוצת ילדות מוסלמיות מכוסות שיער, עברו בצניעות כשהן מסיטות עיניים מהרחבה. שמונה רקדנים-גברים נכנסו אל הרחבה מאופרים, לבושים בגדים צבעוניים וצעיפים מתנופפים, כתרים לראשיהם, אצעדות על זרועותיהם וכל אחד מחזיק בין ברכיו סוס סימבולי עשוי עור וקש. מנהיג, או מאלף, שוט ארוך בידו, עקב אחריהם בעיניו. הם דהרו על ה"סוסים" במעגלים עד שנכנסו לאקסטזה והתחילו להתנהג כסוסים, שועטים בפראות מכאן לשם, צוהלים ולועסים עשב וקש. אחד מהם נפל ארצה כאחוז שיתוק. צליפות שוט על השוקיים הקימו אותו על רגליו כשמבטו ריק, והוא מגיב רק לשריקת השוט, לעס ובלע כוס זכוכית. לאחר דחפו שושנה לפה, לשלישי מקל מפוחם מעלה עשן ולרביעי מלפפון שסכיני גילוח טמונים בו. הכל נאכל על ידי המשתתפים כמו חמאה, בלי מצמוץ עיניים. אחד אחד הוציא אותם ה"מאלף" מהטראנס, עם צליפות שוטו באוויר ונשיפה אחת במצח. אז הובלו מותשים החוצה מהרחבה. היום המופע ממוסחר, אבל הריקוד והטראנס אמיתיים, ואני לפחות, לא יכולתי כמעט לנשום שעה ארוכה לאחר שהסתיים.
 
סכיני גילוח נעוצים במלפפון, מוגשים לאכילה לרקדן בטראנס  (צילום: אוריאל ישיב)
 
המקדש הבודהיסטי של בורובודור
כמו פאטה-מורגנה, התגלתה לנו על גבעה, 42 קילומטר צפונית-מערבית לג'וגג'ה, צללית של מקדש ענק. אט אט התחילו עינינו לקלוט את הגודל והיופי מולנו. מקדש בורובודור (Candi Borobudur) הבודהיסטי, "המקדש שעל ההר" בסנסקריט, או "המקדש של הכפר בורו", בשפה מקומית עתיקה, ניבנה מסוף המאה השמינית ועד אמצע התשיעית לספירה. 300 שנה לפני שניבנה מקדש אנגקור-וואט המפורסם בקמבודיה. 30 אלף סתתים ופסלים, 15 אלף סבלים ואלפי בנאים עסקו במלאכה. לא עברו מאה שנים מאז בנייתו והמקדש המפואר וכל האזור סביבו ננטשו, בלי שאיש יודע מדוע. המקדש לא רק ננטש, אלא גם כוסה באפר וולקני שהגיע מהתפרצות הר הגעש הסמוך, "הר האש" מראפי (Merapi), המקדש נעלם והתגלה מחדש ב- 1814 על ידי הבריטים שמשלו אז בג'אווה. איתני הטבע ושודדי עתיקות המשיכו במלאכת ההרס, ורק באמצע המאה ה- 20 התחילו עבודות לשיקומו של המקדש, בעלות 25 מיליון דולר, ונמשכו עד 1983. היום אין בג'אווה כמעט בודהיסטים והמבנה המשוחזר הוא יותר מוזיאון ממקדש.
 
צללית מקדש בורובודור  (צילום: אוריאל ישיב)

הר הגעש הפעיל הסמוך לבורובודור
הר הגעש מראפי, החולש על כל הסביבה, הוא 'צעיר' קפריזי בן 400 אלף שנה בלבד, והוא ההר האקטיבי ביותר באינדונזיה. ההר, שאלפי אנשים חיים על מורדותיו, מתפרץ ברציפות מאז 1548: כל שנתיים, שלוש התפרצויות קטנות, וכל 10-15 שנה התפרצויות גדולות. באוקטובר 2010,שבועות מעטים לאחר ביקורנו התחיל שוב ההר בסדרת התפרצויות, ירק כמות אדירה של בוץ רותח, גזים וגושי סלע בוערים, החריב כפרים שלמים, הפך מאות אלפי בני אדם לפליטים והרג עשרות בני אדם. עכשיו אני מחכה במתח לשמוע מה עולל הפעם לבורובודור.
 
כמו עולי הרגל במאה התשיעית, התקדמנו גם אנחנו בשביל המוליך אל המקדש, על עשר קומותיו , שהלך והתעצם ככל שקרבנו אליו. הגענו אל גרם המדרגות היחיד והתחלנו לטפס קומה אחר קומה, כשאנחנו סובבים כל קומה-גלריה בכיוון השעון ומגלים על הקירות תבליטים מדהימים הפורשים כמו בתהלוכה. סיפורים מחיי הבודהא ותורות בודהיסטיות, מלווים בדמויות של נסיכים, מוזיקאים, רקדניות, קדושים, מלאכים ופרטים מחיי היום יום בג'אווה העתיקה. ממש ספר הדרכה בודהיסטי. בגומחות ובחדרים שמעל הגלריות ניצבים מאות צלמי בודהא מאבן, ובאחת הגלריות ישב נזיר בודהיסט בשר ודם, גלוח ראש, עטוף בגלימתו הכתומה, שקוע במדיטציה. המשכנו לטפס והגענו אל שלוש מרפסות עגולות ובהן סטופות קטנות. מעלינו, גבוה בראש המקדש, עוד סטופה אחת, ענקית. שיר הלל נפלא לבודהיזם מהזרם המהאיאני.
 
 
מדיטציה בבורובודור  (צילום: אוריאל ישיב)
 




 
המקדשים ההינדים של פראמבאנאן
בדרכנו חזרה לכיוון ג'וגג'ה הגענו אל פראמבאנאן ((Prambanan הנמצאת 17 קילומטרים ממזרח לג'ונג'ה. זוהי עיירה קטנה השוכנת באזור המכונה "עמק המלכים", או "עמק המתים", בשל המאוזוליאומים הרבים הפזורים בשטח. ליד העיירה ריכוז מקדשים הינדים, שניבנו באמצע המאה התשיעית לספירה. מאות המקדשים שניבנו כאן ננטשו שנים מעטות לאחר בנייתם ונותרו מהם רק חורבות. מכולן שופץ רק המקדש המרכזי והוא נחשב למונומנט היפה ביותר בג'אווה. בחצר המרכזית התגלו לעינינו שמונה מבנים מרהיבים, שלושת הגדולים בהם מסודרים בשורה מצפון לדרום. המבנה המרכזי מוקדש לאל שיווה והשניים הקטנים יותר שלצדיו, לאלים ווישנו ובראהמה. מולם ניצבים שלושה מקדשים קטנים יותר, שניבנו עבור כלי הרכב של האלים. המקדש של שיווה מכיל עד היום את "נאנדי" השור, כלי הרכב הקבוע שלו, ועוד שני מקדשים-תאומים ניצבים בשערים הצפוני והדרומי של החצר.

למרות החום הכבד של אחר הצהריים, טיפסנו את עשרות המדרגות המובילות אל כל אחד מהמקדשים, כשהיהלום בכתר הוא מקדש שיווה, הבנוי בסימטריה מופלאה ועם יחסי מידות מושלמים ומלאי הדר. קומותיו גדושות פסלים נהדרים, כמו זה של "גאנש", בנו של שיווה בעל ראש הפיל, וזה של שיווה עצמו, הנישא לגובה של שלושה מטרים. במרפסת המרכזית גומחות עם פסלי אריות. על המעקות החיצונים של המרפסת מפוסלים פנלים עם דמויות קדושים ו- 62 סצנות, המתארות ריקודים הודים קלאסיים. הנפלא מכול - על המעקות הפנימיים של המרפסת, מגולף באבן סיפור האפוס ההינדי ראמאיאנה, בתבליטי אבן מלאי פרטים, יפהפיים ומלאי חיים.
 

מקדשי פראמבאנאן ההינדים  
(צילום: אוריאל ישיב)
 
זריחה מראש הר געש פעיל
כדי להתאוורר קצת מכל מבני הקדושה בהם ביקרנו, יצאנו בערב לשוטט ברחובות ג'וגג'ה. בשש בערב כבר שורר כאן חושך מוחלט. בחנויות הכלבו ובדוכני הרחוב מוכרים כולם את אותם פריטים. אותם תיקים, חולצות, שמלות, נעלים, כפכפי אצבע, חולצות טי, תכשיטים– ערמות של סחורות והמוני אנשים גודשים את המדרכות, עד שבקושי אפשר לעבור. בשמונה בערב הכניסו הסוחרים את כל הסחורות לארגזי מתכת גדולים, סגרו ונעלו אותם עד למחרת בבוקר והרחובות התרוקנו. שורות של ריקשות המתינו עדיין לנוסעים ובקרנות הרחוב שכבו אנשים לישון על אצטבאות במבוק צרות. ציורי הגרפיטי שעל קירות הבתים נראו לי הערב אלימים ומאיימים, והפרצופים המצוירים קודרים בצבעיהם השחורים-חומים. אולי הצפיפות והגודש הם שמכבידים עלי, וזה הזמן לצאת אל הטבע. ובג'אווה, הכי טבע הם הרי הגעש שלה.
 
120 הרי געש יש באי ואחד הנגישים, המרגשים ועדיין פעילים, הוא הר ברומו (Bromo) שבמזרח האי. יצאנו אפוא בטיסה קצרה אל בירת החבל המזרחי, סוראבאיה (Surabaya) וממנה באוטובוס אל החלק ההררי של האי. את החלק האחרון של הדרך, בכבישים צרים ומתפתלים, עשינו בג'יפים.

מהכפר הקטן טוסרי (Tosari), הבנוי על מורדות הר ונראה כמעט כמו כפר אלפיני, יצאנו בג'יפים בשלוש בבוקר אל שמורת הטבע ברומו-טנגר (Bromo Tengger Semeru N.P.), לצפות בזריחת השמש מעל הר ברומו (שמו של האל ההינדי בראהמה בהגייה המקומית). זהו הר געש פעיל, הממוקם בתוך הקלדרה הגעשית העצומה טנגר (Tengger Caldera), העוטפת אותו (התפרצות של ההר מתרחשת בעת פרסום כתבה זו, בינואר 2011). את הקטע האחרון של העלייה אל מרפסות התצפית עשינו ברגל, כשמסביבנו עשרות טוסטוסים מחפשי פרנסה, שכמעט חסמו את דרכנו כשהם מציעים להסיע אותנו למעלה. לו ידעתי מראש שהעלייה תהיה קשה וארוכה כל כך, הייתי עולה על טוסטוס כזה ומקצרת לי את העינוי. כך, גם גררתי רגליים, גם הרגשתי מעולפת מאדי הדלק שמילאו את האוויר וגם כמעט נדרסתי על ידי הטוסטוסים. הגענו בזמן כדי לראות את פסי האודם היפהפיים של הזריחה. כשקרני האור הראשונות התחילו להאיר ובתוך לוע טנגר הגדול ניגלה לנו הר ברומו המעלה עשן לבן, לא ידענו את נפשנו מרוב יופי.
 
 
השחר עולה על הר ברומו  (צילום: אוריאל ישיב)
 
הצצה ללוע הר געש פעיל
חזרנו אל הג'יפים שהביאו אותנו אל מרגלות ברומו. מישור לבה חוצה בינינו ובין המדרגות העולות אל שפת הלוע. הפעם חיכו לנו סייסים עם סוסים נמוכי קומה ולמודי ניסיון. לא דחינו את העזרה, והגענו, מיטלטלים על גבות הסוסים, כשהסייסים רצים לידנו, אל המדרגות. טפסנו 246 מדרגות (ספרנו) ומצאנו את עצמנו גוחנים באימה לתוך הלוע דמוי הגביע, הפראי והמהפנט, שהיום לשמחתנו הסתפק בעישון ולא צירף אליו מטח אבנים או סלעים. בעקבות אגדה מקומית וליתר בטחון, השלכתי לתוכו זר פרחים, מקווה שיתרצה וימשיך רק לעשן... למטה המתין לי גוטול, הסייס "שלי". אם הסוס המופרע שלו לא הצליח לזרוק אתי מגבו אל אבני הלבה, הרי זה רק בזכותו של גוטול, שזכה כמובן בתשר הגון.

בדרך חזרה הרים מיוערים וכפרים קטנים מציצים מתוך היערות. בכל עיקול בדרך אנחנו שותים את היופי, וכבר מצטערים על הפרידה משמורת הטבע הנהדרת ומהאי ג'אווה.
 
 
מבט על לוע הר הגעש ברומו המעלה עשן  (צילום: אוריאל ישיב)






 
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il

לקריאת כתבות נוספות של אתי ואוריאל








מספר צפיות: 6224
2230